ביקורת אלבום: FKA Twigs- Magdalena

5 שנים אחרי אלבום הבכורה שלה, חוזרת היוצרת הבריטית, FKA Twigs, עם אלבום שני לא פחות ממפעמים שמעמיד אותה בשורה אחת עם כמה מהיוצרות הגדולות ביותר.

ציון המועדון: ★★★★☆

בהרבה מקרים (ובהכללה) אלבומי בכורה נוטים להיות שמרניים יחסית. האמן/הלהקה שואפים להגיע לקהל רחב ככל האפשר ולהתקבל על ידו מבלי להתסיס או לשנות יותר מדי. רק לאחר שמגיעה התהילה, באלבומים השני או השלישי, אפשר כבר להתחיל לנסות ולהתנסות.

מהבחינה הזאת LP1, אלבום הבכורה של FKA Twigs היה שונה לחלוטין. מדובר באחד מאלבומי הבכורה האמיצים והמעניינים ביותר שיצאו בעשור האחרון כאשר קדמו לו שני EP's נפלאים לא פחות. 

את האלבום הפיקו סוללת מפלצות כמו Clams Casino (לנה דל ריי,  ASAP Rocky), פול אפוורת'  (אדל, ריהאנה) כאשר מעל כולם עומד ארקה (Arca) המופלא שהוסיף את הארומה הארטיסיטית ניסיונית שתרם בעבר גם לביורק וקניה ווסט.

היצירה זכתה לשבחי המבקרים והנה, 5 שנים לאחר מכן (כשבתווך EP נוסף ששחרר ב- 2015), מגיע סוף סוף אלבומה השני והמלא של FKA Twigs שנקרא Magdalena והוא הצלחה מהדהדת.

משבר האלבום השני הוא לא אגדה אורבנית. לאמנים קשה מאוד לנסות ולשחזר, שלא לומר להתעלות, יצירת הבכורה שלהם, אבל FKA Twigs עושה זאת בענק עם שילוב מדויק בין הצליל האלקטרוני האוונגרדי שמאפיין אותה, לבין אר נ' בי מודרני ועד לקטעי פופ נפלאים. 

אני לא מחמיא סתם לשילוב המדויק שבין הז'אנרים. לא לעיתים רחוקות אנחנו מקבלים אלבומים לא מהודקים מספיק הסובלים מחוסר דיוק ואחידות בשל ניסיון לשלב יותר מדי אלמנטים. את המכשול הזה עובר Magdalena בהצלחה ענקית וזאת למרות שהפעם רשימת המפיקים של האלבום נמתחת עוד יותר מהאלבום הראשון וכוללת בין היתר את Skrillex, ג'ק אנטנוף (טיילור סוויפט, קרלי ריי ג'ספן,  St. Vincent),  בני בלנקו (קייטי פרי, קאשה, מארון 5) ועוד.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

FKA Twigs משתמש בסוללת מפיקי העל הללו ככלי קיבול ליצירה שלה. היא כופה עליהם את עצמה ואת הסאונד שלה ולא להפך. למעשה התפלאתי מאוד לראות את הקרדיטים של חלק מהמפיקים ואת התוצאה הסופית שלהם באלבום.

מעבר לעובדה ש- FKA Twigs חתומה פורמלית על כל שיר ושיר כאן, אי אפשר לשניה אחת להתבלבל ולחשוב שמדובר ביוצרת אחרת. הסאונד שלה כל כך בלוט וכל כך מזוהה כאן. כישרון אמיתי מסתבר, קשה מאוד להעלים.

עוד משהו שבולט מאוד ב- Magdalena הוא קולה של FKA Twigs שמצליח להגיע כאן לפסגות חדשות. אני לא חובב דיוות גדול. למעשה קולות "גדולים" כמו של מריה קארי או כריסטינה אגילרה ואחרות מצליח להרחיק אותי מהיצירות שלהן. מניח שאני פשוט לא אוהב להרגיש שצועקים עלי. 

אז FKA Twigs אמנם לא שרה כאן כמו דיווה (ברוך השם) אבל היא בהחלט מציגה יכולות ווקאליות מרשימות במיוחד שהצליחו להפתיע ולרסק אותי לרצפה. מהסופרן ועד הבס, הזמרת הלונדונית שולטת בקול שלה כמו שמעט זמרות מצליחות וזו ללא ספק תצוגת תכלית של זמרת שיודעת מה היא רוצה מעצמה ואיך להשיג את זה.

כשהיא עולה לגבוהים ב– Cellophane, כנראה השיר היפה באלבום, אני מבטיח לכם התצטמררו כמו שלא הצטמררתם הרבה זמן. 

היכולות הווקליות של FKA Twigs והטיפול המוזיקלי המדוקדק שמקבל כל שיר ושיר גורמים לי כל פעם להיזכר בזמרת אחרת. בכל שיר מחדש אני מוצא את עצמי אומר "היא נשמע בדיוק כמו…" וכל פעם התשובה היא אחרת. 

מהסופרן של קייט בוש, דרך ההגשה של פיונה אפל ועד לעומק של ביורק, באלבומה השני מוכיחה FKA Twigs שהיא בליגה של הגדולות באמת.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

fka-twigs-0811.jpg

באנר מועדון תרבות

טיילור סוויפט- Lover ביקורת אלבום

ילדות בנות 14 יעופו על החדש של טיילור סוויפט, כל השאר קצת פחות. חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

שלא תחשבו לרגע שיש לי דבר או חצי דבר נגד טיילור סוויפט. להפך, הבחורה שמחזיקה את תעשיית המוזיקה האמריקאית מהביצים בעשור האחרון היא פצצת כישרון מהלכת, מלאת כריזמה שבאמתחתה לא מעט שירי פופ מעולים שהגדירו תקופה עבור מיליוני מתבגרים ומתבגרות ברחבי העולם.

רק אנשים בעלי לב מקרח לא ימצאו את עצמם מנענים לצלילי Shake It Off או נהנים מ- Blank Space. לעזאזל, בכל פעם שלימדתי תלמידה שלי לגיטרה את We Are Never Ever Getting Back Together עפתי באוויר.

עכשיו ממרומי מעמדה וכשכל אלבום חדש שלה הוא אירוע (רק בשביל לסבר את האוזן, האלבום החדש שבר את שיא ההזמנות מראש בשירותי "אפל" מיוזיק), נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לגוון קצת? להעז קצת? לצאת מהמסגרת? על פי Lover, אלבומה השביעי של הזמרת האמריקאית, עושה רושם שהתשובה היא לא.

לא פחות מ- 18 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה יש באלבום החדש. התחושה היא שסוויפט ירתה לכל הכיוונים בשביל חלילה לא לאכזב אף אחד. הבעיה היא שהכל נשמע מוכר, שלא לומר לעוס. מן תחושת דה ז'ה וו שכבר שמענו את זה בעבר.

שוב אותם שירים על שברון לב, שוב אותם לחנים מוכרים ושוב אותה הפקה מלוטשת אך חרושה להפליא. להגנתה יאמר שסוויפט נשמעת הפעם יותר משוחררת וחופשייה מבכל אלבום אחר שלה. זה מקסים, זה נחמד אבל רצינו יותר.

באנר מועדון תרבות

"שכחתי שאתה קיים ופחדתי שזה יהרוג אותי אבל זה לא" שרה סוויפט בשיר הפותח, I Forgot That You Existed ומתווה את הטון להמשך האלבום. הרבה אהבה, הרבה שברון לב או בקיצור, כל הדברים שסוויפט שרה עליהם כבר 6 אלבומים ברציפות.

זה ממשיך גם בשיר הבא, Cruel Summer, בו שרה סוויפט: "אני שיכורה במושב האחורי של הרכב, בוכה כמו תינוקת, אני לא רוצה לשמור ממך סודות, רק רוצה לשמור עליך" ומצליחה להישמע כמו כל שיר התבגרות אמריקאי גנרי אחר.

מדי פעם סוויפט כן מנסה להוכיח שהיא קורצת לטריטוריות "בוגרות" יותר עם קטעים על העצמה נשית בעידן ה"מי טו" (The Man), מחווה לקהילת הלהט"ב (!Me ו- You Need to Calm Down) או שיר על המאבק של אימה במחלת הסרטן (Soon You'll Get Better), אבל זה לא מספיק ואי אפשר להשתחרר מהתחושה שסוויפט שוב ממחזרת שירי אהבה לבנות 14 במקום לחדש, להוביל ולגוון.

