ביקורת אלבום: FKA Twigs- Magdalena

5 שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, חוזרת היוצרת הבריטית, FKA Twigs, עם אלבום שני לא פחות ממפעמים שמעמיד אותה בשורה אחת עם כמה מהיוצרות הגדולות ביותר.

ציון המועדון: ★★★★☆

בהרבה מקרים (ובהכללה) אלבומי בכורה נוטים להיות שמרניים יחסית. האמן/הלהקה שואפים להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולהתקבל על ידו מבלי להתסיס או לשנות יותר מדי. רק לאחר שמגיעה התהילה, באלבומים השני או השלישי, אפשר כבר להתחיל לנסות ולהתנסות.

מהבחינה הזאת LP1, אלבום הבכורה של FKA Twigs היה שונה לחלוטין. מדובר באחד מאלבומי הבכורה האמיצים והמעניינים ביותר שיצאו בעשור האחרון כאשר קדמו לו שני EP's נפלאים לא פחות. 

את האלבום הפיקו סוללת מפלצות כמו Clams Casino (לנה דל ריי,  ASAP Rocky), פול אפוורת'  (אדל, ריהאנה) כאשר מעל כולם עומד ארקה (Arca) המופלא שהוסיף את הארומה הארטיסיטית ניסיונית שתרם בעבר גם לביורק וקניה ווסט.

היצירה זכתה לשבחי המבקרים והנה, 5 שנים לאחר מכן (כשבתווך EP נוסף ששחרר ב- 2015), מגיע סוף סוף אלבומה השני והמלא של FKA Twigs שנקרא Magdalena והוא הצלחה מהדהדת.

משבר האלבום השני הוא לא אגדה אורבנית. לאמנים קשה מאוד לנסות ולשחזר, שלא לומר להתעלות, יצירת הבכורה שלהם, אבל FKA Twigs עושה זאת בענק עם שילוב מדויק בין הצליל האלקטרוני האוונגרדי שמאפיין אותה, לבין אר נ' בי מודרני ועד לקטעי פופ נפלאים. 

אני לא מחמיא סתם לשילוב המדויק שבין הז'אנרים. לא לעיתים רחוקות אנחנו מקבלים אלבומים לא מהודקים מספיק הסובלים מחוסר דיוק ואחידות בשל ניסיון לשלב יותר מדי אלמנטים. את המכשול הזה עובר Magdalena בהצלחה ענקית וזאת למרות שהפעם רשימת המפיקים של האלבום נמתחת עוד יותר מהאלבום הראשון וכוללת בין היתר את Skrillex, ג'ק אנטנוף (טיילור סוויפט, קרלי ריי ג'ספן,  St. Vincent),  בני בלנקו (קייטי פרי, קאשה, מארון 5) ועוד.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

FKA Twigs משתמש בסוללת מפיקי העל הללו ככלי קיבול ליצירה שלה. היא כופה עליהם את עצמה ואת הסאונד שלה ולא להפך. למעשה התפלאתי מאוד לראות את הקרדיטים של חלק מהמפיקים ואת התוצאה הסופית שלהם באלבום.

מעבר לעובדה ש- FKA Twigs חתומה פורמלית על כל שיר ושיר כאן, אי אפשר לשניה אחת להתבלבל ולחשוב שמדובר ביוצרת אחרת. הסאונד שלה כל כך בלוט וכל כך מזוהה כאן. כישרון אמיתי מסתבר, קשה מאוד להעלים.

עוד משהו שבולט מאוד ב- Magdalena הוא קולה של FKA Twigs שמצליח להגיע כאן לפסגות חדשות. אני לא חובב דיוות גדול. למעשה קולות "גדולים" כמו של מריה קארי או כריסטינה אגילרה ואחרות מצליח להרחיק אותי מהיצירות שלהן. מניח שאני פשוט לא אוהב להרגיש שצועקים עלי. 

אז FKA Twigs אמנם לא שרה כאן כמו דיווה (ברוך השם) אבל היא בהחלט מציגה יכולות ווקאליות מרשימות במיוחד שהצליחו להפתיע ולרסק אותי לרצפה. מהסופרן ועד הבס, הזמרת הלונדונית שולטת בקול שלה כמו שמעט זמרות מצליחות וזו ללא ספק תצוגת תכלית של זמרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה ואיך להשיג את זה.

כשהיא עולה לגבוהים ב– Cellophane, כנראה השיר היפה באלבום, אני מבטיח לכם התצטמררו כמו שלא הצטמררתם הרבה זמן. 

היכולות הווקליות של FKA Twigs והטיפול המוזיקלי המדוקדק שמקבל כל שיר ושיר גורמים לי כל פעם להיזכר בזמרת אחרת. בכל שיר מחדש אני מוצא את עצמי אומר "היא נשמע בדיוק כמו…" וכל פעם התשובה היא אחרת. 

מהסופרן של קייט בוש, דרך ההגשה של פיונה אפל ועד לעומק של ביורק, באלבומה השני מוכיחה FKA Twigs שהיא בליגה של הגדולות באמת.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

fka-twigs-0811.jpg

באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות