"רבים רואים באייטיז עשור שיש לדלג עליו"- ראיון עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר "רעשים בלתי ידועים".

כשרק השתחררתי מצה"ל, לא ראיתי את עצמי טס לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח. לא התכוונתי גם להתחיל לעבוד או לחפש לעצמי קריירה. ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולעשות – מוזיקה.

וכך פחות מחודשיים אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה, 'רימון'. הייתי בטוח שהשאיפה שלי היא לעמוד על במות, להקים להקה ולכבוש את העולם. אבל כמו שמהרתי להגשים את החלום הגדול שלי, באותה מהירות גם התברר לי שכל העניין הזה של להיות בפרונט זה פחות אני. למעשה זה אפילו פחות עניין אותי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מהר מאוד מצאתי את עצמי מבולבל עד שנקלעתי לקורס של ארי קטורזה על ההיסטוריה של השיר הישראלי כחלק מהלימודים ב'רימון'. 

פתאום דיונים מעמיקים על מיקומה של המוזיקה בתרבות ריתקו אותי יותר מלנגן אותה. זה התחבר לי מעולה עם התחביב שלי לחפור על כל מה שקשור להיסטוריה של המוזיקה וגרם לי להבין שהתשוקה האמיתית שלי לא נמצאת על הבמה אלא מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בהקשרים החברתיים, התרבותיים והסוציולוגיים שלה. 

ההבנה הזאת עזרה לי לממש את עצמי ובהמשך כתבתי ב- MAKO מוזיקה, כתבתי את הסמינרים והתזה שלי בנושא מוזיקה פופולרית, אני מרצה על מוזיקה פופולרית באקדמיה וכמובן יש לי את הבלוג הזה. אבל כל זה לא היה קורה בלי ארי קטורזה.

אז מעבר לעובדה שהפוסט הזה הוא סגירת מעגל אישיתי עבורי, הוא גם בא לספר לכם על ספר חדש ונפלא בעריכתו של קטורזה בשם "רעשים בלתי ידועים" הסוקר את תרבות הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב על התפר שבין שנות השבעים לשמונים.

הנה ראיון שערכתי עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר.

רעשים בלתי ידועים

ארי, כתבת רבות על ההיסטוריה של הרוקנ'רול. איך הגיע הרעיון לערוך ספר שנוגע בנקודה ספציפית בהיסטוריה של המוזיקה שנותרה מעט בערפל?

ב-2014 יצא הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" בעריכתי בהוצאת רסלינג, אז נוצר הקשר ביני לבין ההוצאה וחשבנו כיצד לבנות את ספריית המוזיקה שלהם. הייתה אז תחושה שלפחות האייטיז טרם זכו להתייחסות ראויה.

האמת היא שהרעיון הגיע מד"ר יצחק בנימיני, אחד משני העורכים הראשיים ברסלינג ובעידודו של העורך הראשי השני, עידן צבעוני. בנימיני היה בעצמו נער פאנק או ניו ווייב, כפי שהוא מספר במאמר שכתב לספר, "אוטוביוגרפיות מוזיקליות". המוזיקה עזרה לו בשלבים שונים של ההתבגרות שלו ולכן הוא חשב שזה יהיה מעניין. אני והוא באמת מאותו דור, אבל אני הייתי נער חובב רוק שסולד מלהקות סינת' פופ,  שהיו אז, בעיני, האויב.

בכל אופן, חשבתי שיהיה מעניין לעסוק במוזיקה של התקופה הזו משלל סיבות: העניין הטכנולוגי ומה שנתפס כדימוי של כניעת האדם למכונה. התפר הזה שבין רגישויות מודרניות ופוסט-מודרניות, הווידאו קליפים, הסרטים, המיתולוגיה של הפאנק והניו ווייב בישראל ועוד.

בניגוד לספר על הסיקסטיז, למשל, רוב הכותבים חוו את התקופה בעצמם. דווקא בארץ הייתה המון עיתונות על התקופה, כי היא הסתנכרנה עם תחילתו של עידן המקומונים, אבל בקושי נכתב על זה באקדמיה. היה חשוב להאיר היבטים שונים של התקופה.

הספר כאמור מטיל זרקור על ז'אנרים, בעיקר הפוסט פאנק והניו וייב, שעושה רושם שלא זכו לכבוד המגיע להם. מדוע אתה חושב שזה המצב?

ראשית, ההיסטוריוגרפיה של הרוק שמה דגש על הסיקסטיז והסבנטיז, כך שרוב המחקר התרכז בכל מה שהתחולל בעשורים הללו. הקנון של הרוק נבנה מתוך נקודת המבט הזו של הקבלות בין אמנות מודרנית לאמני רוק. במובן זה, גם לפאנק ניתן כבוד רב בהיסטוריה של הרוק, כתגובת נגד לסיאוב שלו בשנות ה-70.

השוני במחקר ובספר זה היה בשילוב של הפאנק עם הפוסט פאנק והניו וייב כחטיבה אחת. בשני העשורים האחרונים, התפרסמו יותר ספרים על התקופה, ומעל כולם ספריו של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון ריינולדס, שניסה למקד את תשומת הלב בשנים הללו.

התפיסה שלו לא הייתה רק שהיא לא נותחה כראוי, אלא שהשנים 1976-1984 הן מהתקופות הכי חשובות בתולדות הרוק. לפי התפיסה שלו, העשייה כה רבה ומהפכנית עד שהוא מוצא שם לא פחות מהפכנות מבשנות ה-60.

בספר שלי "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20" ניסיתי לכלול את מה שחשוב בפוסט פאנק, אבל אי אפשר היה להרחיב שם יותר מדי, גם ככה זה הגיע לממדים גדולים (450 עמודים). הספר הזה מאפשר להתייחס לתקופה שרבים רואים כלא ראויה מספיק. בל נשכח שסטודנטים רבים למוזיקה רואים בשנות ה-80 כעשור שצריך לדלג עליו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אז מה היה כל כך ייחודי בתקופה ובאמנים הללו?

אני חושב שהשילוב של הפאנק כתגובה חברתית לכלכלה ולשלל המשברונים הפוליטיים בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70, יחד עם ההשפעות של תנועות אנרכיסטיות ישנות יותר כגון "הסיטאציוניסט הבינלאומי", יצרו את אחד הרגעים הכי מעניינים בתולדות הרוק.

אבל היו מחאות חברתיות מוזיקליות גם לפני כן.

היו מחאות מסוגים שונים לפני כן, בטח באמריקה של הסיקסטיז, אבל הפאנק תקף לא רק את המלכה, אלא את הממסד של הרוק עצמו. למעשה הוא היה ז'אנר של גיטרות וזעקה כדי לתקוף מוזיקה של גיטרות וזעקות שנראו מנומסות מדי בתירוץ שהאמנים הוותיקים מכרו את עצמם לתעשיית הבידור.

הטענה שלו הייתה שלא נותר כלום מאותה תרבות לכאורה חשובה ששמה רוק. הוא יצר סוג של דה מיסטיפיקציה של תרבות הרוק, זה הפך את זה למאוד מעניין, אם לא מוזיקלית (ואני חושב שהמוזיקה הייתה נהדרת), אז באטיטיוד.

הפוסט פאנק והניו-ווייב הקצינו את האנטי רוקיות שלהם דרך השימוש בסינתיסייזרים וסמפלרים – הם לא היו מעוניינים להמשיך את צ'ק ברי או את הבלוז. הם רצו משהו חדש לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב על הפאנק כעל פצצת מימן שנחתה על המוזיקה, לאחריה היו אמנים שחיפשו להמציא את הגלגל מחדש.

ניל טננט, סולן הפט שופ בויז, אמר פעם ש"הפאנק היה הז'אנר הראשון במוזיקה הפופולרית שהגיע עם אידיאולוגיה. הניאו רומנטיים צמחו מתוך האתוס הזה והמשיכו אותו". גם בספר שלך אתה מציין את ההשפעה הרבה שהיו לפאנקיסטים על אמני הניו וייב האלקטרוניים. כיצד זה בא לידי ביטוי?

הסינת' פופ בפרט, והניו-ווייב בכלל, המשיכו את הקו האנטי רוקי, לכאורה של הפאנק. אולם בעוד הפאנק עשה זאת עם בס-גיטרה-תופים, הסינת' או אלקטרו פופ עשו זאת עם מכונות. התחושה שהם ניסו להעביר היא שכל מה שהאדם עושה, המכונה יכולה לעשות טוב יותר. למה צריך מתופף באולפן, יש לנו מכונות תופים שיעשו זאת יותר מדויק ויותר זול.

את הבסיסט והגיטריסט יחליפו הסינטים והסמפלרים. העולם של הסיקסטיז והסבנטיז נראה להם כעולם ישן ונעלם ובקושי הייתה להם נוסטלגיה אליו.  היום יש יותר נוסטלגיה לסיקסטיז מאשר בשנת 1981, למשל.

איזה שרידים מהתקופה הזאת אפשר למצוא במוזיקה של ימינו?

זה נמצא בכל מקום, בין אם מדובר בגישת הפאנק של הארקטיק מאנקיז או השילוב בין פסיכדליה ופאנק של קייג' דה אלפנט, וזה בטח נמצא בכל האלקטרוניקה שמונצחת בשירי פופ של ימינו. אפילו השילוב של פאנק ורגאיי שנולד באותה תקופה הפך לחלק בלתי מובטל מהמוזיקה הפופולרית של ימינו.

מה שמאוד חסר לי במוזיקה של ימינו זה דווקא הקול  המחאתי שמאחד אנשים תחת צליל אחד. אפילו בהיפ הופ של  שלוש השנים האחרונות בקושי היה מקום לשיח פוליטי-חברתי. ויש כל כך הרבה דברים שאפשר לצאת נגדם, עם כל הנאו-פאשיזם בתחפושת של סמכותיות שלטונית שמתפשטת בעולם כמו מגפה, ולא זו לא הקורונה.

אנחנו בעידן בו הדמוקרטיות נמצאות תחת מתקפה, הגלובליזציה נמצאת תחת מתקפה, ההנהגה של העולם בכאוס, וכמעט אין אמן שמשמיע קול על משהו מזה ובאופן מעניין ומרגש.

בתחושה שלי הרבה אנשים נוטים לזלזל בסאונד של שנות ה- 80. אתה שותף לתחושה הזאת? למה לדעתך זה עדיין קיים?

אין ספק שהסטריאוטיפ של הסאונד של שנות ה-80 ידוע לשמצה. בגלל כל מיני דברים, מעל כולם זה השימוש האובססיבי במכונות ובצורה עילגת-משהו והעובדה שלכאורה אנשים הפסיקו לנגן; אבל גם סאונד התופים של פיל קולינס (הגייטד ריברב) הפך למושמץ.

היה משהו באייטיז שהיה ציני ותמים כאחד: ב- 1978 אולפנים קיבלו את קונסולת ה-SSL שהייתה – ועדיין נותרה – המכשיר המתקדם בעולם לבישול סאונד (מיקס). אז מפיקים וטכנאים רצו להשיג את הכי גדול, הכי מדויק, הכי מהודהד, הכי נקי – וכל זה יצר מפלצת.

עם זאת, צריך להגדיר מה הסאונד של האייטיז? ההפקות של טרבור הורן, אפילו עם סינקלויירים נשמעות פנטסטיות עד מעניינות. הקיור והסמיתס נשמעים נצחיים. חלק גדול מהנאו רומנטיקנים נשמעים מעולה, גם כיום. "Dare" של דה היומן ליג נשמע מטריף במינמליזם שלו. ואגב, טכנאים ממשיכים להשתמש בטכניקת הגייטד ריברב, רק באופן מתון יותר. אז כן, יש דברים מזעזעים בסאונד של האייטיז, אבל גם המון דברים מעולים.

איזה להקות ואמנים אתה הכי אוהב מכל אלה שציינת בספר?

הייתי משוגע על הסקס פיסטולס מהרגע שהאזנתי להם לראשונה, ואני עדיין מאוד מחזיק מהסינגלים שלהם. למדתי לאהוב את אלבום הבכורה של הקלאש שהיה נראה לי חיוור בהשוואה לפיסטולס. ג'וי דיוויז'ן נותרו להקה מעולה, למרות שאין במוזיקה שלהם את העושר שאני אוהב למצוא בביטלס, למשל.

תמיד הייתה לי חיבה לנאו רומנטיקנים, כן גם לדוראן דוראן שכל הבנות בכיתה אהבו לאהוב.  זה היה הסאונד שלי ושל החברים שלנו בשנות ההתבגרות, גם אם הייתי יותר מחובר לדיוויד בואי, למשל, ולא של "לטס דאנס", אלא של זיגי.

יש כל מיני להקות פוסט פאנק פוליטיות כמו גאנג אוף פור, שהתחלתי מאוד להחזיק מהם. אני מאוד – אבל מאוד – אוהב את מה שטרבור הורן, בין אם זה YES, ובין אם זה הפט שופ בויז, ובין אם זה ABC. שלא לדבר על "ווידאו קילד דה רדיו סטאר" שלו בבאגלז.
הייתי אומר שבתור נער שגדל באייטיז, למדתי יותר לאהוב אותם דרך הספר.

ד"ר ארי קטורזה, הוא מוזיקאי, היסטוריון וחוקר תרבות; מלמד ברימון (בית הספר למוזיקה), הקריה אקדמית אונו והמרכז הבינתחומי הרצלייה. בין ספריו: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20"  (רימון 2012), "פינק פלויד – להפיל את החומה" (עורך, רסלינג 2014), "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית" (רסלינג 2017), Come Together: Rock 'N' Roll, Liberalism, Mass Bohemianism and the Sixties (2020).

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ארי קטורזה- רעשים בלתי ידועים

באנר מועדון תרבות

10 סרטי דוקו מוזיקליים מומלצים

אם יש משהו שאני אוהב לעשות חוץ מלשמוע מוזיקה, זה לראות אותה, רצוי במעטפת דוקומנטרית עשויה היטב ומלאת חשיבות עצמית. בקיצור, קבלו 10 המלצות על סרטי דוקו מוזיקליים שהן צפיית חובה, לא משנה איזה ז'אנר או אמנים אתם אוהבים. יאללה בינג'!

הנה כמה המלצות נוספות:
Supersonic – סיפורה של אואזיס
Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese
A Hard Day's Night (בערך דוקו)
David Bowie- The Last Five Years
Woodstock
Under African Sky
סוף עונת התפוזים
האלבומים

Amy (איימי)

לפני שצפיתי בדוקו על חייה ומותה איימי ויינהאוס, לא הייתי ממעריציה הגדולים. אבל היצירה המרתקת הזאת הצליחה לצבוע את איימי בצבעים כל כך יפים שגם אם לא התחברתי למוזיקה, לא יכולתי שלא להתאהב באישיות.

"איימי" הוא מהסרטים המרגשים ביותר שנוצרו על אמן כלשהו, אולי מפני העובדה שהוא מתאר תאונת רכבת שברור לכולם שהיא הולכת להתרחש אבל אף אחד לא מסוגל לעצור אותה.

החל מילדותה, דרך התמכרותה לסמים ואלכוהול ונסיקתה המטאורית, הסרט לא מפספס אף נקודה בעלייתי ונפילתה של היהודייה הכריזמטית והכל כך המוכשרת מצפון לונדון. אם יש סרט שבוודאות יגרום לכם לבכות, זה הסרט הזה.

 

Synth Britannia

בהכללה גסה רוב סרטי הדוקו המוזיקליים ׁ(כמו גם ברשימה הזאת ממש), מבוססים על תרבות הרוק. על מתחיו הגזעיים, אמניו הגרנדיוזים, חשיבותו ההיסטורית ועוד. אבל הנה פנינה אמיתית לחובבי המוזיקה האלקטרונית והסינתיסייזרים של שנות השמונים בפרט.

"סינת' בריטניה", בהפקתו של ה- BBC Four, הוא סרט מהפנט וחשוב העוסק ברגע הקריטי בהיסטוריה בו החל הרוק לדעוך ויצר ואקום שאל תוכו נשאבו מכונות התופים, הסמפלרים והסינתיסייזרים שיצרו יחד את "צליל העתיד".

היום אולי ניתן ליצור לופים וצלילים אלקטרוניים בלחיצת כפתור, אבל בסוף שנות השבעים העיסוק באסתטיקה הזאת נתפסה כלא פחות מחלוצית. לשמוע את ברנרד סאמנר מספר איך בנה במו ידיו את הסינתיסייזר שהפיק את צלילי הפתיחה הקסומים של Atmosphere זה לא פחות מרגע טלוויזיוני נדיר וקסום.

מקרפטוורק דרך גארי ניומן, מפט שופ בויז ועד דפש מוד, הסרט מביא ראיונות עם כל האמנים החשובים של התקופה ועושה להם סוף סוף א הכבוד המגיע להם.

 

The King (המלך)

כל כך הרבה יצירות, ספרים, מאמרים וסרטים נוצרו על אלביס פרסלי, כולל סרט דוקמנטרי טרי  טרי בן 3 שעות מבית HBO. אבל איכשהו דווקא "המלך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יו'ין ירקי, גרם לי גם להידבק למסך וגם לעשות זאת בכיף.

בסרט לוקח ירקי את מכונית הרולס רויס מודל 1963 המקורית של אלביס פרסלי לטיול במחוזות חייו, אך במהירות המסע שאמור לעבור בנקודות הציון המשמעותיות בחייו של המלך, הופך למסע מרתק דרך ההיסטוריה והמוזיקה של ארצות הברית כולה.

זהו סרט יחסית קליל על אמן בסדר גודל מפלצתי כמו אלביס פרסלי, אבל הוא גם מלא נשמה ומצליח להפוך את הדיוקן הכמעט אלוהי של מלך הרוקנ'רול ליותר ארצי, נגיש ופשוט מקסים.

 

Seven Ages of Rock (תולדות הרוק)

ב- 2007 יצא ה- BBC הבריטי בפרויקט שאפתני שמטרתו לסקור את ההיסטוריה של הרוקנ'ול מלידתו ועד ימינו. התוצאה היא "שבעת העידנים של הרוק" – סדרה בת 7 פרקים בה כל פרק מטיל זרקור על גל שונה ברוק ומעניק לו זווית הסתכלות חדשה.

כך למשל הפרק הראשון מתאר את התפוצצותו של הרוק באמצע שנות השישים כאשר האחרון עוסק בבריטפופ ובאינדי הבריטי. בין לבין אנו מקבלים גם פרקים על הפאנק, על המוזיקה האלטרנטיבית של סיאטל, על רוק האיצטדיונים ועוד. 

אני במיוחד אוהב את הסדרה הזאת בשל ההחלטה האמיצה של יוצריה שלא לכלול בה כלל את גל האמנים הראשון של הרוקנ'רול לרבות הביטלס, צ'אק ברי, אלביס פרסלי ועוד. עם כל הכבוד (ויש כבוד ענק) התקופה והאמנים הללו נחרשו עד דק.

הסדרה הזאת היא לא פחות מאינציקלופדיה לחובבי הרוק ועם שלל הראיונות והאמנים שמופיעים בה, היא גם לא פחות ממסך היסטורי מרתק. אם בכל זאת אתם רוצים יותר עומק היסטורי, אני ממליץ לכם על Dancing in the Street: a Rock and Roll History המעולה מ- 1995. 

 

באנר מועדון תרבות

Kurt Cobain- Montage of Heck 

רבים ניסו לפצח את סוד אישיותו המורכבת של אחד האמנים הכי מרתקים שפעלו כאן, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה של HBO הוא בעיני הקרוב ביותר. 

הסרט מתחקה אחר חייו של קורט קוביין החל מילדותו באברדין, דרך שלל הבתים שעבר ועד להצלחה המטורפת עם "נירוונה" ומשרטט דיוקן כואב של אדם שבסך הכל רצה להרגיש שייך. במבט לאחור אפשר כמעט לראות איך סופו של קוביין היה בלתי נמנע.

לראשונה מאז ששם קץ לחייו ב- 1994,עומדים ומדברים למצלמה הוריו של קורט, אימו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב ועוד, שמנסים להרכיב את החלקים שיצרו את נפשו המיוסרת של קוביין.

בסרט אף שזורים קטעי אנימציה מרהיבים ביופיים שמוסיפים קצת נחמה אם תרצו לסיפורו העצוב של מי שהפך, מבלי שרצה בזה, לקולו של דור.

 

The Beach Boys: Making Pet Sounds (הביץ' בויז: 'פט סאונדס') 

מעטות היצירות שהצליחו להשפיע על עולם המוזיקה כמו Pet Sounds של הביץ' בויז. למרות שדישדש במכירות ולא היה להיט היסטרי כמו שאר התוצרים של הלהקה, אלבומם ה- 11 של החברים מקליפורניה הוא לא פחות מאבן דרך בעולם המוזיקה. אלבום שהגדיר מחדש את הסטנדרט ליצירה של מוזיקה פופולרית. 

בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון, מתעד הסרט את תהליך הפקת האלבום שבמרכזו עומד דיוקנו של בריאן וילסון שחיפש את היצירה המושלמת אך שילם על כך במחיר שפיותו.

ב- 2003 דירג מגזין ה'רולינק סטון' את Pet Sounds במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. במקום הראשון עמד סרג'נט פפר של הביטלס שנכתב כתבוגבה לאותו אלבום מופת של הביץ' בויז.

 

Searching for Sugar Man (מחפשים את שוגרמן) 

סיקסטו דיאז רודריגז או בשם הבמה שלו, רודריגז, הקליט בתחילת שנות השבעים שני אלבומים בלייבל סאסקס (Sussex Records). שני האלבומים היו Cold Fact ב- 1970 ו- Coming from Reality ב-1971.

האלבומים קיבלו ביקורות מעורבות ולא זכו למכירות, מה שגרם לחברה (שנסגרה ב- 1975) לפלוט את רודריגז ולזמר עצמו לנטוש את עולם המוזיקה.

כמו במאות דוגמאות לפניו, גם המוזיקה של רודריגז אולי לא זכתה להצלחה בזמן אמת, אבל האדוות שהשאירה המשיכו להדהד הלאה וכך מבלי שידע את זאת, שיריו זכו להצלחה כבירה בכמה מקומות בעולם, אחד מהם הוא דרום אפריקה.

בזמן שבצד אחד של העולם רודריגז עובד כפועל בניין, בצד השני יש לו מאות אלפי מעריצים שבטוחים שהוא בכלל מת! כמו שני יקומים מקבילים שלעולם לא יפגשו מתאר הסרט חיים של כוכב רוק שבכלל לא יודע שהוא כוכב. תודו שאם זה היה סרט הוליוודי לא הייתם מאמינים לזה.

הסרט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ואין לי אלה להפציר בכם לקחת הפסקה מהחיים ולהתמסר לסיפור הפסיכי, המדהים והכל כך מרגש הזה.

 

All Things Must Past (הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס) 

כבוגר שני תארים בתקשורת, הקשר בין מוזיקה לבין אמצעי השיווק והצריכה שלה תמיד ריתקו אותי. גם העובדה שגדלתי בניינטיז, תור הזהב של הדיסק, הפכה אות לצרכן בלתי נלאה של דיסקים, קלטות ותקליטים (עד היום!) וזה למרות שיש לי מנוי לספוטיפיי. 

אבל מעבר לרגש האישי שלי ושל רבים אחרים כלפי דיסקים, "הקול עובר: סיפור עלייתה ונפילה של טאוור רקורדס", הוא מסמך היסטורי עשוי נפלא על התהפוכות שעברה המוזיקה הפופולרית בשלושים השנים האחרונות. בנוסף לכך הוא אףמסמך אנושי מרתק על האיש שהתחיל את הכל, ראס סולומון. 

סולומון, שירש בית מרקחת מאביו, הפך אותו לחנות תקליטים קטנה ומשם לאימפריה חובקת עולם, יושב בגילו המופלג מול המצלמה ומספר את סיפורו בצורה נוגעת ושובת לב.

החל מאלטון ג'ון וברוס ספרינגטין ועד כריס קורנל ודייב גרוהל (שעבודתו הראשונה הייתה כמוכר בטאוור רקורדס), שורה של אורחים נפלאים מעטרים את הסרט הזה ועוזרים להנציח את תור הזהב של המוזיקה המוקלטת ושל טאוור רקורדס שהייתה לא פחות מבית שני לחולי מוזיקה כמוני.

 

moadon-tarbut-24

Shangri-La (שנגרי-לה) 

"שנגרי-לה" הוא הסרט הכי חדש ברשימה. מדובר בארבע פרקים מרתקים על הסטודיו המפורסם של האיש והזקן, ריק רובין, אחד האנשים שעיצבו את המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה בשלושים השנים האחרונות. 

האמת היא ששנגרי-לה הוא פחות סרט דוקומנטרי ויותר מניפסט פילוסופי, כמעט רוחני, של ריק רובין על מהותה של המוזיקה. למרות סיפור חייו המרתק, הסרט מתרחק ממבנה קונבנציונאלי של התחלה, אמצע וסוף ומפנה את הזרקור על מהותה של היצירה המוזיקלית ואמנות בכלל.

על פניו אפשר לומר כי הסרט מפספס את דמותו האניגמטית וסיפורו המעניין של רובין, אבל בעיני, הבחירה האסתטית הזאת היא הדרך היחידה בה אפשר לנסות ולהבין בכלל איך פועל אחד המוחות המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. 

 

Anvil! The Story of Anvil (אנוויל! סיפורה של אנוויל) 

הפוסט הזה הוא לא דירוג בשום צורה, אבל אם הייתי צריך לבחור את סרט הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי בחיי, זה ללא ספק יהיה "סיפורה של אנוויל".

אנוויל הייתה להקת להקת מטאל שבאמצע שנות השמונים החלה לטעום מטעם ההצלחה כשהופיעה על הבמות הגדולות לצידן של להקות כמו Motorhead, Bon Jovi, Whitesnake, Scorpions ועוד.

אבל אז קרה משהו לא ברור ובמקום לטרוף את העולם אנוויל שקעה אל תהומות הנשייה, או זה מה שלפחות חשבנו עד שיצא הדוקו יוצא הדופן הזה שגילה שהלהקה למעשה מעולם לא התפרקה.

הסרט עוקב אחר סטיב "ליפס" קולדואו ורוב ריינר, מייסדי הלהקה, שגם בעשור השישי לחייהם ממשיכים להניע את אנוויל ולקוות שיום תגיע הפריצה הגדולה שלהם.

הסרט מפוצץ רגש ומכיל רגעים שיקרעו אתכם מצחוק לצד כאלה שיגרמו לכם לבכות. אבל מעל הכל זהו סרט על הנשמה של המוזיקה ועל כך שלא משנה מי אתה, מה אתה, מה עברת או בן כמה אתה, את התשוקה לאמנות לעולם לא ניתן לכבות.

"הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה על רוקנ'רול" נכתב ב- London Times ובצדק מוחלט. ועם זאת מדובר בצפיית חובה לא רק למי שאוהב רוק, או מטאל או מוזיקה בכלל, אלא לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב מה זה להיות בן אדם ומה זה באמת, אבל באמת(!) לאהוב מוזיקה.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

KURTCOBAINMONTAGEOFHECK-KEY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

שמונים השירים הגדולים של שנות ה-80

שנות השמונים היו עשור רווי אירועים פוליטיים מרתקים, התקדמות טכנולוגית כבירה, תמורות חברתיות גדולות ואופנה צבעונית. כל אלה התרחשו על רקע פסקול מוזיקלי מגוון וחסר תקדים בהיקפו.

למעשה שנות השמונים הם מהעשורים הכי ורסטליים מבחינה מוזיקלית אי פעם. 'הפופ החדש', מטאל, אלטרנטיב, האוס, טכנו, ראפ, היפ הופ ועוד, כולם פרצו את תקרת הזכוכית ויצרו עשור מרתק של עשייה מוזיקלית. 

זה הזמן לשלוף את כריות הכתפיים מהארון, להרים את הג'ינס הכי גבוה שאפשר ולצאת למסע נוסטלגי עם שמונים השירים שעשו לנו את האייטיז. 

וגם…
תשעים השירים הגדולים של שנות ה- 90

80. Dire Straits- Money For Nothing

עם קליפ אנימציה נדיר לזמנו שהיה לשיר הראשון שנוגן אי פעם ב- MTV אירופה, Money For Nothing הפך להמנון של דור שלם של מתוסכלים שרק חלמו להופיע בערוץ המוזיקה החדש ולהיות מפורסמים. כמובן שנגינת הגיטרה המופלאה של מארק נופלר וסטינג על קולות הרקע לא הפריעו. שיר שהגדיר מחדש את היחסים בין המוזיקה הפוופלרית ל- MTV והפך את Brothers in Arms, האלבום ממנו לקוח השיר, לאחד האלבומים הנמכרים של העשור. 

N.W.A- Straight Outta Compton .79

לקראת סוף העשור, המוזיקה השחורה שהסתגרה בגטאות לכל אורך ההיסטוריה, כבר הייתה חזק במיינסטרים. עם כוכבי על כמו פרינס ומייקל ג'קסון, להיטי פופ ענקיים של Sugerhill Gang ו- Run DMC ואפילו חיקויים לבנים (אך מוצלחים) כמו ה'ביסטי בויז', המוזיקה השחורה הפכה לדבר הכי לוהט שיש. אפילו MTV הקדיש לז'אנר תוכנית שלמה בשם Yo! MTV Raps.

אבל מתחת לפני השטח האפליה הממסדית ממשיכה והיו כאלה שלא התכוונו לרקוד אותה אלא לשיר עליה בלי לשם זין. כאלה היו N.W.A, סופרגרופ של ראפרים קשוחים משכונת קומפטון שבקליפורניה ששרו על אפליה, גזענות ופוליטיקה ותקפו את המשטרה והממסד בלי מעצורים.

Straight Outta Compton היה ביטוי להלך הרוח הזה תוך שהוא נותן בוסט אדיר לסצנת הגאנגסטר ראפ ולאמניה שהרגישו שהראפ שמשודר ב-MTV רך מדי ולא מעביר את מה שבאמת קורה בשכונות. 

78. Tom Petty- Free Fallin

טקסט ציורי על עיר המלאכים, הפקה של ג'ף לין, אלבום סולו ראשון של פטי ללא "שוברי הלבבות"- לא היה סיכוי לשיר הזה שלא להפוך לקלסיקה. שיר כל כך פשוט שכל מי שאוחז גיטרה לראשונה יכול לנגן אותו אבל זה גם הקסם שלו. לפעמים פשטות וכנות זה כל מה שצריך.

77. Metallica – Master of Puppets

עם הפיכתו של הסינת'פופ למיינסטרים החדש אמני הרוק הכבד התחלקו פחות או יותר לשתי קבוצות. מחנה אחד עטה על עצמו שחורים וניגן רוק מהיר, כסחני ואגרסיבי בעוד המחנה השני אמנם אימץ את הרוק הכבד אך מבחינת הסטייל הוא חיבק את הצבעוניות וטשטוש הגבולות המגדריים של הניו רומנטיים- Hair Metal.

מטאליקה ללא ספק השתייכה למחנה הראשון ואף הובילה אותו. בעידן של הדוניזם וצלילי סינתיסייזרים, מטאליקה נשאה את דגל הרוק הכבד והזכירה בעזרת מיומנויות נגינה יוצאות דופן, שבין כל הצבעים הבוהקים של החיים יש גם את הצבע השחור.

76. Fleetwood Mac- Everywhere

אחד השירים היפים באלבום מפוצץ הלהיטים של הלהקה, Tango in the Night מ- 1987. נכתב על ידי כריסטין מקווי על בעלה החדש, הקלידן אדי קואנטילה, זהו שיר על כוחה של מסירות עבור האהבה.

75. Dixies Midnight Runners- Come on Eileen

למרות ששוחרר ב- 1982, לא תמצאו בשיר הזה כמעט שום סממן מהסאונד של האייטיז. במקום סינתיסייזרים ומכונות תופים תשמעו כינורות, אקורדיון, בנג'ו וסקסופון שעדיין הצליחו לכבוש את המקום הראשון במצעדי הסינגלים בארה"ב, אוסטרליה ואנגליה. לא הישג שיש לזלזל בו.

קווין רולנד, סולן הלהקה, כתב את השיר על חוויית ההתאהבות והסקס הראשונים שלו כשהיה ילד בבית ספר קתולי. הטאבו שהוטל על הנושאים האלה, רק הפכו אותם למעניינים יותר עבור רולנד הצעיר. אולי הנושא הוא מה שהפך את השיר הזה לכל כך מצליח כי כידוע מה מוכר טוב יותר מסקס?

74. Madness- Our House

אם My Girl לא היה יוצא ב- 21 בדצמבר 1979 הוא לחלוטין היה כאן, אבל במקום זה נאלץ "להסתפק" ב – Our House, הלהיט הגדול והמפורסם ביותר של 'מדנס'.

המוזיקה האקלקטית של הלהקה הלונדונית היא צילום סטילס נדיר של כלל הזרמים המחתרתיים באנגליה על התפר שבין שנות השבעים לשמונים. אנגליה, כמדינה קולוניאליסטית לשעבר, הכילה בתוכה מהגרים רבים (העיקר ממרכז אמריקה) שהביאו לממלכה המאוחדת את המוזיקה הפולקלורית שלהם. כך קיבלנו להקות כמו 'בלונדי', UB40, 'פוליס', 'הקלאש' ומעלה כולם 'מדנס' שהתיכו אל תוך הפופ-רוק שלהם אלמנטים של סקא, רגאיי והשפעות נוספות מתרבותם העשירה של המהגרים.

73. Foreigner- I Want to Know What Love is

גם קיטש צריך לדעת לעשות והלהיט הזה של "נוכרי" (כפי שכונתה Foreigner בצורה מביכה למדי בזמנו בתקשורת המקומית) הוא הדוגמה המושלמת לכך. השיר נכתב על ידי גיטריסט הלהקה, מיק ג'ונס, בעקבות מספר מערכות יחסים כושלות אבל הפך להרבה יותר מזה. סוג של שיר תקווה אוניברסלי שהפך לפסקול חייהם של מיליוני אנשים באייטיז.

72. Nirvana- About a Girl

רק בשנות השמונים האלטרנטיב והאינדי הפכו לז'אנרים של ממש שסחפו אחריהם מיליוני מאזינים שלא התחברו לפופ הצבעוני של העשור אך גם לא למטאל הכבד. להקות כמו אר.אי.אם, פיקסיז, הסמית'ס, סוניק יות', רד הוט צ'ילי פפרס ואחרות הניחו את הבסיס למה שיהפוך הגראנג' והבריטפופ שישלטו בעולם במחצית הראשונה של שנות התשעים.

ביוני 1989 קיבלנו טעימה ממה שצופן בחוסו העתיד של הרוק כשנירוונה שיחררה את Bleach, אלבום הבכורה שלהם שמכיל גם את אחד השירים הכי יפים שכתב קורט קוביין בחייו.

71. Men at Work- Down Under

בכל פעם שהשיר החצי קומי הזה יתנגן, ימרח לי חיוך ענק על הפרצוף. הלהקה האוסטרלית המוזרה במקצת שחררה את להיט הענק הזה ב- 1981 ועד היום הוא מצליח להישמע רענן, שמח ופשוט כיף גדול לאוזניים.

בלי קשר השיר הזה גם אחראי לאחד הסיפורים הכי ביזאריים בהיסטוריה של המוזיקה. בשנת 2009, לא פחות מ-28 שנים לאחר שיצא לראשונה, הוגשה תביעה כנגד הלהקה על כך שתפקיד החליל בשיר מועתקים משיר ילדים אחר בשם Kookaburra. ואם זה נשמע לכם הזוי אז תתפלאו לגלות שהתובעים זכו והלהקה התחיבה לשלם להם פיצויים רטרואקטיביים (משנת 2002 ואל תשאלו אותי מדוע). עד ליום זה הלהקה מכחישה בתוקף כל קשר או השפעה משיר הילדים. קשים חייו של מוזיקאי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

70. A-Ha- Take on Me

אחד השירים המזוהים ביותר עם האייטיז. הקליפ המפעים שלו נראה מדהים ואקטואלי גם למעלה משלושים שנה אחרי, הישג מדהים. רק חבל שעד היום השיר הזה זכור בעיקר בעקבות הקליפ ולא בזכות המוזיקה שלו כי אחרי הכל, זה שיר פופ פשוט מושלם.

69. Belinda Carlisle- Heaven is a Place on Earth

חתיכת דרך עשתה בלינדה קרלייל מימיה כחברה בלהקת הפאנק הבועטת The Germs, דרך להקת הרוק הנשית, The Go-Go's ועד לאמנית פופ מהשורה. אבל בין כל השירים שביצעה וכתבה תמיד יבלוט השיר הזה. מסתבר שמסרים גלובליים על אהבה ותקווה יכולים לרגש גם אם הם "פופיים" להחריד. 

30 שנה לאחר שיצא יזכה השיר לחיים חדשים כשיכלל בפרק המופתי, זוכה האמי, של "מראה שחורה", San Junipero. העלילה של הפרק והמילים של השיר יקנו לו משמעות חדשה וממיסת לבבות גם אחרי 3 עשורים. 

68. AC/DC- Back in Black

אחת מקליסקות הרוק הגדולות בהיסטוריה ושאיפתו של כל גיטריסט מתחיל. השיר הזה נכתב כמחווה לסולן הלהקה המנוח, בון סקוט, ואיזה מחווה נהדרת. עם האנרגיות החדשות של בריאן ג'ונסון על המיקרופון וריף גיטרה ממכר, אין ספק שמדובר באחד משירי הרוק הגדולים ביותר לא רק של האייטיז, אלא בכלל. 

67. Frankie Goes to Hollywood- Relax

סינגל הבכורה של Frankie Goes to Hollywood היה ב- 1984 להיט עצום משני צדי האוקיינוס. בבריטניה לבד מכר הסינגל למעלה מ -2 מיליון עותקים, מה שהפך אותו לסינגל השביעי הנמכר ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי ולאחד השירים שצעדו הכי הרבה זמן רצוף במצעד.

כמו כל כך הרבה דוגמאות לאורך ההיסטוריה, גם השיר הזה הפך ללהיט ענק בזכות העובדה שנאסר להשמעה בהמון פלטפורמות בבריטניה לאור העובדה שמדובר פחות או יותר במדריך הלא רשמי להימנעות משפיכה מוקדמת (…Relax Don't do it, When You Wanna Come). בעוד העניין הזה עבר הרבה מעך הראש של האמריקאים, בבריטניה השיר הזה גרר סערה ענקית והפך אותו כאמור לאחד הלהיטים הפרובוקטיביים והידועים של האייטיז. 

66. Echo & the Bunnymen – The Killing Moon

אחד מהמנוני האינדי הגדולים של שנות השמונים. סולן הלהקה והאיש שכתב את השיר, איאן מקלך טוען כי אלוהים עזר לו לכתוב את השיר משום שהוא פשוט התעורר משינה עם המילים בראשו. הוא גם טוען שזה השיר הגדול ביותר בכל הזמנים. לגבי זה אני לא בטוח אבל ללא ספק מדובר באחד הגדולים בשנות השמונים.

65. Leonard Cohen- Hallelujah

ללא ספק אחד השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם. כמו המון יצירות לפניו, גם הללויה של לאונרד כהן צבר פופולריות לאט ובהתמדה בעזרת הופעות בסרטים ואינספור קאברים שנעשו לו במשך השנים. יצירה חד פעמית שהוכיחה פעם נוספת כמה גדול הוא באמת הכהן הגדול.

64. The Church – Under the Milky Way

השיר הנפלא הזה הוא ביי פאר הלהיט הכי גדול בקריירה של ההרכב האוסטרלי. הוא נכתב על מקום באמסטרדם שנקרא בהולנדית The Melkweg (שביל החלב) שהפך ממפעל ישן לבר, קפה מקום המקרין סרטים ובכלל בית לשלל אמנים ויצרני תרבות. 

63. Suzanne Vega- Luka

אחד השירים הנוגעים ברשימה ולו בכדי, הוא עוסק באחד הנושאים הכואבים והמכעיסים ביותר: התעללות בילדים. השיר נכתב על ידי וגה בהשראת קבוצת ילדים שנהגה לשחק מתחת לבניין בו היא גרה. לאחד הילדים בחבורה קראו לוקה ("תמיד אזכור את השם שלו" היא סיפרה). לוקה תמיד היה מעט בצד, מתבודד ומשם הגיע הרעיון לשיר.

"אני לא חושבת שבמציאות הוא היה ילד מוכה אלא פשוט שונה" אמרה וגה. אבל זה לא באמת משנה, בשיר הזה הצליחה לנגוע הזמרת האמריקאית באחד העצבים החשופים של כל הורה ופאק איט, כל בן אדם שיש לו לב.

62. Skid Row- 18 and Life

להקות ה- Hair Metal או ה- Glam Metal לא זכו לאהדה ביקורתית גדולה בזמנו אבל אין ספק שהן השפיעה על דורות של נגנים. בין להיטי הענק של דף לפרד, בון ג'ובי, ואן היילן ואחרים, מתבלט דווקא 18 and Life המעולה שמכיל בתוכו את כל האלמנטים של הז'אנר לרבות סיפור אחד על "ריקי" שרצח את חברו ונידון למאסר עולם.

61. Bruce Springsteen- Born in the USA

דגלי ארה"ב על עטיפת הסינגל והחזות הכל כך אמריקאית של 'הבוס', הביאו אפילו את נשיא ארה"ב, דונלד רייגן, לשבח את האמן ואת השיר. מה שהוא לא ידע זה שלהיט הענק הזה מ- 1984 הוא שיר מחאה אנטי מלחמתי היוצא בחריפות נגד יחס ממשלות ארה"ב ליוצאי מלחמת וייטנאם. אחד מהשירים שהפכו את ספרינגסטין לכוכב על לא רק בארה"ב, אלא בעולם כולו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

60. Aerosmith ft. Run DMC- Walk this Way

עד 1987 איירוסמית' כבר הייתה סוס מת. אבל אז הגיעו Run DMC ומפיק העל ריק רובין והמציאו את הנו-מטאל. זהו אחד השירים הראשונים שערבבו במיומנות מעוררת השראה רוק עם ראפ ולמעשה יצרו ז'אנר חדש. השיר תרם רבות להתפרצותה של המוזיקה השחורה את תוך המיינסטרים והחזיר את הקריירה של איירוסמית' למסלול.

59. Tears For Fears- Mad World

שנות השמונים התאפיינו לא רק בתמורות מוזיקליות וחברתיות רחבות אלא גם בשינויים טכנולוגיים עצומים. משחקי הוידאו, המחשב האישי, הווקמן, הדיסקמן, הטלפון הסלולרי לצד תקשורת ההמונים שהפכה את העולם לכפר גלובלי אחד, נתנו תחושה של השתלטות טכנולוגית חסרת מעצורים ומפחידה.

תחושת החנק והאורבניזציה הגוברת נוכחת מאוד בשיר המלנכולי הזה המתאר אדם שלא מוצא את מקומו בעולם. אינספור גרסאות כיסוי קיימות לשיר הזה כאשר המפורסמת ביותר היא גרסת הפסנתר העירומה של Gary Jules מתוך הסרט דוני דארקו. החידוש הפתיע בטירוף את הממלכה המאוחדת כאשר כבש את ראש המצעד הבריטי בחג המולד של שנת 2001.

58. Duran Duran- Girls on Film

אחת הלהקות שחייבות את הצלחתן לעלייתו MTV. למעשה Girls on Film נאסר לשידור בערוץ בגלל תוכנו הפרובוקטיבי, אבל כמו בהרבה מקרים בעבר, דווקא האיסור העלה משמעותית את הבאז סביב השיר והפך אותו ללהיט הפריצה של אחת הלהקות המצליחות של העשור.

57. Red Hot Chili Peppers- Knock Me Down 

אחרי ששחררה שלושה אלבומים וצברה לעצמה קהל מעריצים אדוק, שלא לומר פנאטי, לקראת סוף העשור עתידם של הפלפלים החריפים היה לוט בערפל. אחרי מותו של הגיטריסט והמייסד, הילל סלובק, ועזיבת המתופף, ג'ק איירונס, נותרו קידיס ופלי לבד בספינה אבל הם לרגע לא התכוונו לתת לה לטבוע.

בכדי לחזור למסלול הם צירפו את המתופף צ'אד סמית' ואת הגיטריסט והמעריץ, ג'ון פרושיאנטה שישפיעו לאין שיעור על הסאונד של הלהקה. התוצר הראשון של ההרכב החדש היה האלבום Mother's Milk מ-1989 שלמרות שקיבל ביקורות צוננות בזמן אמת, יהפוך ברבות השנים לאלבום מפתח בהתפתחות המוזיקלית של הלהקה.

Knock Me Down הוא הסינגל השני מהאלבום ואחד השירים הכי "רוקיים" של הלהקה עד אז. בטקסט פונה קידיס לסלובק המנוח ומבקש ממנו: אם תראה אותי עושה שטויות, תדאג לתת לי סטירה או מכה שתזכיר לי ש"אני לא גדול יותר מהחיים".

56. Fine Young Cannibals- She Drive Me Crazy

אחד השירים היותר אהובים עלי מהעשור. בכלל Fine Young Cannibals הם מסוג הלהקות הפחות מוערכות שלא בצדק. עם סאונד מגוון וסולן בעל אחד הקולות היחודיים ביותר באייטיז (רולנד גיפט שנולד לאם לבנה ואב שחור) ההיסטוריה מיהרה להחביא אותם ולא בצדק. מזל שהלהיט הזה שרד.

אגב זה זמן טוב לנפץ את האגדה האורבנית ולספר שהתופים בשיר הם לא סימפול, לא סינתיסייזר ולא מכונת תופים אלא תופים אמיתיים.

55. The Cars- Drive

אחת הבלדות היפות של העשור. שיר שובר לב על אדם שמתבונן באהובתו, או לפחות מישהי שהוא נהג לצאת איתה, קורסת אט אט ומאבדת את עצמה. למעלה משלושה עשורים לאחר שיצא, השיר הזה מצליח לרגש ולצמרר כאילו הוא יצא אתמול.

54. Soft Cell- Tainted Love

מעטים יודעים שלהיט האייטיז הענק הזה הוא למעשה קאבר לשיר סול אמריקאי משנת 1964. אבל זה לא באמת משנה כי שיר טוב הוא פשוט שיר טוב, לא חשוב באיזה גרסה. חוץ מזה, שילוב כל כך מעולה של סול שחור, מוזיקה אלקטרונית וזמר גיי יכול היה לעבוד כנראה רק באייטיז. לעוד קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

53. Talking Heads- Road to Nowhere

"רציתי לכתוב שיר שיציג את האפוקליפסה והסוף באור מבודח, אפילו מצחיק" סיפר דייויד ביירן הענק על השיר הזה. עוד הוכחה מוזיקלית לקריירה הייחודית והמופלאה כל כך של ביירן ו"הראשים המדברים" שלו.

52. Cyndi Lauper- Time After Time

אחרי המסיבה של Girls Just Want to Have Fun חשפה סינדי לאופר את הצד הרגיש שלה עם הסינגל השני בקריירה שלה שיהפוך להיות אחד משירי האהבה הגדולים אי פעם. שיר על אהבה ענקית ומסירות אין קץ שזכה לאינספור קאברים ממגוון ענק של ז'אנרים שכנראה יעניקו לו חיי נצח ובצדק.

51. The Clash- Rock the Casbah

אחד השירים הכי פופיים בקריירה של הפאנקיסטים מלונדון. השיר שנכתב בהשפעת מהפכת האייתולות באיראן שאסרו על השמעת מוזיקה מערבית במדינה, מתאר מלך האוסר על עמו להאזין למוזיקת רוק אבל הם כמובן מורדים ורוקדים לצלילי המוזיקה. גם כשהם קומיים מצליחים ג'ו סטארמר והקלאש להעביר מחאה והתנגדות בצורה כל כך קסומה ומעוררת מחשבה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

50. Tears For Fears- Sowing the Seeds of Love

לפי סיפורי הלהקה, לקח נצח להקליט את השיר הזה, אבל הרווח כולו שלנו. עם רפרנסים לסיקסטיז, קצת מחאה נגד מרגרט תאצ'ר והפקה גדולה מהחיים, Sowing the Seeds of Love הוא ללא ספק אחד השירים הכי כיפיים של העשור.

49. Police- Every Breath You Take

תמיד ראיתי בסטינג דמות מעט מתנשאת, ואני מודה שלא תמיד התחברתי למוזיקה שלו. אבל מהגאונות של Every Breath You Take אי אפשר להתחמק. כמו שכתבתי על השיר בפוסט על 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים. פשוט ונפלא.

48. Depeche Mode- Everything Counts

בניגוד להרבה מלהקות התקופה, דפש מוד תמיד שאפו ליצוק תוכן טקסטואלי איכותי אל תוך צליל הפופ שלהם ו- Everything Counts הוא מהדוגמאות הראשונות לכך. שיר על תאוות הבצע הקואופרטיבית שהתחבר נפלא למדיניות הכלכלית ש"אשת הברזל", מרגרט תאצ'ר, הנהיגה בממלכה המאוחדת. שיר שלקח את דפש מוד למחוזות חדשים של הצלחה וביסס אותה כאחת הגדולות של שנות השמונים.

47. OMD- Enola Gay

יחד עם דפש מוד, Human League ואחרות, ל- Orchestral Manoeuvres in the Dark יש מניות רבות בעלייתו של הפופ החדש והסינת'פופ בשנות השמונים והרבה בזכות הלהיט הזה.

אם יש דבר כזה סטנדרט של מוזיקת פופ זה השיר הזה. עם טקסט אנטי מלחמתי (אנולה גיי הוא שם המטוס שהטיל את פצצות האטום על הירושימה), ריף סינתיסייזר ממכר והפקה שהקדימה את זמנה, אין בכלל ספק שמדובר באחד השירים שעיצבו את הסאונד של האייטיז.

46. Tracy Chapman- Talkin' bout a Revolution

אלבום הבכורה המופתי של טרייסי צ'פמן הוא תיעוד דוקומנטרי יוצא דופן של הגזענות והאפליה ממנו סבלו,  ובמידה רבה עדיין סובלים, השחורים בארה"ב.

ביו תיאורי הגזענות האוטוביוגרפיים הקשים, האלבום נפתח דווקא עם בשורה אופטימית על כך שסוף סוף השינוי מגיע והגלגל מתחיל להתהפך. האמנם? שלושה עשורים לאחר שנכתב, השיר הספיק להפוך לאחד השירים הפוליטיים, המעצימים והמרגשים ביותר.

45. Midnight Oil- Beds Are Burning

מכל השירים ברשימה Beds Are Burning הוא כנראה הפוליטי והמחאתי ביותר. הוא עוסק בנישול ההדרגתי של יבשת אוסטרליה מהילידים האבוריג'ינים (על קצה המזלג כן?), בצער שנגרם להם ובצורך של האוסטרלים להחזיר להם או לפחות להתנצל. בלי קשר יש לשיר הזה את אחד הפזמונים ההמנוניים והממכרים ביותר שנכתבו אי פעם.

האלבום ממנו לנקח השיר (Diesel and Dust מ-1987) נבחר ב-2010 על ידי הרולינג סטונס במקום ה- 13 ברשימת האלבומים הגדולים ביותר של שנות השמונים וב- 2010 הוא נבחר באוסטרליה כאלבום האוסטרלי הטוב בכל הזמנים. יש כבוד.

 

44. Michael Jackson- Smooth Criminal

ככה נשמע מלך הפופ בשיאו. השיר הזה נכתב על ידי מייקל ג'קסון, שבניגוד לשירים שאחרים כתבו עבורו, לא נכתב מנקודת מבט אישית אלא על פושע דמיוני שתוקף בחורה בשם אנני ושואל אותה "האם היא בסדר" למרות שדי ברור שהיא הכל חוץ מבסדר. אז מי זאת לעזאזל אנני? 

למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה היא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר?". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK ומשם שאב ג'קסון את הרעיון לאנני ולשאלה. האמת שזה לא באמת משנה, עדיין מדובר במלך הפופ בשיאו, וזה עוד בלי להזכיר את החלק בריקוד בו הוא נוטה כלפי הרצפה בזווית של 45 מעלות- תנועה שהוציאה את כל העולם מדעתו. קלסיקה. אגב, לעוד עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האזניים הקליקו ממש כאן

43. Visage- Fade to Grey

השיר הזה יצא ממש בתחילת העשור ולמעשה הציג את הסאונד שילווה אותו לכל אורכו. השילוב בין האסתטיקה האלקטרונית הניסיונית לבין הסינת'פופ הגיע כאן לשיא חדש. לא פלא שהשיר הזה כבש את אירופה בסערה.

סולן הלהקה, סטיב סטריינג', היה בעל מועדון הבליץ המיתולוגי בו בילו צעירים רבים שאימצו לחיקם את המוזיקה האלקטרונית החדשה תוך טשטוש מאפיינים מגדריים ואימוץ סטייל צבעוני וצעקני. צעירים אלה יכונו לימים "ילדי הבליץ" או "הניאו-רומנטיים" והם אלו שיביאו את בשורת הסינת'פופ להמונים.

42. Queen- Radio Ga Ga

השיר הזה נכתב על ידי מתופף הלהקה רוג'ר טיילור, כנוסטלגיה לימי הרדיו העליזים אך גם כביקורת על תחנות הרדיו שמנגנות את אותם להיטים שוב ושוב. בעידן ה- MTV והשינויים הטכנולוגיים התכופים, לא פלא שהשיר הזה (שהקליפ שלו הוא מחווה לסרט המדע בדיוני האייקוני, 'מטרופוליס' מ-1927) היה להיט ענק.

41. Prince- Purple Rain

זה פסיכי כמה שהבן אדם הזה היה מוכשר. אחד משירי הסיום הגדולים ביותר, אחד השירים שהגדירו את פרינס, את האמנות הבלתי ניתנת לערעור של אמנים שחורים בארה"ב ואת העשור כולו. 

האלבום הוא למעשה פס הקול של הסרט בעל אותו השם בכיכובו של פרינס כאשר גם בסרט וגם באלבום Purple Rain מהווה את שיא היצירה. השיר אף זיכה את פרינס בפרס האוסקר על השיר הכי טוב מתוך סרט. כבוד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Sonic Youth- Teen Age Riot 

עוד הרכב רוק אמריקאי אלטרנטיבי שמעולם לא זכה להכרת ההמונים אך השפיע על דורות של מוזיקאים. השיר הזה מגיע מתוך Daydream Nation המופתי שיצא ב- 1988 והוא מוקדש לסולן Dinosaur Jr, ג'יי מאסיקס, לו מיעדים חברי הלהקה על פי השיר את תפקיד נשיא ארה"ב.

39. Pet Shop Boys & Dusty Springfield- What Have I Done to Deserve This

עם אלבום בכורה אמיץ ושרשרת להיטים שחיברו במיומנות בין השכל לרגליים, ב- 1987 הפט שופ בויז היו הדבר הכי חם על הפלנטה. לאור כל זה לא היו מתאימים מהם להחזיר לאור הזרקורים את אחת הזמרות שהם הכי אהבו, מי שנחשבת ל"זמרת הסול הלבנה הגדולה אי פעם", דסטי ספרינגפילד.

אחרי שנים של סמים ואלכוהול, ספרינגפילד נתפסה כסוס מת ולכן כשהגיעה השיחה מהצמד היא קפצה על ההזדמנות בשתי ידיים. לימים תספר כי כשהיא נכנסה לראשונה לאולפן היא שאלה את ניל וכריס "כיצד תרצו שאשיר את השיר?" והם ענו לה: "בדיוק כמו שאת שרה". אז היא שרה והדואט כבש את המצעדים והעולם.

עם עיבוד לא סטנדרטי לשיר פופ, טקסט נפלא כרגיל של ניל טננט והנשמה של ספרינגפילד, השיר הזה נחרט לנצח כאחד הגדולים של האייטיז ובכלל.

38. Duran Duran- Save a Prayer

"חלק עלולים לקרוא לזה סטוץ של לילה אחד, אבל אנחנו יכולים לקרוא לזה גן עדן…". כמה תמימות ורוח נעורים יש בשיר הנפלא הזה. אחד הלהיטים הגדולים של הלהקה ושל האייטיז בכלל.

37. Culture Club- Do You Really Want to Hurt Me

אם האייטיז היו אורגיה אחת גדולה של צבע, סטייל וערפול מגדרי, אז בוי ג'ורג' היה הכהן הגדול. עם מראה מוחצן המטשטש בכוונה את ההגדרות המגדריות בין גברים לנשים ושירי פופ נצחיים, קנו בוי ג'ורג' ומועדון התרבות שלו, את מקומם בהיסטוריה של הפופ.

מעל כל הלהיטים של ההרכב עומד ללא ספק שיר האהבה הקלאסי הזה שכתב ג'ורג' לאהובו ומתופף הלהקה, ג'ון מוס.  גם הקליפ בו נראה בוי ג'ורג' עומד למשפט (עם חולצה בעלת כיתוב בעברית "תרבות אגדה") יכול להתפרש כסוג של שפיטה חברתית כלפי בוי ג'ורג' ונטיותיו המיניות. תהא האמת אשר תהא, השיר הזה הביא את מועדון תרבות להמונים ואת בוי ג'ורג' לדמות מרכזית בעידן הפופ החדש. 

36. REM- The One I Love

אחת מלהקות האלטרנטיב הגדולות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה. אולי לא הרבה יודעים אבל אר.אי.אם שיחררו במהלך שנות השמונים לא פחות משישה אלבומים כאשר עם כל אחד גדל והתהדק קהל מעריציה. אבל השיר שבאמת פיצץ אותם לגדולה ללא ספק היה The One I Love. באופן טבעי כולם חושבים שמדובר בשיר אהבה רומנטי אבל למעשה זה שיר על אהבה נצלנית, רעה וכמו שמייקל סטייפ מתאר אותו "ברוטאלי".

 

35. The Jesus and Mary Chain- Just like Honey

השיר המפורסם ביותר של אחת מלהקות האלטרנטיב החשובות והמשפיעות של העשור. שיר מהפנט שמצליח לרגש בכל פעם מחדש, לא משנה כמה פעמים תשמעו אותו. 18 שנה לאחר שיצא, קיבל השיר חיים חדשים כשכיכב בסיום הסרט Lost in Translation ("אבודים בטוקיו") הנהדר בכיכובם של ביל מארי וסקרלט ג'והנסון.

34. Roxy Music – Avalon

כל כך הרבה שירים יפים יש באלבום האחרון והנפלא של רוקסי מיוזיק, אך מעל כולם עומד שיר הנושא. שיר רך, אינטימי ומלא קסם עליו מנצחת השירה המלטפת של בריאן פרי. בשיר מתארחת הזמרת ילידת האיטי, יאניק אטיין, עליה סיפר פרי כי בזמן ההקלטות הוא שמע אותו שרה מהחדר הצמוד והיה חייב להכניס אותה לאלבום.

33. Guns N' Roses- Welcome to the Jungle

המילים הראשונות ששמע וויליאם ברוס ביילי כשהוא הגיע לעיר המלאכים היו "ברוך הבא לג'ונגל". אז וויליאם הפנים, שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את גאנז אנד רוזס ויחד איתם כתב את אחד משירי הרוק הטובים ביותר אי פעם.

32. Tracy Chapman – Fast Car

Fast Car עוסק ברצון לברוח מהכל (במקרה של צ'פמן מהעוני, הגזענות והבדידות) ולפתוח דף חדש במקום אחר תוך כדי השארת העבר מאחור.

השיר הזה הפך ללהיט ענק רק אחרי שצ'פמן ביצעה אותו בקונצרט הענק לכבוד יום הולדתו של נלסון מנדלה באיצטדיון וומבלי. אחרי שכבר ביצעה מספר שירים קודם לכן, הובהלה צ'פמן שוב לבמה בגלל שהמופע של סטיבי וונדר התעכב. זמרת הפולק המרגשת נתנה ביצוע אקוסטי לשיר הזה ומשם הכל היסטוריה.

31. Fleetwood Mac- Little Lies

כמו בהמון משירי הלהקה, גם Little Lies עוסק במערכת יחסים מורכבת, על גבול הלא בריאה. במקרה הזה שרה כריסטין מק'וי על כך שהיא מעדיפה שאהובה ישקר לה "שקרים קטנים ומתוקים" במקום האמת שעלולה לפגוע בה.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

30. Grandmaster Flash and the Furious Five- The Messges

אחד השירים המשפיעים ביותר ברשימה. אם עד תחילת שנות השמונים אמריקה הלבנה נהנתה מההיפ הופ שלה על רחבת הריקודים ונטול כל ביקורת, גרנדמאסטר פלאש דאג לדחוף להם את האמת לפרצוף.

הקטע הזה מתאר בצורה מדויקת את החיים האורבניים של השחורים בארה"ב לרבות האפליה, ההזנחה והכיעור שארה"ב ניסתה להסתיר במשך שנים. שיר ששינה את תרבות ההיפ הופ לנצח.

29. Tears For Fears- Shout

השיר נכתב בהשראת טיפול שהגה הפסיכולוג ארתור יאנוב, בה הפציינט מתמודד עם פחדיו על ידי צעקות. גם שם הלהקה אגב, "דמעות עבור פחדים", הגיע מתוך מחקריו של יאנוב. בכל מקרה מדובר בשיר אדיר, מלא אנרגיה שהפך ללהיט ענק וקאבר אהוב על להקות רוק ומטאל.

28. U2- With or Without You

לפני שהפך לדוש הכי גדול על הפלנטה, בונו כתב שירים לא רעים. לא רעים בכלל אפילו ו- With or Without You הוא רק דוגמה אחת לכך. עם כל הציניות ומפלצת האצטדיונים שהפכה להיות ברבות השנים, השיר הזה עדיין יצליח להמיס את הלבבות הקשוחים ביותר. וכן, זה גם השיר של רוס ורייצ'ל.

27. Michael Jackson- Thriller

שום רשימה, מצעד או דיון על שנות ה- 80 לא יהיו שלמים בלי שיר הנושא מהאלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים. להיט הענק הזה עשה שמות במצעדים וכבש את העולם בזכות הקליפ האולטרה מפורסם שלו שכבר הפך מזמן לתופעה תרבותית חוצת גבולות וגילאים. ללא ספק אחד השירים שתמיד יהיו מזוהים עם האייטיז.

26. Simple Minds- Don't You Forget About Me 

אחד השירים האייקוניים ביותר של העשור התפרסם בזכות העובדה שנכתב במיוחד עבור אחד הסרטים הגדולים של העשור: "מועדון ארוחת הבוקר". השיר הצליח ברמות כמעט הזויות והוא אחד הסיגנלים שנוגנו הכי הרבה לאורך העשור. האמת אפשר להבין מדוע. והלה לה לה לה שבסוף, ממכר כל פעם מחדש.

25. The Smiths- Panic

מוריסי כתב את השיר הזה לאחר ששמע ברדיו דיווח על האסון הגרעיני בצ'רנוביל אותו בחר לחתום השדר עם השיר I'm Your Man של Wham! השורה Hang the DJ מעולם לא הייתה מתאימה יותר.

24. Crowded House- Don't Dream It's Over

מעבר לעובדה שהשיר הזה היה להיט ענק ב- 1986. אני חייב להודות שזה אחד השירים שפתחו בפני את העולם המופלא הזה שנקרא מוזיקה. כל כך אהבתי את השיר הזה ועד היום אני לגמרי מבין מדוע. אחת הבלדות הכי קסומות ונוגעות שנכתבו אי פעם. אולי אני משוחד ואמוציונלי, אבל יש שירים שכמו יין טוב רק הולכים ומשתבחים עם השנים.

23. Pet Shop Boys- It's a Sin

אחד מהמנוני האייטיז והפופ של כל הזמנים. ניל טננט שיר על מצע סינתיסייזרים אגרסיבי את זיכרונות ילדותו מבית הספר הקתולי בו למד. בית ספר בו התחנך כי כל תאוותיו, מחשבותיו ורצונותיו הם לא אלא חטא אחד גדול. השיר שתוקף את הממסד הדתי נאסר להשמעה בחלק מתחנות הרדיו של הממלכה המאוחדת ועל אף זה הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי והפך לאחד השירים המזוהים ביותר עם הפט שופ בויז. אגב, זהו אחד משירי הפופ עם הכי הרבה קאברים של להקות מטאל. סתם אנקדוטה משעשעת.

22. Pixies- Hey

כשדייב גרוהול שמע לראשונה את Smells Like Teen Spirit הדבר הראשון שהוא אמר זה: "וואו, זה כל כך פיקסיז!" וכמה שהוא צדק. פיקסיז נטו בשיריהם לנגן את הבתים בצורה מאוד רכה ושקטה ולהתפוצץ בפזמון, בדיוק כמו שקורה ב-Hey וגם ב- Smells Like Teen Spirit.

כמו הוולווט אנדרגראונד גם הפיקסיז לא זכו להצלחה גדולה בזמן אמת אבל המוזיקה שלהם הדהדה שנים קדימה והשפיעה על אינספור אמנים שהחליטו להרים גיטרה ולתת בראש.

21. Eurythmics- Sweet Dreams

כמו Smoke On the Water או Sunshine of Your Love, יש ריפים (צירוף צלילים שחוזרים על עצמם) שלא משנה כמה ינגנו אותם וכמה קאברים יעשו להם, הם תמיד יעבדו. ככה הוא ריף הפתיחה המושלם של Sweet Dreams. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו או באיזה גרסה (ואלוהים יודע שיש לשיר הזה משהו כמו 2 מיליון קאברים) הוא תמיד יעביר בי צמרמורת. אחד השירים האייקונים ביתר של העשור של אחת הלהקות האייקוניות של העשור. וכמה שאני אוהב את הקול של אנני לנוקס.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. Depeche Mode- Never Let Me Down

אחד השירים היפים ביותר של הלהקה הענקית הזאת. עם עיבוד אפלולי אך מלא עצמה וטקסט מסתורי משהו (סמים, חברות, סקס אך כנראה סמים), Never Let Me Down הוא מהשירים שהגדירו את העשור והביאו את המוזיקה של דפש מוש להמונים. תרתי משמע.

19. Madonna- Like a Prayer

במרץ 1989, תאריך יציאת השיר, מדונה כבר הייתה הזמרת הגדולה ביותר בעולם. כל ציוץ שלה זכה לחשיפה אדירה וכל שיר שלה הפך ללהיט ענק. אבל Like A Prayer היה ההוכחה שמדונה מסוגלת גם לפרוץ גבולות ולהעביר מסרים ביקורתיים. הקליפ שליווה את השיר הזה הוא אחד המפורסמים בהיסטוריה והוא נוגע בשלל נושאים חברתיים נוקבים כמו גזענות, אפליה, דת והדובדבן שבקצפת הצגתו של ישו כאדם שחור.

הקליפ הפך לתפוח אדמה לוהט והפך לשערורייה כל כך גדולה עד אשר חברת פפסי ביטלה את חוזה המיליונים שחתמה עם מדונה. אבל מעבר לקליפ, אין ספק שמדובר בפנינת פופ יוצאת דופן. ואני מרשה לעצמי להתוודות שאני לא מחובבי מדונה.

18. Paul Simon- You Can Call Me Al

באוגוסט 1986, התכנסו ראשי חברות התקליטים הגדולות יחד עם  עיתונאי מוזיקה מובילים  ושברו את הראש כיצד לקרוא למוזיקה שבוקעת מתוך האלבום החדש של פול סיימון. התוצאה הייתה "מוזיקת עולם". וכך מבלי שהתכוון לכך "המציא" פול סיימון ז'אנר חדש שהיה בתולי לאוזניים מערביות.

באמצע העשור התגלגלה לידיו של פול סיימון קסטה של להקה אפריקאית בשם Boyoyo Boys. סיימון התאהב במוזיקה, עלה על המטוס הראשון לדרום אפריקה והחל ליצור מוזיקה עם נגנים מקומיים. הבעיה הייתה שדרום אפריקה הייתה נתונה תחת חרם תרבותי גלובלי בשל משטר האפרטהייד הגזעני. התוצאה הייתה אלבום מופת פולטי ולגמרי לא פוליטי שהתיך מוזיקה מערבית ואפריקאית.

אפשר להתווכח אם You Can Call Me Al הוא המייצג הטוב ביותר של האלבום, אבל הוא בהחלט הלהיט הגדול ביותר ממנו שגם זכה לקליפ תמים ומצחיק בטירוף בכיכובו של צ'בי צ'ייס. קסם!
פוסט 30 שנה לגרייסלנד תוכלו למצוא ממש כאן.

17. The Stone Roses- Waterfall
 

לא הסטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד, היה זה אלבום הבכורה של הסטון רוזס, The Stone Roses, שנבחר על ידי מגזין המוזיקה הבריטי NME בתואר האלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים.

האמת שמאז צאתו ב-1989 ועד היום The Stone Roses לסופרלטיבים חוצי גיל וז'אנרים והרבה בזכות השיר הקסום הזה. הלהקה הייתה חלק מסצנת האינדי המדהימה של מנצ'סטר אך חבריה גילה חיבה עזה גם לדאנס ומסיבות רייבים שבדיוק החלו להתפתח.

Waterfall הוא הסטנדרט של הלהקה שמשלב בצורה מופתית את עולם הרוק והמסיבות של סוף באייטיז במה שלימים יכונה "קיץ האהבה השני". בהופעות חיות השיר הזה היה מנוגן למעלה מעשר דקות והפוך את ההופעה לרייב ענקי של סקס, סמים ורוקנ'רול. הניצנים ששתלו הסטון רוזס ינבטו בעתיד לבריט-פופ. תשאלו את המעריצים המושבעים נואל וליאם גאלאגר.

16. The Cure- Just Like Heaven

במשך שנים נתתי לתלמידי הגיטרה שלי את השיר הזה כדוגמה לשיר שנבנה ומתפתח בצורה מושלמת. איך באיטיות נכנס עוד כלי ועוד תפקיד עד ליצירתה של הרמוניה מושלמת. שיר האהבה הזה הוא רק אחד מהקטעים בהם מציג רוברט סמית' את היכולת המופלאה שלו לשלב בין הרומנטי לנוגה ובין השמח לאיילנר שחור ועגמומי.

15. Prince- When Doves Cry

האגדה מספרת שהזמר היחיד ממנו חשש מייקל ג'קסון (מוזיקלית כמובן) הוא פרינס. והאמת שדי בצדק. עם שרשרת אלבומים אדירים ולהיטי ענק, פרינס היה אחד האמנים הבולטים של העשור והרבה בגלל השיר הזה.

מתוך פסקול הסרט, והאלבום המדהים בפני עצמו, Purple Rain, השיר הזה הוא מהלהיטים הגדולים שידעו שנות השמונים ואחד המזוהים ביותר עם הקריירה הענפה של פרינס. מעניין לשמוע שלמרות הגרוב שלו, השיר הזה נטול כל בס לחלוטין. בשנייה האחרונה החליט פרינס להשתיק את כל צלילי בס בטענה שלאף אחד אין את האומץ לעשות דבר כזה. וואלה צדק.

14. Kate Bush- Running Up The Hill

כמה שהשיר הזה יפה. קייט בוש היא ההרבה יותר מזמרת, כותבת, רקדנית או מלחינה. היא אמנית. על כל המשתמע מכך. לא צריך להכביר במילים אלא רק לצטט מתוכו את אחת השורות האנושיות והיפות ביותר שנכתבו אי פעם: "אילו רק יכולתי לעשות עסקה עם אלוהים ולגרום לו להתחלף איתי…". מי אף פעם לא חלם על דבר כזה.

13. Pixies- Where is My Mind

למרות שלא יצא כסינגל השיר הזה הפך להיות אחד מהימנוני האינדי הגדולים בכל הזמנים (ותודה ל'מועדון קרב'). סטנדרט רוק שימשיך כנראה לחיות לנצח.

12. Depeche Mode- Personal Jesus

השיר האדיר הזה שוחרר חצי שנה לפני סיום העשור והוא עדין מצליח להגדיר אותו. החיבור בין האלקטרוניקה של דפש מוד לבין הגיטרות שיגדירו את תחילת הניינטיז מבשרות את בואו של הגראנג' והאנרגיה העצומה שמפיץ השיר הזה לא גוועות גם שלושה עשורים לאחר צאתו. אחד השירים הגדולים ביותר ברפרטואר העצום של דפש מוד.

11. Tears for Fears- Everybody Wants to Rule the World

אני זוכר שפעם, כשהייתי קטן (אל תשאלו אותי באיזה גיל כי לא אזכור) השיר הזה ממש גרם לי לבכות. תמיד הרגשתי בו דואליות בין המוזיקה החמימה והאופטימית לאיזשהו עצב פנימי שהוא נושא בתוכו.

ואכן הטקסט של השיר נושא מסרים כבדים יותר כמו השאיפה לכוח ושליטה אל מול איבוד האני העצמי. בכלל האייטיז הוא עשור שהביא את המתח בין השמח לעצוב ובין המרקיד לקודר לשיאים חדשים וזה היופי שבו.

בקאבר לשיר שביצעה לורד עבור פסקול  הסרט "משחקי הרעב", היא כבר לגמרי מוציאה את הצד הקשוח שבו עם עיבוד אפל ושונה לגמרי מהמקור. מה שמוכיח שכל כך הרבה שנים אחרי, השיר הזה עוד נפלא ורלוונטי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10. Bronski Beat- Smalltown Boy

אם בוי ג'ורג' ו- Culture Club חגגו את המיניות שלהם אז ברונסקי ביט הראו את הצד הפחות סימפטי שלה. Smalltown Boy הוא שיר מלא כאב על בריחה מהבית ומהמקום שאמור להגן עלייך, אל עבר הלא נודע ואל עצמך.

הקליפ קורע הלב מבוסס על חוויות  הילדות של הסולן, ג'ימי סאמרוויל, שסבל מהומופוביה ואף אלימות בשל נטייתו המינית. השיר הזה, והקליפ בעיקר, העלו למודעות את יחס החברה כלפי הקהילה הגאה ואת האתגרים איתם היא מתמודדת ביום יום כמו: דחייה מהמשפחה, ניכור חברתי, בריונות, בדידות הומופוביה ועוד.

בהרבה מובנים השיר הזה העלה לסדר היום נואש הקהילה הגאה יותר מאשר הרבה ניסיונות אחרים לאורך השנים. אבל גם בלי ההקשר ההומוסקסואלי, השיר הזה הוא לא פחות ממדהים.

9. The Cure- Lovesong

בתוך הדיכאון הקלסטרופובי שאופף את Disintegration המופתי, Lovesong הוא האור שבקצה המנהרה. אוויר בתוך אוקיינוס של עצב. אחד משירי האהבה הנוגעים אי פעם שכמה שהוא פשוט, ככה הוא גם יפה. ל- 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם.

8. Michael Jackson- Billie Jean

שיר פופ גאוני עם אחד מתפקידי הבס הגדולים בהיסטוריה. מבוסס על מפגשיו עם מעריצים פנאטיים, Billie Jean היה אחד השירים שנוגנו הכי הרבה ב- MTV ופתח את הדלת עבור אמנים שחורים בערוץ. אחד מרגעי הפופ האייקונים שהפכו את מייקל ג'קסון למלך הפופ ואת ה'פופ' כאמנות שיש להעריך.

7. Human League- Don't You Want Me

"זה הרגע בן MTV דרבן את הפלישה הבריטית השנייה…" (מתוך מגזין המוזיקה The Village Voice על השיר Don't You Want Me). כמו הביטלס ב- 1964, כך הלהיט העצום הזה של 'הליגה האנושית' פתח עבור אמני הפופ החדש הבריטיים את הדלת לאמריקה.

עד 1980 הורכבה 'הליגה האנושית' משלושה מוזיקאים גברים שעשו בעיקר מוזיקה אלקטרונית אוונגרדית. אך לאחר עזיבתם של שניים מהמייסדים, החליט  הזמר והכותב פיל אוקי לצרף אליו את הזמרות ג'ואן קת'רל וסוזן אן סאלי ולקחת את ההרכב החדש לכיוונים נגישים יותר. התוצאה הייתה האלבום הסופר מצליח Dare שיצא באוקטובר 1981 והכיל את Don't You Want Me שהגדיר את הסאונד של העשור כולו.

אי אפשר להפריז בחשיבות ההיסטורית של השיר הזה. זה הרגע בו המוזיקה האלקטרונית גלשה מהשוליים למיינסטרים, זה הרגע בו הפופ והגל החדש אומצו על ידי ה- MTV ובחסותו כבשו את העולם. שיר ענק שנשאר כיף ענק ורלוונטי גם היום.

6. Pet Shop Boys- West End Girls

מי היה מאמין ששני בריטים מעונבים בגיל 30 יפתחו את דלתה של הממלכה הבריטית להיפ הופ? אבל זה בדיוק מה שעשו הפט שופ בויז עם המגה להיט שלהם, West End GIrls מ- 1985.

הפט שופ בויז תמיד ידעו להתיך ז'אנרים לכדי יצירות פופ מרקידות, חברתיות וחכמות וזה בדיוק מה שהם הציגו לעולם בסינגל הבכורה שלהם. עם טקסט חברתי על אנגליה בעידן מרגרט תאצ'ר, אינספור רפרנסים היסטוריים וליין בס אלקטרוני ממכר, West End Girls הפך לאחד השרים שהגדירו את העשור ואת הקריירה האלמותית של אשפי הפופ הבריטיים.

6. New Order- Blue Monday

מה כבר אפשר לכתוב על השיר הזה שטרם נכתב? סינגל ה-12" הנמכר בהיסטוריה, מהאבות המייסדים של הדאנס המודרני, שיר שכל מי ששמע אותו היה בהלם שאפשר בכלל לייצר כאלה דברים ב- 1983.

Blue Monday תפס את העולם בתדהמה. הוא היה החוליה המקשרת בין הדיסקו והדאנס הניו יורק לרייבים ולפופ החדש הבריטיים. נקודת הזינוק ממנה יצאו עוד עשרות ז'אנרים אלקטרוניים. על זה נאמר קלסיקה.

4. David Bowie- Ashes to Ashes

עם קליפ שהקדים את זמנו, טקסט גאוני ועיבוד מרתק לא רק שהשיר הזה הוא אחד הגדולים של שנות השמונים, הוא אחד הגדולים בהיסטוריה. אני זוכר את היום שאחי הגדול הראה לי את השיר הזה ב- MTV. הוא נחרט לי ישירות בלב ובמוח. זה היה כל כך חדש, כל כך שונה ממה שהכרתי עד אז. דייויד בואי הוא אמן חד פעמי עם אינספור שירים מושלמים, אבל Ashes to Ashes הוא כנראה היהלום שבכתר.

3. Joy Division- Love Will Tear Us Apart

אחד השירים הכי אמיתיים והכי כואבים שנכתבו אי פעם. איאן קרטיס כתב אותו בתקופת השפל הגדולה בחייו בה מצבו הבריאותי היה רופף ונישואיו לאשתו, דבורה, הלכו והתפרקו. חודש בלבד לאחד ששוחר, התאבד איאן קרטיס בתלייה. שלושת חברי הלהקה הנותרים הקימו את New Order והשאר היסטוריה.

2. New Order- Bizarre Love Triangle

לכל אורך העשור ניו אורדר דאגו לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה (Blue Monday לדוגמה) עם שרשרת שירים שיחיו לנצח ושילבו במיומנות פוסט-פאנק, רוק, דאנס, פופ, EDM ושלל ז'אנרים. 

אך מעל כולם עומד Bizzare Love Triangle, אחד השירים הכי יפים לא רק של שנות השמונים אלא בכלל. קלסיקת ניו וייב שלא הזדקנה לרגע ועושה צחוק ממבחן הזמן. אם יש דבר כזה שיר פופ מושלם, כנראה שהוא נשמע ככה.

1. The Smiths – There is a Light That Never Goes Out

עוד לפני שהתחלתי את המצעד היה לי ברור איזה שיר יתפוס את המקום הראשון. מתוך כל הקלסיקות האלמותיות של הסמית'ס, There is a Light that Never Goes Out עומד בגאון מעל כולן.

לא הרבה יודעים אבל השיר הזה אפילו לא יצא כסינגל מאלבומה השלישי והסופר מוערך של הלהקה, The Queen is Dead. הוא יצא רשמית רק ב- 1992 בשביל לקדם אוסף. אבל זה לא משנה כי לשירים כאלה אין באמת גיל, הם רלוונטיים תמיד.

אולי לא מדובר בשיר הכי "חשוב" ברשימה, בטח לא בשיר שמופק הכי יפה או בשיר שפרץ גבולות מוזיקליים חדשים, אבל מה שיש בו זו פשטות, לב ואמת שנדיר למצוא בשירים אחרים. זה שיר שמבטא קול שלם של אאוטסיידרים שהצבעוניות של ה- MTV לא דיברה אליהם. דור של צעירים מלנכוליים ומוכשרים שמצאו נחמה במילותיו האפלוליות והיום יומיות של מוריסי. דור של צעירים שהאמינו שהאהבה תנצח הכל. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפלייליסט המלא בספוטיפיי>> 

שמונים השירים הגדולים ל שנות השמונים מודעה 2.png

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

מותו של האלבום

בשבוע בו הלך לעולמו ראס סולומון, מייסד רשת Tower Records תנצב"ה, התבשרנו על כניסתה הרשמית של Spotify לישראל. מעבר לעובדה שהאירוניה תלתה את עצמה, זה גם הרגע הרשמי בו האלבום כקונספט תרבותי פינה את מקומו לשיר הבודד.

"תחילה הייתה המילה. לאחר מכן הגיע מעבד התמלילים המחורבן. אחר כך הגיע מעבד המחשבות. אחר כך מות הספרות וכך זה ממשיך… (דן סימונס, 'היפריון').

כמו כל דבר טוב גם ספוטיפיי מגיעה לארץ באיחור אופנתי של כמה שנים אחרי שהשתלטה על עולם המוזיקה. Apple Music, Google Music, Deezer ואפילו Tidel של ג'יי זי ניסו לעשות רוח של מתחרות, אבל כשזה מגיע לסטרימינג, ספוטיפיי היא הפלטפורמה השלטת.

ואכן שם המשחק בשנים האחרונות הוא הסטרימינג. לא עוד קבצי MP3, לא עוד טורנטים ובטח לא עוד מוצר פיזי. אם פעם היינו משלמים על 12 שירים 80₪, היום על 35 מיליון שירים נשלם 20₪ בחודש. מדהים. אבל זה לא מגיע בלי מחיר…

music-on-your-smartphone-1796117_1280

לכל אורך ההיסטוריה, כל חידוש טכנולוגי גרר איתו הפחדות בלתי פוסקות מצד חברות התקליטים. על הקסטה אמרו שהיא "תהרוג את תעשיית המוזיקה" (ציטוט מדויק מפי מודעה בעיתון שפרסם ארגון תעשיית התקליטים הבריטי ב- 1981), על MTV אמרו שהוא הורג את התוכן, על קבצי ה-MP3 אמרו שהם פוגעים בהכנסות של האמנים (ותשאלו את לארס אולריך ממטאליקה שגרר את הלהקה למלחמה חסרת סיכוי ואף מגוחכת בשיתוף הקבצים).

שלא תבינו אותי לא נכון, יש אמת בחלק מהטענות האלה, אבל את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור. וטוב שכך. אף פעם לא תשמעו אותי אומר "פעם היה יותר טוב". אני בז לאנשים האלה שבטוחים שהמוזיקה של "פעם" הייתה טובה יותר והיום הכל חרא. בכל דור ובכל עשור הייתה מוזיקה מצוינת לצד מזעזעת. גם כשזה מגיע להתפתחויות הטכנולוגיות.

אז סלח לי אבי כי חטאתי. אני נהנה מספוטיפיי. מאוד. זה לא מונע ממני לרגע לקנות דיסקים ותקליטים כאילו אין מחר, לזה אני עדיין מכור, אבל הפשטות של הסטרימינג ממכרת ומתאימה לעולם בו אנו חיים ב- 2018.

ובכל זאת אם יש משהו שמפריע לי בעידן הדיגיטלי ובמה שמייצגות ספוטיפיי וחברותיה זה את מותו של האלבום. אל תתבלבלו עם מותו של התקליט או הדיסק, אלה רק התוצרים הפיזיים. האלבום הוא מכלול היצירה המורכבת ממספר שירים המוטבעים על גבי הדיסק או התקליט. הסיפור שהאמן רוצה שנקשיב לו, התוצר האמנותי שמשליך על התרבות בו הוא נוצר.

באנר מועדון תרבות

בעבר השאיפה של כל אמן או הרכב הייתה לשחרר אלבום. זה היה הייצוג המוזיקלי אופטימלי. אסופת השירים הטובה ביותר שניתן היה להקליט. כמכלול הוא מייצג את היכולת להעביר תמות, עמדות ורעיונות גדולים הרבה יותר מאשר שיר בודד. הוא מפתח הכניסה לעולם אחר של מוזיקה ומשמעויות.

גם מוזיקלית האלבומים מתאפיינים בסאונד מסוים, ייחודי רק להם שמובל בדרך כלל על ידי מפיק ספציפי, מה ששוב הופך אותו ליצירה הנשגבת ביותר של האמן. לאמנות עצמה. מבחינתי להקשיב לשיר אחד ולא לאלבום כולו זה כמו להסתכל רק על כתף של מונה ליזה ולא על הדיוקן כולו.

העידן הטכנולוגי החדש ביטל את הצורך באלבום המלא. מספיק להפציץ בלהיט אחד בשביל למלא אולמות, לגרוף תמלוגים ולהביא השמעות בספוטיפיי. כמובן שהרדיפה אחרי הלהיט תמיד הייתה נחלתה של המוזיקה הפופולרית, אבל העידן החדש מייתר את הצורך בלהכניס אותו למסגרת של אלבום ומתוך כך גם להשקיע במוצר התרבותי הזה שנקרא אלבום.

מספיק רק להסתכל על סטטיק ובן אל תבורי שזוכים להצלחה עצומה מבלי ששחררו אפילו אלבום אחד. גם הלהיט הכי גדול של שנה האחרונה, 'דספסיטו', של הזמר הפורטוריקני, לואיס פונסי, יצא בלי להיכלל בשום אלבום דבר שלא יכול היה לקרות פעם.

turntable-1337986_1280

כשאני מאזין למוזיקה אני מחפש חוויה. לכן אני מוצא את עצמי מתחבר לאמנים שלוקחים את המוזיקה שלהם ברצינות ושעדיין מתייחסים לאלבום כתוצר הסופי והמלא של עבודתם. אמנים שמקליטים אלבום כיצירה חד פעמית, אותנטית, מלאת רגש ומשמעות.

כשאני לוחץ פליי על אלבום של ארקייד פייר, בון איבר, פינק פלויד ואחרים, אני יודע שאני יוצא למסע. אני יודע שכל שיר ושיר יתחברו יחד לכדי חוויה שתהיה משמעותית עבורי.

אם אדלג על אחד משירי האלבום החוויה לא תהיה מלאה ואם אאזין לשיר בודד הוא ירגיש לי יתום. זו כמובן גישה רומנטית אבל זה בדיוק מה שאני מחפש במוזיקה.

זו גם החוויה שמכרה לנו טאוואר רקורדס. היא אולי לא המציאה את האלבום כקונספט אמנותי אבל היא כן היוותה את הייצוג הבולט ביותר שלו.

בהעדר ביקוש למוצר פיזי נסגרו החנויות, וללא חנויות פיזיות קיבלנו את ספוטיפיי. מוזיקה יותר זולה ונגישה אבל עם קצת (ואני אשתדל לא להיות אנכרוניסטי מדי) פחות נשמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

וידויו של מכור: למה אני עדיין קונה דיסקים?

מאז שאני בן 15 בערך שואלים אותי שוב ושוב את אותה שאלה מעיקה: "למה אתה קונה דיסקים?". ואם זה לא מספיק מציק אז בדרך כלל מתלווים לשאלה הזאת עוד כמה נספחים מרגיזים לא פחות כמו: "לא חבל על הכסף שלך?", "היום אפשר לשמוע הכל בחינם", "מה אין לך ספוטיפיי או אפל מיוזיק?". אז לא. לא חבל על הכסף שלי, כן אפשר לשמוע היום הכל בחינם ותאמינו או לי אבל יש לי ספוטיפיי עוד לפני שרוב האנשים בכלל ידעו מה זה (ותודה ליוגב שדאג לפרוץ לי את השירות).

כל חובב מוזיקה אמיתי יודע שהשאלות האלה לא באמת רלוונטיות. האם מישהו תהה פעם למה אנשים אוספים בולים? ומדוע אף אחד לא ירים גבה אם אקנה ספר שניתן להשאילו מחבר או להוריד בפרוטות באופן דיגיטלי? אבל כשזה מגיע לדיסק, רחמנא ליצלן, השאלות וגלגולי העיניים לא יאחרו להגיע.

קצת מספרים

בשביל לסבר את האוזן ובכדי שלא תחשבו שאני הדפוק היחיד בעולם שעוד רוכש מוזיקה בצורתה הפיזית, קבלו קצת נתונים. נכון לסוף 2017: 32% מקהל צרכני המוזיקה הפיזית עדיין קונים דיסקים בעוד 17% מהם עדיין קונים תקליטים. למעשה בעשור האחרון חל זינוק של ממש ברכישת תקליטים שהגיע לשיאו ב- 2016 עם מכירות של 3.2 מיליון, המספר הגבוה ביותר מאז 1991. מסתבר שיש הרבה אנשים הזויים בעולם הזה אה?

אופיר

הדור הבא של משוגעי הדיסקים. אופיר הבן שלי

ואם תקליט עוד נתפס כפורמט קלאסי, בעל ארומה וינטג'ית וסקסית, הדיסק נתפס כאח החורג, המיושן והלא רלוונטי. אבל אני שגדלתי בתור הזהב על הדיסק בשנות התשעים, שומר לו חסד נעורים. נכון שלתקליט יש את החום שלו ומעט מאוד צלילים בעולם הזה יכולים להתחרות בחריקה העדינה של המחט, אבל בשבילי דיסק תמיד יהיה מקום ראשון. עליו התחנכתי ואיתו גדלתי. עם הרבה ריספקט לוניל כן?

אגב, שלא תבינו אותי לא נכון, אין ספק שעולם המוזיקה כבר מזמן הלך לכיוון הסטרימינג. זו הדרך העיקרית שאיתה מאזינים למוזיקה היום. אבל היי, כבר 20 שנה אני שומע על מותו של הדיסק ונחשו מה, הוא עדיין חי ובועט.

באנר מועדון תרבות

קתדרלות של אמנות

בשביל מישהו כמוני, שבאמת אוהב מוזיקה בכל נפשו ומאודו, לקנות עוד דיסק או תקליט ממש לא אומר להיכנס לחנות, לקנות ולצאת. בשבילי, להיכנס לחנות מוזיקה זו חוויה תרבותית, אמנותית, רגשית ואישית שעד היום אין לה תחליף לא באיביי, לא באמאזון, לא בספוטיפיי ובטח לא ביו טיוב.

אני זוכר איך כשהייתי ילד התהלכתי בין חנויות הדיסקים, מבולבל ולא יודע לאן להכנס מרוב השפע עצום. החנויות נראו לי כמו קתדרלות שמפתות אותי להתפלש בתוך ההיצע המוזיקלי הבלתי נגמר שלהן. זר לא יבין את הפרפרים שהיו לי בבטן.

לצערי חנויות מפלצתיות כאלה כבר כמעט לא קיימות, בטח שלא בישראל. אבל גם היום כשאני נכנס לחנות דיסקים אני עושה זאת ביראת כבוד. אין כמו דפדוף הולך וחוזר בין שרות הדיסקים המאובקים בכדי למצוא את האחד שיצית לך את הדמיון. אין כמו להסתכל על עשרות הדמויות, האיורים והפרצופים המביטים אליך מעטיפות האלבומים השונים ומפתים אותך להאזין לקסם הטמון בהם. אין כמו להיכנס לחנות כשאתה סגור בדיוק על הדיסק אותו אתה מתכוון לקנות כשבסוף אתה מוצא את עצמך יוצא עם שניים אחרים לגמרי! 

אין תחליף לשיח המרתק עם המוכרים והקונים על האלבומים החדשים שיצאו. אילו הפתיעו לטובה ואילו לרעה, מה שווה לרכוש ומה פחות וכמובן מעל הכל, אין כמו אותה תחושה משכרת של קריעת הניילון המעצבן מעל הדיסק וההבנה שנפלה בחלקך עוד יצירת אמנות מלאת קסם שתיקח אותך למחוזות אחרים ועולמות חדשים.

הפוסט הזה הוא לא פוסט מתבכיין על זה שפעם היה יותר טוב או בולשיט כזה. אלא על חוויות שהעולם הדיגיטלי לעולם לא יצליח להחליף. זה לא עניין של טוב או רע, זה פשוט אחר. אז במקרה הזה אני מעדיף את הישן והקלאסי. טוב נו, יצר לי קצת נרגן אבל זה רק אולי בגלל שאין לי כבר מקום בארון :/

קוראים לי עמית ואני מכור למוזיקה…

רוצים תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

21462342_10213548795454805_2708984465847853125_n

באנר מועדון תרבות

20150716_202929

הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

בין רוג'ר ווטרס וה- BDS , דרך העימותים בהר הבית ועד לפלייבק של בריטני ספירס, ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון אתמול הייתה רגע של חסד. של רוגע. של נורמליות. כמאמר הלהיט שסגר את הערב, לרגע אחד יכולת לאבד את עצמך ולהתמסר לחוויה מוזיקלית נשגבת של להקה חד פעמית.

אין לי מושג איך נגשים לכתוב ביקורת על הופעה של פאקינג רדיוהד. אחת הלהקות הגדולות בעולם והחשובות בדורנו פירקה לי את הלב לפני פחות משעה ואני יושב מול המחשב ומתלבט מה ואיך לכתוב. אני מרגיש שקטונתי. לעולם לא אצליח להעביר במילים את מה שאני מרגיש ברגע ש- Let Down מתנגן, אז על אחת כמה וכמה איך אני אמור להעביר לכם מה הרגשתי כששמעתי אותו מבוצע לייב לראשונה עבורי. אבל בכל זאת אמ;לק היה מדהים.

ההופעה הראשונה של רדיוהד בישראל מזה 17 שנה, לא יכולה להישפט בפרמטרים רגילים ושחוקים שמבקרים אוהבים להשתמש בהם כמו: כמות להיטים, תקשורת עם הקהל וכו'.  סורי, זה לא שם. מי שקצת מכיר הופעות של רדיוהד יודע שכמו הקריירה שלהם, גם על הבמה הוא יקבל להקה דינאמית, לא צפויה ובטח לא כזאת שבאה להעניק לצופה על מגש של כסף את מבוקשו. אז למי שהתאכב מכך שלא שמע את High and Dry, Street Spirit, Just ועוד, כנראה שלא עקבתם אחרי הלהקה ב-15 השנים האחרונות. 

20170719_203107

ההופעה נפתחה בסביבות 20:30 עם Daydreaming המהפנט מתוך A Moon Shaped Pool. לפתוח הופעת ענק אל מול 50,000 איש עם בלדת פסנתר מהרהרת, היא לא החלטה של מה בכך, אבל היא נתנה את הטון לאופי של ההופעה שבעיני היה יותר מופנם ואינטימי. כן קצת מצחיק להגיד אינטימי על מופע בסדר גודל כזה, אבל בניגוד לאיירוסמית' או גאנז אנד רוזס, רדיוהד לא באו לתת בראש, אלא להעניק חוויה מוזיקלית אחרת. הם לא ביקשו שתרקדו, שתעופו באוויר ואז תרוצו לספר לחברה כמה מגניב היה. הם פשוט רצו שתאזינו. שתתרגשו. וזה עבד. מיד עם השיר השני, Lucky, הלב שלי התרסק לרסיסים ואני נשבע שלא הייתי היחד.

כאמור, רגעי שיא לא היו חסרים בהופעה. 15 Step הצליח להרקיד ולגרום לקהל לשאוג "איך זה שסיימתי איפה שהתחלתי?", All I Need הקסים כתמיד, Idioteque המופלא הכניס לאטרף, No Surprises ההמנוני כבש את הפארק כאשר מעל כולם בעיני, עמד ביצוע מופתי ל- Reckoner. אבל האמת היא שאם תשאלו כל אחד מ-50,000 הצופים שהיו אמש בפארק איזה שיר הכי עשה להם את זה, תקבלו תשובות שונות ומגוונות. 

20170719_212318

אפשר להתווכח מפה ועד הודעה חדשה של סדר השירים, למה היה וידיאו ארט על המסכים ולא תמונות ישירות מהבמה ובלה בלה בלה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: רדיוהד נותנים על הבמה את הכל. הקול של יורק מיוסר, קסום ושמור בצורה בלתי רגילה (וזה עוד בלי לדבר על הריקוד האפילפטי). ג'וני גרינווד לא מפסיק לעבוד ולעשות קסמים עם שלל הכלים עליהם הוא מנגן (ואיזה דברים מיוחדים קורים כשהוא אוחז בגיטרה), קולין גרינווד לא מפספס שום תו ובכלל כל הלהקה נשמעת על הבמה טוב לא פחות מאשר בדיסק. 

ניכר גם שההופעה בישראל הייתה אקסטרה מיוחדת עבור החמישייה מאוקספורד. זו הייתה ההופעה הארוכה ביותר של ההרכב בעשור האחרון עם לא פחות מ- 27 שירים שהיו במקום הנכון וכל אחד ואחד מהם נשמע מושלם. ואם זה לא מספיק אז היה גם ממש נוסטלגי לשמוע את תום יורק מעלה זיכרונות מהביקור הראשון של הלהקה בארץ אי שם ב-1993 כשהופיעו במועדון הרוקסן שניה לפני שהעניקו לקהל מתנה נוסטלגית במיוחד וניגנו את Creep שהם בקושי מנגנים בהופעותיהם. 

20170719_203644

רדיוהד היא להקה של מעט מילים (ראוי לציין שבשלב מסוים זרק יורק את המילה "יאללה" לכיוון חבריו ללהקה, מה שזיכה אותו בתשואות רמות במיוחד), אבל האמת היא שהם לא צריכים כי המוזיקה עושה זאת מספיק טוב עבורם. בהתייחסו לתחינות של ווטרס וחבריו ל- BDS שלא להופיע בישראל, הגיב יורק בסיום ההופעה כי "בסופו של דבר אנחנו עושים מוזיקה" וזו הייתה בדיוק מהות ההופעה. לא זיקוקים, לא קשקושים. פשוט שעתיים וחצי של מוזיקה מופלאה שחרטה בי זיכרון נהדר שיהדהד בתוכי שנים קדימה. נקווה שלא יעבור עוד 17 שנים עד הגיחה הבאה שלהם ארצה. 

רשימת השירים בהופעה של רדיוהד בפארק הירקון

Daydreaming
Lucky
Ful Stop

Airbag
15 Step
Myxomatosis
All I Need
Pyramid Song
Everything in Its Right Place 
Let Down
Bloom
Identikit
Weird Fishes/Arpeggi
The Numbers
2 + 2 = 5
Bodysnatchers
Idioteque

Encore:
No Surprises
Nude
Like Spinning Plates
(You and Whose Army? was… more )
Lotus Flower
Paranoid Android
Reckoner

Encore 2:
Creep 
The Bends
(Not on written setlist; My… more )
There There
Karma Police
(Thom solo extended singalong outro)

באנר מועדון תרבות