נכון, אפשר לטעון שנוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל רגע לפני שהיא משנה קידומת לגיל שלושים, רצוי גם לצפות מאמנית בסדר גודל של טיילור סוויפט לתת לנו יותר דברים מעניינים ומאתגרים.

לראייה, דווקא השירים בהם סוויפט כן מנסה לגוון ולצאת מהקופסה, הם השירים החזקים באלבום. כך למשל The Archer שמזכיר את לנה דל ריי ומהדהד ל- Beach House, הוא מהקטעים היפים באלבום. כמוהו גם שיר הנושא הרגיש, כשלקראת הסוף מתחבא לו It's Nice to Have a Friend הנפלא שנשמע כמעט "ניסיוני" ביחס לשאר השירים ומצליח להוציא מסוויפט את המיטב. בכל שירים הללו ובעוד כמה רגעים נשמעת לפתע טיילור סוויפט כמו זמרת הרבה יותר בוגרת והרבה יותר מעניינת.

לורד, לנה דל ריי, אפילו אריאנה גרנדה, הציגו כולן אבולוציה מוזיקלית וטקסטואלית שהפכה אותן להרבה יותר מסנסציות פופ. אבל סוויפט, עושה רושם, שמחה פשוט להישאר איפה שהיא נמצאת. כרגע זה אולי מספיק. אך בעוד שבארה"ב השם טיילור סוויפט הוא מותג על, התחושה היא שבשאר העולם המותג הזה מתחיל להישחק.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

taylor-swift-ultimate-album-sheff.jpg

באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

מותו של הרוק? על פשיטת הרגל של 'גיבסון'

חברת הגיטרות האלמותית, גיבסון, הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. האם הצרות הכלכליות של אחד מסממני הרוק המובהקים ביותר מסמל את מותו הקרב של הז'אנר?

אחרי שמועות רבות עכשיו זה רשמי. יצרנית הגיטרות האגדית, 'גיבסון' (Gibson), הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. החברה שנוסדה ב- 1894 ומוצריה מזוהים עם נגני ענק כמו ג'ימי פייג', רנדי רודס, זאק ויילד, בוב מארלי, סלאש ועוד רבים וטובים אחרים, נמצאת בחובות של 500 מיליון דולר ומתקשה להתאושש.

בכלל שוק הגיטרות החשמליות נמצא במשבר עצום כאשר הכנסותיו ירדו מכמיליון וחצי דולר לשנה לכמיליון בלבד בעשור האחרון. למרות הנתון הזה גיבסון טוענת כי מה שסיבך אותה הן בעיקר השקעות בחטיבת החדשנות שפיתחה ועסקאות כמו רכישת חטיבת האודיו של 'פיליפס' ב- 2014.

גיבסון אמנם הודיעה כי הגיעה להסדר על 69% מחובותיה, מה שיאפשר לה להמשיך לפתח ולמכור את מוצרי הליבה שלה. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאם חברה כל כך ותיקה, כל כך אייקונית ושכל כך מזוהה עם תרבות הרוק כמו ג'יבסון', נכנסת לקשיים, זו רק מראה למשבר שעובר על הז'אנר כולו.

"הרוק מת. רק הראפ חשוב".

אם לא נבהלתם עד עכשיו, בוודאי לא תשמחו לשמוע שעוד מותגי גיטרות הודיעו על קשיים. כך למשל דירוג האשראי של חברת 'גיטר סנטר' האמריקאית הורד בעקבות חוב של 1.6 כשגם יצרנית גיטרות אייקונית נוספת, 'פנדר' (Fender), הודיעה על קשיים.

אז נכון, אין ספק שבהרבה מקרים האשמה נופלת על מנהלי החברות שלא תמיד יודעים לתכנן לעתיד או לבנות תכנית עבודה פרקטית. גם השקעות כושלות וניתוח נתונים מטעה הביאו למצב הזה, אבל אי אפשר שלא לתהות האם אנשים פשוט פחות מנגנים על גיטרות חשמליות בשנים האחרונות. על פי הנתון היבש שמציין כי מכירות הגיטרות החשמליות נחתכו בשליש בעשור האחרון התשובה היא חד משמעית: כן. אבל מדוע?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ובכן לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שתור הזהב של הרוק כבר מזמן מאחורינו. נסו לחשוב על להקת רוק אחת גדולה בעולם וסביר להניח שתסגרו את הפינה עם ארקטיק מאנקיז ו'פו פייטרס' (דייב גרוהל אגב מנגן על גיבסון). מי ששולט במוזיקה הפופולרית כבר 2 עשורים הם ההיפ הופ, הראפ והמוזיקה האלקטרונית. הדור הצעיר נטש בהמוניו את הגיטרה עבור המחשב, הלופר והמיקרופון.

אחרי הכל היה זה לא אחר מאשר רוג'ר דלטרי, סולן הרוק האגדית, The Who, שאמר עוד באוקטובר 2016 "הרוק מת. רק הראפ חשוב".

טיילור סוויפט אשמה?

"אולי עידן הגיטרה הסתיים" אמר אריק קלפטון בכבודו ובעצמו כשנדרש לסוגיה בפסטיבל הסרטים האחרון בטורונטו אליו הוזמן בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שצולם עליו. אבל לא בטוח שזה באמת מה שמתרחש.

במאמר של הוושינגטון פוסט מינואר האחרון בשם "המוות האיטי של הגיטרה החשמלית", נטען כי מכירות הגיטרות האקוסטיות דווקא נמצאות בעלייה (ביחס לחשמליות) בעיקר בגלל טיילור סוויפט שהיא כידוע האמנית המצליחה ביותר על הגלובוס. הפולק-פופ שלה משמעותי מאוד לקהל המוזיקאים הצעיר שרוצה לחקות אותה ואת הסאונד שלה. "היא הגיטריסטית המשפיעה ביותר בשנים האחרונות…" אמר עליה מנכ"ל "פנדר'. לא פחות ולא יותר. תוסיפו לסוויפט את הפופ המתקתק של אד שירן, סם סמית' ואפילו קולדפליי והמגמה היא ברורה. פחות דיסטורשן, יותר אקוסטי.

בשנים האחרונות גם מורי הגיטרה בישראל נמצאים במצוקה בשל מיעוט תלמידים. בהרבה מקומות בארץ אף נסגרו בתי ספר פרטיים ללימודי מוזיקה. אפילו "כלי זמר" חדלו בצורה רשתית להעניק שיעורי גיטרה. קצת עצוב לא?

ובכל זאת קצת אופטימיות?

היסטורית הרוק תמיד היה האנדרדוג. הוא צמח משירת העבדים השחורים, חי בשוליים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים כבש את מיינסטרים כגם לאחר מכן הוא תמיד זגזג בין השוליים למרכז. מי שנשאו את הסצנה על כתפיהם הם בעיקר גיבורי גיטרה כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, ריצ'י בלקמור, קורט קוביין ואחרים שבזכות כריזמה בלתי רגילה ויכולת מופלאה על הכלי השאירו אותו בחיים. ילדים הסתכלו עליהם בהערצה ורצו לנגן כמותם. היום אותם גיטריסטים הם זן נכחד ואין מי שימלא את החלל.

אבל בכל זאת הנבואה נתנה לשוטים והגלגל מסתובב. ז'אנרים פופולריים תמיד קמים ונופלים ומוקדם מדי להספיק את הגיטרות החשמליות. הרוק הוא תרבות שלא ניתן להעלים בקלות. קהל מעריציו אולי הולך וקטן, אבל הוא עדיין קהל קנאי מאוד שאהבתו לז'אנר היא בלתי מתפשרת. גם גיבסון עצמה תמשיך לייצר את דגמי הדגל שלה ולמעשה תחזיר עטרה ליושנה בכך שתתמקד בהן יותר מאשר בדברים אחרים. ללא ספק מהלך מבורך.

אז אפשר להרגע. אנחנו לא בדרך לעולם נטול גיטרות. אני לא רואה יקום בו ילד צופה בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ולא רוצה לחקות אותו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שימיה הזוהרים של הגיטרה החשמלית מאחוריה. אבל זה ממש בסדר כי זה מעולם לא היה מיינסטרים להיות רוקר. אני בטוח שכבר עכשיו דור חדש, צעיר ומצומצם מחכה בכיליון לאחוז בגיטרה הראשונה שלו ולקרוע את העולם. אם כבר קלישאות, הם אולי מעטים אבל איכותיים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

סלאש

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני