דו"ח המבקר #27: נדב דלומי מפציץ, רות שועלי לוהטת, ג'קו אייזנברג מרדים ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב דלומי- רוחות רעבות

איזה כיף לפתוח לפתוח שנה חדשה ודו"ח חדש עם סינגל טרי של אחד המוזיקאים המוכשרים שפועלים כאן- נדב דלומי. "רוחות רעבות" הוא סנונית ראשונה מפרויקט חדש ומסקרן של המוזיקאי הוותיק, ואם שאר הפרויקט נשמע כמו השיר הזה אז בהחלט יש למה לצפות. 

"רוחות רעבות" הוא אחד הקטעים הכי נגישים, שלא לומר "פופיים", של דלומי. משום מה (ואני אפילו לא יודע למה) הוא מזכיר לי מן שילוב בין קולדפליי לאביב גפן, אבל בקטע טוב. אחרי שנים של פולק וקאנטרי מקומי, דלומי מפציץ עם גיטרה, בס תופים ועיבוד ממכר שאני בתקווה שיגיע לעוד הרבה אזניים. 

ג'קו אייזנברג- בסוף

זוכרים את המיני שערורייה המביכה שגרמה לזוכה כוכב נולד 4, ג'קו אייזנברג, לצאת  לגמלאות מוקדם מן הצפוי? בטוח שכן ואם לא תשאלו את ד"ר גוגל. בכל מקרה חוזר עכשיו אייזנברג עם מופע חדש ושירים חדשים, כאשר האחרון שבהם הוא "בסוף" והוא בהחלט משרה אווירה של סוף קריירה. 

אחרי כל מה שעבר הייתי מצפה מאייזנברג לתובנות יותר מעניינות על חייו ועל העליהום הלא פרופורציונאלי שחווה. משהו בועט, משהו מעניין, משהו שונה, אבל במקום זה אנחנו מקבלים בלדה אקוסטית כל כך משעממת שהדבר היחיד שבא לי לעשות בזמן שאני מאזין לה היא להרדם על החולות (הבנתם?).

אפילו לשחק רמיקוב עם סבתא שלי בת ה- 93 יוציא ממני יותר אמוציות מאשר השיר הזה. אין ספק שלאייזנברג יש קול מעולה, כריזמה ויכולות משובחות אחרות רק חבל ששום דבר מאלה לא בא לידי ביטוי ב"בסוף". השיר הזה הוא לא פחות מגרוע וזה בהחלט לא מה שיביא לו את הקאמבק המיוחל.

Gordon- Shine

סינגל הבכורה של Gordon (אבישי גורדון), לא פורץ גבולות ולא מחדש יותר מדי אבל הוא עדיין מלא כיף, אולי בגלל הפשטות שלו. השיר נכתב על ידי אבישי כשהיה במקסיקו וחלון ההזדמנויות שלו לדבר עם חברתו שבארץ היה מצומצם בגלל הבדלי השעות. לכאורה נושא בנאלי וטחון אך עם זאת הטקסט מצליח להתעלות על השממון ולהיות מעת לעת אפילו נוגע.

ועדיין אני לא בטוח שהאנגלית של אבישי בשיר עוברת מספיק חלק וגם אם כן, אני לא חושב שיש כאן איזשהו פוטנציאל בינלאומי כי שירים כאלה אולי לא שכיחים במחוזותינו אבל בחו"ל הם קיימים כמו מים.

כמו כן, למרות שיש משהו נחמד באותנטיות ובסאונד הלא מלוטש של השיר, עדיין ההפקה חייבת (פשוט חייבת) לעלות רמה בכדי להוציא את אבישי הרבה יותר טוב. אבל פוטנציאל בהחלט יש כאן אז שווה לעקוב. 

רות שועלי- רכבת מרכז

"היי עמית. אנחנו אמיצות מספיק בשביל לשלוח את הסינגל שלנו לדו"ח". זו ההודעה שחיכתה לי ב- Inbox מהמוזיקאית רות שועלי והאמנית ליבי קנטור ׁ(שיצרה את הקליפ לשיר המדובר). אז קודם כל אני מת על אמנים אמיצים ובעיקר כאלה שהאומץ שלהם בא לידי ביטוי גם במוזיקה.

מהלכי אקורדים מעניינים, מעברים מפתיעים ומילים כמו: "התקהלות של אנשים זרים, החלפת מבטים שותפים, כן גם אני חי איזה צירוף מקרים…" מוכיחים שרות שועלי היא יוצרת שלא מפחדת לצאת מהקופסה של המוזיקה הישראלית החיוורת והיא עושה זאת בסטייל ובאינטליגנטיות מרשימה.

מה שמתחיל בעדינות נגמר בכאוס מופלא של דיסטורשן תופים ושירה עצמתית שמבשרים שיש כאן יוצרת אמיתית ששווה לעקוב אחריה.

אלקנה מרציאנו- כפרה

וככה חברים נשמעת האפוקליפסיה. שאלוהים יעזור לכולנו.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21

לכל הדו"חות

288907_tumb_800Xauto

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10 המכות של המוזיקה הישראלית

חג הפסח הוא אמנם הזמן בו יצאנו מעבדות לחירות אבל הוא גם זמן טוב לחשבון נפש על מכות שקיבלנו בדרך. אז לכבוד החג קבלו את 10 המכות של המוזיקה הישראלית. נ.ב: יש הרבה דברים מדהימים במוזיקה המקומית אבל בא לי להיות קצת נרגן! אולי אלה המצות.

שוק מצומצם
אף אחד לא אשם שבישראל חיים רק 9 מיליון בני אדם, שוק פצפון במונחים גלובליים, ועם זאת עדיין מדובר ביי פאר בבעיה הכי קשה של המוזיקאי הישראלי הממוצע. בסופו של דבר אנחנו חיים בעולם קפיטליסטי ואת הכל, כולל את המוזיקה שאנחנו מאזינים לה, מניעים כוחות השוק וכשהשוק קטן מי ירצה לחדש, לנסות, להתנסות או לאתגר?

מעטים האמנים הישראליים שמעזים לפנות לכיוונים שונים מהמקובל והמוכר. מעטים עוד יותר האמנים שמסוגלים לאמץ ז'אנרים ניסיוניים או לפנות לשוליים והכל מחשש לאבד קצת מהשוק הגם ככה קטנטן הזה.

בארה"ב למשל חיים 332,000,000 בני אדם. מספיק שאחוז אחד מכל אלה יצרוך את המוזיקה שלך ואתה מסודר. בישראל אחוז אחד יספיק לך במקרה הטוב לכוס בירה צוננת, אז בשביל מה לנסות?

באנר מועדון תרבות

חוסר תעוזה ושבלוניות
כתוצאה של הסעיף הקודם, קשה מאוד למצוא כאן מוזיקה "שונה" ומרעננת, בטח במיינסטרים. הכל נשמע יותר מדי דומה, יותר מדי "חמוד", חסר שיניים ודי משעמם.

אבל מעבר למוזיקה, גם אמירות נחרצות, חריפות שלא לומר פוליטיות, נדיר למצוא כאן. כל זמר מתחיל יודע שמספיקה התבטאות אחת מעוררת מחלוקת ואתה מחוץ לקונצנזוס (תשאלו את ג'קו אייזנברג), מכת מוות לאמנות שלך במדינה כל כך קטנה.

ובכל זאת, אמן צריך לפעול על פי צו ליבו ולא רק על פי מה יכנס לפלייליסט או לא ולכן עדיין מאכזב לגלות שרוב השירים שמתנגנים ברדיו חסרי כל אמירה מעניינת, לאו דווקא פוליטית, אלא סתם אמירה שונה.

אותם נגנים
אם אתם לא מודעים לזה בטח תופתעו לגלות שאת המוזיקה במרבית האלבומים הישראלים מבצעים מספר מאוד מצומצם של נגנים. לא מאמינים? תעשו ניסוי, פתחו 4-5 אלבומים ישראלים מהשנים האחרונות, תעיפו מבט ברשימת הקרדיטים ותראו מי מנגן בהם.

על הגיטרות סביר להניח שתמצאו את אבי סינגולדה או עמרי אגמון, על התופים בטח תגלו את אשר פדי או שי פסטרנק וכן הלאה.

שלא יהיה ספק, כל נגני האולפן הללו מוכשרים בטירוף, ועדיין זו לא תהיה הגזמה לומר שרוב המוזיקה המקומית מנוגנת על ידי עשרות מוזיקאים בודדים שמביאים לכך שבסופו של דבר הכל נשמע מוכר במקרה הטוב וזהה במקרה הרע.

אני מודע לעלות היקרה של שעת אולפן ולכן אין ספק שאמן ירצה לסגור הקלטות של גיטרה, תופים או כלים אחרים במינימום זמן וכסף, אבל ברמת המקרו זה פשוט חבל.

עטיפות האלבומים
עטיפות האלבומים והסינגלים תמיד היו דלת הכניסה לעולמו הייחודי של האמן. הזמנה לקראת החוויה המוזיקלית שממתינה לך בפנים. אבל כזה חוסר יצירתיות וכזה חוסר מעוף כמו שיש בעטיפות האלבומים ביראל באמת שקשה למצוא.

אלבומים גדולים זכורים בזכות הפן הויזואלי שלהם לא פחות מאשר זה המוזיקלי. "החומה" של פינק פלויד, "אבי רוד" של הביטלס, מחכים למשיח של שלום חנוך הן רק דוגמאות ספורות לכך.
הנה פוסט שכתבתי בנושא עבור בלוג העיצוב EMBED.

נשבע לכם שעל 90% מהאלבומים הישראלים תמצאו את פרצופו של האמן בוהה במבט מהורהר אל עבר האופק. בלי חזון, בלי ליצור איזושהי סקרנות, כלום ושום דבר. הצד הויזואלי של האמן תמיד שיקף והשלים את סך היצירה שלו, וכשהויז'ואל כל כך משעמם, מה נגיד על המוזיקה?

12509670_10207924313966283_2334062270414667363_n

תמיד מפגרים אחרי שאר העולם
מכירים את ההנחה הזאת שכל מה שחם בעולם מגיע באיחור של 5 שנים לישראל? אז כמובן שקשה להשליך את זה על כל תחומי החיים, אבל תרבותית יש בטענה הזאת המון.

קשה עד בלתי אפשרי למצוא אמנים שעושים בארץ מוזיקה שכרגע היא הדבר החם מעבר לים. מתלהבים מהלופר של נטע ברזילי? Chvrches קניה ווסט, בון איבר ואחרים עושים זאת כבר שנים (אגב, כל הכבוד לנטע שאימצה את האסתטיקה הנפלאה הזאת, זה השוק שתמיד מתעכב).

הדבר רלוונטי גם לטקסטים הבנאליים שממשיכים לשעמם אותנו בעברית, להפקות המיושנות המבוססות שכבות על גבי שכבות של גיטרות אקוסטיות לקליפים המרדימים ועוד.

אני חייב לציין שבשנים האחרונות כן יש רוחות של שינוי עם אמנים כמו "טוטמו" רותם אור, נטע ברזילי, Flora, נדב דלומי ואפילו סטטיק ובן אל (לפחות בסטייל) אבל זה עדיין לא מספיק.

אינטונציה גרועה באנגלית
אין לי שמץ של בעיה עם אמנים ששרים באנגלית, רוסית, ערבית, איטלקית, צ'רקסית ואלוהים יודע מה. הרצון לפרוץ לשווקים גדולים יותר ברור לי. אבל אם החלטתם לשיר לא בשפת האם שלכם, תדאגו לעשות את זה כמו שצריך!

אין שבוע שאני לא מקבל לפחות סינגל אחד של אמן ישראלי ששר באנגלית רצוצה על גבול המביכה. לפעמים השיר לא רע בכלל אבל האנגלית הופכת אותו למביך וזה פשוט חבל.

באנר מועדון תרבות

פליטי ריאליטי
נכון זו לא תופעה חדשה ופליטי ריאליטי כובשים את המצעדים בכל רחבי העולם כבר כמעט 2 עשורים, אבל התחושה היא שבישראל זה בהגזמה.

בהעדר אלטרנטיבה ולייבלים שתומכים באמנים חדשים, המיינסטרים מעדיף ללכת על המוכר והבטוח ועל אמן שרבבות ישראלים כבר ראו בפריים טיים. זה כמובן לגיטימי אבל הבעיה היא שהאמנים הללו מגיעים בדרך כלל כמוצר סינטטי, בנאלי "לעוס" ועשוי עם ים של יח"צ ושירים משעממים למות.

ברור שיש יוצאים מן הכלל אבל בואו נשתחרר מהדבר הזה ונבין שגם אמנים שלא הרימו להם את המסך יכולים לעשות מוזיקה טובה.

קיסריה
פסגת שאיפתו של כמעט כל אמן ישראלי היא להופיע בקיסריה. לסמן וי על מעוז האליטה המוזיקלית המקומית ועל הדרך לעשות גם לא מעט ג'ובות (עוד משתמשים במילה הזאת?). אבל האמת היא שמדובר באחד המקומות הגרועים ביותר להופעות בעולם!

המבנה המיושן (ולא רק בקטע היסטורי), תחושת הניתוק מהאמן והסאונד המזעזע, הופכים את חווית ההופעות בקיסריה לברירת מחדל בהעדר אלטרנטיבה ראויה. משום מה אנשים נורא נהנים שם ובאמת שאין לי ממש מושג למה.

שמרנות ונוסטלגיה
להוציא כמה סצנות שוליים פה ושם, ה- DNA הישראלי הוא עדיין שמרן ומסורתי ואפשר להרגיש את זה בכמעט כל תחום בחיים. החל מאי הפרדת הדת מהמדינה דרך המיליטריזם שאופף אותנו ועד לעובדה שבביטוח לאומי עדיין משתמשים בפקס.

אין כאן הרבה קהל שפוקד לעיתים קרובות הופעות של להקות חדשות רגע לפני הפריצה. אין סיקור אמיתי של הסצנה האלטרנטיבית, אין חתירה אחר החדש והמרענן.

מדינת ישראל מקדשת את העבר בשירת קריוקי לאומית והופעות מפוצצות של שלמה ארצי בקיסריה ועם כל הכבוד לשלמה ארצי, שלום חנוך, אייל גולן ואחרים הגיע הזמן להתקדם.

מירי רגב
חסרת התרבות והספורט מתגאה בעובדה שהיא באה "לעשות סדר" בתרבות הישראלית, למחוק אליטות ישנות ולהמליך חדשות. רק חבל שעל הדרך היא גם מטילה מורא על יוצרים, מייבשת תקציבים, נוטלת כבוד מיוצרי עבר (למה שרית חדד צריכה לשיר באירועי יום העצמאות ה- 70 את "נתתי לה חיי" ולא דני סנדרסון או אלון אולארצי'ק בעצמם?) ומתנהגת באגרסיביות מזעזעת.

המטרה של המוזיקה היא לחבר ולא לפלג, להפיץ אהבה ולא לסכסך, לעורר מחשבה ולא להגביל אותה. חבל שזה הפרצוף של מי שאמונה על התרבות הנשגבת בעולם.

ובכל זאת בשביל לסיים בנימה חיובית הנה כמה המלצות ישראליות משלי שאתם מוזמנים לבדוק:

Totemo (רותם אור) מלכת האינדי הישראלית. מהיוצרות המקומיות האיכותיות והקסומות ביותר שצמחו פה. אנומליה בשוק המקומי שאתם פשוט חייבים להכיר.
Flora – עוד זמרת ויוצרת אלקטרונית נוגעת, לשעבר הקלידנית של אסף אבידן. שחררה בשנה שעברה את אלבומה השלישי (הראשון בעברית) והנפלא "מקום".
נטע ברזילי – לימדה את הישראלים מה זה לופר. קשה עדיין להתייחס אליה כי היא שחררה רק שיר אחד, אבל אותי היא מסקרנת. שיהיה בהצלחה באירוויזיון.
כלבי פבלוב – להקה מוכשרת בטירוף שפועלת כבר זמן רב ולא מפחדת מהמילה רוק. ממליץ לעקוב!
עדי אולמינסקי – אמנית פופ אלקטרוני מעולה שעושה הרבה כבוד לז'אנר וגם לישראל אי שם בחו"ל.
נדב דלומי – מיוצרי האינדי החושבים והאיכותיים שפועלים בישראל. ץנו אוזן ולא תצטערו.
ג'ימבו ג'ייבחור מוכשר כמו שד. כותב בחסד, מצחיק, שנון שלא מפסיק להפתיע. אם ארץ נהדרת גילתה אותו אז גם אתם צריכים. תבדקו את אלבום הבכורה המעולה שלו, "בואו לפני" שיצא בשנה שעברה.
Garden City Movment – הרכב הצ'ילווייב האלקטרוני (אני אזרום עם כל הגדרה שתבחרו למוזיקה שלהם) שחרר ממש עכשיו את Apollonia, האלבום האולפן המלא הראשון שלו, והוא קסום כמו כל הדברים שהם עשו עד עכשיו.

וכמובן שטוב שיש איתנו עם אמנים והרכבים כמו 'טיפקס', 'מוניקה סקס', דודו טסה ואחרים שאף פעם לא מאכזבים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 המכות של המוזיקה הישראלית

באנר מועדון תרבות