10 אלבומים גרועים של אמנים ענקיים

כמו תמונת מחזור מכיתה ו', גם לאמנים וללהקות הגדולים בעולם יש פדיחות שהם היו מעדיפים למחוק מהרפרטואר שלהם. הנה כמה מהן.

The Stone Roses- Second Coming

אלבום הבכורה של הסטון רוזס שיצא ב- 1989, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הגדולים שיצאו בהיסטוריה. עד כמה הוא אהוב בארץ מולדתו אנגליה? מספיק רק לספר שב- 6000 הוא נבחר על ידי המגזין NME כאלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. ללא ספק קלאסיקה.

אבל אז נקלעה הלהקה לסכסוך משפטי מול חברת התקליטים שלה, סכסוך שגם ארך זמן רב וגם ניקז כל טיפת יצירתיות מחבריה.

עד שיצא בסופו של דבר אלבומם השני של הסטון רוזס, Second Coming ב- 1994, השוק כבר היה מוצף בלהקות גראנג' ובריטפופ שהמשיכו את המהפכה שההרכב בעצמו סייע לקדם. התוצאה היא אלבום שלא היה מסוגל להתחרות בזירה ושהאמת? היה גם פשוט חלש.

כל אנרגיית הנעורים שאפיינה את אלבום הבכורה של הלהקה נעלמה לטובת שירים בינוניים להחריד במקרה הטוב ופשוט לא ראויים במקרה הרע. אחד האלבומים הכי מצופים בהיסטוריה שהפכו לכישלון קולוסלי וחבל שכך.
ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס>>

Guns N' Roses- The Spaghetti Incident

גאנז אנד רוזס היא חד משמעית אחת הלהקות שאני הכי אוהב. גדלתי על פאקינג כל צליל וצליל מאלבומיהם הקלאסיים, אבל למה לעזאזל הם החליטו להוציא את אחת היצירות המיותרות בהיסטוריה זה כבר נשגב מבינתי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בעיני אלבומי קאברים מראש מועדים לפורענות וגם הניסיון של גאנז אנד רוזס לשנות את זה לא צלח. מלבד Ain't It Fun הבאמת מעולה (במקור של ה- Dead Boys) כל השאר ב- The Spaghetti Incident השירים פשוט, איך לומר זאת בעדינות? מיותרים.

היצירה הזאת הרחיבה עוד יותר את הקרעים בין חברי הלהקה ולאחריו כבר לא ממש הייתה דרך חזרה עד האיחוד המדובר ב- 2016. בואו רק נגיד שאפילו Chinese Democracy טוב יותר.

Pink Floyd- Soundtrack From the Film More

את פינק פלויד אני אוהב לא פחות מאשר את גאנז אנד רוזס ואפילו יותר, אבל בחיי שאת More אני לא סובל. האלבום הזה הוא לא פחות מחור שחור בדיסקוגרפיה של הלהקה (כן, אפילו יותר מ- A Momentary Lapse of Reason).

היצירה המבולגנת וחסרת החן הזאת הייתה הראשונה של הלהקה ללא סיד בארט והרושם הוא שהחיסרון שלו עדיין הורגש. בקיצור, לא בכל פעם שמציעים לך להלחין פסקול לסרט צריך להגיד כן ו- More הוא ההוכחה לכך.

ELP- Love Beach

החל מהעטיפה המזעזעת ועד לשירי הפופ המתקתקים, שום דבר לא עובד באלבומה השביעי של מפלצת הפרוגרסיב מבית אמרסון, לייק ופאלמר. מי שיאזין ליצירה בפעם הראשונה יתקשה להאמין שמדובר באותם חברה שהביאו לנו את Tarkus ואת Brain Salad Surgery.

אפילו קית' אמרסון בעצמו קרא לאלבום הזה "בושה" ו"יציאה כנגד כל מה שעבדתי עבורו" אז מי אני שאצא נגדו?

Lou Reed- Metal Machine Music

בעיני רבים זה נחשב לאלבום הגרוע בהיסטוריה ולא תמצאו אותי חולק על זה. 4 קטעים מכילה ה"יצירה" הזאת של לו ריד, 4 קטעים שמורכבים בעיקר מרעש, צרימות, פידבקים ומה שנשמע כמו אפרוחים צווחים למוות. באמת שהוא עד כדי כך גרוע.

