10 אלבומים גרועים של אמנים ענקיים

כמו תמונת מחזור מכיתה ו', גם לאמנים וללהקות הגדולים בעולם יש פדיחות שהם היו מעדיפים למחוק מהרפרטואר שלהם. הנה כמה מהן.

The Stone Roses- Second Coming

אלבום הבכורה של הסטון רוזס שיצא ב- 1989, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הגדולים שיצאו בהיסטוריה. עד כמה הוא אהוב בארץ מולדתו אנגליה? מספיק רק לספר שב- 6000 הוא נבחר על ידי המגזין NME כאלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. ללא ספק קלאסיקה.

אבל אז נקלעה הלהקה לסכסוך משפטי מול חברת התקליטים שלה, סכסוך שגם ארך זמן רב וגם ניקז כל טיפת יצירתיות מחבריה.

עד שיצא בסופו של דבר אלבומם השני של הסטון רוזס, Second Coming ב- 1994, השוק כבר היה מוצף בלהקות גראנג' ובריטפופ שהמשיכו את המהפכה שההרכב בעצמו סייע לקדם. התוצאה היא אלבום שלא היה מסוגל להתחרות בזירה ושהאמת? היה גם פשוט חלש.

כל אנרגיית הנעורים שאפיינה את אלבום הבכורה של הלהקה נעלמה לטובת שירים בינוניים להחריד במקרה הטוב ופשוט לא ראויים במקרה הרע. אחד האלבומים הכי מצופים בהיסטוריה שהפכו לכישלון קולוסלי וחבל שכך.
ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס>>

Guns N' Roses- The Spaghetti Incident

גאנז אנד רוזס היא חד משמעית אחת הלהקות שאני הכי אוהב. גדלתי על פאקינג כל צליל וצליל מאלבומיהם הקלאסיים, אבל למה לעזאזל הם החליטו להוציא את אחת היצירות המיותרות בהיסטוריה זה כבר נשגב מבינתי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בעיני אלבומי קאברים מראש מועדים לפורענות וגם הניסיון של גאנז אנד רוזס לשנות את זה לא צלח. מלבד Ain't It Fun הבאמת מעולה (במקור של ה- Dead Boys) כל השאר ב- The Spaghetti Incident השירים פשוט, איך לומר זאת בעדינות? מיותרים.

היצירה הזאת הרחיבה עוד יותר את הקרעים בין חברי הלהקה ולאחריו כבר לא ממש הייתה דרך חזרה עד האיחוד המדובר ב- 2016. בואו רק נגיד שאפילו Chinese Democracy טוב יותר.

Pink Floyd- Soundtrack From the Film More

את פינק פלויד אני אוהב לא פחות מאשר את גאנז אנד רוזס ואפילו יותר, אבל בחיי שאת More אני לא סובל. האלבום הזה הוא לא פחות מחור שחור בדיסקוגרפיה של הלהקה (כן, אפילו יותר מ- A Momentary Lapse of Reason).

היצירה המבולגנת וחסרת החן הזאת הייתה הראשונה של הלהקה ללא סיד בארט והרושם הוא שהחיסרון שלו עדיין הורגש. בקיצור, לא בכל פעם שמציעים לך להלחין פסקול לסרט צריך להגיד כן ו- More הוא ההוכחה לכך.

ELP- Love Beach

החל מהעטיפה המזעזעת ועד לשירי הפופ המתקתקים, שום דבר לא עובד באלבומה השביעי של מפלצת הפרוגרסיב מבית אמרסון, לייק ופאלמר. מי שיאזין ליצירה בפעם הראשונה יתקשה להאמין שמדובר באותם חברה שהביאו לנו את Tarkus ואת Brain Salad Surgery.

אפילו קית' אמרסון בעצמו קרא לאלבום הזה "בושה" ו"יציאה כנגד כל מה שעבדתי עבורו" אז מי אני שאצא נגדו?

Lou Reed- Metal Machine Music

בעיני רבים זה נחשב לאלבום הגרוע בהיסטוריה ולא תמצאו אותי חולק על זה. 4 קטעים מכילה ה"יצירה" הזאת של לו ריד, 4 קטעים שמורכבים בעיקר מרעש, צרימות, פידבקים ומה שנשמע כמו אפרוחים צווחים למוות. באמת שהוא עד כדי כך גרוע.

לא משנה איזה אינטרפטציה פוסט מודרנית תנסו לתת לאלבום הזה, אין כל הצדקה לענות עד כדי כך את המאזינים שלך. לא הייתי משמיע את האלבום הזה אפילו לשבויים של דאע"ש.

Lou Reed and Metallica- Lulu

ומה יכול להיות יותר גרוע מאלבום של לו ריד? אלבום של לו ריד ומטאלקיה. באמת מדהים ששני ענקיים כאלה חתומים על יצירה כל כך כל כך גרועה.

הדיסטורשן של מטאליקה לא מוותר לקולו העמוק של ריד ויחד השילוב הזה נשמע כמו שני קווים מקבילים שמעולם לא נועדו להיפגש.

באנר מועדון תרבות

כל השירים באלבום הזה נשמעים פשוט מוזר ולא ברור איך כל הנוגעים בדבר נתנו לבלאגן הזה לצאת החוצה. לפעמים זה נשמע כאילו ריד והטפילד מזייפים בכל השירים בכוונה. אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה חוץ מהזיה.

Chris Cornell- Scream

בתחילת המילניום לכריס קורנל נמאס כנראה להיות בשוליים ורצה להריח קצת מיינסטרים אז הוא התחבר למפיק ההיפ הופ החם של התקופה, טימברלנד, והוציא אלבום שאין לי אלא לכנות אותו מעליב. מעליב את העבר המפואר של קורנול ואת כל מה שהוא ייצג. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה לפופ או היפ הופ, אבל הניסיון של קורנל לאמץ את הסגנונות הללו נשמע פשוט… אמממ… פתאטי. פה ושם יש כמה יציאות ראויות אבל גם הם נשמעים לא בקונטקסט כשקורנל שר אותם. סוג של דיסוננס כזה שהאוזן לא מסוגלת לסבול. בקיצור, פאדיחה, אבל כזאת שסלחנו עליה.

David Bowie- Tonight

בשנות השמונים דייויד בואי גילה עולם חדש: את המיינסטרים. אלבומו הקודם, Let's Dance היה הצלחה מסחררת ובכלל לכל אורך המחצית הראשונה של העשור הוא שילב בצורה מופלאה בין הסאונד היחודי שלו לבין צלילי הפופ המרקידים של האייטיז. אבל ב- Tonight בואי וחברת התקליטים שלו הלכו צעד אחד רחוק מדי. 

ב- 1984 התכוון בואי לשחרר אלבום הופעה חיה אך חברת התקליטים שלו התעקשה להמשיך את המומנטום ולחצה לשחרר אלבום אולפן חדש. התוצאה היא: Tonight- אלבום חלש שמורכב ברובו מגרסאות חדשות לשירים ישנים של בואי פלוס קאברים ושיתופי פעולה, בין היתר עם טינה טרנר ואיגי פופ.

"יש דברים באלבום הזה שאני רוצה לבעוט בעצמי בגללם" אמר בואי כחמש שנים לאחר צאת האלבום, אבל האמת היא שגם יצירה מביכה של בואי לא יכולה למחוק את הרפרטואר האדיר שלו כי בינינו, אין עוד מלבדו. 

Depeche Mode- A Broken Frame

אין מכה גדולה יותר להרכב מאשר כשכותב השירים הראשי שלה עוזב, וזה בדיוק מה שקרה לדפש מוד כשוינס קלארק נטש אותה אחרי אלבום בכורה מוצלח.

באלבומה השני של הלהקה נכנס לעמדת הכותב הראשי מרטין גור והתוצאה הייתה מאכזבת וחלשה. מלבד כמה יציאות נחמדות (Leave in Silence ו- See You) האלבום לא רומז במאומה על העתיד המזהיר של הלהקה. למרות העטיפה המקסימה, A Broken Frame נשאר החלש ביותר בדיסקוגרפיה המדהימה של דפש מוד. לפעמים בשביל להצליח צריך להיכשל.

Beatles- Yellow Submarine

אלבומם העשירי של ארבעת המופלאים מליברפול הוא לא הרבה יותר מערימת שירים חלשים שלא היו מספיק טובים בשביל להכנס לאלבומיהם הקודמים.

יחד עם מספר קטעים אינסטרומנטליים שליוו את סרט האנימציה ו- All You Need is Love שכבר הופיע ב- Magical Mystery Tour (ותכלס חוץ מהמסר שלו הוא די אוברייטד), הצוללת הצהובה הוא לא יותר מכתם מעצבן שלא יורד מההיסטוריה של הלהקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

בין חיים ומוות: "עזרה בדרך" של נעם רותם

ברגעים הקשים והקלסטרופוביים של החיים המוזיקה היא תמיד מקום המפלט המושלם לברוח אליו. בימים האחרונים אני מוצא את עצמי צולל שוב אל תוך "עזרה בדרך," אלבומו השני של נעם רותם, וכמו תמיד יצאתי ממנו מפורק, אבל בקטע טוב. עד כמה  שאפשר.

ציון המועדון: ★★★★★

בימים כאלה של בלבול, חרדה וחוסר ודאות, היד שלי נמתחת אוטומטית לאלבומים של אמנים כמו Counting Crows, הנשיונל, סופיאן סטיבנס ועוד כאלה שאופטימיות היא לא הצד החזק שלהם. אבל בימים האחרונים ומבלי סיבה מובנת החלטתי לצלול שוב דווקא אל תוך "עזרה בדרך" של נעם רותם. 

כן, זה קשוח להאזין לאלבום על מוות וחולי בימים מטורפים אלה של וירוס אלים שמסתובב בחוץ ומפיל למשכב אלפי בני אדם ברחבי העולם.

אבל כזה אני. כשאני בדאון אני רוצה לחבק אותו, להתפלש בתוכו, לבכות עליו, להתרגש איתו עד להיטהרות מוחלטת של הנשמה. וגם, זו סתם הזדמנות להרים לאחד האלבומים הכי אישיים, כואבים ויפים שאי פעם נכתבו פה.

"אם יש לך את הכל אפשר רק לאבד"

"עזרה בדרך" נכתב על ידי נעם רותם בעקבות מחלת הסרטן של אישתו. ללא רסן ובכנות מפעימה מתאר עבורינו רותם כל רגע ורגע מההתמודדות של השניים כנגד המחלה שכמו סופה מאיימת לטלטל את חייהם לבלי היכר.

החוויות הללו הופכות את "עזרה בדרך" לאלבום מסע. אבל לא מסע פיזי ברוס ספרינגסטין סטייל, אלא מסע פנימי אל תוככי הנפש האנושית.

השירים אמנם לא חוסכים בתיאורים מתוך מסדרונות בתי החולים, משרדי הרופאים או מיטות האשפוז, אבל המסע הוא כולו מסע אמוציונלי שנע על התפר שבין המוות לחיים ובין התקווה לאפלה.

באנר מועדון תרבות

וזה הקסם שטמון באלבום הנפלא הזה. למרות שמדובר ביצירה סופר אישית, היא מצליחה להדהד תובנות על החיים שלנו כאן כאנשים, כבני אדם. והרי זו מהותה של יצירה גדולה, כזאת שמצליחה לספר לנו משהו על עצמנו למרות שהיא לא כתובה עלינו.

"אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו"

"עזרה בדרך" מלא ברגעים קטנים שכמו פסיפס יוצרים תמונה גדולה יותר של מצוקה אמיתית ושל תחינה לעזרה. "את מתעוררת בזמן והיד מגששת אחרי לחצן המצוקה, מכוסה בזיעה את מתפללת לבוקר שיבוא כמו נשיקה" שר רותם ב"חלום שבור" שמתאר עד כמה דבר אלמנטרי כמו להתעורר בבוקר הופך לתפילה.

המשפט הקטן הזה ממחיש כיצד הקרקע נשמטת מתחת לרגליהם של רותם ואישתו. "אני רואה את חרב דמוקלס מעל ראשך עכשיו" הוא מוסיף ב"חרב דמוקלס" (תרגום לשיר בעל האותו שם של לו ריד) ומדגיש את תחושת אימה וחוסר הוודאות מפני העתיד. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אחד השירים הנוגעים באלבום מציג דווקא את נקודת מבטו של ד"ר נירקין האמון בין היתר על  המטלה הנוראית של לבשר למטופליו "בשרות רעות". השיר מראה עד כמה מחלת הסרטן משפיעה לא רק על החולה אלא על כל הסביבה שלו.

"איך אני שונא ימים כאלה, שמתחילים בלחלק בשורות רעות" שר רותם מתוך נקודת מבטו של ד"ר נירקין ומוסיף כי "הוא לא הרגיש כמו אלוהים והוא גם לא רצה". יש יותר רלוונטי מזה לימים הללו בהם בחוץ משתוללת מגפה ואנחנו כולנו שמים את יהבנו ברופאים עד שקל לשכוח שגם הם בני אנוש?

"אם ללכת, אז ללכת כמו אריה"

כשאתה עומד על הקצה, החיים מקבלים פרספקטיבה אחרת. "עזרה בדרך" מעמיד את נעם רותם בצומת דרכים בלתי אפשרי, כך פתאום באמצע החיים, ומחייב אותו לשינוי תפיסתי וחשבון נפש אם תרצו, ואותו חשבון נפש נוגע במקומות הכי כמוסים שלנו כבני אדם.

איך אנחנו רוצים "ללכת"? מה נשאיר אחרינו? מה הם הדברים שבשבילם באמת ראוי לחיות או פשוט "מי ישאר עם הילדה?" כפי ששואל רותם בתמימות נוגעת ב"שיר מהקומה התשיעית".

אומרים שהמוות הוא חלק מהחיים, אבל כשהוא מתדפק על דלתך זה לא בדיוק מרגיש ככה. בכל מקרה עד שנמצא את הדרך לחיות לנצח "עזרה בדרך" של נעם רותם ימשיך להיות רלוונטי.

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

נעם רותם