סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום

אם עדיין לא שמעתם את השם בילי אייליש כנראה שהביקור שלכם בפלנטה אחרת התארך או שפשוט חציתם את גיל שלושים. אחרי באז אינסופי והייפ שלא היה מבייש קאמבק של הביטלס, אלבום הבכורה של הנערה הכי מדוברת בעולם סוף סוף כאן. 

ציון המועדון: ★★★★☆

עוד לפני שהוציאה אלבום אחד, ובגיל 17 בלבד, בילי אייליש היא השם הכי חם בעולם המוזיקה. מעריצי פופ, היפסטרים וחובבי אינדי, כולם מחכים לאלבום הראשון המלא שלה בתקווה שתממש את ההבטחה הגלומה בה. למי שלא מעודכן, הנה תקציר הפרקים הקודמים בקריירה הקצרצרה של אייליש. 

בילי אייליש (או אם אתם ממש מתעקשים אז: בילי אייליש פיירט ביירד אוקונל) נולדה ב- 2001 בלוס אנג'לס למשפחה מוזיקלית שעסקה בשלל תחומי הבידור. היא זכתה לחינוך ביתי ובגיל 8 הצטרפה למקהלת הילדים העירונית.

בסביבות גיל 11 היא החלה לגבש לעצמה זהות מוזיקלית והתחילה לכתוב ולהלחין. את ההשראה שאבה רבות מאחיה, פיניאס אוקונל, הגדול ממנה בארבע שנים, שכבר הייתה לו להקה וניסיון בכתיבה, הלחנה והפקה. באופן הכי טבעי בעולם החלו השניים לעבוד יחד.

התפנית הגיעה ב- 2015 כאשר שיר שכתב פיניאס בשם Ocean Eyes, תחילה עבור הלהקה שלו, הפך בסופו של דבר לשיתוף פעולה עם אחותו. אייליש שחררה לעולם את השיר שהפיק לה אחיה דרך הרשתות החברתיות והחלה לצבור לעצמה עוקבים, מאזינים ושם. מהר מאוד תפס Ocean Eyes והפנה לזמרת הצעירה המון תשומת לב. בינואר 2017 יצא הסינגל על גבי EP עם 4 גרסאות רמיקס שהפך לסוג של היסטריה ברשת עם מיליוני השמעות בספוטיפיי ומחמאות מטורפות מכל עבר.

רוכבת על גלי ההייפ המשיכה אייליש להקליט ולשחרר שירים כאשר עיתונאי מוזיקה ובלוגרים מתחרים ביניהם מי יעוף עליה הכי הרבה. אפילו דייב גרוהל השווה את האימפקט שלה על הנוער של היום לזה של נירוונה.

באנר מועדון תרבות

באוגוסט 2017 יצא EP הבכורה הראשון שלה שהכיל 9 שירים וזכה לביקורות מטורפות ששמורות רק לכוכבים הנוצצים באמת. מלבד הרשתות החברתיות בהן צברה מומנטום עצום, השירים של אייליש כיכבו גם בטלוויזיה בעונה השניה של 13 Reasons Why וב- Shadowhunter.

ואם זה לא הספיק לכם בשביל להבין את עצמת הבאז הפסיכית סביב הילדה הסופר מוכשרת הזאת, אז לאלבום הבכורה שלה שיצא ממש עכשיו, היו 800,000 הזמנות מראש (Pre-saves) בשירות אפל מיוזיק, יותר מלכל אלבום אחר בהיסטוריה. זה לא טרנד, זה צונאמי שרגילים לקבל רק אמנים בסדר גודל של ביונסה, ריהאנה, ברוס ספרינגסטין ושות'. פסיכי!

ועכשיו אחרי כל הבאז, ההייפ והררי הציפיות, יצא אלבום הבכורה המלא והרשמי של בילי אייליש, ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go האם הוא עומד בציפיות הבלתי אפשריות? כן ובכבוד. האם הוא הוא פורץ דרך או גיים צ'יינג'ינג, כפי שכתבו עליו ב- NME? אני לא חושב.

14 קטעים יש באלבום הבכורה של בילי אייליש. 14 קטעים שנעים בין אינדי פופ נעים ומחמם, אלקטרו פופ ואר נ' בי עם בסים דומיננטיים שמצליחים להרטיט את הבטן והלב. למרות הסאונד המדויק והמופק להפליא, האלבום מצליח לשמור על תחושה אינטימית, כאילו ההקלטות התקיימו בחדר השינה בבית הוריהם של בילי ואחיה. גישת ה- DIY לצד האותנטיות שמגיעים מעולם האינדי, מקנים ליצירה הזאת ארומה של איכות לא מתפשרת. 

האמת היא של- ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go לוקח קצת זמן להתניע. השירים הראשונים בו, יפים ככל שיהיו, נשמעים מעט אנטי קליימטים, בטח ביחס להררי הציפיות. רק ב- You Should See Me With a Crown האדיר, האלבום מקבל את זריקת האנרגיה שמעיפה אותו קדימה.

ומשם זה רק הולך ומשתבח. All the Good Girls Go to Hell, נשמע כמו השיר שאיימי ויינהאוס מעולם לא הספיקה להקליט, Wish You Were Gay שנכתב על בחור ששבר לאייליש את הלב, היא פיסת פופ אקוסטי קסומה ו- When the Party's Over הוא פשוט אחד השירים הכי יפים שנכתבו בשנים האחרונות. קלסיקה מודרנית. 

אייליש לא מפחדת כבר באלבום הבכורה שלה לחקור טריטוריות מוזיקליות שונות ומשונות שלא מתכתבות ולא נכנעות למה ש"טרנדי". כך למשל קשה מאוד להגדיר את 8 הנפלא או את My Strange Addiction המוזר בקטע טוב. גם Bury a Friend האדיר, מזכיר לכל כך הרבה אמנים, אבל איכשהו מצליח להישמע כמו שום דבר ששמעתי בעבר. פשוט להוריד את הכובע ולקנא. 

לקראת סוף האלבום אייליש מורידה הילוך ובתמורה אנחנו מקבלים 2 בלדות נפלאות בדמות Listen Before I Go שמרפרף ללנה דל ריי (אחת ההשפעות המוזיקליות על אייליש) ואת I Love You היפה עד כדי כאב. על 2 הדקות האחרונות של Goodbye היה אפשר לוותר.

באנר מועדון תרבות

מעבר לשאלה: האם האלבום של בילי אייליש טוב או לא, הדבר החשוב באמת הוא האמירה שלו. אמירה שבוקעת מאלבום בכורה של ילדה בת 17 שמוכיחה שאפשר לעשות פופ אחר, שונה ומאתגר ושלגמרי שווה "להסתכן" ולשחות נגד הזרם. ההצלחה של אייליש אף מוכיחה שאנחנו, כצרכני מוזיקה, לא ויתרנו על אמנים שמסוגלים לאתגר אותנו.

האומץ של אייליש לבחור בנתיב שונה במקום להתפשר על מה ששמענו כבר מיליון פעמים, מוכיח שמדובר כאן ביוצרת אמיתית. למרות גילה, אייליש מצליחה לעשות בית ספר לכולם ולא בעזרת תמונות פרובוקטיביות באינסטגרם או קליפים חסרי משמעות ביו טיוב, אלא בעזרת נבירה עמוקה בנשמתה וברדיפה אחרי האמת האמנותית והפנימית שלה. זה מה שהופך אותה לסמל וזה מה שהופך את השיח סביבה לחשוב באמת.

אם אייליש תמשיך באותה גישה, ואני לא רואה סיבה שלא, היא תהיה מסוג האמנים הללו שהילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשיצא אלבום הבכורה שלה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

735219854_640

 

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

מי היה צריך עוד קאמבק של סמאשינג פאמפקינס?

עם שלושה חברים מייסדים מתוך ארבעה, מתקמבקים Smashing Pumpkins פעם נוספת עם אלבום חדש ומבטיחים לנו שהפעם זה הדבר האמיתי. זהו, שזה לא. יש מצב שהגיע הזמן לסגור את הבסטה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

הנה וידוי: אני מת על Smashing Pumpkins. אני חושב שהלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בילי קורגן, הם מהרכבי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק שצמחו במחצית הראשונה של שנות התשעים.

אבל מאיזושהי סיבה, הפאמפקינס תמיד חסו בצילן של להקות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'סאונדגארדן' ואחרות, ולא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם. אולי זה בגלל שבזמן שקוביין, ודר וקורנל דאגו לשמר את סאונד הגיטרות המכסח ואת רוח הנעורים של הגראנג', הדלעות לא פחדו לשנות ולהשתנות. "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק" אמר בראיון הגיטריסט ג'יימס איהא עוד ב- 1996.

גם קורגן עצמו אף פעם לא חשש להתקדם ולכתוב טקסטים פואטיים, על גבול השירה שהיו נראים לפרקים עדינים וזרים מדי לז'אנר.

ובכל זאת הסמאשינג פאמפקינס הפכו לאחד הסמלים המובהקים של שנות ה- 90 ואף היו אחראים לאלבום הכפול הנמכר ביותר של העשור עם יצירת המופת שלהם, Mellon Collie and the Infinite Sadness.

ואז קרה מה שקרה לרוב להקות הרוק של התקופה. המתופף ג'ימי צ'מברליין לקח מנת יתר של סמים וניצל ממוות ברגע האחרון (שותפו למעשה, ג'ונתן מלוויין, שליווה את ההרכב בהופעותיו על קלידים, לא היה בר מזל ומת במקום). בעקבות התקרית צ'מברליין פוטר מהלהקה ב- 1996 במה שלימים יכונה על ידי קורגן כ"החלטה הכי גרועה שלנו" וצדק, משום שלאחריה הפאמפקינס כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אבל קורגן עשה הכל בכדי לשמר את השם סמאשינג פאמפקינס בחיים ויצא לסדרת הרפתקאות שנמשכת כבר 20 שנה בשביל לנסות ולשחזר את מה שנשאר מהשם המפואר של מי שכיכבה בכל פלייליסט רוק של הניינטיז.

בין היתר עברה הלהקה במחוזות המוזיקה האלקטרונית, ניסתה את כוחה ביצירת אלבומי קונספט, התפרקה וחזרה, המייסדים ג'יימס איהא ודרסי רצקי עזבו, צ'מברליין חזר ואז עזב שוב ועשרות מוזיקאים עברו תחת מטריית העל הזאת שנקראת הסמאשינג פאמפקינס. הקבוע היחיד במשוואה הזאת נותר בילי קורגן.

להוציא כמה שירים באמת יפים שיצאו לאורך השנים, התוצאה של כל הבלאגן הזה הייתה שלל אלבומים לא אחידים ברמתם שהעידו שהלהקה איבדה את דרכה וגרוע מזה, את הרלוונטיות שלה.

והנה בכל זאת, 4 שנים אחרי אחרי האלבום האחרון שנשא את שמם, מתקמבקים הסמאשינג פאמפקינס שוב עם אלבום חדש ועם ליין אפ חדש ישן (בפעם המיליון) הכולל הפעם את בילי קורגן, ג'ימי צ'מברליין (בפעם המי יודע כמה), ג'יימס איהא שחוזר ללהקה לראשונה מאז שעזב אותה בשנת 2000 וג'ף שרודר שהצטרף להרכב בשנת 2007.

הבשורה ששלושת חברי הלהקה המייסדים מתאחדים שוב ועוד תחת הפקתו של ריק רובין (רד הוט צ'ילי פפרס, AC/DC, איירוסמית', ג'וני קאש ועוד), יצרה איזושהי צפייה שמשהו מעניין הולך לקרות. משהו נוסטלגי, שונה ומרענן. אבל לצערי האלבום העשירי של הלהקה, Shiny and Oh So Bright Vol. 1 / LP: No Past. No Future No Sun ממשיך את הבינוניות שמלווה אותה כבר שנים.

למעשה האלבום החדש אפילו רע יותר מקודמיו. בעוד ש- Monuments to an Elegy לא היה אחיד ברמתו אך ניפק את Being Beige ואת Run2Me האדירים ו- Oceania בכלל הפתיע לטובה, המאמץ החדש של קורגן וחבריו מחוויר הן לעומת העבר הקרוב ובטח ובטח לעומת האלבומים הקלאסיים של ההרכב משנות ה-90.

האלבום שמכיל רק 8 שירים (הקצר ביותר ברפרטואר של הלהקה), נפתח דווקא נחמד עם Knights of Malta ו- Silvery Sometimes Ghosts וגם מצליח פה ושם להציג כמה רגעים נחמדים, בעיקר Solara ו- With Sympathy, אבל זה הכל פחות או יותר.

זוהי אסופת שירים לא רעה אבל גם לא ממש טובה. הכל נחמד, בסדר, סביר אבל לא בשביל זה ציפינו בכיליון עיניים לאיחוד אמיתי של הסמאשינג פאמפקינס. 

הרושם הוא שקורגן כל כך התלהב מהחזרה של שני חבריו המייסדים עד שהוא רצה לשחרר את האלבום כמה שיותר מהר לפני שאחד מהם שוב יתחרט ויברח. אבל קורגן הוא אחד ממשוררי הרוק האיכותיים והכנים ביותר שפועלים בשלושים השנים האחרונות ולכן ההתפשרות על אלבום כל כך בינוני פשוט מרגיזה.

גם מבחינת הסאונד האלבום הזה לא ממש ברור. מצד אחד אין בו את החספוס או הסאונד האפל והכבד שאפיין את הלהקה באלבומיה הראשונים, ומצד שני אין בו את ה"קלילות" המוזיקלית (היחסית כמובן) של אלבומים כמו Adore ו- Monuments to an Elegy. לא פה ולא שם. פשוט פרווה.

בכלל, שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים (אחת הסיבות לפירוק ההרכבה המקורי), אז מה הקטע?

רק בשנה האחרונה הוא שחרר את Ogilala, אלבום הסולו השני והאולטרה מרגש שלו שהוכיח שהוא כבר מזמן לא צריך את השם של להקת האם בשביל להיות חתום על מוזיקה טובה.

שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש לא גרוע או זוועתי או משהו כזה, אלא הוא פשוט מרגיש מיותר. כשאתה חתום על יצירה תחת השם סמאשינג פאמפקינס אתה מחויב לסאונד מסוים שבמקרה הטוב כבר שמענו ובמקרה הרע נשמע כמו ניסיון לשחזר ימים שכבר לא יחזרו.

אז בילי היקר, אין לך מה לדאוג. הדלעות המתפוצצות שלך כבר הטביעו את חותמן לעד על עולם המוזיקה. אין טעם להמשיך ולהזכיר לנו שאתם קיימים בכדי לתחזק את המותג. זה הרגע לעזוב את הקן ולהמשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלך בעצמך. מספיק כבר עם הפארסה המתמשכת הזאת שנקראת הסאמשינג פאמפקינס שרק מביישת את נעוריה של מי שהייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות של הניינטיז ואולי בכלל. עם האלבום החדש זה אפילו מרגיש קצת פתאטי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

tmpCEbkjZThe-Smashing-Pumpkins_Shiny-and-oh-so-Bright-vol-1באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים

לפני קצת יותר משנתיים פרסמתי כאן רשימה של 10 קלאסיקות מפורסמות שאף אחד לא ממש ידע שהם למעשה קאברים. מאז ועד היום מדובר באחד מהפוסטים הכי פופולריים וקיבלתי אינספור פניות לרשימה נוספת. אז לאור בקשת הקהל והעובדה שפורים עוד שניה איתנו, קבלו 10 קאברים נוספים שלא ידעתם שהם קאברים. לחלק א' של הקאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לעוד קאברים מעולים ששווים האזנה
Ugly Kid Joe- Cats in the Cradle (במקור של Harry Chapin)

בתחילת שנות ה-90 הרוק האלטרנטיבי היה בשיאו ובין פרל ג'אם, נירוונה וגאנז אנד רוזס היו גם Ugly Kid Joe ששיחררו ב- 1993 את אלבום הבכורה הלא רע שלהם, America's Least Wanted. הסינגל הראשון מתוכו, Everything About You, הפך ללהיט ענק לאחר שנכלל בסרט הקאלט "עולמו של ויין" אבל זה כלום לעומת הסינגל החמישי(!) של הלהקה מתוך האלבום, Cats in a Cradle שמכר למעלה מחצי מיליון עותקים באר"ב לבד. לא רע ללהקת רוק אלטרנטיבי.

עד היום מדובר באחד הסינגלים האייקונים ביותר מהניינטיז, רק שאף אחד לא יודע שהוא נכתב בכלל בסבנטיז על ידי זמר הפולק, הארי צ'אפין, שאפילו היה מועמד עליו לגראמי. או כמו שסיכם זאת מצוין אחד המגיבים על השיר ביוטיוב: "מתוך 17,000,000 הצפיות שיש לשיר הזה, מעניין כמה יודעים שזה קאבר?". ניחוש שלי, לא הרבה.


Led Zeppelin- Dazed and Comfused (במקור של ג'ק הולמס)
ב-25 באוגוסט, 1967, זכה הסינגר סונגרייטר, ג'ק הולמס, לחמם את ה- Yardbirds בהופעתם בניו יורק. גיטריסט הלהקה, בחור צנוע שהולך לשנות לנצח את עולם הרוק, בשם ג'ימי פייג' שמע את אחד משיריו של הולמס והחליט לאמץ אותו יחד עם ציפורי החצר.
לאחר שציפורי החצר התפרקו, אימץ פייג' מחדש את השיר, הפעם עם ההרכב החדש שלו, The New Yardbirds. אחרי שהוסיף מילים חדשות לשיר ושינה את שם הלהקה ל- Led Zeppelin…. נו, השאר היסטוריה.

באנר מועדון תרבות
Pet Shop Boys- Go West (במקור של ה- Village People)

אחרי ההצלחה האדירה לה זכו בשנות השמונים, הפט שופ בויז הוכיחו שיש להם מה למכור גם בניינטיז עם אלבומם החמישי והמעולה Very. אם עד אז היינו רגילים לראות את הצמד הבריטי עוטה בעיקר טוקסיד וארשת פנים רצינית, הרי ש- Very נתן דרור לאקצנטריות של הצמד הן מוזיקלית והן ויז'ואלית עם שלל קליפים זכירים ביותר ומלהיבים הכוללים עבודות מחשב פורצת דרך, כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות ועוד.

ההצלחה של האלבום לא פסחה על ישראל בה זכו הצמד בתואר להקת השנה ושיר השנה עם Go West. השיר הזה היה כל כך מצליח בישראל עד שחברת אסם אימצה אותו ואת הקליפ ליצירת פרסומת לקטשופ שלה (תודו שעד היום אתם מזמזמים "קטשופ עומד לו על הראש…"). רק גם כאן לא הרבה אנשים יודעים שמדובר בכלל בקאבר לשיר של ה- Village People מ- 1979. בעוד הויליג' פיפל שרו על אוטופויה הומוסקסואלית הפט שופ בויז הקנו לשיר נופח אירוני (כיאה לכל השירים שלהם) שכן אוטופיה כזאת לא באמת יכולה או אפילו צריכה להתקיים. למרות שלדעתי מדובר באחד השירים הכי פחות טובים של הצמד, אין ספק שמדובר בקלסיקת פופ.

Frank Sinatra- My Way (במקור של Claude François)

טוב זה כבר ממש על גבול המאכזב. כששידרתי ברדיו במהלך לימודי התקשורת שלי במכלת ספיר, נהגתי לחתום כמעט כל שידור בשיר האדיר הזה של פרנק סינטרה (ידעתי שסבתא שלי מאזינה ורציתי לשמח אותה. גם לי יש נשמה מסתבר). אבל נשבע לכם שאפילו אני לא ידעתי באותם זמנים שמדובר בקאבר.

את המילים לשיר כתב פול אנקה לסינטרה, שניה לפני שהאחרון רצה לפרוש מעולם המוזיקה ללחן של שנסון צרפתי ששר קלוד פרנסיס. התוצאה אולי לא ממש מקורית אבל מדהימה.

Aritha Franklin- Respect (במקור של אוטיס רדינג)

זה באמת אחד המדהימים. אחד משירי ההעצמה הנשית הכי גדולים בהיסטוריה, כל כך מזוהה עם קולה העצום של המאמא, ארית'ה פרנקלין, עד שהוא מחק לגמרי את העובדה שמי שכתב ושר אותו במקור הוא בכלל אוטיס רדינג. זהו, באמת שאין לי מה לומר יותר. אתם חייבים להודות שלא ידעתם את זה.

Bjork- It's oh so Quiet

ביורק היא בלי שום ספק מהיוצרות המרתקות בדורה. הרפרטואר שלה נוגע במגוון עצום של ז'אנרים לרבות אוונגרד ודברים שלא המציאו להם עדיין שם. מתוך כל זה אחד הלהיטים המוכרים ביותר שלה הוא דווקא פיסת המיוזיקל המעיקה הזאת שיצאה ב- 1995 והפכה ללהיט ענק, בעיקר בגלל הקליפ שבוים של ידי ספייק ג'ונס.

באנר מועדון תרבות

אלוהים יודע מה עבר לביורק בראש כשהחליטה מכל השירים בעולם לעשות קאבר דווקא לשיר של הזמרת האמריקאית, בטי האטון, משנת 1951, שהוא בעצמו קאבר לשיר גרמני משנת 1948 בשם Und jetzt ist es still של הורסט וינטר. התבלבלתם? גם אני. בכל מקרה למרות שאני מת על ביורק ולא סובל את השיר הזה, כנראה שהבחירה בו הייתה נכונה כי הוא הפך לאחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, היה מועמד לשישה פרסי MTV, בילה למעלה משלושה חודשים במצעד הבריטי ומכר בסביבות חצי מיליון עותקים. לא רע, אפילו אם הוא לא נבחר על ידי המעריצים שלה להכלל באוסף פרי בחירתם ב-2002.

No Doubt- It's My Life (במקור של Talk Talk)
לפני שפצחה בקריירת סולו מזעזעת, עמדה גוון סטפני יחד עם אנוק, דולורס או'ריורדן, שירלי מנסון ואחרות בחזית הרוקנ'רול הנשי של הניינטיז.

אני מודה שלא הייתי מחובבי גוון סטפני וחבריה ל- No Doubt, אבל עם ההצלחה שלהם קשה היה להתווכח. אחרי שורת להיטים כמו Just a Girl, Spiderwebs, Sunday Morning וכמובן Don't Speak החרוש, שחררה הלהקה בשנת 2003 אוסף להיטים ראשון. בכדי לקדם אותו הייתה זקוקה הלהקה לסינגל חדש, אבל סטפני לא הייתה במוד לכתוב חומר חדש עם ההרכב מפני שהייתה עסוקה בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלה.

לאור המצב החליטו חברי ההרכב לנסות ולהקליט קאבר. לימים סיפרו כי העבודה הייתה סיזיפית והם ניגנו והתאמנו על עשרות קאברים, אחד מהם היה Don't Change של INXS. בסופו של דבר הם היו מרוצים מהגרסה שהגו ללהיט של Talk Talk מ- 1984 והחליטו ללכת עליו. בחירה טובה שהביאה להם להיט ענק נוסף ומועמדות לגראמי.

Joan Jett and the Blackhearts- I Love Rock 'N' Roll (במקור של The Arrows)

בשנת 2015 נכנסה, "סנדקית הפאנק" האמריקאית, ג'ואן ג'ט, להיכל התהילה של הרוקנ'ול. נכון, היא אחת מהנשים הראשונות שנתנו בראש בסבנטיז אבל אין ספק שאת הבחירה בה היא צריכה לזקוף לטובת הקאבר שעשתה לשיר I Love Rock 'N' Roll. למרות שבוצע על ידי אינספור אמנים כולל בריטני ספירס (WTF) השיר הזה הפך להיות מזוהה עם ג'ואן ג'ט ואף הפך לאחד מהמנוני הרוקנ'רול הגדולים בהיסטוריה. רק חבל שאף אחד לא ממש יודע שמי שהצהירו ראשונים על אהבתם לרוקנ'רול היו ה- Arrows הבריטים עוד ב- 1975.

Madonna- Ray of Light

4 שנים לקח למדונה לשחרר אלבום חדש אחרי Bedtome Stories מ- 1994. 4 שנים בהם הפכה לאמא, שיחקה בתפקיד הראשי בסרט אוויטה, התעמקה בקבלה והעלתה חשש שימי התהילה שלה מאחוריה. אבל חמושה במפיק העל, ויליאם אורביט, חזרה מדונה בענק עם Ray of Light שנחשב לאחד האלבומים הטובים ברפרטואר של הזמרת ובניינטיז בכלל.

בין שלל הלהיטים שיצאו מתוך האלבום בלט שיר הנושא האלקטרוני במיוחד, בואכה טראנס, שחרך את המצעדים והביא לזמרת זכייה יוקרתית בגראמי. אבל מה שבאמת מעניין זה שהשיר הוא קאבר לשיר Sepheryn- Ray of Light של צמד הפולק Curtiss Maldoon. קראתם נכון. שיר פולק לא פחות ולא יותר. תודו שזה די מדהים.

זוהר ארגוב- בדד (במקור של הברנשים של פיאמנטה)

תכלס זה לא אמור להפתיע שלהיט מזרחי הוא קאבר. רוב השירים המזרחיים מבוססים על "לחנים טורקים/יווניים עממיים" ודומיהם. ובכל זאת מעטים ידעו שהשיר שכי מזוהה עם מלך הזמר מזרחי בכל הזמנים, השיר שהגדיר מחדש את הז'אנר הים תיכוני הוא למעשה קאבר.

השיר המלנכולי הזה פורסם לראשונה באלבום הבכורה של "הברנשים של פיאמנטה" בהנהגתו של המוזיקאי ומחלוצי הג'אז הישראלי, אלברט פיאמנטה אך לא זכה לתהודה משמעותית. 12 שנים אחר כך הקליט את השיר זוהר ארגוב והשאר כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

בונוס:
Lou Bega- Mambo No. 5

מדהים איך אפשר לקחת שיר גרוע ולהפוך אותו לעוד יותר גרוע. ותודה ללו בג הגרמני שהחליט לשלוף מהאוב קטע ממבו משנת 1949 שהפך בקלות לאחד משירי הפופ המעצבנים בהיסטוריה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ray-of-light-madonna

באנר מועדון תרבות

אלבום האינדי הגדול בהיסטוריה? 20 שנה ל- In the Aeroplane Over the Sea של Neutral Milk Hotel

מלחמת העולם השנייה, אנה פרנק, ישו, העלמות מסתורית ודורות של מוזיקאים שגדלו עליו. 20 שנה ל- In the Aeroplane Over the Sea, מאלבומי האינדי הגדולים אי פעם.

ציון המועדון: ★★★★★

הקלישאה הכי מפורסמת על The Velvet Undergroung & Nico שחגג לאחרונה 50, היא שבזמן אמת לא הרבה אנשים קנו אותו, אבל מי שכן קנה אותו הקים להקה. המשפט הזה, שנטבע אגב על ידי בריאן אינו, מדגיש את החשיבות ההיסטורית של היצירה ואת ההשפעה שלה על עולם המוזיקה, זאת למרות שלא רבים רכשו אותה בזמן אמת.

הגישה הזאת ממחישה את העובדה שיצירה מוזיקלית לא חייבת להיות פופולרית בשביל לזכות לאהדת הביקורת. למעשה הרבה פעמים ההיפך הוא הנכון ויצירות פופולריות שמוכרות מיליונים נתפסות כשעשוע בלבד וככאלה שלא מסוגלות לגלם בתוכן משמעותיות עמוקות מדי. אמנות טובה מסתבר חיה לנצח גם אם היא לא מוצר צריכה מצליח.

דוגמה מופלאה לכך אפשר לראות ב- In the Aeroplane Oer the Sea, אלבומם השני של הרכב האינדי, Neutral Milk Hotel, בהנהגתו של ג'ף מנגום. בצאתו האלבום זכה להתעלמות מוחלטת אבל אט אט עם השנים, כמו טיפה החוצבת בסלע, האוצר הלך והתגלה עד שהפך לאחד האלבומים המשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה העצמאית האלטרנטיבית. לא פחות.

ניוטרל מילק הוטל הוא סוג של שם במה עבור ג'ף מנגום משום שמדובר בפרויקט שהוא נטו עצמאי שלו. למעשה מנגום עונה כמעט על כל קלישאה מוזיקלית של המוזיקאי המיוסר שיעשה הכל בשביל האמנות שלו. הוא סוג של נווד שנע ממקום למקום, ישן אצל חברים, עובד בעבודות מזדמנות והכל בשביל להגשים את עצמו ואת המוזיקה שלו. המקום היחיד שמנגום נטע בו שורשים היה בקולקטיב המוזיקלי המקומי, The Elephent 6, שהקים יחד עם חברי ילדותו בדנבר קולורדו.

הקולקטיב הזה תפקד כמעין חממה בתוכה פעלו מוזיקאים והרכבים שונים שהמשותף להם הייתה יצירה עצמאית לצד ההערכה עזה לביץ' בויז ולבריאן וילסון. עם הזמן חלק מהלהקות הללו זכו להצלחה גדולה (Of Montreal), חלק להצלחה מסוימת (The Apples in Stereo) בעוד אחרות התפיידו לחלוטין לאוויר האולם. אך מתוך כל אלה רק מנגום הצליח לשחרר אלבום שיהפוך למיתוס ואת The Elephent 6 לשם נרדף לאיכות ואותנטיות. 

באנר מועדון תרבות

את יצירת הביכורים שלו, On Avery Island מ- 1996, הקליט מנגום על טייפ סלילים פשוט כמעט לבדו, כאשר את רוב התפקידים הנוספים מנגן מפיק האלבום וחבר להקת The Apples in Stereo, רוברט שניידר. לאחר שחרור האלבום (שזכה למעט מאוד התעניינות תקשורתית) ולצורך הופעותיו, הצטרפו למנגום המוזיקאים ג'וליאן קוסטר, סקוט ספילנס וג'רמי באנרס שהפכו לראשונה את ניוטרל מילק הוטל ללהקה של ממש.

בכדי להקליט את אלבומה השני של הלהקה, החליטו מנגום והחבורה לחזור לדנבר ולהתאחד עם רוברט שניידר באולפני Pet Sounds (אמרנו כבר שם אוהבים את הביץ' בויז?). הפעם החליט מנגום להקליט חומרים שעבד עליהם עוד לפני אלבום הבכורה שלו, חומרים שהושפעו מאוד מיומנה של אנה פרנק.

סיפורה הטראומטי של הילד היהודי היה אחד הכוחות המניעים והמטלטלים ביותר שחווה מנגום. לימים סיפר כי לאחר שסיים בפעם הראשונה את קריאת היומן הוא בכה במשך שלושה ימים ברציפות וחלם שוב ושוב כיצד הוא שב לאותה תקופה ומציל את אנה. "אני יודע שהם קברו אותה יחד עם רבים אחרים, אחותה, אמה ועוד 500 משפחות. הלוואי ויכולתי להציל אותה עם איזושהי מכונת זמן…" הוא שר ב- Oh Comely, שמונה דקות ושמונה עשר שניות של כאב בלתי נסבל שהוקלטו בטייק אחד ובניסיון הראשון.