לא משנה איזה אינטרפטציה פוסט מודרנית תנסו לתת לאלבום הזה, אין כל הצדקה לענות עד כדי כך את המאזינים שלך. לא הייתי משמיע את האלבום הזה אפילו לשבויים של דאע"ש.

Lou Reed and Metallica- Lulu

ומה יכול להיות יותר גרוע מאלבום של לו ריד? אלבום של לו ריד ומטאלקיה. באמת מדהים ששני ענקיים כאלה חתומים על יצירה כל כך כל כך גרועה.

הדיסטורשן של מטאליקה לא מוותר לקולו העמוק של ריד ויחד השילוב הזה נשמע כמו שני קווים מקבילים שמעולם לא נועדו להיפגש.

באנר מועדון תרבות

כל השירים באלבום הזה נשמעים פשוט מוזר ולא ברור איך כל הנוגעים בדבר נתנו לבלאגן הזה לצאת החוצה. לפעמים זה נשמע כאילו ריד והטפילד מזייפים בכל השירים בכוונה. אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה חוץ מהזיה.

Chris Cornell- Scream

בתחילת המילניום לכריס קורנל נמאס כנראה להיות בשוליים ורצה להריח קצת מיינסטרים אז הוא התחבר למפיק ההיפ הופ החם של התקופה, טימברלנד, והוציא אלבום שאין לי אלא לכנות אותו מעליב. מעליב את העבר המפואר של קורנול ואת כל מה שהוא ייצג. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה לפופ או היפ הופ, אבל הניסיון של קורנל לאמץ את הסגנונות הללו נשמע פשוט… אמממ… פתאטי. פה ושם יש כמה יציאות ראויות אבל גם הם נשמעים לא בקונטקסט כשקורנל שר אותם. סוג של דיסוננס כזה שהאוזן לא מסוגלת לסבול. בקיצור, פאדיחה, אבל כזאת שסלחנו עליה.

David Bowie- Tonight

בשנות השמונים דייויד בואי גילה עולם חדש: את המיינסטרים. אלבומו הקודם, Let's Dance היה הצלחה מסחררת ובכלל לכל אורך המחצית הראשונה של העשור הוא שילב בצורה מופלאה בין הסאונד היחודי שלו לבין צלילי הפופ המרקידים של האייטיז. אבל ב- Tonight בואי וחברת התקליטים שלו הלכו צעד אחד רחוק מדי. 

ב- 1984 התכוון בואי לשחרר אלבום הופעה חיה אך חברת התקליטים שלו התעקשה להמשיך את המומנטום ולחצה לשחרר אלבום אולפן חדש. התוצאה היא: Tonight- אלבום חלש שמורכב ברובו מגרסאות חדשות לשירים ישנים של בואי פלוס קאברים ושיתופי פעולה, בין היתר עם טינה טרנר ואיגי פופ.

"יש דברים באלבום הזה שאני רוצה לבעוט בעצמי בגללם" אמר בואי כחמש שנים לאחר צאת האלבום, אבל האמת היא שגם יצירה מביכה של בואי לא יכולה למחוק את הרפרטואר האדיר שלו כי בינינו, אין עוד מלבדו. 

Depeche Mode- A Broken Frame

אין מכה גדולה יותר להרכב מאשר כשכותב השירים הראשי שלה עוזב, וזה בדיוק מה שקרה לדפש מוד כשוינס קלארק נטש אותה אחרי אלבום בכורה מוצלח.

באלבומה השני של הלהקה נכנס לעמדת הכותב הראשי מרטין גור והתוצאה הייתה מאכזבת וחלשה. מלבד כמה יציאות נחמדות (Leave in Silence ו- See You) האלבום לא רומז במאומה על העתיד המזהיר של הלהקה. למרות העטיפה המקסימה, A Broken Frame נשאר החלש ביותר בדיסקוגרפיה המדהימה של דפש מוד. לפעמים בשביל להצליח צריך להיכשל.

Beatles- Yellow Submarine

אלבומם העשירי של ארבעת המופלאים מליברפול הוא לא הרבה יותר מערימת שירים חלשים שלא היו מספיק טובים בשביל להכנס לאלבומיהם הקודמים.

יחד עם מספר קטעים אינסטרומנטליים שליוו את סרט האנימציה ו- All You Need is Love שכבר הופיע ב- Magical Mystery Tour (ותכלס חוץ מהמסר שלו הוא די אוברייטד), הצוללת הצהובה הוא לא יותר מכתם מעצבן שלא יורד מההיסטוריה של הלהקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

לחזור הביתה: 10 שירים על בית

בכל יום רגיל אנחנו רק מחכים לחזור הביתה אבל דווקא בימים האלה קשה לנו להיות נעולים בתוך ארבע קירות. קשה לנו שלא לצאת לטייל לעבוד, לעשות ספורט, לעזאזל אפילו קשה לנו עם הילדים. אבל הנה כמה שירים שיזכירו לנו עד כמה הבית (ולאו דווקא הפיזי) הוא דבר מדהים וחשוב.

Depeche Mode- Home

אומרים שבית זה היכן שהלב נמצא, ובאמצע הניינטיז הלב של מרטין גור היה ספוג כולו באלכוהול וחרדות. השיר הזה נכתב באותה תקופה חשוכה בה גור היה מכור לאלכוהול וניסה בעיקר להפנים את העובדה וגם למצוא דרך מילוט ממנה.

ה"בית" עליו שר גור הוא לא מקום פיזי, אלא מצב תודעתי של כמיהה לחום והשלמה. "אני מודה לך על כך שהראית לי בית" שר גור ומדהים לגלות שוב איך המצוקה של האחד היא הנחמה של האחר וכן, למרות הנושא הקודר השיר הזה מנחם ומחמם אותי בכל פעם מחדש.

למרות כל השנים שעברו עדיין מדובר באחד השירים האהובים עלי ברשימה (ובכלל) ומהיפים ביותר של אגדת הסינת'פופ הבריטית. כל כך אנדרייטד.

Simon & Garfunkel- Homeward Bound

הסינגל השני אי פעם של סיימון וגרפונקל הוא סיפור די מציאותי שהתרחש כשסיימון טייל והופיע באנגליה ונתקע בתחנת רכבת בליברפול בגשם. לפתע הכמיהה לביתו האמיתי בארה"ב הייתה חזקה מכל דבר אחר והשיר פשוט התפרץ מתוכו.

לאחר שנים סיימון עצמו סיפר שזה לא מהשירים הכי אהובים עליו ברפרטואר שלו אבל שהתמימות שלו נוגעת בו עד היום. את האמת, שבכולנו.

Ozzy Osbourne- Mama I'm Coming Home

השיר הזה היה הראשון שאהבתי מכל הרשימה הזאת. הייתי בערך בן שש או שבע כשאחי הגדול הכיר לי אותו לראשונה ועד היום כשאני שומע אותו הוא מזכיר לו אותו. למרות אולו דווקא בגלל שאחי חי בארצות הברית כבר למעלה מעשרים שנה, לשיר הזה תמיד תהיה עבורי תחושה של בית.

את המילים לשיר כתב למי קילמיסטר, סולן להקת מוטורהד, על שרון אוסבורן, אישתו של אוזי אותה הוא מכנה "Mama". רגע לפני שהיה מסיים סיבובי הופעות, היה אוזי אומר לשרון בטלפון, Mama I'm Coming Home ומשם הגיע הרעיון לשיר. את השיר אגב הלחין במיומנות אדירה זאק וויילד.

Madness- Our House

שירים על בית לא חייבים להיות תמיד מדכדכים או מרגשים. לפעמים הם יכולים להיות פשוט כיפיים כמו השיר הזה (וכמו כל הקריירה) של מדנס.

להיט הענק הזה נכתב על ידי חברי ההרכב, כריס פורמן קארל סמית' על זיכרונות הילדות שלהם מהבתים המלאים והמשוגעים בהם גדלו השניים. "תמיד משהו קורה בבית שלנו ובדרך כלל הוא מאוד קולני…". נשמע כמו תיאור של כל בית ישראלי.

Of Monsters and Men- Little Talks

השיר הנפלא הזה של להקת האינדי האיסלנדית מ- 2011, מתאר שיחה בין בני זוג בה הגבר מת והאישה נשארה בחיים בביתם המשותף.

האישה מתארת עד כמה הבית ריק עכשיו כשהוא איננו בעוד הוא מצידו מנסה להרגיע ולנחם את אהובתו בכך שיום אחד הם יתאחדו. עכשיו תקשיבו שוב לשיר ותופתעו מהדיכוטומיה שבין הלחן השמח יחסית לבין הטקסט הקודר. ממליץ גם על הגרסה האקוסטית המפתיעה לטובה.

באנר מועדון תרבות

Pet Shop Boys- Home and Dry

לא מהלהיטים הגדולים של הצמד הבריטי האייקוני, אבל ללא ספק אחד השירים המרגשים שלהם. הקטע הזה נכתב מנקודת מבטו של מישהו או מישהי הממתינים לאהובם שישוב הביתה מרחוק.

"הלוואי שיכולת להיות כאן איתי" שר ניל טננט בקולו המלטף ולא מצליח שלא לרגש. השיר נכלל באלבום Release מ- 2002 בו אימצו הבויז את הגיטרה האקוסטית על פני צלילי הדאנס האלקטרוניים המוכרים שלהם והתוצאה (למרות שנאת המעריצים האדוקים) לא פחות ממופלאה. 

Crosby, Stills, Nash and Young- Our House

את הקטע הקלאסי הזה כתב גראהם נאש על התקופה בה הוא ואהובתו, ג'וני מיטשל (יחד עם שני החתולים שלה), חלקו דירה בלוס אנג'לס לקראת סוף שנות השישים.

כמו כל האווירה הבורגנית בשיר, אפילו השורה המפורסמת על האגרטל היא אמיתית. לפעמים הבית הוא סך כל הדברים המשעממים שאנחנו עושים בו ופאק איזה מלודיות מדהימות יש לשיר הזה.

Blind Faith- Can't Find My Way Home

השיר הנפלא הזה נכתב על ידי סטיב ווינווד ובוצע לראשונה על ידי הסופרגרופ שלו בליינד פיית' (יחד עם אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ').

בניגוד למנהגו, בשיר הזה מנגן קלפטון על גיטרה אקוסטית, מה שמקנה לו אווירה אינטימית ייחודית שעוטפת אותו בהרבה חום. וכן, השורה "אני מסטול, אני לא מצליח למצוא את דרכה חזרה הביתה" היא לא פחות מגאונות צרופה.

Death Cab for Cutie- Home is Fire

בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר את Death Cab for Cutie ונהנה מכל רגע, בטח עם שירים כמו Home is Fire.

אלבומם המפורסם ביותר של ההרכב מוושינגטון הוא Transatlanticism הנפלא שעוסק כולו בריחוק, והנה גם כשמגיעים סוף סוף הביתה ב- Home is Fire התחושה היא עדיין של ניכור. "בית הוא אש, תזכורת שורפת למקום אליו אנחנו שייכים…". אני מניח שלא לכולם בית הוא מקום מבטחים.

Leonard Cohen – Going Home

ואיך אפשר בלי הכהן הגדול? את השיר היפיפה הזה שפותח את אלבומו הנפלא מ- 2012,  Old Ideas, כתב כהן (יחד עם פטריק לאונרד) מנקודת מבטה של המוזה שלו המתבוננת בו בעיניים חודרניות ולב פתוח.

לפני ששוחרר רשמית, פורסמו מילות השיר כפואמה בעיתון "הניו יורקר" וכשנשאל כהן היכן היה כשכתב אותו הוא ענה: "בצרות".

"אני חוזר הביתה בלי הצער שלי, אני חוזר הביתה להיכן שטוב יותר עכשיו…" שר כהן ואי אפשר שלא להתגעגע לאחד הכותבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. 

Death-Cab-For-Cutie-Credit-Eliot-Lee-Hazel-1525193028-640x428

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות