חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer של רדיוהד

ציון המועדון: ★★★★★

אפתח בוידוי קטן. את רדיוהד איבדתי אי שם בסביבות 2006. זה קרה קצת אחרי אחרי Hail to the Thief שהיה האלבום הבאמת טוב האחרון שלהם. In Rainbows היה סביר, King of the Limbs ממוחזר ו- A Moon Shapped Pool טוב אבל לא מספיק.

ממעריץ מושבע הפכתי לאדיש והאדישות הזאת גרמה לי לפקפק בכל הסופרלטיבים שקיבלו החמישייה מאוקספורד לאורך השנים. לאט לאט כרסמה בי השאלה: האם המלך הוא עירום? האם רדיוהד באמת כזאת להקה גדולה כמו שפעם חשבתי? האם אלבומיה עדיין עוברים את מבחן הזמן בלי למצמץ? כל השאלות הפכו לדיאלוג פנימי של ממש בימים אלה כשהעולם חוגג 20 שנה ל- OK Computer, אלבומה הגדול ביותר של הלהקה.

אז ניצלתי את ההזדמנות וצללתי שוב, בפעם המי יודע כמה, אל תוך האלבום שהפך כבר מזמן לקלסיקה, אך הפעם מתוך כוונה זדונית למצוא בו באגים. לשבור את המיתוס סביבו, ללכלך את הילת הגאונות שלו, למצוא ראיות חדשות שיוכיחו שהוא לא כזה אלבום גדול. אז חיפשתי, נברתי, האזנתי, בחנתי ולבסוף התמסרתי והרמתי ידיים. מסתבר כשזה מגיע ל- OK Computer האמת היא פשוטה. גם 20 שנה אחרי, וגם בהאזנה המיליון, עדיין מדובר בבן זונה של אלבום!

"חזרתי להציל את העולם…"

פרנואידי, מתקדם, אורבני, קלסטרופובי, OK Computer הוא המניפסט המפחיד ביותר לחיים המודרניים. ה- Dark Side of the Moon של הניינטיז. "מראה שחורה" הגרסה המוזיקלית. בעידן הרשתות החברתיות, הדיגיטל, הטלפונים החכמים מדי והפרנויה התאגידית, לומר עליו שהוא עדיין רלוונטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה, וזה עוד מבלי לדבר על המוזיקה, הישג מרשים לכשעצמו.

באנר מועדון תרבותכבר בפתיחה זורק אותנו תום יורק ללא הכנה מוקדמת אל תוך הסיוטים שלו ממכוניות ומתאונות דרכים ב- Airbag הנפלא אך המלחיץ. תחושת הביטחון שלנו מעולם לא הייתה שבירה יותר.

מיד לאחר מכן מגיע אחד מסמלי הניינטיז, Paranoid Android. זה שיר כאוטי, מאיים, פרנואידי וחתיכת יצירת מופת. הוא נכתב בהשראת דמותו של מרווין, הרובוט הדיכאוני מה"מדריך הטרמפסיט לגלקסיה" וחוויותיו האישיות של יורק שהרגיש שאנשים יעשו הכל בשביל לקבל "חתיכה" ממנו.  "תפסיקי את הרעש הזה, אני חייב מנוחה" קורא יורק במעין תחינה משונה שכזאת לפני שה"קיא, הפאניקה והיאפים" משתלטים על הכל תחת אהבתו של אלוהים.

ואם כבר פרנויה, אז מיד אחר כך אנו מקבלים את Subterranean Homesick Alien, מחווה קטנה לדילן ומחווה גדולה קצת יותר לחייזרים ש"מרחפים מעלינו ומצלמים סרטים לחבריהם בבית". העולם הוא תוכנית ריאליטי אחת גדולה שכולנו לוהקנו אליה בין אם רצינו ובין אם לא.

"יום אחד אגדל כנפיים…"

OK Computer הוא אלבום עוכר שלווה ומהפנט בעת ובעונה אחת. קסום ומפחיד, מרגש עד דמעות ומבעית. מנעד הרגשות שעוברים בגוף בעת ההאזנה לכל שיר ושיר היא פשוט בלתי נתפסת גם אחרי 20 שנה.

"נגבי את הדמעות שלך, הלילה אנחנו בורחים…" שר יורק ב- (Exit Music (For a Film המופלא שמהווה טייק אוף מודרני לסיפור האהבה הטראגי של רומיאו ויוליה. השיר גם נכלל בסרט רומיאו ויוליה מ-1996 בכיכובם של לאונרדו דיקפריו וקלייר דאנס. ואז מגיע הרגע הגדול של האלבום. השיר היפה בקריירה של רדיוהד, Let Down. לא יאומן כמה כאב יכול להכיל בתוכו שיר אחד. וגם כמה יופי.

אני לא מאלה שנפרדו מרדיוהד כידידים ברגע שאלה חתכו לעולם האלקטרוני, ממש לא. Kid A ו- Amnesiac נפלאים בעיני ואני באופן כללי מאוד אוהב מוזיקה אלקטרונית וניסיונית. אבל פעם אחת. רק פעם אחת הייתי רוצה שהם יחזרו לעשות שירים פשוטים כמו Karma Police.

"אנחנו עומדים על הקצה…"

גם רוק טהור נותן בראש יש ב- OK Computer והוא לובש צורה ב- Electioneering המעולה שנייה לפני שאנחנו רצים להתחבא שוב מתחת לשמיכה, הפעם עם Climbing Up The Walls המפחיד. אבל התמות המרכזיות של האלבום מגיעות לשיאן עם No Surprises. שיר ציני ועצוב על הדיכאון הקיומי והריקנות היומיומית שמצד אחד כולנו למדנו לחיות איתם אך מהצד הם גם מנציחים את העובדה שנכנענו למודרניזציה. לבורגנות. לבגרות.

"אני גיבור העל שלך ואנחנו עומדים על הקצה…" מתפייט לאחר מכן יורק ב- Lucky הנהדר. ואם כבר לעמוד על הקצה אז רצוי עם מוזיקה של רדיוהד. להקה שתמיד שאפה לדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה וגם סימנה כמה קצוות ושיאים מוזיקליים עבור כולנו.

וכמו גלגל החיים, האלבום שנפתח עם כרית האוויר שלעולם לא תציל אותנו מעצמנו, מסתיים בתחינה של יורק לנהג לא זהיר ב- The Tourist שיאט. OK Computer הוא הפחד והחשש שלנו מפני אלה האוחזים בהגה אבל לא רק אלא גם מהמכונית ומהדרך שאנו עוברים.

OK Comuter הצליח לחזות את הקשר ההולך ומתהדק שלנו כבני אדם עם הטכנולוגיה והאופן  בו הוא משפיע על על אספקט בחיינו. אבל גם בלי היכולת הנבואית של תום יורק וחבריו עצם העובדה שרדיוהד בחרו להתמודד עם נושאים כבדים כמו האופן בו אנו חיים, הבחירות שאנו עושים ואיך כל זה משפיע עלינו, ראויה לשבח.

המחשב של רדיוהד מלא מחשבות מטרידות שימשיכו להטריד אותנו גם בעוד הרבה שנים וזה בסדר כי יצירה חזקה אמורה לטלטל ולגרום לנו לחשוב. אז תהיו אנשים טובים בתוך משחק המחשב הזה כי אם לא משטרת הקארמה תגיע.

רוצים לקבל עדכונים ופוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

OKCבאנר מועדון תרבות

אלבום הפופ הסודי של הנייטיז: 20 שנה ל- Music For Pleasure של מונאקו

בין 'היטמן 7' ל- OK Computer, שחרר פיטר הוק מניו אורדר את Music For Pleasure- אלבום הבכורה של פרויקט הצד שלו: 'מונאקו'. 20 שנה אחרי, זה זמן מעולה לעשות כבוד לאחד מאלבומי הפופ הכי יפים של הניינטיז שנעלמו, ולא בצדק, מרדאר ההיסטוריה. 

אחד הדברים הכי גרועים שיכולים לקרות לאמן זה ששיר אחד שלו יהיה להיט כל כך ענק שהוא יאפיל על שאר הקריירה שלו. להיט שינקז לעצמו את מלוא תשומת הלב בזמן שהאחרים חוסים בצילו. One Hit Wonder אם תרצו.

אז זה בערך מה שקרה עם האלבום הראשון של Monaco, פרויקט הצד של פיטר הוק, הבסיסט המיתולוגי של ג'וי דוויז'ן וניו אורדר (כמה מכם יכולים להתהדר בעובדה שהם היו חברים בשתי להקות ששינו את עולם המוזיקה?) יחד עם דייויד פוטס (גיטריסט באואזיס למשך שתי שניות ועוד שלל פרויקטים).

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

הלהיט שאני כמובן מדבר עליו הוא What Do You Want From Me שכולכם מכירים. ואם לא אז לחצו פליי על הקליפ ממש פה למטה ואני מבטיח לכם שתמצאו את עצמכם אומרים "אהההה נו, ברור שאני מכיר את השיר הזה".

What Do You Want From Me שוחרר כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה של הצמד, Music For Pleasure, ונוגן ללא הרף ב- MTV. הבס הכל כך מזוהה של הוק, המלודיה הקליטה בטירוף וקולו המעולה של פוטס הפכו את השיר לאחד המושמעים ביותר ב- 1997, חבל רק ששם זה נגמר.

הם רק נשמעים כמו ניו אורדר

אבל בואו נחזור מעט אחורה. היחסים בין פיטר הוק לשאר חברי להקת האם שלו, ניו אורדר, תמיד היו סבוכים. הוא נחשב לילד הרע של הלהקה ולעיתים תכופות התנגח בשאר החברים. הפרידה הסופית והבלתי נמנעת התרחשה לבסוף ב- 2007. באלבום הקאמבק הנפלא של הלהקה, Music Complete, מ- 2015 הוא כבר לא לקח חלק.

לאור היחסים המורכבים עם ניו אורדר והאגו הענק שלו, שאף הוק להוכיח לעולם את גדולתו המוזיקלית (למרות שהוא ממש לא צריך) ולאורך השנים מצא את עצמו בשלל פרויקטים צדדיים כמו: Freebase, Revenge (סופרגרופ של נגני בס הכוללת את גארי "מני" מאינפילד מהסטון רוזס, אנדי רורק מהסמית'ס וכמובן את הוק עצמו). אבל Monaco היה המוצלח ביותר.

Music For Pleasure, אלבום הבכורה של Monaco שיצא כאמור ב-1997, מצליח לתפוס את רוח התקופה ומשלב בצורה מופלאה בין הבריטפופ הפופולרי לבין הפופ והאלקטרוניקה שאפיינו את הקריירה של ניו אורדר.

האמת היא שהשילוב הזה, יחד עם קולו של פוטס שדומה באופן מעורר חשד לזה של ברנרד סאמנר, סולנה של ניו אורדר, הביאו אנשים רבים לחשוב (עד היום) כי שירי הפרויקט הם למעשה שירים של ניו אורדר. אבל זה כאמור, לא המצב, למרות נגינת הבס המזוהה כל כך של הוק שמכוון את הגיטרה שלו אוקטבה גבוהה יותר מגיטרת בס רגילה ומנגן בעיקר מלודיות.

"מצאתי מישהו שזקוק לי…"

Music For Pleasure מתחיל חזק עם What Do You Want From Me ולכל אורכו הרגל אף פעם לא יורדת מהגז. כל שיר שמתחיל יפה יותר מקודמו. Shine הוא חתיכת פופ מרוממת נפש, Sweet Lips, הסינגל השני שיצא מהאלבום, נשמע רענן גם 20 שנה אחריו- Buzz Gum הוא שיא רוקנ'רולי משובח שכל להקת פופ-רוק אחרת הייתה שמחה לכתוב.

טקסטים מעולם לא היו הצד החזק של הוק. מי שמחפש עומק לצלול לתוכו לא ימצא אותו ב- Music For Pleasure. אבל "מוזיקה להנאה" (כשם האלבום) תמצאו כאן בשפע. והסאונד? מעולה לפחות כמו להקת האם.

קחו לדוגמה את Junk, מדובר בקטע בן 09:14 של פלא מוזיקלי שמצליח לשלב בצורה אופטימלית אלקטרוניקה רכה לצד רוק. אחד מהקטעים הפחות מוערכים שאי פעם יצאו. בלי הגזמה. גם Sedona, הקטע האחרון והאינסטרומנטלי מוכיח איזה עולם מוזיקלי מופלא וכמה כישרון יש בפיטר הוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Music For Pleasure הוא סוג של ממתק נחבא של הניינטיז. סוד שמור לחובבי פופ-רוק אמיתיים. תצטרכו להתאמץ מאוד בשביל למצוא את האלבום הזה איפשהו ותצטרכו להתאמץ עוד יותר אם תרצו למצוא את אלבומה השני והאחרון של הלהקה, "Monaco", שיצא בשנת 2000 בחברה העצמאית "פליפון" ונותר בגדר פריט אספנות. האמת היא שעד גיל נורא מאוחר לא ידעתי בכלל שיצא ללהקה אלבום נוסף, אבל הוא כמובן מחוויר ליד אחיו הבכור.

המסיבה של פיטר הוק

כבר כתבתי בבלוג לא מעט על גורס האשפה האימתני שנקרא ה"היסטוריה" שמותיר אחריו (בתקווה) את היצירות הראויות ביותר. אבל לפעמים מתחת להריסות אפשר למצוא פרחים שנבלו מבלי שאף אחד שם לב. אלבומים שנשכחו מהר מדי. אז אם אתם חובבי פופ איכותי עם קרייבינג לסאונד ניינטיז משובח, אני מאוד ממליץ לכם להצטרף באיחור אפנתי למסיבה של פיטר הוק ולתת צ'אנס ל- Music For Pleasure.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Monaco- Music For Pleasureרוצה לקבל עדכונים חמים ממני

עדיין מריח כמו רוח נעורים: 25 שנה ל-Nevermind של נירוונה

ניכור, מרדנות, אהבה, חברות… Nevermind נוגע בכל הנושאים שלעד יעסיקו את בני הנוער ולכן הוא גם תמיד ישאר רלוונטי. 25 שנה אחרי, האלבום הזה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

ציון המועדון: ★★★★★

כש- Nevermind יצא הייתי רק בן 6. צעיר מדי בכדי להרגיש את הדף הפיצוץ של מהפכת הגראנג', ילד מדי בכדי להבין על מה כל הרעש הזה שמגיע מסיאטל. האמת היא שגם לא ממש גדלתי על המהפכה האלטרנטיבית שסחפה את העולם במחצית הראשונה של שנות התשעים. בזכות אחי הגדול התחנכתי על ברכי 'פינק פלויד', 'הקיור', 'גאנז אנד רוזס', 'אואזיס' ואחרים.

כנראה זו גם הסיבה שבגללה המוזיקה של השלישייה מאברדין וושינגטון (לא, הם לא מסיאטל) תמיד עברה מעלי. זה לא שהיא לא הייתה טובה או שלא האזנתי ל-Nevermind עשרות פעמים. אבל איכשהו, במשך המון שנים, האלבום הזה לא נגע בי כמו ש"אמור" היה לנגוע בי על פי כל המצעדים, הביקורות, הסרטים הדוקומנטריים והאגדה שהפך להיות.

באנר מועדון תרבות

שנים שניגנתי את Smells Like Teen Spirit, את Come as You Are ואחרים, אבל זה היה כאילו על אוטומט, משהו שאתה חייב להכיר ולנגן. בניגוד לתינוק שעל העטיפה האייקונית שלו, אני מעולם לא צללתי אל תוך Nevermind בניסיון אמיתי להבין מה יש בו.

אבל כל זה השתנה ברגע שהתחלתי לחוות אותו מחדש. אבל הפעם לא דרך העיניים שלי, אלא דרך העיניים של בני נוער אחרים.

עדיין מריח כמו רוח נעורים…

עם תחילת לימודי בבית הספר 'רימון' מיד אחרי הצבא, התחלתי להעביר גם שיעורי גיטרה. מהר מאוד גיליתי שיש פלייליסט די קבוע של שירים שכל הגיטריסטים הצעירים שעברו דרכי חלמו לנגן. בין היתר היו שם 'גרין דיי', 'פינק פלויד', 'לד זפלין', 'הביטלס' וכמובן, 'נירוונה'.

מכיוון שמורה לגיטרה הוא קודם כל פסיכולוג ורק אז מורה, שמעתי המון הסיפורים, הרהורים, חששות וחוויות השמורות רק לאלה החווים על בשרם את גיל ההתבגרות המבלבל. כך, למרות שלא הייתי שם בזמן אמת, האינטארקציה עם תלמידי הגיטרה שלי גרמה לי להתבגר מחדש עם Nevermind ולהבין אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

אם תרצו חוויתי התפרצות נעורים מחודשת הפעם  דרך עיניהם של עשרות בני נוער ומתבגרים מרדנים שרק רצו להתפוצץ על העולם עם גיטרה ביד. בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה הופך את Nevermind לאלבום אלמותי.

"אני גרוע במה שאני הכי טוב בו…"

עוד מימיו הראשונים, סוד ההצלחה של הרוקנ'רול היה נעוץ בעובדה שהוא פנה בעיקר לבני נוער. למעשה, לפני פריצתו בשנות ה-50, לא היה בכלל שוק כזה שנקרא 'בני נוער'. הסגנון החדש, הבועט והסקסי היה אנטיתזה לעולם המבוגרים הממסדי והמיושן והתאים כמו כפפה ליד עבור צעירי אמריקה ובריטניה שבדיוק נכנסו לגיל ההתבגרות- גיל בו הם מחפשים משמעות לחייהם ובעיקר דרך למרוד במוסכמות.

האפקט הזה הוא שהטעין לעד את הרוקנ'רול במשמעויות החתרניות שמלוות אותו עד היום, ולפסקול המושלם עבור צעירי העולם.

כמו עשרות אלבומים לפניו, גם Nevermind פונה לבני הנוער ולמרכיב האנטי קונפורמי שבהם. אבל ההבדל הוא שבעוד אלבומים אחרים מדברים על בני הנוער, Nevermind מדבר אל בני הנוער. אם להיות קצת פחות פיוטי, Nevermind הוא אלבום שמסתכל לבני הנוער בלבן של העין ועוסק בכל מה שמעניין אותם.

באנר מועדון תרבות

כך למשל, Smells Like Teen Spirit הוא המנון האאוטסיידרים המושלם. Breed הוא מחאה כנגד ההתברגנות, מוסד הנישואין וכל מה שמצופה מהצעיר הממוצע להיות כשיגדל. Come as You Are הוא שיר על צביעות ועל האופן בו אנשים מצפים ממך להתנהג. Lithium הוא שיר על תיעוב עצמי, ואם עדיין לא קלטתם את הנקודה אז אפשר למצוא כאן את כל הנושאים עליהם כותבים בני נוער ביומנים שלהם לפני השינה (או בסטטוס של 90 תווים בעידן הנוכחי).

דוברו של דור ה-X

כל שיר ב-Nevermind הוא חץ מדויק אל תוך ליבם של בני הנוער. אך זה בלבד לא היה מבטיח לאלבום חיי נצח. מה שכן סייע בכך הוא דמותו הכריזמטית להחריד של קורט קוביין שהפך בעל כורחו לגיבור (או אנטי גיבור, תלוי איך מסתכלים על זה) עבור אותו דור של צעירים.

בכדי שיצירה תצליח בקנה מידה כל כך גדול כמו שהצליח Nevermind, חייב להיות בה מרכיב אותנטי, ואין אדם אותנטי יותר שידבר לבני הנוער בגובה העיניים מאשר קורט קוביין- הילד הדחוי שבא ממשפחה מפורקת, סבל מהצקות, התמכרות לסמים, דיכאון ושהשיא שלו בחיים היה כשחזר לעבוד כשרת בבית הספר בו למד (השפלה שצילקה אותו לעד וזכתה למחווה בקליפ ל-Smells Like Teen Spirit).

אם יש יוצר שמכיר את נפשו המיוסרת של בן הנוער הממוצע הרי זהו קוביין שבמיומנות מופלאה וטונות של הזדהות ורגישות, שר לצעירי העולם בדיוק את מה שהם הרגישו. 25 שנים אחרי, זה עדיין עובד.

"היום מצאתי את החברים שלי, הם בתוך ראשי…"

Nevermind הוא לא אלבום פורץ דרך, הוא לא האלבום הכי טוב בכל הזמנים ולעזאזל הוא אפילו לא האלבום הכי טוב בניינטיז. אבל הוא כן אלבום נצחי כי הוא נוגע בנושאים שליד יעסיקו את בני הנוער…

אלבום שהביא מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים (לא דבר מובן מאליו) וכן הביא לאחת ממהפכות הרוק הגדולות  שידענו מאז שנות ה-50.

להקות אחרות שהגיעו בעקבות נירוונה כמו 'פרל ג'אם', 'סמשינג פאמפקינס', 'סאונדגארדן' ואחרות, חבות ל-Nevermind וקורט קוביין לא רק את ההצלחה שלהן, אלא את החשיבות שמתלווה אליהן כמי שהמשיכו את מהפכת הגראנג' והמשיכו להביע את קולם של הצעירים.

25 שנה לאחר צאתו,  Nevermind ממשיך להיות פסקול ההתבגרות המושלם של כל כך הרבה צעירים מסביב לעולם. 25 שנה אחרי, Nevermind ממשיך להיות רלוונטי עבור כל מי שחווה את גיל ההתבגרות. 25 אחרי, Nevermind הוא עדיין קולו של דור.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nevermindבאנר מועדון תרבות

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90

הניינטיז היו עידן הזהב של MTV והדיסקים. בהעדר יו-טיוב, iTunes, Spotify ואחרים, הליכה לחנות דיסקים ורכישת הדיסק האהוב עלייך, הייתה חוויה שבשגרה. זה הזמן לעשות כבוד (גם אם מפוקפק) לחלק מהאלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית ישראלי בשנות ה-90. זהירות, פוסט נוסטלגיה לפניכם.

Guns N' Roses- Use Your Illusion 1+2

במחצית הראשונה של שנות ה-90, סלאש, דף ובעיקר אקסל רוז, היו הדבר הכי חם בעולם. עם שירים שהגדירו מחדש את גבולות הרוק, קליפים מטורפים שפומפמו ללא הרף ב-MTV והמון פוזה, כבשו "רובים ושושנים" (כפי שכונו בתקשורת הישראלית במשך שנים) את העולם וגם את הפרובינציה המקומית שלנו. פוסטרים, ציורי קיר, קעקועים וכמובן אלבומי הלהקה, היו מראה מאוד נפוץ בארץ בשנות התשעים.

שיאה האמנותי של הלהקה הגיע עם צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שניפקו להיטי ענק כגון Civil War, November Rain, Estranged, וכמובן Don't Cry האלמותי שמתנגן לפחות פעם בשבוע באיזושהי תחנת רדיו מקומית. התוצאה? כל בית שמכבד את עצמו בישראל החזיק לפחות באחד משני העותקים של Use Your Illusion, והאמת? די בצדק.

Pet Shop Boys- Very

כאמור, הניינטיז לגמרי היו תור הזהב של הדיסק ומעבר למוזיקה טובה, אחת הדרכים להתבלט היתה להשקיע בעטיפות הדיסקים בכדי לעניין ולהזמין את המאזין הפוטנציאלי. הפט שופ בויז תמיד היו אשפים כל הקשור לצד הויזואלי המלווה את המוזיקה שלהם, ו-Very לא היה שונה. האלבום הציג לראשונה עטיפת פלסטיק מיוחדת בצבע כתום עם עיגולים בולטים ממנו, בעיצוב ייחודי שלימים יכונה "עטיפת הלוגו".

העובדה שבתוך "עטיפת הלגו" הייתה גם אסופת שירי פופ מדהימה, סייעה במשהו לאלבום הזה להיות אחד הנמכרים בישראל של שנת 1993. למעשה, Very נבחר לאלבום השנה בישראל ו-Go West מתוכו נבחר לשיר השנה. זכורה במיוחד הפרודיה על הבויז בפרסומות לקטשופ אסם. פרודיה שתזכה אותם לעד בכינוי הלא ממש מחמיא, "הקטשופ בויז".

Spice Girls- Spice

אם את בחורה וגדלת בניינטיז, תודי בזה, אין שום סיכוי בעולם שלא החזקת עותק של אלבום הבכורה של חמשת הפריחות מבריטניה. מדובר באלבום הנשי הנמכר ביותר אי פעם ואחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעלה מ-30 מיליון עותקים (!) מכר האלבום הזה אני נשבע לכם שלפחות חצי מהם נמצאים איפשהו עדיין ברחבי ישראל.

Hitman 7

6 אלבומים. 6 אלבומי אוסף תחת המותג Hitman, הוציאה חברת התקליטים הישראלית, "הד ארצי" ואין לי מושג למה דווקא Hitman 7 הפך להיות סנסציה ענקית. באמת שאין מצב שהאזנתם למוזיקה בשנות התשעים מבלי לפחות להיחשף לאלבום הלהיטים הזה שמכר בישראל בלבד למעלה מ-200,000 עותקים! מספר מטורף במונחים מקומיים. החל מ- Tic, Tic Tac, דרך "מקרנה" ועד "קוקו ג'מבו", כל כך הרבה שירים גרועים יש באוסף הזה שההצלחה שלו באמת נשגבת מבינתי, אבל עם מספרים כאמור, בלתי אפשרי להתווכח. לפחות פט שופ בויז ודייויד בואי היו שם…

Oasis- What's The Story Morning Glory

בשנות ה-90, אואזיס היו הלהקה הכי גדולה ביקום. ההשוואות לביטלס עפו לאוויר כל שני וחמישי והאחים גאלאגר מילאו אייטמים בראש 1 ומעריב לנוער בלי הפסקה. אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybey, אמנם הפך אותם לכוכבים בבריטניה, אבל רק באלבומם השני, (What's the Story (Morning Glory, הם הפכו לסנסציה גלובלית, בעיקר בזכות Wonderwall- להיט הענק שלהם מתוך האלבום. כמובן שגם בישראל ההצלחה של אואזיס ו- Wonderwall הייתה ענקית, ולכן מעטים האנשים שלא החזיקו בביתם עותק של האלבום. שהאמת? הוא לגמרי מעולה!

Nirvana- Nevermind

מהפכת הגראנג' לא פסחה על ישראל. לא משנה בני כמה הייתם כשקורט קוביין החזיר את הצבע ללחיים של כל חובב רוק ממוצע, אין מצב שלא החזקתם עותק של Nevermind בבית. Smells Like Teen Spirit שהתנגן כל שנייה ב-MTV הפך להמנון הרוק הרשמי של העשור ואת האלבום השני של נירוונה לאחד המצליחים בעשור והנמכרים ביותר גם בישראל. למתעקשים, כן, גם Ten של פרל ג'אם כיכב יפה בישראל, אבל לא כמו Nevermind.

Cranberries- No Need to Argue

לא משנה כמה ניסית להתחמק מזה, צעקות ה"זומבי" הלא ברורות של דלורס אובריין בקעו מעשרות חדרים של נערים ונערות חובבי רוק בישראל. לרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שהקרנבריז עוד עשויים לדגדג את U2 בקרב על התואר הלהקה האירית הגדולה בעולם. זה כאמור לא קרה, אבל עשרות ישראלים נותרו נאמנים לקרנבריז והותירו אותם די אהובים במחוזותינו גם כיום. בכל מקרה, אני זוכר בצורה מאוד ברורה, שאין הרבה בתים שביקרתי בהם בשנות התשעים שלא התהדרו באלבום הזה.

פסקולי הסרטים "שומר הראש"/"אישה יפה"

מכירות האלבומים בניינטיז לא פסחו על תעשיית הקולנוע וכל סרט שכיבד את עצמו התהדר בפסקול עם מיטב אמני התקופה. זו הייתה שעתם המאוד יפה של הפסקולים ושניים מהם הפכו לבני בית כמעט בכל סלון בישראל. מדובר כמובן בפסקולים ללהיטי הניינטיז "אישה יפה" עם המגה להיט של רוקסט It Must Have Been Love הצ'יזי אך האפקטיבי, וזה של "שומר הראש" עם הקאבר המעיק של ויטני יוסטון ז"ל לקלסיקה I Will Always You. אגב, גם הפסקול ל"מלך האריות" של דיסני לא היה מחזה נדיר (בלשון המעטה) בשנות התשעים בישראל.

Fugees- The Score

הרבה לפני שוייקליף ז'אן ולורן היל איבדו את זה, הם חברו לראפר, פארז, (בן דודו של ז'אן) ויחד שחררו את אחד מאלבומי ההיפ הופ (אר נ' בי אם אתם ממש מתעקשים) המשפיעים בהיסטוריה ובניינטיז בפרט. באופן מפתיע, דווקא בארה"ב הם לא היו הצלחה מיידית אבל בישראל ובאירופה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני נשבע לכם ש- Ready or Not, הלהיט הענק של The Score התנגן לפחות פעם בשעה ב-MTV, מה שהכניס את ההיפ הופ מהדלת הראשית כמעט לכל בית בישראל.

REM- Automatic For the People

שנה בלבד אחרי ששחררו את Out of Time ואת המגה להיט ההיסטרי מתוכו, Losing My Religion, מייקל סטייפ וחבריו לא הורידו את הרגל מהגז ושחררו את אחד האלבומים שהגדירו את הניינטיז והגיעו לכל מתבגר ישראלי. שורת להיטים חורכת מצעדים כמו Man on the Moon, Drive, The Sidewinder Sleeps Tonite, ומעל כולם, Everybody Hurts, הבטיחו לאר.אי.אם שהות ניצחית בפנתאון הישראלי ושידור אינסופי בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עשו לנו לייק בפייסבוק!

אלבומים שהיו בכל בית בשנות ה-90

15 שירים קלאסיים מאוסים שכבר אי אפשר לשמוע

יש לא מעט שירים שבאיזשהו שלב בחיים שלנו אהבנו בטירוף אבל עם הזמן הם נמאסו עלינו, או יותר נכון המאיסו את עצמם עלינו בגל עשרות פעמים ששמענו אותם בכל חור. אז קבלו את 15 הכי חרושים וטחונים שכבר לגמרי נמאס לשמוע אותם.

15. Red Hot Chili Peppers- Californication

הפלפלים החריפים הם ללא ספק אחת הלהקות האהובות בארץ ואפשר להבין למה. המוזיקה הפאנקית והמעולה שלהם תמיד דיברה לכל מתבגר שאי פעם חלם להחזיק גיטרה ולנגן בפני מיליון אנשים ללא חולצה ועם גרב על הזין.

אבל בתחילת שנות ה-2000 אי אפשר היה לברוח מהם ומהאלבום הסופר מצליח שלהם, Californcation. שלא תבינו לא נכון, מדובר באלבום מעולה, אבל מאז שיצא, שיר הנושא שלו נטחן ללא היכר והפך להיות אחד השירים המאוסים ביותר שיצא לי לשמוע, בטח ובטח הכי מאוס של הלהקה.

העובדה שהוא נבחר בישראל כשיר העשור של שנות האלפיים, לא ממש עזרה לו להישאר כיף. ובכל מקרה, עדיין יש להם בערך 100 שירים יותר טובים ממנו.

14. The Eagles- Hotel California

מכירים עוד שיר של האיגלס? קחו שניה… לא? OK אולי זו הסיבה שהשיר הזה כל כך מאוס. או אולי זה סולו הגיטרות (הבאמת נפלא) ששמעתם כבר 500,000 פעם בשנה האחרונה. השיר הזה נטחן כבר 40 שנה בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה ומנוגן על ידי כל תלמיד גיטרה מתחיל, מתכון בטוח להמאסה מהירה של קלאסיקה. חבל.

13. 2Pac- Changes

הייתי בן 13 כשיצא Changes של טופאק שאקור ועד היום אני זוכר שתוך ימים מיציאתו, כל התלמידים בשכבה החלו ללבוש מכנסי X-BOY ענקיים, לצעוק "יו יו יו" ולהתנהג כאילו הם יצאו עכשיו מהגטו של קומפטון.

אין ספק שהתרומה של Changes והחשיפה שהוא העניק גם לטופאק וגם למוזיקה השחורה באופן כללי הייתה ענקית. הבעיה היא שעד היום הוא נשאר אחד השירים הכי חרושים בז'אנר וכזה אשר ולקח את הגנגסטראפ למחוזות הפופ בצורה כזאת שרידדה את המסר שלו. למרות המעמד ההיסטורי המכובד שלו, עדיין מדובר בשיר שעם כל האזנה והאזנה רק הופך מעיק ומציק יותר.

12. Police- Roxenne

למרות ששחרר בקריירה שלו לא מעט שירי מופת, אני מודה שמעולם לא אהבתי יותר מדי את סטינג. הוא תמיד נתפס בעיני כטרחן יהיר ומתנשא, בדיוק כמו 'רוקסן'. עשרות הרפרנסים התרבותיים להם הוא זכה (כן, שיר על זונה איזה קטע), והעובדה שהוא תמיד מתנגן בכל פאב או מסיבה שתכנסו אליהם, הצליחו להמאיס אותו לעולמי עד.

תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בשיר לגמרי בינוני ואת הצרחות המעיקות של סטינג בבתים, והרי לכם שיר שהוא גם מוקצה מחמת מיאוס וגם אוברייטד בצורה קיצונית.

11. Bon Jovi- Always

במחצית הראשונה של שנות התשעים, בון ג'ובי היה הגבר הכי לוהט בסביבה וכל להיט שלו ושל הלהקה מלאת האגו שלו, כבש את פסגות המצעדים בכל העולם. לא שונה מהם היה השיר Always שהפך בישראל לשיר הסלואו הרשמי של תלמידי ותלמידות כיתות ו' במסיבות מקלט.

אחרי טירוף הגראנג' ומנת יתר של גברים מסוקסים בחולצות פלנל, לרגע קצר ב-1994 היה נחמד להאזין לשיר האהבה הקיטשי הזה, אבל היום, אין מצב לשמוע אותו מבלי להצטייד בשקית הקאה.

באנר מועדון תרבות

10. Pink Floyd- Money

גילוי נאות, אני מעריץ ענק של פינק פלויד. אני חושב שמדובר בחלוצים מוזיקליים אמיתיים ובאחת הלהקות הגדולות אי פעם. אבל גם לי יש גבול. והוא עובר בכמות הפעמים הבלתי אפשרית שניתן לשמוע את Money.

אני מאשים את כל תוכניות הכלכלה בטלוויזיה וברדיו שבמהלך השנים טחנו את הפתיח עם הכסף המרשרש והמטבעות. האמת היא שאני מדלג עליו כבר שנים ומתנחם בעובדה שאחריו ב- Dark Side of the Moon תמיד מגיע Us and Them.

באנר מועדון תרבות

9. Beatles- Help

על הגאוניות של הביטלס ואינספור הקלאסיקות שהם העניקו לעולם אין ממש צורך להרחיב. אבל גם להם יש כמה שירים שנטחנו קצת יותר מדי (מי אמר Here Comes the Sun?).

עוד אחד שנטחן בטירוף הוא כמובן Help. מדובר בשיר של הביטלס שכולם מכירים, עילאיים ומתנשאים בינוניים וסבירים, קטנים וגדולים, ממש כולם. אולי זו הסיבה שאין מצב לעבור שבוע מבלי לשמוע את השיר בוקע מאיזה רמקול, סרטון פרסומת או סתם מפיו של הבחור השבוז לידך בעבודה ביום ראשון. בקיצור, מיצינו את השיר הזה ממזמן.

8. Bob Dylan- Knocking on Heaven's Door

אולי זו הגרסה של גאנז אנד רוזס, אולי גרסאת הרגאיי המזעזעת של קלפטון, אולי זאת של אבריל לאבין (נשבע לכם) או אולי בכלל זאת של מאיר אריאל שגרמו לכל מי שיש לו אזניים לתעב את השיר הזה.

על כל פנים, אין ספק שזה אחד מהשירים הכי מאוסים בתולדות המוזיקה בזכות אינספור גרסאות הכיסוי שנעשו לו. אני מציע שניתן לשיר הזה כמה שנים של מנוחה ואז נוציא אותו מהבוידעם ונחליט אם לתת לו עוד צ'אנס.

7. Aerosmith- I don't wanna miss a thing

הבלדה הזאת, מתוך שובר הקופות "ארמגדון" הייתה להיט היסטרי ב-1998. למעשה, מדובר בלהיט כל כך גדול שלא ברור אם הסרט קידם את השיר או שהשיר קידם את הסרט.

בכל מקרה מדובר בקטע קיטשי להחריד שנחמד אולי לשמוע אותו כשאתה בן 15 וקונה לחברה שלך שרשרת חצי לב, אבל הוא לא שומר בשום צורה על הרלוונטיות שלו ככל שאתה מתבגר. גם העובדה שבקליפ סטיבן טיילור, כאילו שר את השיר לביתו, שמשחקת בסרט, ליב טיילור, הופכת את הכל לעיסה הוליוודית מאוסה שנראית היום מביכה מאי פעם.

6. Oasis- Wonderwall

אואזיס היא אחת הלהקות הכי אהובות עלי. למעשה,  What's the Story היה האלבום הראשון שקניתי אי שם בגיל 10. ועדיין, אפילו אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה יותר.

למעלה משני עשורים לאחר שיצא לראשונה הוא ממשיך באופן קוסמי להתנגן כאילו הוא שוחרר ממש אתמול. נכון, זו כוחה של קלאסיקה אמיתית אבל בואו נעשה טובה וניתן לה לנוח איזה שנה שנתיים ומי יודע? אולי אפילו נתגעגע קצת.

5. Queen- Bohamian Raphsody

בסדר בסדר תנשמו… אבל בואו נודה באמת והיא שלמרות שהשיר הזה באמת אדיר, מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היה בא לכם לשמוע אותו מרצונכם החופשי? לא תפסתם אותו ברדיו והגברתם, אלא ממש לחצתם פליי בשביל לשמוע אותו.

האמת היא שמאז שהסרט על פרדי מרקורי יצא בשנה שעברה, גם אם בא לכם לשמוע את Bohamian Raphsody לא תצטרכו להתאמץ יותר מדי כי הוא בכל מקום! מסרטים סוג ג' דרך תוכניות טלוויזיה, רדיו, פרומואים וכו', הרפסודיה של קווין שטה לכל מקום, וכן, זה מעצבן ומאוס! יש לקווין ולפרדי מרקורי מספיק שירים אחרים לחרוש עליהם. אפשר להתקדם.

4. R.E.M- Losing My Religion

מי שמכיר את אר.אי.אם יודע שיש להם עשרות שירים שעולים עשרות מונים על Losing My Religion. אבל עם השתלטות הלהקות האלטרנטיביות מהאייטיז על המיינסטרים בניינטיז, השיר הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון והחפירה החלה.

גם העובדה שהשיר הוא שיר אהבה די סטנרטי ואין לו שום הקשר דתי, לא מוסיפה לו הילת מיסתורין או איכות מסוימת ששווה להאזין לו בגללה במשך 30 שנה. סך הכל שיר די סטנדרטי. אגב אתם מוזמנים לקרוא על עוד שירים עם משמעות שונה לחלוטין מזו שחשבתם

3. Led Zeppelin- Stairway to Heaven

אולי זה בגלל שכל ילד שתופס גיטרה בפעם הראשונה בחייו מנסה לנגן אותו ואולי זה בגלל שמשמיעים אותו ללא הפסקה לפחות פעם ביום באיזשהו מקום. בשורה התחתונה, עד כמה שהשיר הזה טוב, ושלא יהיה ספק הוא פאקינג טוב, כבר ממש קשה לשמוע אותו.

יש מצב שזה השיר הכי חרוש ברשימה ולמרות הסולו של ג'ימי והשירה השמיימית רוברט, יש דברים שצריך לתת להם לנוח ו- Stairway to Heaven הוא אחד מהם.

2. Deep Purple- Smoke on the Water

אז נכון, מדובר באחד הריפים הגדולים (אם לא הגדול) בתולדות הרוק, אבל ראבק, באמת שבלתי אפשרי לשמוע אותו יותר. אפילו חובבי הרוק האדוקים ביותר יודו שהיוכלת שלהם להקשיב לשיר הזה הגיעה למיצוי בערך בגיל 12. שיר נחמד, ריף אדיר, אבל בואו, יש שירים טובים מזה.

1. Metallica- Nothing Else Matters

ללא ספק, הלהיט הכי מאוס בהיסטוריה. שוב, שיר טוב והכל, אבל כזה שמיצה את עצמו כבר לפני אלפי השמעות.

הלהיט ההיסטרי הזה אמנם הביא את מטאליקה להמונים אבל הוא לא מייצג בשום צורה את הרוח של הלהקה. מדובר בקלישאת רוק לבני 14 פלוס שלא ברור איך הצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ועדיין להתנגן ללא הפסקה בכל פעם בהקשרים של רוק, גיטרות, ניינטיז ועוד.

וגם, הקטע הזה שכל שמוק תופס גיטרה ומתחיל לפרוט את הפתיחה של השיר הוא ללא ספק מהרגעים הכי מייגעים שיצא לכל אדם, לא רק נגני גיטרה, לחוות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Slashtrioעשו 

באנר מועדון תרבות