לחזור הביתה: 10 שירים על בית

בכל יום רגיל אנחנו רק מחכים לחזור הביתה אבל דווקא בימים האלה קשה לנו להיות נעולים בתוך ארבע קירות. קשה לנו שלא לצאת לטייל לעבוד, לעשות ספורט, לעזאזל אפילו קשה לנו עם הילדים. אבל הנה כמה שירים שיזכירו לנו עד כמה הבית (ולאו דווקא הפיזי) הוא דבר מדהים וחשוב.

Depeche Mode- Home

אומרים שבית זה היכן שהלב נמצא, ובאמצע הניינטיז הלב של מרטין גור היה ספוג כולו באלכוהול וחרדות. השיר הזה נכתב באותה תקופה חשוכה בה גור היה מכור לאלכוהול וניסה בעיקר להפנים את העובדה וגם למצוא דרך מילוט ממנה.

ה"בית" עליו שר גור הוא לא מקום פיזי, אלא מצב תודעתי של כמיהה לחום והשלמה. "אני מודה לך על כך שהראית לי בית" שר גור ומדהים לגלות שוב איך המצוקה של האחד היא הנחמה של האחר וכן, למרות הנושא הקודר השיר הזה מנחם ומחמם אותי בכל פעם מחדש.

למרות כל השנים שעברו עדיין מדובר באחד השירים האהובים עלי ברשימה (ובכלל) ומהיפים ביותר של אגדת הסינת'פופ הבריטית. כל כך אנדרייטד.

Simon & Garfunkel- Homeward Bound

הסינגל השני אי פעם של סיימון וגרפונקל הוא סיפור די מציאותי שהתרחש כשסיימון טייל והופיע באנגליה ונתקע בתחנת רכבת בליברפול בגשם. לפתע הכמיהה לביתו האמיתי בארה"ב הייתה חזקה מכל דבר אחר והשיר פשוט התפרץ מתוכו.

לאחר שנים סיימון עצמו סיפר שזה לא מהשירים הכי אהובים עליו ברפרטואר שלו אבל שהתמימות שלו נוגעת בו עד היום. את האמת, שבכולנו.

Ozzy Osbourne- Mama I'm Coming Home

השיר הזה היה הראשון שאהבתי מכל הרשימה הזאת. הייתי בערך בן שש או שבע כשאחי הגדול הכיר לי אותו לראשונה ועד היום כשאני שומע אותו הוא מזכיר לו אותו. למרות אולו דווקא בגלל שאחי חי בארצות הברית כבר למעלה מעשרים שנה, לשיר הזה תמיד תהיה עבורי תחושה של בית.

את המילים לשיר כתב למי קילמיסטר, סולן להקת מוטורהד, על שרון אוסבורן, אישתו של אוזי אותה הוא מכנה "Mama". רגע לפני שהיה מסיים סיבובי הופעות, היה אוזי אומר לשרון בטלפון, Mama I'm Coming Home ומשם הגיע הרעיון לשיר. את השיר אגב הלחין במיומנות אדירה זאק וויילד.

Madness- Our House

שירים על בית לא חייבים להיות תמיד מדכדכים או מרגשים. לפעמים הם יכולים להיות פשוט כיפיים כמו השיר הזה (וכמו כל הקריירה) של מדנס.

להיט הענק הזה נכתב על ידי חברי ההרכב, כריס פורמן קארל סמית' על זיכרונות הילדות שלהם מהבתים המלאים והמשוגעים בהם גדלו השניים. "תמיד משהו קורה בבית שלנו ובדרך כלל הוא מאוד קולני…". נשמע כמו תיאור של כל בית ישראלי.

Of Monsters and Men- Little Talks

השיר הנפלא הזה של להקת האינדי האיסלנדית מ- 2011, מתאר שיחה בין בני זוג בה הגבר מת והאישה נשארה בחיים בביתם המשותף.

האישה מתארת עד כמה הבית ריק עכשיו כשהוא איננו בעוד הוא מצידו מנסה להרגיע ולנחם את אהובתו בכך שיום אחד הם יתאחדו. עכשיו תקשיבו שוב לשיר ותופתעו מהדיכוטומיה שבין הלחן השמח יחסית לבין הטקסט הקודר. ממליץ גם על הגרסה האקוסטית המפתיעה לטובה.

באנר מועדון תרבות

Pet Shop Boys- Home and Dry

לא מהלהיטים הגדולים של הצמד הבריטי האייקוני, אבל ללא ספק אחד השירים המרגשים שלהם. הקטע הזה נכתב מנקודת מבטו של מישהו או מישהי הממתינים לאהובם שישוב הביתה מרחוק.

"הלוואי שיכולת להיות כאן איתי" שר ניל טננט בקולו המלטף ולא מצליח שלא לרגש. השיר נכלל באלבום Release מ- 2002 בו אימצו הבויז את הגיטרה האקוסטית על פני צלילי הדאנס האלקטרוניים המוכרים שלהם והתוצאה (למרות שנאת המעריצים האדוקים) לא פחות ממופלאה. 

Crosby, Stills, Nash and Young- Our House

את הקטע הקלאסי הזה כתב גראהם נאש על התקופה בה הוא ואהובתו, ג'וני מיטשל (יחד עם שני החתולים שלה), חלקו דירה בלוס אנג'לס לקראת סוף שנות השישים.

כמו כל האווירה הבורגנית בשיר, אפילו השורה המפורסמת על האגרטל היא אמיתית. לפעמים הבית הוא סך כל הדברים המשעממים שאנחנו עושים בו ופאק איזה מלודיות מדהימות יש לשיר הזה.

Blind Faith- Can't Find My Way Home

השיר הנפלא הזה נכתב על ידי סטיב ווינווד ובוצע לראשונה על ידי הסופרגרופ שלו בליינד פיית' (יחד עם אריק קלפטון, ג'ינג'ר בייקר וריק גרץ').

בניגוד למנהגו, בשיר הזה מנגן קלפטון על גיטרה אקוסטית, מה שמקנה לו אווירה אינטימית ייחודית שעוטפת אותו בהרבה חום. וכן, השורה "אני מסטול, אני לא מצליח למצוא את דרכה חזרה הביתה" היא לא פחות מגאונות צרופה.

Death Cab for Cutie- Home is Fire

בשנים האחרונות אני מגלה יותר ויותר את Death Cab for Cutie ונהנה מכל רגע, בטח עם שירים כמו Home is Fire.

אלבומם המפורסם ביותר של ההרכב מוושינגטון הוא Transatlanticism הנפלא שעוסק כולו בריחוק, והנה גם כשמגיעים סוף סוף הביתה ב- Home is Fire התחושה היא עדיין של ניכור. "בית הוא אש, תזכורת שורפת למקום אליו אנחנו שייכים…". אני מניח שלא לכולם בית הוא מקום מבטחים.

Leonard Cohen – Going Home

ואיך אפשר בלי הכהן הגדול? את השיר היפיפה הזה שפותח את אלבומו הנפלא מ- 2012,  Old Ideas, כתב כהן (יחד עם פטריק לאונרד) מנקודת מבטה של המוזה שלו המתבוננת בו בעיניים חודרניות ולב פתוח.

לפני ששוחרר רשמית, פורסמו מילות השיר כפואמה בעיתון "הניו יורקר" וכשנשאל כהן היכן היה כשכתב אותו הוא ענה: "בצרות".

"אני חוזר הביתה בלי הצער שלי, אני חוזר הביתה להיכן שטוב יותר עכשיו…" שר כהן ואי אפשר שלא להתגעגע לאחד הכותבים הגדולים בהיסטוריה של המוזיקה. 

Death-Cab-For-Cutie-Credit-Eliot-Lee-Hazel-1525193028-640x428

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png

מותו של הכהן הגדול: פרידה מלאונרד כהן

בגיל 82, המשורר, הסופר, הזמר והרומנטיקן חסר התקנה, לאונרד כהן, הלך לעולמו והשאיר את כולנו יתומים. מועדון תרבות נפרד מהג'נטלמן האחרון של עולם המוזיקה עם קדיש אחרון.

כשילדי יגדלו וישאלו אתי מה זאת אהבה, אפנה אותם לשני תוצרי תרבות שמצליחים לזקק את הרגש החמקמק למספר דקות מושלמות. הראשון הוא קטע מתוך סרט האנימציה UP של פיקסר, בו הגיבור הקשיש, קארל פרדריקסון, נזכר בהיכרות שלו עם אלי, אהבת חייו, ובדרך הארוכה שעשו ביחד כזוג נטול ילדים עד מותה הבלתי נמנע. השני הוא השיר If I Were a Poet של קרמיט הצפרדע שמצליח לתאר בדיוק מושלם מה היא אהבה בצורה חיננית, מרגשת וקולעת. אנקדוטה אישית: זה גם השיר שניגנתי לאשתי רגע לפני שאמרתי לה בפעם הראשונה שאני אוהב אותה.

