העצב האינסופי: בילי קורגן- Ogilala ביקורת אלבום

בזמן שכריס קורנל הפך לאגדה, אדי ודר נכנס עם פרל ג'אם להיכל התהילה של הרוקנ'רול וקורט קוביין קיבל כבר מזמן מעמד של אל, בילי קורגן נותר מאחור. מאיזושהי סיבה מאוד לא ברורה מנהיגה הבלתי מעורער של ה'סמאשינג פאמפקינס' וממבשרי הגראנג', מעולם לא קיבל את ההערכה וההכרה להם הוא ראוי.

גם ה'פאמפקינס', פרויקט חייו של קורגן ומי שכונתה בעבר "נירוונה הבאה" ושאחראית לאלבום הכפול הנמכר ביותר בניינטיז (Mellon Collie and the Infinite Sadness) כמעט ולא מוזכרת בנשימה אחת עם הלהקות והאמנים הנ"ל וגם לא עם אחרות כמו Alice in Chains, Mother Love Bone, Temple of the Dog ועוד. 

בנוף הגראנג' המכסח של תחילת הניינטיז, ה'סמאשינג פאמפקינס' ובילי קורגן תמיד היו מעט חריגים. הם אמנם נתנו בראש עם הרבה דיסטורשן כמו חברותיהם לז'אנר (בעיקר באלבומיהם הראשונים) אבל הם גם דאגו להוסיף מימד טקסטואלי עמוק ומאתגר יותר למוזיקה שלהם. מבחינה לירית פנה קורגן לבני הנוער בגובה העיניים וחלק איתם את סודותיו הכמוסים ביותר תוך שהוא מעטר את חוויות ילדותיו בדימויים, לעיתים מפחידים, אך ברוב המקרים קורעי לב. הטקסטים שלו לעיתים גבלו בשירה של ממש.

שיא הקריירה של הלהקה הגיע ב- 1995 כאשר שחררו את אלבום המופת הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness. "החומה של דור ה-X" כינה קורגן את היצירה וכמה שהוא צדק. מלבד טקסטים קורעי לב והימנוני רוק נצחיים, הכיל האלבום שלל אלמנטים מוזיקליים חריגים בז'אנר החל מבלדות פסנתר ועד נגיעות של מכונות תופים. 

ההמשך היה פחות טוב עבור ההרכב שאיבד את המתופף ג'ימי צ'מברלין, מה שהכריח את שאר החברים לחקור טריטוריות אלקטרוניות יותר. ההמשך כאמור ידע עליות (Adore) ומורדות (Zeitgeist) כאשר החבר המקורי היחיד שנשאר בלהקה כל הזמן הוא בילי קורגן עצמו. בין לבין הוא שחרר אלבום סולו אלקטרוני רע במיוחד בשם The Future Embrace בשנת 2005 ונתפס עם השנים כלא רלוונטי גם כאשר האלבומים האחרונים שלו במסגרת הדלעות הוכיחו שיש לו עוד הרבה מה לתת.

ועכשיו, אחרי כל התהפוכות, האלבומים ופרויקטי הצד, משחרר קורגן את Ogilala, אלבום האולפן האישי השני שלו. האלבום, שיוצא תחת שמו המקורי של הזמר, וויליאם פטריק קורגן, הוא חיפוש אישי אחר שקט ומזור לנשמה תוך שאיפה לסגירת מעגל עם ימי הילדות, העבר וההצלחה. 

את האלבום הפיק ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הרוק (רק הוט צ'ילי פפרס, איירוסמית', AC/DC, ג'וני קאש ועוד) שבהחלטה מודעת הפשיט מקורגן את סאונד הגיטרות המחוספס שכל כך מזוהה איתו והשאיר אותו להתמודד עם הפחדים חמוש בפסנתר וגיטרה בלבד. התוצאה של ההחלטה הזאת מצליחה להפתיע, לרגש ולהישמע אנושית כל כך בכל שיר ושיר. התהליך אגב מזכיר את העבודה המשותפת של רובין עם ג'וני קאש על סדרת ה- American Recordings המופלאה שלו. 

באנר מועדון תרבות

אבל לא רק מבחינה מוזיקלית קורגן חושף את עצמו אלא גם ובעיקר מבחינה לירית. מי שמכיר את הקריירה של קורגן יודע שסגור הוא אף פעם לא היה. הוא תמיד דימם עבור המאזינים שלו ולא פחד לפתוח את הפצעים העמוקים ביותר שלו אל מול כל העולם. אבל הפעם התסכול והכעס מתחלפים בהבנה והשלמה ובתהליך הזה אנחנו מקבלים בילי קורגן חשוף ומצולק שרק תרצו לחבק ולבכות איתו ביחד. 

באמת שכל השירים באלבום טובים ויורדים חלק בגרון אך מעל כולם בולטים Zowie, השיר הפותח, The Spaniards המרגש בטירוף, Aeronaut הנפלא שיצא גם כסינגל הראשון ו- Archer החותם את אסופת השירים הנפלאה הזאת. 

במובן מסוים אפשר להיות ציניים ולשאול: בשביל מה היה צריך בילי קורגן לשחרר אלבום אם גם ככה הוא הכותב הבלעדי בסמאשינג פאמפקינס? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אבל בתחושה שלי אלבום תחת שמו הבלעדי אפשר לו להיות יותר הוא עצמו, ללא מחויבות למעריצים של הסמאשינג פאמפקינס. כמו בן אדם שנועל את עצמו לבד בחדר, יכול היה קורגן לשיר ולכתוב את אשר על ליבו ולהוציא את זה החוצה בדיוק בצורה שהוא רצה. גם The Future Embrace מ- 2005 היה שונה לחלוטין מחומרי להקת האם, רק הפעם מדובר גם באלבום טוב.

ובכל זאת, לא מדובר באלבום מושלם. לא כל השירים אחידים ברמתם כאשר בנוסף אני יכול להבין מבקרים שכתבו שאחרי 5-6 שירים האלבום התחיל להימאס עליהם כי בסך הכל כל השירים נשמעים פחות או יותר אותו דבר ומובלים על ידי פסנתר וגיטרה אקוסטית. בחלק מהקטעים (Processional או Half-Life of an Autodidact למשל) אני לא יכול שלא לדמיין את התופים ואת הדיסטורשן נכנסים ומרימים את העניינים לגבהים אחרים. 

Ogilala אולי לא יזכר לדורות אבל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון לשיקום הקריירה של קורגן (אם היא בכלל זקוקה לשיקום). זה אלבום שמוכיח, למי שעוד היה ספק, שקורגן הוא ממשוררי הרוק הכי פחות מוערכים בשלושים השנים האחרונות והוא עדין יכול לרגש ולקרוע את הלב. החורף אוטוטו כאן, הנה לכם אחלה פסקול שיחמם אתכם בלילה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Billy Corgan

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת