טיילור סוויפט- Lover ביקורת אלבום

ילדות בנות 14 יעופו על החדש של טיילור סוויפט, כל השאר קצת פחות. חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

שלא תחשבו לרגע שיש לי דבר או חצי דבר נגד טיילור סוויפט. להפך, הבחורה שמחזיקה את תעשיית המוזיקה האמריקאית מהביצים בעשור האחרון היא פצצת כישרון מהלכת, מלאת כריזמה שבאמתחתה לא מעט שירי פופ מעולים שהגדירו תקופה עבור מיליוני מתבגרים ומתבגרות ברחבי העולם.

רק אנשים בעלי לב מקרח לא ימצאו את עצמם מנענעים לצלילי Shake It Off או נהנים מ- Blank Space. לעזאזל, בכל פעם שלימדתי תלמידה שלי לגיטרה את We Are Never Ever Getting Back Together עפתי באוויר.

עכשיו ממרומי מעמדה וכשכל אלבום חדש שלה הוא אירוע (רק בשביל לסבר את האוזן, האלבום החדש שבר את שיא ההזמנות מראש בשירותי "אפל" מיוזיק), נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לגוון קצת? להעז קצת? לצאת מהמסגרת? על פי Lover, אלבומה השביעי של הזמרת האמריקאית, עושה רושם שהתשובה היא לא.

לא פחות מ- 18 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה יש באלבום החדש. התחושה היא שסוויפט ירתה לכל הכיוונים בשביל חלילה לא לאכזב אף אחד. הבעיה היא שהכל נשמע מוכר, שלא לומר לעוס. מן תחושת דה ז'ה וו שכבר שמענו את זה בעבר.

שוב אותם שירים על שברון לב, שוב אותם לחנים מוכרים ושוב אותה הפקה מלוטשת אך חרושה להפליא. להגנתה יאמר שסוויפט נשמעת הפעם יותר משוחררת וחופשייה מבכל אלבום אחר שלה. זה מקסים, זה נחמד אבל רצינו יותר.

באנר מועדון תרבות

"שכחתי שאתה קיים ופחדתי שזה יהרוג אותי אבל זה לא" שרה סוויפט בשיר הפותח, I Forgot That You Existed ומתווה את הטון להמשך האלבום. הרבה אהבה, הרבה שברון לב או בקיצור, כל הדברים שסוויפט שרה עליהם כבר 6 אלבומים ברציפות.

זה ממשיך גם בשיר הבא, Cruel Summer, בו שרה סוויפט: "אני שיכורה במושב האחורי של הרכב, בוכה כמו תינוקת, אני לא רוצה לשמור ממך סודות, רק רוצה לשמור עליך" ומצליחה להישמע כמו כל שיר התבגרות אמריקאי גנרי אחר.

מדי פעם סוויפט כן מנסה להוכיח שהיא קורצת לטריטוריות "בוגרות" יותר עם קטעים על העצמה נשית בעידן ה"מי טו" (The Man), מחווה לקהילת הלהט"ב (!Me ו- You Need to Calm Down) או שיר על המאבק של אימה במחלת הסרטן (Soon You'll Get Better), אבל זה לא מספיק ואי אפשר להשתחרר מהתחושה שסוויפט שוב ממחזרת שירי אהבה לבנות 14 במקום לחדש, להוביל ולגוון.

נכון, אפשר לטעון שנוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל רגע לפני שהיא משנה קידומת לגיל שלושים, רצוי גם לצפות מאמנית בסדר גודל של טיילור סוויפט לתת לנו יותר דברים מעניינים ומאתגרים.

לראייה, דווקא השירים בהם סוויפט כן מנסה לגוון ולצאת מהקופסה, הם השירים החזקים באלבום. כך למשל The Archer שמזכיר את לנה דל ריי ומהדהד ל- Beach House, הוא מהקטעים היפים באלבום. כמוהו גם שיר הנושא הרגיש, כשלקראת הסוף מתחבא לו It's Nice to Have a Friend הנפלא שנשמע כמעט "ניסיוני" ביחס לשאר השירים ומצליח להוציא מסוויפט את המיטב. בכל שירים הללו ובעוד כמה רגעים נשמעת לפתע טיילור סוויפט כמו זמרת הרבה יותר בוגרת והרבה יותר מעניינת.

לורד, לנה דל ריי, אפילו אריאנה גרנדה, הציגו כולן אבולוציה מוזיקלית וטקסטואלית שהפכה אותן להרבה יותר מסנסציות פופ. אבל סוויפט, עושה רושם, שמחה פשוט להישאר איפה שהיא נמצאת. כרגע זה אולי מספיק. אך בעוד שבארה"ב השם טיילור סוויפט הוא מותג על, התחושה היא שבשאר העולם המותג הזה מתחיל להישחק.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

taylor-swift-ultimate-album-sheff.jpg

באנר מועדון תרבות

בין לורד לפול סיימון והחרם המוזיקלי על ישראל

הביטול של לורד מוכיח שקיץ ההופעות האדיר שעבר עלינו ב-2016 היה רק אחיזת עיניים. ישראל עדיין סובלת מחרם תרבותי אמיתי ומי שמחפש אמנים גדולים ואקטואליים כנראה יצטרך למצוא אותם בחו"ל. כמה חבל שאין יותר אמנים עם ביצים כמו פול סיימון.

בשנת 2005 יצאתי לשליחות במחנות קיץ בארה"ב. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהביקור הוא מפגש שהיה לנו עם איזשהו קונסול ישראלי או משהו כזה שהזהיר אותנו כבר אז (ואני מדבר אתכם על למעלה מ-12 שנה כן?) שדעת הקהל האמריקאית הולכת ומשתנה לרעת ישראל. משם הדרך ל"שבוע האפרטהייד" בקולג'ים האמריקניים היה קצר.

זוהי רק דוגמה אחת שאני חוויתי בהקשר של איך נתפסת ישראל בעולם. אבל אני מבטיח לכם שכל מי שימצא את עצמו מתגורר (אבל ממש גר, פחות מטייל וכאלה) שבועיים באיזושהי מדינה מערבית ויבחן את הסיקור של ישראל בתקשורת המקומית לא יצא מעודד. וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

עכשיו תארו לעצמכם אילו 7 מדורי גיהנום צריכים לעבור אמנים שרוצים להופיע בישראל. התמודדות עם דעת הקהל המקומית האנטי ישראלית, גידופים והשמצות ברשתות החברתיות, קריאות לחרם, חפירות מרוג'ר ווטרס ותנועת ה- BDS וכל זה בשביל שעתיים בפארק הירקון במקרה הטוב או מנורה מבטחים במקרה הגרוע.

תוסיפו לזה את הבורות המובנת בסכסוך הישראלי פלסטיני ותקבלו מתכון בעייתי מאוד עבור כל אמן שמפחד על התחת שלו ולא רוצה להכניס את הראש לקלחת המטורפת הזאת. בעצם למה אני צריך לנסות ולתאר את הסיטואציה שעומדת בפני אמנים שרוצים להופיע כאן אם ניק קייב אמר זאת ממקור ראשון במסיבת העיתונאים לפני הופעתו בארץ בנובמבר האחרון: "אם אתה מופיע בישראל אתה חייב לעבור השפלה פומבית…".

אין ספק שהשנים האחרונות בהחלט היו נפלאות מבחינה מוזיקלית, בעיקר הקיץ האחרון שהביא איתו תותחים כבדים כמו איירוסמית', טירס פור פירס, פט שופ בויז, גאנז אנד רוזס, רוד סטיוארט, פיקסיז וכמובן רדיוהד. אבל בואו נודה רגע באמת. אף אחד מההרכבים והאמנים האלה, אולי להוציא את רדיוהד, לא ממש רלוונטיים לפחות בשני העשורים האחרונים ולגבי רדיוהד, כולנו זוכרים כמה חרא הם אכלו על ההחלטה שלהם לחזור לישראל. החל ממכתבי נאצה פתוחים כנגדם ועד הפגנה של ממש עם דגלי פלסטין בהופעה שלהם בפסטיבל "טרנסמיט" בגלזגו.

אני גם לא מתעלם מכך שהיו אמנים אקטואליים בודדים שהופיעו כאן בשנים האחרונות כמו ג'סטין ביבר (2017) קניה ווסט (2015), סיה (2016) וריהאנה (אי שם ב-2013), אבל מי שמעוניין לראות את ביונסה, פו פייטרס, קולדפליי, ארקייד פייר, ארקטיק מאנקיז, הנשיונל, קנדריק לאמאר ואחרים, יצטרך כנראה לחכות. קשה לי להאמין שאמנים בסדר גודל הזה יסתכנו עם תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא ישראל.

גם מעבר לבעיה הפלסטינית, בתפיסה ישראל הופכת להיות מזוהה יותר ויותר עם האיש השנוא בעולם: דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי כל כך משוקץ בקהילת האמנים בארצו ומחוצה לה שאף מוזיקאי לא רוצה להיות מזוהה עם עמדותיו. אפילו מארגני טקס ההשבעה שלו התקשו למצוא אמנים שיסכימו להופיע באירוע החגיגי וכך במקום אלטון ג'ון, ג'סטין טימברלייק, סלין דיון ואחרים שאמרו לא תודה, נאלץ טראמפ להסתפק בזמר הקאנטרי טובי קית', Three Doors Down, ג'קי אוונצ'ו, בת ה- 16 מ- America's Got Talen ומקהלה המורמונית (נשבע לכם). אכן אטרקטיבי.

אני כל כך רוצה לכעוס על כל האמנים האלה שמסרבים להופיע בפני הקהל הישראלי הנאמן שלהם. רוצה לכעוס על הבורות, על שטיפת המוח, על הפחדנות ועל העובדה שחרמות תרבותיות זו לא הדרך ליצירת גשרים. אבל לצערי, ואני אומר את זה לא ממקום פוליטי, אני יכול להבין אותם. מי רוצה את הבלאגן הזה על מצפונו עכשיו.

באנר מועדון תרבות

תארו לעצמכם שסגרתם הופעה באיזה מדינה קטנטנה אי שם במזרח התיכון ולפתע מתחילים להציף אתכם בפוסטים, מכתבים ו"עדויות" על כך שאתם נותנים יד לגזילות זכויות אדם, דיכוי, רצח עם ושלל תיאורים לא ממש מחמיאים. אבל אתם לא מתקפלים בקלות ורוצים לרדת לשורש העניין אז אתם ניזונים מהתקשורת, מחפשים "ישראל כובשת" (נסו בעצמכם) בגוגל ואתם מגלים ש… וואו ישראל היא באמת השטן. עכשיו תגידו לי מי ירצה לקחת דבר כזה המצפון שלו? או גרוע מזה להסתכן בחרמות ולפגוע לעצמו בקריירה. רק אמנים ממש מבוססים וחזקים יסכימו לעמוד בזה, זאת הסיבה שאנחנו מקבלים כאן את איירוסמית', רדיוהד והסטונס. הם כבר לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד.

בניגוד אליהם ללורד, שנולדה בפאקינג ניו זילנד וספק אם היא יודעת איפה ישראל נמצאת בכלל על המפה, כנראה שיש יותר מה להפסיד. זה חרא, אבל באמת שקשה לי לכעוס עליה. אחיין שלי מארה"ב חושש להגיע לישראל אז מה אגיד על ניו זילנדית בת 20?

שלא יהיה ספק. יש הרבה צביעות אצל חלק מהאמנים שמסרבים להופיע בישראל אבל יפזזו בכיף שלהם ברוסיה או במדינות אחרות שרומסות זכויות אדם באופן שיטתי רק בגלל נתח השוק הגדול שלהן. אבל ישראל היא חתיכת תיק שאף אחד לא רוצה להתמודד איתו. ועם זאת,עדיין בעיני חרם מוזיקלי, מכל סוג שהוא זו פשוט לא הדרך ובשביל להמחיש זאת קבלו סיפור קטנטן.

אי שם בין 1985 ל- 1986 יצא אדם קטן ונחמד, מוזיקאי שעשה דבר אחד או שניים בחייו, בשם פול סיימון, לדרום אפריקה. באותן השנים דרום אפריקה סבלה תחת שלטון אפרטהייד מחריד שגזל את החופש מאזרחיו השחורים ואת וזכויותיהן הבסיסיות. כל זה נשאר זכר לקולוניאליזם האירופאי הנצלני של מדינות הכובשות והמשעבדות שהובל בין היתר על ידי צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל ומדינות נוספות ו"נאורות" שמטיפות עד היום בעד זכויות אדם ושאר ירקות אבל נשים את זה לרגע בצד.

באותם הימים התקיים חרם תרבותי על דרום אפריקה בשל מדיניות האפרטהייד הגזענית, ולכן כאשר מוזיקאי בקליבר של פול סיימון הגיע למדינה הדבר נתפס כשבירת החרם התרבותי וכיריקה בפניו של הממסד המערבי.

אבל סיימון לא נשבר ויחד עם מוזיקאים מקומיים הרכיב אלבום מופת שכולו השפעות הדדיות וסינרגיה בין מזרח ומערב, צפון ודרום, תופים שבטיים לצד כלי מיתר מערביים. אלבום שהוא קול אמיתי וכנה לשינוי. ללא מילה אחת על פוליטיקה, יצר סיימון את האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי אי פעם- גרייסלנד שעל הדרך גם "המציא" את ז'אנר מוזיקת העולם.

כמה ביקורות פול סיימון ספג. כמה קללות, כמה הפגנות מחוץ להופעותיו ומאמרי ביקורת נוקבים. אבל כשאנשים לחצו פליי והקסם חלחל לאוזניהם הכל השתנה. ההיסטריה בבת אחת הפכה להיסטוריה. האלבום זכה בגראמי ומוכיח בהצלחה עד היום את כוחה האמיתי של המוזיקה. את כוחה לגשר, את כוחה לטעת תקווה, את כוחה לשנות…

בעיני חרם זו אף פעם לא התשובה. בטח ובטח לא חרם מוזיקלי. אם למישהו, לאמן יש משהו להגיד אז שיבוא, שיופיע, שידבר. למוזיקה אין גבולות ומי שמנסה לשרטט לה כאלה הוא הפושע האמיתי כי אמנות, על כל צורותיה, היא הנשגב המוחלט של המין האנושי. כמו שאמר ניטשה: "ללא מוזיקה החיים היו שגיאה".

אז אני יכול להבין את לורד, באמת שכן, אבל חושב שהיא ואחרים שמחרימים את ישראל טועים. זו פשוט לא הדרך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Lorde12

באנר מועדון תרבות

פה גדול מכה שוב: ליאם גאלאגר- As You Were ביקורת אלבום

אלבום הסולו הראשון של ליאם גאלאגר אולי לא ישנה את העולם אבל הוא בהחלט אלבום ראוי, מקסים ומלא כיף שלא מבייש את אחד מאמני הרוק האחרונים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אואזיס הייתה הלהקה הראשונה שבאמת הערצתי. הלהקה הראשונה שרכשתי אלבום שלה (What's The Story בגיל 11), הלהקה הראשונה שחיכיתי בכמיהה לכל שיר חדש שלה ולכל קליפ. זו גם הלהקה הראשונה שגרמה לי לאחוז בגיטרה. אי של שפיות בעולם שנשלט על ידי להקות בנים/בנות של סוף הניינטיז. 

באותה תקופה אואזיס הייתה הלהקה הכי גדולה על הפלנטה וכיאה למעמדה, לא עבר יום בו היא זכתה להתעלמות תקשורתית. על הטירוף היו אמונים האחים גאלאגר שסיפקו לתקשורת ים של טינופת אחד על השני עם קורטוב סיפורים פרועים על מעלליהם הביזאריים. כל מבזק MTV הוקדש למה הרסו הפעם האחים גאלאגר וכל עיתון נוער היה מלא בסיפורים על הלכלוכים ההדדיים שלהם האחד על השני. הם היו בכל מקום.

באותו זמן, ואני אומר את זה כמעריץ, ההתעסקות הפנטית הזאת באחים גאלאגר ובמוצא פיהם, הייתה לעיתים מביכה. אבל היום אני לא מסתכל אחורה בכעס (נו, הייתי חייב) אלא מבין שאואזיס, וליאם בראשה, הייתה להקת הרוק הגדולה האחרונה. היום בראייה לאחור אני מתגעגע לסיקור הזה שהיה באיזשהו מקום אולי פתטי אבל גם תשוקה אמיתית לתקופת זוהר מוזיקלית שלא תחזור עוד.

מעבר למוזיקה ולמילים שדיברו על ואל בני הנוער ומעמד הפועלים הבריטי (כיאה לטקסטים ברוק) אואזיס הייתה הלהקה האחרונה שחיה על בשרה את כל קלישאות הרוקנ'רול הכי חבוטות. והם עשו זאת בסטייל. אנשים ללא עתיד שהתגלו במקרה וכבשו בסערה את בריטניה, השתכרויות, תגרות אלימות, פיצוצי הופעות, הריסת חדרי מלון וכמובן סקס סמים ורוקנ'רול. כל אלה היו בתפריט של אואזיס והתקשורת ליקקה את האצבעות. 

שיא הפופולריות של להקה היה בשתי הופעות שקיימה בנבוורת' באוגוסט 1996 בהם צפו לפי הערכות, 400,000 איש כאשר הביקוש עמד על 10,000,000 כרטיסים, מה שהופך את ההופעה לבעלת הדרישה הגדולה בכל הזמנים. היום בעידן האינטרנט, הסמארטפונים והאינסטנט דברים כאלה כבר לא יכולים לקרות. נכון יש את גלסטנברי ושות', אבל עוצמה כזאת של להקה אחת כבר לא קיימת. בטח לא ברוק ולכן מעל הכל, החזרה של ליאם גאלאגר היא קודם כל מרגשת.

9 שנים אחרי אואזיס ו- 4 שנים אחרי Beady Eye, חוזר ליאם גאלאגר לראשונה למרכז הבמה. חצי מהצמד שאחראי לתשעים אחוז מכותרות הצהובונים בבריטניה ובראש 1 בניינטיז וכנראה גם סמל הרוקנ'רול האחרון של דור שנעלם בעידן היו טיוב, הספוטיפיי והקאזה (השם יקום דמו) משחרר את אלבום הבכורה שלו As You Were והתוצאה? מפתיעה לטובה!

כשאמן ששיאו היה לפני יותר מעשור משחרר אלבום חדש, ועוד במקרה זה אלבום בכורה, אתה יודע שהסיכוי שיהיה בו משהו אכיל הוא קלוש. אבל ליאם לא נותן להיסטוריה להפחיד אותו ומספק את הסחורה עם אלבום רוק מעולה שנשמע אקטואלי, כיפי ומספק.

באנר מועדון תרבות

What's The Story Morning Glory בן 29
מה שלא הולך עם גיטרות ילך עם יותר גיטרות: 20 שנה ל- Be Here Now

מי שעוזרים לליאם להישמע טוב ואפילו יותר פופי מתמיד (רחמנא ליצלן) הם המפיקים והכותבים גרג קארסטין (אדל, פינק, לילי אלן, פו פייטרס), אנדו וויט (ברונו מארס, לורד) ודן גרץ'-מרגורט (לנה דל ריי, Keane). יחד, נבחרת העל הזאת מוציאה מליאם את הצד היפה שבו וגורמים לו להישמע משוחרר וחופשי כאילו חובת ההוכחה מעולם לא רבצה מעל האלבום הזה. גם שרידי הבריט-פופ נוכחים וזה ממש בסדר כי הם הם חלק מה-DNA של ליאם. שירים כמו Greedy Soul ו- I've All I Need הנפלאים (השני במיוחד) יכולים היו להשתלב בטבעיות בכל אלבום של אואזיס.

חוץ מאלה בולטים באלבום הסינגלים המעולים Wall of Glass הסיקסטיזי, Chinatown המיוחד  והמהפנט (השיר האהוב עלי באלבום) ו- For What it's Worth שנואל היה מת לכתוב.

אגב נואל, לעומת חומרי הסולו שלו שתמיד סבלו ממעט מיומרנות, ליאם נשאר במקום הבטוח שלו וזה עושה טוב גם לו וגם למאזינים. יהיו אולי מי שיגידו שליאם היה צריך לנסות או לגוון אבל מבחינתי אין שום סיבה, בטח לא באלבום בכורה. זו לא פחדנות, זה המקום הטבעי שלו: רוקנ'רול פשוט, זורם, כיפי, פופי ולעיתים אף מרגש. הכל במינון ובמקום הנכון.

בסופו של יום החשיבות של As You Were היא לא במוזיקה שלו. אין בו שיר שישנה את חייכם, אין בו דברים שלא שמעתם. אבל עצם העובדה שמשהו שחשבתם שנעלם עדיין כאן היא לעיתים נחמה מספקת. ליאם הוא הדינוזאור האחרון בשבט כוכבי הרוק הגדולים ששמים זין על הכל חוץ מהאגו שלהם. הכוכב האחרון של טרום עידן האינטרנט שהדבר היחיד שמעניין אותו יותר מעצמו הוא עצמו. האיש שהספיק לריב עם כל מה שזז, שמצליח לנפק 5 קללות במשפט של 4 מילים, הפה הגדול של עולם המוזיקה חזר ואין ספק שעכשיו הולך להיות יותר מעניין. טוב שחזרת ליאם, ועוד עם אלבום לא רע בכלל!

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Liam-Gallagher-lolla-aftershow-2017-billboard-1548

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא. אקסל רוז אגב קיבל 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

באנר מועדון תרבות

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. ספיישל גיטריסטים: את הסולו האייקוני של Another Break in the Wall pt.2 ניגן איש הפנדר, דייויד גילמור דווקא על גיבסון לאס פול.
את הסולו האלמותי של Stairway to Heaven, הקליט ג'ימי פייג' המזוהה עם גיטרת הלאס פול, דווקא עם פנדר טלקסטר.

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרופיזיקה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפני שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

לורד- Melodrama ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★★☆

בתוך עולם הפופ הנשלט על ידי שלל קייטי פריות, ריהאנות וטיילור סוויפטיות, באה לורד ועושה לכולן בית ספר עם אלבומה השני Melodrama. האמת היא שלתייג את לורד כזמרת פופ לצד השמות הנ"ל יעשה לה עוול כי היא הרבה מעבר לזה. גוון הקול, ההפקה, העומק הטקסטואלי, כל אלה ועוד הופכים את הזמרת הניו-זילנדית לאחת התופעות הבולטות והאיכותיות בעולם המוזיקה הפלסטיקי. 

4 שנים אחרי שפרצה לתודעה בגיל 16 בלבד עם Pure Heroine המשובח, חוזרת לורד עם אלבום שני בוגר יותר, אפל יותר ומהודק הרבה יותר. Melodrama היא יצירת פופ אקלקטית, אלגנטית ומשובחת במיוחד. אבל עזבו אתכם מהמילים הגבוהות, האלבום הזה פשוט פצצה.

"זה רק עוד ערב חסר חן…"

Melodrama היא יצירה על אהבה. אבל לא כזאת שמתייפייפת וכיפית וכל החרא הזה, ממש לא. זו יצירה על אהבה כואבת ושורפת שלמרות הטירוף והקסם שבה, בסוף היא תמיד מתרסקת לך בפנים. אהבה כזאת שסוחפת אותך בערב וגורמת לך להקיא בהנגאובר של הבוקר. "אני אבוא לקחת את החפצים שלי אבל אני לא יכולה לשחרר…" מתוודה לורד על ליבה השבור ב- Green Light הנפלא. 

אבל לורד לא אחת כזאת שתשב בבית ותבכה על מר גורלה ואת שברון הלב שלה היא דואגת לחגוג במסיבה הדוניסטית של אלכוהול וזיונים. על פניו המתכון המושלם ללב שבור, אבל לא משהו שמגיע בלי מחיר, ואת המחיר הזה היא דואגת לחלוק איתנו בכנות אמיתית. וכך כשהיא שרה "אנחנו מלך ומלכה בסוף השבוע אבל מה נעשה כשנתפכח?" קשה שלא להזדהות.

באנר מועדון תרבות

לכל אורך האלבום, לורד לא פוחדת לדמם על המילים, לחטט בפצעים שהותירה ההצלחה המוקדמת ואף לתקוף את התעשייה שהיא עצמה חלק ממנה. למרות שעל פניו מדובר בילדה בת 20 שהעולם פרוס לרגליה, פשוט אי אפשר שלא להאמין לה. אי אפשר שלא לרצות לחבק אותה, להודות לה על שהיא שרה את מה שכולנו מרגישים ולקוות שגם היא תמצא את השלווה שהיא מחפשת. 

"אני מעמסה…"

אין מתאימה מהמילה "מלודרמה" בכדי לתאר את האלבום הזה. כמו מצבי הרוח של לורד, כך גם השירים נעים בין הפאתוס לרגוע, בין השמח לעצוב והכל בהפקה מהוקצעת ומלוטשת שלא פוגמת לרגע באותנטיות של לורד כיוצרת וכמבצעת. 

הפער שבין הכוכבנות למציאות, האהבה וההערצה ממיליונים לעומת החסך באחד שימלא את מה שהלב באמת צריך, זה המקום בו מתקיים Melodrama וזה מקום שאני ממליץ לכם בחום להיכנס אליו. לא מדובר באלבום שישנה סדרי עולם ולא בטוח כמה נזכור ממנו בעוד 5 שנים מהיום, אבל זה אלבום טוב. ולפעמים זה כל מה שצריך.

רוצים תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

LORDE.jpg

באנר מועדון תרבות

כולם אוהבים סוף שמח: Tears for Fears ביקורת הופעה

בהופעה הראשונה שלהם אי פעם בישראל, נתנו טירז פור פירס, סט גדוש להיטים, מלא נוסטלגיה וערימות של רגש. בקיץ שכולל הופעות של איירוסמית', גאנז אנד רוזס, רדיוהד, פיקסיז, פט שופ בויז ועוד, ההופעה של הצמד הוותיק הייתה ללא ספק ההפתעה של הקיץ.

בין כל ההופעות והאמנים שמציפים אותנו הקיץ, ההופעה של טירס פור פירס עברה קצת מתחת לרדאר ולא בצדק. נכון, לא מדובר בלהקה נוצצת כמו איירוסמית', רדיוהד או אפילו בריטני ספירס, אבל הופעתם הראשונה בישראל של רולנד אורזבל וקורט סמית' היא לא פחות מהיסטורית. בכל זאת מדובר בצמד שהיה מחלוצי הגל החדש של שנות השמונים שניפק מספר לא מבוטל של שירים אלמותיים ששילבו באופן מופתי רוק ופופ עם סאונד התקופה בתיבול טקסטים חברתיים ונוגים שלא קל למצוא בעולם הפופ.

"אין לי מושג למה לקח לנו כל כך הרבה זמן להגיע לכאן" תהה אורזבל במהלך ההופעה לקול תשואות הקהל. אבל מה זה משנה? העיקר שהם סוף סוף הגיעו וסיפקו קתרזיס לאלפי המעריצים שחיכו לראות אותם על אדמת ארץ הקודש כבר שנים.

וכיאה ללהקה שניגנה כאן בפעם הראשונה, ויתר הצמד על הניסיוניות והשירים הלא מוכרים וסיפק פלייליסט שכולו להיטים. כך למשל ללא משחק מקדים נפתחה ההופעה עם להיט הענק Everybody Wants to Rule The World (עם מחווה קטנה לקאבר של לורד מ-2003) שנתן את האות למסיבת אייטיז נוסטלגית אותנטית ומלאת רגש.

וכן, המון רגש היה במנורה מבטחים אתמול. ממש אפשר היה להרגיש עד כמה הקהל הישראלי, שגדל על הקלאסיקות של הלהקה, היה צמא לשמוע שירים כמו Change, Pale Shelter, Mad World ואחרים לייב. כל הביצועים היו נאמנים למקור, אנרגטיים, ונפלאים כאשר מדהים עד כמה ואיך השתמרו קולותיהם של אורזבל וסמית' שנמצאים עמוק בעשור השישי לחייהם. סטיבן טיילור, תלמד.

באנר מועדון תרבות

מעבר לפתיח העצמתי ו- Mad World האהוב נורא במחוזותינו, נרשמו שיאים נוספים עם Break it Down Again המעולה שיצא דווקא כשאורזבל הנהיג לבדו את המותג Tears for Fears, Head Over Hills ו- Shout שנעל בעצמה ערב מוזיקלי מפתיע בטיבו ומלא קסם. הפתעה מיוחדת הייתה כשאורזבל גילה לקהל שהוא מודע לכמות האמנים שמגיעים הקיץ לישראל ויחד עם שאר הלהקה בצעו מחווה נפלאה לרדיוהד כשביצעו את Creep.

כמאמר הקלישאה החבוטה, טירז פור פירז באו אולי קטנים (הכל יחסי כמובן) אבל יצאו גדולים והותירו את הקהל הישראלי עם תקווה שההופעה הבאה שלהם בארץ לא תהיה בעוד 40 שנה.

קבלו עכשיו תוכן בלעדי חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

TFF

רשימת השירים:

1. Everybody Wants to Rule the World

2. Secret World

3. Sowing the Seeds of Love

4. Pale Shelter

5. Break It Down Again

6. Everybody Loves a Happy Ending

7. Change

8. Mad World

9. Memories Fade

10. Closest Thing to Heaven

11. (Creep (Radiohead cover

12. Advice for the Young at Heart

13. Badman's Song

14. Head Over Heels

15. Woman in Chains

Shout .16