ועכשיו נכנס לתודעתי רגע חדש שמצליח גם הוא לנגוע במהות האהבה. אני מדבר על מכתב הפרידה שכתב לאונרד כהן למוזה שלו ואהובתו הנצחית, מריאן אילן, כשגססה מסרטן:
"ובכן מריאן, הגיע הזמן הזה שבו אנו כבר כל כך זקנים והגוף שלנו מתפרק ואני חושב שאלך בעקבותייך בקרוב. דעי שאני כל כך קרוב אלייך שאם תושיטי את ידך, אני חושב שתוכלי להגיע אל זו שלי.
דעי שתמיד אהבתי אותך בשל יופייך וחכמתך. אבל אני לא צריך להוסיף שום דבר לגבי זה כי את יודעת כבר. אבל עכשיו, אני רק רוצה לאחל לך דרך צלחה. להתראות חברה ותיקה. אהבה אין סופית. נתראה בהמשך הדרך". יומיים לאחר שקיבלה את המכתב, הלכה מריאן לעולמה.

ממש כמו המכתב המרטיט שכתב למריאן, לאונרד כהן הוא התגלמות הרומנטיקה, התשוקה, הרגש והרוחניות. אמן מילים ואשף של טקסטים שידע למוטט את החומות המבוצרות שיותר של נפש האדם על ידי קולו העמוק ומילותיו החודרות.

יש אמנים שגם אם הכרתם שיר אחד שלהם או גם אם לא רכשתם מעולם שום אלבום שלהם, חייבים להעריך אותם. את התרומה שלהם לתרבות, את פריצת הגבולות וגם את היופי והקסם שהם הוסיפו לחיים של כולנו. כאלה אמנים היו למשל דייויד בואי, פרינס, לו ריד ואחרים שתמיד דחפו את עצמם קדימה וכך גם את ההבנה האנושית ביחס למוזיקה, אמנות, תרבות ורגש. כמוהם היה כמובן גם כהן. לא משנה אם הכרתם את הדיסקוגרפיה שלו או אם ידעתם שהללויה הוא במקור שלו, מדובר באדם כריזמטי להחריד, אמן שיד אלוהים נגעה בו ואפשרה לו להוסיף עוד נדבחים על רגשות וסיטואציות בחיים שחשבנו שאנחנו כבר יודעים עליהם הכל.

התפלשות בתוך עולמו של כהן היא לא פשוטה. לא מדובר מוזיקה שאתה שומע בגיל 16 בדרך למסיבה עם החברים או בצבא בין שמירה לשמירה. אולי אני טועה כמובן, אבל בתחושה שלי, ההוויה של לאונרד כהן, המוזיקה שלו, הם כמו יין משובח או שוקולד מריר שאתה מבין כמה הם טובים רק בשלבים יותר מתקדמים של חייך. כמו לימודי קבלה, אתה צריך לעבור קילומטרז' מסוים בחיים עד שנשמתך תתמסר כולה לידיו של לאונרד כהן. אולי בגלל זה מצאתי את עצמי מגלה אותו מחדש ומתחבר אליו רק בשנים האחרונות וזה בסדר לי, כי אני לא ממהר לשום מקום, אני יודע שהמוזיקה שלו תישאר כאן לנצח.

ועם זאת עצוב לחשוב על השירים והמילים שנחסכו מאיתנו עם לכתו של הכהן הגדול. מעטים כל כך האמנים שמסוגלים לזקק רגשות אנושיים למספר מילים ולחנים מושלמים וכל כך מעוררי הזדהות כמו שכהן ידע לעשות. הוא היה חלוץ החיבור שבין מוזיקה פופולרית לפואמות והוכיח פעם אחר פעם את כוחה של המוזיקה על נפש האדם.

"מכרנו את עצמנו לאהבה" שר לאונרד כהן ב- Treaty המושלם מאלבומו האחרון, "אבל עכשיו אנחנו חופשיים". אכן כך מר כהן, אתה חופשי עכשיו, אבל נוכחותך והמטען שהשארת מאחורייך הם הניצחונות הגדולים ביותר שלך. יהי שלום לאונרד כהן. אנחנו עוד נפגש יום אחד.

רוצים לקרוא עוד? עשו לייק לעמוד של מועדון תרבות בפייסבוק >>

leonard-cohen.jpg