גם השיר Holland, 1945 לא משאיר הרבה מקום לדמיון עם מילים קורעות לב כמו  "הילדה היחידה שאי פעם אהבתי נולדה עם שושנים בעיניה אבל הם קברו אותה בחיים ערב אחד ב- 1945…".  

כל האלבום הזה מכיל בתוכו את עננת מלחמת העולם השניה עם שירים שמצד אחד מציגים נוסטלגיה מתוקה ומצד שני עוסקים באבדן הילדות וחשש תמידי. אפילו העטיפה שלו היא רפרודוקציה מלחיצה במקצת לגלויה הולנדית מימי המלחמה שעוצבה מחדש על ידי כריס ביהימר שאחראי לרוב עטיפות האלבומים של R.E.M. בעיני אחת מעטיפות התקליטים הגדולות אי פעם. 

הטקסטים העצובים והמאוד מסתוריים לעיתים של מנגום לצד תחושת המועקה הכללית, מצליחים לעבור עם סאונד ה- Lo-Fi הכמעט ביתי של האלבום. העדר המימון של חברת תקליטים גדולה, טכניקות ההקלטה הפשוטות והעובדה שהאלבום כולו מנוגן כמעט באופן אבסולוטי על גיטרה אקוסטית (אפילו הדיסטורשיין מופק כולו מהגיטרה אקוסטית של מנגום), הופכים את In the Aeroplane Oer the Sea לאלבום בעל סאונד ייחודי שלא תשמעו בשום מקום אחר.

כל פריטה ופריטה על הגיטרה נשמעת כאילו זו הפעם האחרונה שמנגום ינגן בחייו. אפשר לשמוע כל חריקה, כל צרימה, כל חצי זיוף בשירה ואלה בדיוק הדברים שהופכים את האלבום הזה לכל כך חם, אישי, צורם ומנוכר בעת ובעונה אחת. זה אחד האלבומים היחידים שאני מכיר שיכולים להעביר למאזין סערת רגשות מטלטלת.

כל אלה הופכים את the Aeroplane Oer the Sea ליצירה אותנטית, אמיתית שפורצת מליבו של מנגום כמו לבה מלוע הר געש. זה לא עוד אלבום ממותג "אינדי" בשביל דעת הקהל. זו לא להקה שמתהדרת בטייטל "עצמאית" בזמן שמאחוריה עומדת חברת תקליטים גדולה שדואגת לסטיילינג, קליפים במיליוני דולרים והפקות נוצצות ש"ינגישו" את הסאונד שלה להמונים (מישהו אמר גראנג'?). זהו אלבום עצמאי לחלוטין שנברא מתוך מוחו הקודח של אחד המוזיקאים המרתקים של הניינטיז ובכלל, ללא כל התערבות חיצונית וללא כל התחשבות באילוצי מכירות ופופולריות. אין גבול ליצירתיות, לחופש האמנותי ולאותנטיות של מנגום באלבום הזה, מה שהופך אותו ליצירת אמנות אמיתית, כמעט נדירה.

לאחר צאתו של האלבום, יצאה הלהקה לסיבוב הופעות כאשר בשיא הצלחתה היא קיבלה הצעה מ- R.E.M להיות להקה החימום שלה. חברי הלהקה התלהבו וכבר חשבו לנתב את ההצלחה היחסית לאלבום חדש, אבל למנגום היו תוכניות אחרות. בבת אחת וללא כל התרעה מוקדמת הוא הוריד את השאלטר על ניוטרל מילק הוטל ונעלם מעיני הציבור. 

באנר מועדון תרבות

עד היום לא כל כך ברור מה גרם למנגום לנקוט בצעד הקיצוני שנקט. הוא רק זרק כמה פעמים שנמאס לו להופיע ולהסביר את מילות השירים שלו. הלהקה חזרה בהרכבה המקורי לסיבוב הופעות מפתיע בין השנים 2013-2014 כאשר בתחילת 2015 חבריה שחררו הודעה כי ההרכב יצא לסיבוב הופעות נוסף בקיץ 2015 שיהיה האחרון שלה לעתיד הנראה לעין: "חברים יקרים אנחנו אוהבים אתכם אבל זה הזמן לומר שלום…" הם כתבו בהודעה לפני שחתמו את הגולל והכריזו כי הם לא מתכוונים להופיע יותר בעתיד הנראה לעין.

ניוטרל מילק הוטל וג'ף מנגום לא פעלו זמן רב ולא שיחררו יותר מדי חומרים רשמיים (למרות הקלטות ביתיות רבות שדלפו לרשת וכמה אלבומי EP קצרים), אבל המורשת שלהם חיה ובועטת. אינספור אמנים ולהקות הצהירו כי עבודתם המוזיקלית ובעיקר In the Aeroplane Over the Sea השפיעו עליהם: קשה,  Bright Eyes, The Decemberists, The Mountain Goats, Brand New הם רק חלק מהדוגמאות. ויין באטלר, סולנה של ארקייד פייר אף הצהיר כי In the Aeroplane Over the Sea הוא מהסיבות העיקריות שהלהקה החליטה לחתום בחברת התקליטים Mirage ששחררה את כל החומרים של ניוטרל מילק הוטל.

20 שנה עברו ו- In the Aeroplane Over the Sea ממשיך לצבור אוזניים חדשות מדי יום. 20 שנה והאגדה ממשיכה לצמוח למיתוס על הגאון שהפציץ ביצירת מופת ואז עזב את הכל. הצליל האחרון שאפשר לשמוע באלבום זה את מנגום מוריד את הגיטרה שלו ומתרחק מהמיקרופון, וזה בדיוק כפי שקרה גם במציאות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

neutral-milk-hotel-wallpaper-1neutral-milk-hotel-wallpaper-1111

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex והיגע לשם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

באנר מועדון תרבות

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרונומיה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפי שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

למה דייב גרוהל הוא המוזיקאי הכי אוברייטד בעולם

פו פייטרס חוגגים השבוע 20 לאלבום הבכורה שלהם. עיתוי מעולה להסביר מדוע דייב גרוהל הוא האמן הכי אוברייטד בעשרים השנים האחרונות ומה הקשר בינו לבין בריטני ספירס. 

אני יודע שאני מסתכן בכך שאנשים יפסיקו לקרוא את הבלוג הזה. אני יודע שבסיס המעריצים של פו פייטרס בארץ גדול ואני אפילו מכיר אישית לא מעט מעריצים שטסו לראות את הלהקה ואת סולנה המעיק בחו"ל. אבל האמת חברים, חייבת להיאמר, דייב גרוהל הוא האמן הכי גרוע בעת האחרונה. אתם יודעים מה? גרוע זה סובייקטיבי וחובבני מצידי לכתוב. הוא האמן הכי סתמי על פני כדור הארץ וזה אם תשאלו אותי, הרבה יותר גרוע מפשוט להיות גרוע.

למען הסר ספק, דייבי הוא מתופף מדהים, מוזיקאי בחסד ולפי הסיפורים, גם בן אדם לא רע בכלל. רק חבל שכל זה מתנקז למוזיקה כל כך סתמית, פשטנית ומשעממת. באלבומים שלו יחד עם פו פייטרס לא תמצאו שמץ מרוח הנעורים המרדנית של נירוונה, או נניח מהמיניות של הסטרוקס והתחכום של ארקייד פייר. מוזיקת רוק פשוטה ובנאלית להחריד. ולקח לו שנה אחת בלבד מפירוקה של נירוונה בשביל להוכיח לנו כמה הוא אמן בינוני וסביר.

שם השיר שתפור בול על הפרסונה של גרוהל

על דבר נוסף אין עוררין, דייב גרוהל הוא אשף מדיה. הקליפים המצחיקים של הפו פייטרס (ומצחיק זה  מונח יחסי כמובן), התאימו כמו כפפה ליד בימי MTV העליזים ונוגנו בערוץ המוזיקה ללא הפסקה. אבל גם בלי זה, גרוהל יודע איך להשתמש בתקשורת לטובתו ולשמור על סיקור תמידי שישאיר אותו בעניינים. מחווה פה, שת"פ שם, ציטוט על כמה שהרוקנ'רול זה דבר מופלא ומדהים ובכלל, נדיר למצוא שבוע בלי אייטם על גרוהל בעיתונות המוזיקה העולמית.

גרוהל נתפס כמי שממשיך להבעיר את האש הדועכת של הרוק. כמי שנושא את דגלו של הרוקנ'רול ה"ישן והטוב". הבעיה היא ששירי הרוק המצועצעים שלו כל כך רחוקים מאלו של תוך הזהב הקלאסי והחתרני שזה מביך. ניסיון יומרני במיוחד להיתלות על כתפי ענקים (קשה לומר יומרנות על המוזיקה של הפו פייטרס אבל בסדר), הגיע עם Sonic Highway, אלבומה השמיני של פו פייטרס, בו כל שיר הוקלט בעיר אחרת בארה"ב ובאולפן שונה עם הסאונד ייחודי לו. עדיין לא הקאתם? אז תדעו שהפרויקט הזה גם מגיע עם סרט דוקומנטרי (ולא הראשון, "סאונד סיטי" למשל) שעשה דייב על תהליך הקלטת האלבום שמטרתו: האדרת שמו ומסורת הרוקנ'רול האמריקאית במן צדקנות כזאת מעצבנת שקשה לי לאכול אותה.

כיאה לאגו טריפ מהלך על שניים, גרוהל מיצב את עצמו כ"רוקיסט האחרון" שסוחב את שאריות עולם הגיטרות על כתפיו וזה עובד לו נהדר. בכל פעם שצריך מישהו שיתראיין על מצבו של הרוק תמצאו את דייב. בכל פעם שב- MTV צריכים לתת פרס לאמן רוק בכדי להוכיח לעולם שהם לא מדירים את הז'אנר הגווע, תמצאו את דייב. מחפשים מתופף לאיזה סופרגרופ? תהיו בטוחים שדייב שלנו יהיה שם (ביו היתר ניגן "זונת התופים" עם פול מקרטני, קווין, לד זפלין, קווינס אוף דה סטון אייג' ועוד). למעשה אפשר להגיד שדייב גרוהל הוא "רוקיסט" המחמד של עולם המוזיקה.

הדבר הכי טוב שהפו פייטרס ודייב גרוהל וגם הוא קאבר…

בסופו של דבר דייב גרוהל הוא קונצנזוס, ואני לא בטוח שזו מחמאה כשאתה עוסק באמנות (אם כי ניתן להתווכח על כך). השירים שלו, כל כך חסרי אמירה, עמוד שדרה או עניין, שהם לא מזיקים לאף אחד ולכן קלים לעיכול. הם לא מאתגרים גישות קיימות, לא פוליטיים, לא מאיימים על הסדר הקיים ולכן ניתן לחיות איתם בשלווה. ממש כמו בריטני ספירס. רק שבניגוד לגרוהל לפחות היא עשתה איזה פרובוקציה או שניים.

רוצים להרביץ לי או לקרוא עוד פוסטים? תנו קליק לפייסבוק>>

dave-grohl-reportedly-going-solo-after-falling-out-with-foo-fighters-drummer-01.jpg

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות

עדיין מריח כמו רוח נעורים: 25 שנה ל-Nevermind של נירוונה

ניכור, מרדנות, אהבה, חברות… Nevermind נוגע בכל הנושאים שלעד יעסיקו את בני הנוער ולכן הוא גם תמיד ישאר רלוונטי. 25 שנה אחרי, האלבום הזה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

ציון המועדון: ★★★★★

כש- Nevermind יצא הייתי רק בן 6. צעיר מדי בכדי להרגיש את הדף הפיצוץ של מהפכת הגראנג', ילד מדי בכדי להבין על מה כל הרעש הזה שמגיע מסיאטל. האמת היא שגם לא ממש גדלתי על המהפכה האלטרנטיבית שסחפה את העולם במחצית הראשונה של שנות התשעים. בזכות אחי הגדול התחנכתי על ברכי 'פינק פלויד', 'הקיור', 'גאנז אנד רוזס', 'אואזיס' ואחרים.

כנראה זו גם הסיבה שבגללה המוזיקה של השלישייה מאברדין וושינגטון (לא, הם לא מסיאטל) תמיד עברה מעלי. זה לא שהיא לא הייתה טובה או שלא האזנתי ל-Nevermind עשרות פעמים. אבל איכשהו, במשך המון שנים, האלבום הזה לא נגע בי כמו ש"אמור" היה לנגוע בי על פי כל המצעדים, הביקורות, הסרטים הדוקומנטריים והאגדה שהפך להיות.

באנר מועדון תרבות

שנים שניגנתי את Smells Like Teen Spirit, את Come as You Are ואחרים, אבל זה היה כאילו על אוטומט, משהו שאתה חייב להכיר ולנגן. בניגוד לתינוק שעל העטיפה האייקונית שלו, אני מעולם לא צללתי אל תוך Nevermind בניסיון אמיתי להבין מה יש בו.

אבל כל זה השתנה ברגע שהתחלתי לחוות אותו מחדש. אבל הפעם לא דרך העיניים שלי, אלא דרך העיניים של בני נוער אחרים.

עדיין מריח כמו רוח נעורים…

עם תחילת לימודי בבית הספר 'רימון' מיד אחרי הצבא, התחלתי להעביר גם שיעורי גיטרה. מהר מאוד גיליתי שיש פלייליסט די קבוע של שירים שכל הגיטריסטים הצעירים שעברו דרכי חלמו לנגן. בין היתר היו שם 'גרין דיי', 'פינק פלויד', 'לד זפלין', 'הביטלס' וכמובן, 'נירוונה'.

מכיוון שמורה לגיטרה הוא קודם כל פסיכולוג ורק אז מורה, שמעתי המון הסיפורים, הרהורים, חששות וחוויות השמורות רק לאלה החווים על בשרם את גיל ההתבגרות המבלבל. כך, למרות שלא הייתי שם בזמן אמת, האינטארקציה עם תלמידי הגיטרה שלי גרמה לי להתבגר מחדש עם Nevermind ולהבין אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

אם תרצו חוויתי התפרצות נעורים מחודשת הפעם  דרך עיניהם של עשרות בני נוער ומתבגרים מרדנים שרק רצו להתפוצץ על העולם עם גיטרה ביד. בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה הופך את Nevermind לאלבום אלמותי.

"אני גרוע במה שאני הכי טוב בו…"

עוד מימיו הראשונים, סוד ההצלחה של הרוקנ'רול היה נעוץ בעובדה שהוא פנה בעיקר לבני נוער. למעשה, לפני פריצתו בשנות ה-50, לא היה בכלל שוק כזה שנקרא 'בני נוער'. הסגנון החדש, הבועט והסקסי היה אנטיתזה לעולם המבוגרים הממסדי והמיושן והתאים כמו כפפה ליד עבור צעירי אמריקה ובריטניה שבדיוק נכנסו לגיל ההתבגרות- גיל בו הם מחפשים משמעות לחייהם ובעיקר דרך למרוד במוסכמות.

האפקט הזה הוא שהטעין לעד את הרוקנ'רול במשמעויות החתרניות שמלוות אותו עד היום, ולפסקול המושלם עבור צעירי העולם.

כמו עשרות אלבומים לפניו, גם Nevermind פונה לבני הנוער ולמרכיב האנטי קונפורמי שבהם. אבל ההבדל הוא שבעוד אלבומים אחרים מדברים על בני הנוער, Nevermind מדבר אל בני הנוער. אם להיות קצת פחות פיוטי, Nevermind הוא אלבום שמסתכל לבני הנוער בלבן של העין ועוסק בכל מה שמעניין אותם.

באנר מועדון תרבות

כך למשל, Smells Like Teen Spirit הוא המנון האאוטסיידרים המושלם. Breed הוא מחאה כנגד ההתברגנות, מוסד הנישואין וכל מה שמצופה מהצעיר הממוצע להיות כשיגדל. Come as You Are הוא שיר על צביעות ועל האופן בו אנשים מצפים ממך להתנהג. Lithium הוא שיר על תיעוב עצמי, ואם עדיין לא קלטתם את הנקודה אז אפשר למצוא כאן את כל הנושאים עליהם כותבים בני נוער ביומנים שלהם לפני השינה (או בסטטוס של 90 תווים בעידן הנוכחי).

דוברו של דור ה-X

כל שיר ב-Nevermind הוא חץ מדויק אל תוך ליבם של בני הנוער. אך זה בלבד לא היה מבטיח לאלבום חיי נצח. מה שכן סייע בכך הוא דמותו הכריזמטית להחריד של קורט קוביין שהפך בעל כורחו לגיבור (או אנטי גיבור, תלוי איך מסתכלים על זה) עבור אותו דור של צעירים.

בכדי שיצירה תצליח בקנה מידה כל כך גדול כמו שהצליח Nevermind, חייב להיות בה מרכיב אותנטי, ואין אדם אותנטי יותר שידבר לבני הנוער בגובה העיניים מאשר קורט קוביין- הילד הדחוי שבא ממשפחה מפורקת, סבל מהצקות, התמכרות לסמים, דיכאון ושהשיא שלו בחיים היה כשחזר לעבוד כשרת בבית הספר בו למד (השפלה שצילקה אותו לעד וזכתה למחווה בקליפ ל-Smells Like Teen Spirit).

אם יש יוצר שמכיר את נפשו המיוסרת של בן הנוער הממוצע הרי זהו קוביין שבמיומנות מופלאה וטונות של הזדהות ורגישות, שר לצעירי העולם בדיוק את מה שהם הרגישו. 25 שנים אחרי, זה עדיין עובד.

"היום מצאתי את החברים שלי, הם בתוך ראשי…"

Nevermind הוא לא אלבום פורץ דרך, הוא לא האלבום הכי טוב בכל הזמנים ולעזאזל הוא אפילו לא האלבום הכי טוב בניינטיז. אבל הוא כן אלבום נצחי כי הוא נוגע בנושאים שליד יעסיקו את בני הנוער…

אלבום שהביא מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים (לא דבר מובן מאליו) וכן הביא לאחת ממהפכות הרוק הגדולות  שידענו מאז שנות ה-50.

להקות אחרות שהגיעו בעקבות נירוונה כמו 'פרל ג'אם', 'סמשינג פאמפקינס', 'סאונדגארדן' ואחרות, חבות ל-Nevermind וקורט קוביין לא רק את ההצלחה שלהן, אלא את החשיבות שמתלווה אליהן כמי שהמשיכו את מהפכת הגראנג' והמשיכו להביע את קולם של הצעירים.

25 שנה לאחר צאתו,  Nevermind ממשיך להיות פסקול ההתבגרות המושלם של כל כך הרבה צעירים מסביב לעולם. 25 שנה אחרי, Nevermind ממשיך להיות רלוונטי עבור כל מי שחווה את גיל ההתבגרות. 25 אחרי, Nevermind הוא עדיין קולו של דור.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nevermindבאנר מועדון תרבות