לבכות לנשמה: ברונסקי ביט- Smalltown Boy

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, בין כל השירים המקפיצים והקליפים הצבעוניים של אמני קהילת הלהט"ב בשנות ה- 80, בלט Smalltown Boy שסרב להצטרף לחגיגה והציב בפני החברה כולה מראה למצבם העגום עדיין של צעירים וצעירות גאים.

שנות השמונים היו עשור של פריצת גבולות בתחומי הבידור, האופנה, התקשורת והטכנולוגיה. זה עשור צבעוני, מלא חיים וסטייל שהכיר לעולם את הדיסקים, הווקמן, המחשב הביתי, MTV ועוד.

אבל למרות הרוח הליברלית שנשבה לכל אורך העשור, שנות השמונים סימנו גם חזרה לשמרנות. ריאקציה זו, שהונהגה בארה"ב על ידי רונלד רייגן ובבריטניה על ידי "אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, אופיינה בגלי פטריוטיות וחזרה למסורות לאומיות ותיקות.

מצד אחד האווירה הליברלית נתנה רוח גבית לקהילה הלסבית וההומוסקסואלית (המונח להט"ב הוטבע רק ב- 1988) ועשרות נציגים מהקהילה זכו להצלחה בשלל תחומי החיים. אך מן הצד השני חברי הקהילה טרם הרגישו שווים ועדיין סבלו מהתעמרות במרחב הציבורי.

אמנים כמו בוי ג'ורג', פרדי מרקורי, אנדי בל, מארק אלמונד, אלטון ג'ון ואחרים אמנם חגגו בגאווה את נטייתם המינית וייצגו בכבוד את הקהילה, אך מי שלא זכה לטעום מאור הזרקורים ולא היה בעמדת כוח עדיין חווה אפליה והומופוביה.

"את האהבה שאתה צריך לעולם לא תמצא בבית…"

אחד כזה, שחווה על בשרו את הקשיים של להיות הומוסקסואל צעיר הוא ג'ימי סאמרוויל, אחד הזמרים הייחודיים של שנות ה- 80. סאמרוויל הגיע ללונדון בתחילת שנות השמונים אחרי שלא מצא את עצמו בגלזגו, עיר מולדתו בשל נטיתו המינית. בלונדון הוא קיווה למצוא את החופש להיות מי שהוא ולבטא את עצמו בפתיחות שהייתב חסרה לו בגלזגו.

בלונדון פגש ג'ימי שני מוזיקאים נוספים בשם סטיב ברונסקי (גם כן מגלזגו) ולארי סטנבצ'ק שחלקו טעם מוזיקלי דומה לשלו וכמוהו אף היו הומואים מחוץ לארון. השלושה שכרו דירה קטנה בלאנקסטר בריקסטון שבלונדון והחלו לפעול כלהקה תחת השם ברונסקי ביט (Bronski Beat).

סאמרוויל מצא את אמני הפופ ההומואים שפעלו באותה תקופה כ"עדינים" מדי במסריהם וככאלה שרק רוצים להשתלב במארג החברתי במקום להלחם על הזכות להשתלב בו כשווים.

מתוך כך שאף סאמרוויל ליצור מוזיקת פופ גאה, בעלת אמירה חברתית ופוליטית שלא מסתירה או "מייפה" את המציאות של ההומוסקסואלים אלא מציגה אותה לראווה. סאמרוויל הציף בשיריו את כל ההתמודדויות הקשות שעובר כל מי שיוצא מהארון כפי שאפשר לראות בשיר הבכורה של ברונסקי ביט, Smalltown Boy שיצא במאי 1984.

באנר מועדון תרבות

השיר הסמי-אוטוביוגרפי שכתב סאמרוויל והלחין יחד עם חבריו ללהקה, מתאר את התבגרותו של נער (סאמרוויל) הומוסקסואל הסובל מהתעללות חברתית והומופוביה שגורמת לו לעזוב את ביתו, מקום המבטחים שלו, ולעזוב בחיפוש אחר מקום אחר שיקבל אותו כפי שהוא.

"אתה עוזב בבוקר עם כל מה שיש לך בתוך תיק קטן. עומד לבד ברציף, הרוח והגשם מכים בפרצופך הבודד והעצוב". פותח סאמרוויל את השיר ואחר כך מוסיף כי "אמא לעולם לא תבין למה אתה חייב לעזוב, אבל את התשובות שאתה מחפש לעולם לא תמצא בבית…".

עם כל הפתיחות המינית כביכול ששודרה החוצה באמצעי התקשורת וב- MTV, ב- Smalltown Boy מציב סאמרוויל מראה חברתית נוקבת שמציגה לראווה את העובדה שלקהילה יש עוד הרבה לאן להתקדם בכדי שחבריה יתקבלו כשווים בני שווים.

"מעולם לא בכית להם אלא רק אל תוך הנשמה…"

כחלק מקורס שאני מלמד בשם "תרבות ומוזיקה בשנות ה- 80", יש שיעור שאני מעביר על MTV והשפעותיו. במסגרת השיעור אני עושה ניסוי קטן בו אני משמיע לסטודנטים שיר ומבקש מהם לספר לי על מה הוא. לאחר מכן אני מציג להם את הקליפ של השיר ושואל אותם שוב במה השיר עוסק. הפעם התשובות שונות לחלוטין.

את המיני ניסוי הזה אני עושה גם על הקליפ ל- Smalltown Boy, מהקליפים החזקים והאנושיים ביותר שיצא ל- MTV לשדר, בטח ב- 1984. לפני הצגת הקליפ מעטים בכיתה מבינים שמדובר בשיר על התמודדותו של נער מפני החברה שלא מקבלת אותו כהומוסקסואל, אבל אחרי הקליפ, אין דרך אחרת לפרש את המילים הקשות של סאמרוויל.

בקליפ רואים את סאמרוויל כנער מתבגר ומבולבל ברחובות, שבשלב מסוים מנסה להתחיל עם גבר בבריכה. הגבר תחילה מסרב בעדינות אך לאחר מכן הוא וחבריו תוקפים באלימות את סאמרוויל. אחרי התקרית סאמרוויל מגיע לביתו מלווה בשוטר לקול צעקות אביו שאף מאיים להכות אותו. בסופו של דבר סאמרוויל מחליט לעזוב את ביתו ובעוד שאימו מחבקת אותו, אביו נותן לו שטר כסף אך מסרב אפילו ללחוץ את ידו.

בין שלל הקליפים הצבעוניים של כוכבי הסינת'פופ שעיטרו את MTV, הקליפ ל- Smalltown Boy בלט בריאליזם שלו והציג בצורה המציאותית ביותר את האופן בה החברה באמת התייחסה לנערים שיצאו מהארון.

באנר מועדון תרבות

בזמן שאלטון ג'ון, בוי ג'ורג', פיט ברנס, דיוויין (Divine), סטיב סטריינג' ואחרים בחרו לחגוג את המיניות שלהם (זה כמובן לא מוריד מערכם ככאלה שקידמו את האג'נדה הלהט"בית), סאמרוויל בחר להטיח את האמת בפרצופם של הצופים. לא עוד "גיי מחמד" מאופר ומנצנץ, אלא אמן שסוע מבפנים שחושף את ההתמודדות היום יומית שלו.

Smalltown Boy, השיר והקליפ, עימתו את החברה עם סוגיות של דעות קדומות והומופוביה כפי שלא נעשה לעיתים קרובות בתרבות הפופולארית. גם אלבום הבכורה של הלהקה, The Age of Consent, עסק כולו בנושאים הללו ובפוליטיזציה של ההומוסקסואליות. דוגמה נוספת לכך הוא הסינגל השני מתוך האלבום, Why?.

סאמרוויל לא שרד הרבה זמן עם ברונסקי ביט. הם ניסו להמשיך בלעדיו ללא הצלחה והוא מצידו ייסד את ה'הקומיונרדס' (The Communards) ואחר כך המשיך לקריירת סולו. גם היום במרחק הזמן Smalltown Boy נשמע רענן ואקטואלי מתמיד גם ברמה המוזיקלית וגם ברמה הלירית. השיר סומפל עשרות פעמים (ממליץ להאזין ל- I Can Change של ברנדון פלאוורס מתוך אלבום הסולו השני שלו) ונחשב עד היום לקלסיקת אייטיז והמנון עבור כל המגדרים בכל העולם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

JimmySommerville

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, הפט שופ בויז לקחו שיר זניח מהסבנטיז והפכו אותו לאחד ההמנונים המפורסמים של שנות ה- 90 ושל המאבק נגד ההומופוביה בכלל.

כל מי שמכיר אותי או עוקב אחרי הבלוג שלי יודע שאני מעריץ גדול של אשפי הפופ הבריטים, הפט שופ בויז. בין 600 או 700 התקליטים והדיסקים שלי (כבר הפסקתי לספור) תוכלו למצוא את רדיוהד, אואזיס, פינק פלויד, ארקייד פייר, הסטרוקס, ארקטיק מאנקיז, הביטלס ובין כולם גם בערך 150 פריטים של הפט שופ בויז (על מי אני עובד, זה כנראה כבר הרבה יותר מ- 150).

אני מכיר את כל הדיסקוגרפיה של ניל טננט וכריס לאו ואוהב את רובה המוחלט, אבל יש שיר אחד שאף פעם לא ממש הצלחתי לאהוב, אחד הלהיטים הגדולים שלהם, Go West. אולי זו העובדה שהוא חרוש ברמת המיאוס, אולי בגלל שהוא בכלל קאבר או אם להיות כנה אז אולי זה בגלל שאני סטרייט. בכל מקרה מעולם לא אהבתי את השיר הזה.

תמיד כשהגעתי אליו באחד האלבומים של הלהקה, קפצתי שיר. תמיד כשניגנו אותו ברדיו העברתי תחנה. למרות שהיה להיט ענק ואף זכה בארץ בתואר שיר השנה (באותה שנה נבחרו הפט שופ בויז בארץ גם כלהקה השנה ואלבומה Very לאלבום השנה), הוא מעולם לא עשה לי כלום ותמיד נשארתי אדיש אליו.

אבל בשנים האחרונות חלה תפנית. כלומר, אני עדיין חושב שהשיר מחוויר לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה, אבל אחרי שנים אני מרגיש שאני יכול לומר שאני סוף סוף מבין אותו. מבין למה הוא הפך להיות כזה המנון.

"זה הגורל שלנו…"

בשנות השבעים והשמונים, ימי התבגרותם של ניל וכריס, להיות הומוסקסואל לא היה דבר פשוט. סטריאוטיפים, הומופוביה ואפליה היו מנת חלק של הומואים ולסביות בארון ומחוצה לו. החלום היה להיות שווים ואם לא זה, אז לפחות לברוח למקום בו לא ישפטו אותם ויקבלו אותם כמו שהם.

הטקסט שנכתב בשנות ה- 70 על ידי סולן להקת הוילג' פיפל, ויקטור ויליס, עוסק בכל החלומות הללו ועוד. הוא מתאר את המערב (כנראה לסאן פרנסיסקו שנחשבת למקום מאוד ידידותי עבור הקהילה הגאה) כמקום מפלט עבור הומוקסואלים בכל העולם. מקום בו הם יוכלו לחיות את חייהם בשלווה כפי שיחפצו ללא כל דעות קדומות וסימני הומופוביה. 

באנר מועדון תרבות

לכל אורך ההיסטוריה המערב נתפס כמקום חופשי בו אפשר לפתוח דף חלק. בין אם זה בנהירה מערבה בתקופת הבהלה לזהב תחת הסיסמה: "Go west, young man", הנדידה של ההיפים לסן פרנסיסקו או בין אם זה החלום להגיע מערבה בתקופת המלחמה הקרה בעידן הדו גושי. המערב הוא תמיד סמל לקידמה וליברליזם. 

תחת ויליג' פיפל, Go West לא זכה להצלחה גדולה, אבל בידיהם המיומנות של הפט שופ בויז השיר זכה להצלחה עולמית מטורפת והפך להמנון הקהילה הגאה. את השיר ביצעו לראשונה הפט שופ בויז ב- 1992 במופע צדקה מיוחד שארגן הבמאי המפורסם, דרק ג'רמן, במועדון ה"האסינדה" האגדי. למרות שניל טעה בכמעט חצי מהמילים והעיבוד לא היה נשמע משהו (וזה עוד בלשון המעטה), הצמד החליט מאיזשהי סיבה להקליט אותו עבור אלבומם Very.

הפט שופ בויז לקחו את קטע הדיסקו Fאנק של הויליג' פיפל והפכו אותו לשיר מגה פופ עם מקהלה, זמרת סול שחורה וצלילי סינתיסייזר עכשוויים שהפכו אותו לגדול מהחיים ולהמנון של ממש.

השיר היה הצלחה מסחררת כאמור וכבש את העולם, גם הרבה בזכות הקליפ המפורסם שלו בו מופיעים ניל וכריס בסרבלים כחול וצהוב וקסדות תואמות. הקליפ צולם בחלקו גם ברוסיה, בערך כשנה לאחר התפרקותה של ברית המועצות, מה שהעצים את המסר הליברלי של השיר ואת עצם הקריאה "ללכת מערבה" לפוליטית.

"יום אחד אנחנו נעזוב…"

בעולם מתוקן שיר כמו Go West לא אמור היה להיכתב. אך ב- 2019 כשאנחנו עדיין עדים להומופוביה ואפליה כמו גם לגזירות שלטוניות המערימות קשיים בלתי נסבלים על זוגות חד מיניים לאמץ ילדים או להתחתן, Go West הופך לרלוונטי מאין כמוהו. לקח לי אמנם זמן להבין את זה, אבל מי שלא מקבלים אותו בביתו ובמדינתו תמיד יחלום על מקום אחר שכן יעשה זאת.  ה"מערב" בשיר הוא רק התירוץ, הרצון האמיתי הוא קבלה.

לגרסה שלהם הוסיפו פט שופ בויז Middle Eight (קטע נוסף באמצע השיר) עם מילים חדשות: "שם היכן שהאוויר נקי, נהיה מה שאנחנו רוצים להיות. עכשיו אם רק ננקוט עמדה, נגיע לארץ המובטחת". מצד אחד אפשר להסתכל על המילים הללו באירוניה (כפי שהפט שופ בויז עצמם עושים אגב), אך בעיני המילים הללו מתארות לא מקום פיזי אלא יותר כמיהה לקבלה עבור כל מי שמרגיש שונה. כמיהה שיום אחד, ואולי גם במקום אחר, יהיה טוב יותר. הכי קלישאתי שלי, אבל הרי ידוע שכל הקלישאות נכונות. 

בניגוד ל- Smalltown Boy של ברונסקי ביט שמציג לראווה את הקושי בלהיות הומוסקסואל, הפט שופ בויז תופרים חלום אוטופי של מקום בו כל אדם, מעצם היותו אדם, יכול להתקבל אליו בשוויון ואהבה. האם האוטופיה הזאת עלולה להתגשם? כנראה שלא בקרוב, אבל לפעמים תקווה היא כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PSB.png

BBPSB

באנר מועדון תרבות