תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים

אומרים שאלבומים שניים נוטים לאכזב. אפילו יש לזה שם: "תסמונת האלבום השני". אז הנה 10 אלבומים שניים שדווקא מוכיחים את ההפך.

Muse- Origin of Symmetry

אלבום הבכורה של מיוז, Showbiz, היה אמיץ ונפלא בזכות עצמו, אבל רק ב- Origin of Symmetry הדנ"א של השלישייה מטיינמות' התגבש באמת לכדי יצירה אחת שלמה ומפעימה ביופיה.

הבס הדומיננטי, הטקסטים החדים, קולו האדיר של מת'יו בלאמי, הכל התחבר בסינרגיה אחת לכדי אלבום שיקפיץ את מיוז למעמד של אחת מלהקות הרוק הגדולות של דורנו. וגם, הוא מכיל את Citizen Erased שזה השיר הכי טוב של ההרכב, אז מה עוד צריך?

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז>>

Oasis- (What's the Story) Morning Glory

אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, היה קולם של מעמד הפועלים המדוכא שרק רוצה לברוח מחיי היום יום האפורים לכדורגל, לסיגריות ולחלומות על סקס, סמים ורוקנ'רול. אבל ב- Whats the Story הלהקה ממנצ'סטר כבר הפכה לקולו של דור שלם.

שום פס קול של שנות התשעים לא יהיה שלם בלי לפחות אחד מלהיטים הנצחיים שקיימים באלבום הזה. Some Might Say, Don't Look Back in Anger, Wonderwall, Champagne Supernova עם פול וולר על הגיטרה ומעל כולם בעיני Cast No Shadow המרגש שנכתב על ריצ'רד אשקרופט. תעשו Shuffle ותיפלו על שיר שאתם מכירים בוודאות. כמאמר הקלישאה של אואזיס עצמם המציאו, האלבום הזה יחיה לנצח.
20 שנה ל- Whats the Story Morning Glory של אואזיס>>

Bon Iver- Bon Iver

עם לב שבור ובעיצומו של משבר חיים רציני, נכנס ב- 2007 ג'סטין ורנון לבקתה של אביו בויסקונסין המושלגת ויצא ממנה עם יצירת המופת For Emma Forever Ago.

האלבום שהיווה את קרש הקפיצה עבור ורנון ולהקתו, בון איבר, הוקלט במינימום אמצעים ומבוסס רובו ככולו על הגיטרה האקוסטית של ורנון, מה שאי אפשר לומר על האלבום השני של ההרכב.

Bon Iver שיצא ב- 2011 הוא יצירת מופת שמצליחה להעלות את הסאונד הבסיסי והנטורלי של ההרכב בכמה רמות בעזרת עיבודים מפעימים, כלי נשיפה קסומים וטונות של רגש.

באלבום לוקח אותנו ורנון למסע במשעולי נפשו המיוסרת דרך מקומות אמיתיים ובדויים המייצגים רגשות אנושיים, מה שהופך את האלבום הזה לאחד המרגשים ביותר אי פעם. לא סתם בחרתי בו במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור שלי. לפעמים שלמות היא לא מילה גסה.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

Nirvana- Nevermind

האלבום השני של נירוונה הפך להיות כל כך ענק עד שיש אנשים שעוד בטוחים שזה אלבום הבכורה של הלהקה.

אבל האמת היא שאלבום הבכורה של נירוונה, Bleach, יצא כבר כבר ב- 1989 תחת הלייבל Sub Pop. רק כאשר חתמה השלישייה מסיאטל בענקית Geffen והוצמד לה המפיק בוץ' ויג (גארבג'), הפכה הלהקה לסנסציה עם Nevermind.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רבים ראו בצעד הזה "התמסחרות" מצידה של נושאת דגל הגראנג' ותרבות האלטרנטיב, אבל מה לעשות שמוזיקה טובה היא פשוט מוזיקה טובה וב- Nevermind יש שפע ממנה.

כמעט 30 שנה עברו מאז יצא האלבום השני של נירוונה והוא עדיין מלא זעם ויופי בדיוק כמו ביום שהוא יצא. קלאסיקות לא מתות, הן רק נשמעות טוב יותר.
עדיין מריח כמו רוח נעוים: 25 שנה ל- Nevermind של נירוונה>>

Bob Dylan- The Freewheelin’ Bob Dylan

שניה לפני שהוא מאמץ את הגיטרה החשמלית ומצטרף למהפכת הרוק, שיחרר במרץ 1963 בוב דילן את אלבומו השני והמונומנטלי The Freewheelin’ Bob Dylan.

האלבום יהפוך את דילן מ"עוד זמר פולק" לקולו של דור בזכות שירים נצחיים כמו: A Hard Rain's a-Gonna Fall Masters of War, Girl from the North Country, Blowin' in the Wind ועוד רבים אחרים. בעיני לפחות, מדובר באלבום הטוב ביותר של היהודי הצנום ששינה את העולם.

New Order – Power Corruption And Lies

המבקרים שחטו את האלבום הראשון של ניו אורדר לאחר שאיאן קרטיס התאבד ולקח את ג'וי דוויז'ן איתו לקבר. הם ראו בו ניסיון כושל לשחזר את הצליל של אותו הרכב מיתולוגי.

אבל אחרי שנתיים של כתיבה, הופעות והרבה מסיבות בניו יורק, המציאו את עצמם ניו אורדר מחדש כלהקהת "דאנס-רוק" פורצת דרך שהשפיעה ברבות השנים על דורות של מוזיקאים.

באופן אישי אני לא חושב ש- Power Corruption And Lies הוא אלבומם הטוב ביותר של ניו אורדר, אבל הוא בהחלט החשוב ביותר בהתפתחות של ההרכב ושל המוזיקה האלקטרונית בכלל.

Radiohead- The Bends

באווירה הכללית של 1993, Pablo Honey לא הרגיש חריג במיוחד. הוא השתלב היטב בזרם הבריטפופ ולהקות הרוק החדשות שזכו ל- 15דקות התהילה שלהן. אבל The Bends היה גייים צ'יינג'ר.

העיבודים הפכו מעניינים יותר, ההפקה עשירה יותר ואפילו ניצנים אלקטרוניים שיהפכו את רדיוהד למה שהיא היום אפשר כבר לשמוע באלבום הנפלא הזה.

באנר מועדון תרבות

The Bends גם מכיל כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההרכב כמו Fake Plastic Trees, Just, Street Spirit, The Bends, High and Dry, My Iron Lung והשיר ששובר לי את הלב בכל פעם מחדש, Bullet Proof… I Wish I Was.
אני עדיין אוהב יותר את OK Computer אבל פאק איזה אלבום אדיר זה The Bends!

The Killers- Sam's Town

המקרה של Sam's Town הוא שונה משאר האלבומים כאן מכיוון שבצאתו הוא ספג ביקורת קשה על כך שאינו עומד בסטנדרטים של אחיו הגדול, Hot Fuss, שיצא שנתיים לפניו. אבל כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט כי אין ספק שמדובר באלבום מעולה. קוראי מגזין ה"רולינג סטון" אפילו דירגו אותו בראש רשימת 20 האלבומים הלא מספיק מוערכים של העשור.

אלבומם השני של הקילרז מביא לכדי שלמות את הנוסחה הכוללת המון דיסטורשן לצד סינתיסייזרים שברנדון פלאוורס כל כך אוהב. הגיע הזמן לעשות קצת כבוד לאלבום הבאמת נפלא הזה.
תסמונה האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרס>>

Pixies- Doolittle

הנה רק חלק קטן מהשירים שמופיעים באלבומם השני והאדיר של פיקסיז: Debaser, Hey, Here Comes Your Man, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, אפילו La La Love You שאני פשוט משוגע עליו נמצא שם. תגידו? מה צריך יותר מזה?

בזמן אמת הפיקסיז לא מילאו איצטדיונים (בלשון המעטה) אבל בכל זאת הם אחד ההרכבים שהשפיעו הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית ובכלל (רק תשאלו את נירוונה).

דוליטל היה ונשאר אלבום מונומנטלי עם אנרגיות שיא, טירוף, כיף וזעם נעורים שמצליח להרעיד ולצמרר אותי בכל פעם מחדש. אלבום פשוט ענק.

Foo Fighters- The Colour and the Shape

בעוד שאלבום הבכורה של הפו פייטרס היה בעיקר מאמץ סולו של דייב גרוהל, The Colour and the Shape כבר נשמע יותר כמו להקה מגובשת (על אף שגרוהל נשאר כמובן במושב הנהג).

עם טקסטים אינטרוספקטיביים יותר שכתב גרוהול בעקבות גרושיו מהצלמת ג'ניפר יאנגבלד ועיבודים נגישים יותר, The Colour and the Shape העיף את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה וסלל את דרכה להיות אחת המשפיעות בעשרים השנים האחרונות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

​10 שירים על התבגרות, נוסטלגיה ומה שביניהם

כן כן, הנה הגיע לו היום הזה בו אני מזדקן בשנה וחוגג יום הולדת. אז לציון 32 שנות קיומי קבלו רשימה מיוחדת של 10 שירים על התבגרות, הזדקנות, נוסטלגיה ועוד, שגם השפיעו על טעמי המוזיקלי באופן אישי. 

Beatles- In My Life

את ארבעת המופלאים גיליתי בשלב מאוחר יותר בחיי. זה התחיל מ- Abby Road ו- Sgt. Pepper ולאט לאט הזדחל אל תוך אלבומים ישנים יותר ושירים נחבאים יותר. אחד מאותם שירים היה עבורי In My Life (כן נו, לקח לי זמן להגיע לשם). "פיסת אמנות קטנה" כינה את השיר הזה ג'ון לנון בצדק, אבל פיסה כזאת שאוצרת בתוכה כל כך הרבה רגש ונוסטלגיה נדיר למצוא גם בימינו.

David Bowie- Changes

האיש שעשה הכל לפני כולם, הזיקית, האיש שנפל מכוכב אחר, מוכיח בקלאסיקה הזאת שגם לו יש רגשות וגם הוא אנושי. את השיר הפשוט הזה ביחס לרפרטואר הפסיכי והמגוון כל כך שלו, כתב בואי בעת שעבר מגוון שינויים בחייו האישיים, בראשם הפיכתו לראשונה לאבא. בנוסף מתייחס בואי בשיר להתרחקותו מהמיינסטרים ולשינויים האמנותיים שהוא עתיד לעבור תוך בחינה רפלקטיבית של הקריירה שלו עד כאן.

Smashing Pumpkins- 1979

המוזיקה והטקסטים של בילי קורגן והסמשינג פאמפקינס, תמיד פנו לבני נוער ולכל הדברים שמעסיקים אותם. הניכור, הניסיון להשתלב, רגשי הנחיתות וכמובן זעם הנעורים, השירים של הדלעות מלאים במוטיבים הללו. לא סתם מכונה אלבום המופת הכפול שלהם מ-1995, Mellon Collie and The Infinate Sadness, אשר מתוכו נלקח השיר, "החומה של דור ה- X" (הכוונה היא כמובן לאלבום The Wall של פינק פלויד).

גם 1979 לא שונה והוא עוסק במעבר שבין הנעורים להתבגרות. ברגעים האלה שאתה כבר מתחיל לעשות דברים של "מבוגרים" כמו למצוא עבודה, להוציא רישיון, אבל בתוכך אתה עדיין מרגיש ילד. כי בינינו, מי מאיתנו לא מרגיש ילד לפעמים.

Arcade Fire- In the Backseat

זה כנראה השיר הכי עצוב ברשימה וכיאה לשיר שחותם אלבום בשם "הלוויה", אתם לא תופתעו לגלות שהוא עוסק ב… כמה מפתיע… מוות. אבל רגע, זה לא כזה דיכאוני כמו שזה נשמע. למעשה השיר הזה של להקת הרוק הקנדית הוא אלגוריה מרגשת ומלאת קסם לכוחו של לגלגל החיים שלעולם לא יעצר.

תחילה מספרת לנו הזמרת, רזין שסיין, עד כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית שם היא יכולה ליהנות מהנופים המתחלפים, לישון או פשוט להיות עם עצמה. אבל עכשיו כאשר עץ המשפחה שלה מאבד אט אט את עליו, עליה לעבור למושב הנהג ולאחוז בהגה, כמטאפורה להיותה המבוגרת עכשיו כשאחרים הלכו לעולמם.

Alphaville- Forever Young

מי מאיתנו לא פנטז אף פעם על להישאר צעיר לנצח? על פניו להיט האייטיז של אלפאוויל הגרמנים הוא שיר אופטימי החוגג את הנעורים. אבל אם תקשיבו לעומק, תוכלו למצוא בין השורות של השיר שנכתב בזמן המלחמה הקרה, גם הרבה פחד. פחד מפני ההתבגרות, המוות ועוד. "מקווים לטוב אך מצפים לרע מכל…" שר הסולן, מריאן גולד, בשיר שהפך להמנון הנעורים האולטימטיבי.

The Killers- When You Were Young

השיר הזה היה הסינגל הראשון מתוך Sam's Town, אלבומם השני של הקילרס, שהושפע מאוד מהמוזיקה של ברוס ספרינגסטין. כיאה לטקסטים של "הבוס", הלכו פה חברי הלהקה על שיר התבגרות "קלאסי" השואב את ההשראה שלו מ- Born to Run ו- Thunder Road של ספרינגסטין שגם הם שירי התבגרות נפלאים.

When You Were Young נוגע בכל נקודות הנוסטלגיה הקרובות לליבנו ומתאר כיצד משתנה תפיסת המציאות שלנו ככל שאנו מתבגרים ואיך אנו נוהגים להסתכל תמיד אחורה לילדותנו ולגלות מה הותרנו מאחור.

The Who- My Generation

פיט טאוסנד ראה בעצמו שופר לקולם של בני הנוער ושל תת תרבות ה'מודס' בעיקר. לא סתם שירי הלהקה מכוונים לבני הנוער ובעיקר לאלה המתקשים למצוא לעצמם מקום בעולם ומרגישים מנודים ומנוכרים. "הדור שלי" מכנה אותם טאוסנד וזה דור שאינו מאמין בדור ההורים המיושן והמסורתי שרוצה להגביל את מחשבותיהם ובטח שלא בפוליטיקה, בצבא או בשיטה.  "אני מקווה למות לפני שאזדקן" שר דולטרי את אחת השורות המזוהות כנראה יותר מכל, עם רוח הרוקנרול ובני הנוער.

Fleetwood Mac- Landslide

"גם אני מתבגרת. אפילו ילדים מתבגרים…" כתבה סטיבי סטיבי ניקס באחד השירים המרגשים והיפים ביותר ברפרטואר של פליטווד מק. ניקס כתבה את השיר הזה ברגע של משבר בחייה בו הפרויקט המוזיקלי שלה עם לינדזי בקינגהאם נכשל והיא התלבטה האם לחזור ללימודים או להישאר בעולם המוזיקה. לשמחתנו היא נשארה ולפי הסיפור, שלושה חודשים לאחר מכן היא ולינדזי הצטרפו לפליטווד מק והשאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

Pet Shop Boys- Being Boring

השיר הזה של, אשפי הפופ הבריטיים, נבחר על ידי המגזין TIME כאחד מ-100 השירים הגדולים בהיסטוריה וזה ממש לא בחסד. מדובר ביצירה מופלאה, מלאת קסם ונוסטלגיה העוסקת בהתבגרות ובאופן בו החיים מקבלים פרספקטיבה שונה בכל שלב חדש. "מעולם לא חלמתי שאהפוך להיות המפלצת שהתכוונתי להיות…" שר טננט בקולו המלטף. כל סופרלטיב שארעיף על השיר הזה לא יצליח לתאר עד כמה הוא טוב, אז פשוט אציין שלדעתי זהו ללא ספק זה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. לפחות עבורי.

Pink Floyd- High Hopes

כשכל החברים שלי בכיתה ה' תלו בחדרים שלהם פוסטרים של הבקסטריט בויז, ספייס גירלז, פיטר אנדרה ושות', אני הופנטתי מהמוזיקה של פינק פלויד שהכיר לי אחי הגדול. מעל כל היצירות וערימות השירים של הלהקה שלא יכולתי להפסיק לשמוע, התאהבתי דווקא ב- High Hopes, בעיקר בזכות בקליפ המרהיב שלו. השיר (והקליפ) נכתב מתוך פרספקטיבה אוטוביוגרפית של דייויד גילמור הנזכר בנוף ילדותו ובכל מה שאיבד והרוויח בחייו. נקודת השיא: סולו הסלייד המושלם של גילמור על גיטרת 'סטיל' בסוף השיר. זה לא יהיה מוגזם לומר שזה השיר שגרם לי להתאהב במוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

10 שירי התבגרותבאנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה.

החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד.

זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים.

אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת.

תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

אלבומי בכורהבאנר מועדון תרבות

תסמונת האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרז

הקילרז חוגגים 10 לאלבומם השני והמושמץ, Sam's Town בהוצאת וניל מחודשת. עשור אחרי, האם עדיין מדובר באלבום אשר קבר את הקריירה שלהם עוד לפני שהחלה?

לרגע קצרצר בהיסטוריה, הקילרז היו הדבר הכי לוהט שיש לרוק האמריקני להציע. אלבום הבכורה שלהם, Hot Fuss, מ-2004, שילב באלגנטיות בין רוק האיצטדיונים האמריקאי לצלילי הסינתסייזרים של הניאו-רומנטיים משנות ה-80 (בכל זאת מדובר בלהקה שקיבלה את ההשראה לשמה  מקליפ של New Order).

יחד עם להקות כמו The Strokes, Yeah Yeah Yeahs, The White Stripes ואחרות שהביאו להתפוצצות מחודשת של הרוק האמריקאי בתחילת שנות ה-2000, גם הקילרז כבשו את ראשי המצעדים, מכרו לא מעט אלבומים וזכו לשבחי המבקרים. אבל אז יצא Sam's Town…

אם Hot Fuss סימן את הקילרז כדבר הכי נכון בסביבה, אז Sam's Town, אלבומם השני של הרביעייה מנבדה הושמץ כמי שלא עמד בציפיות. ההנחה הגורסת לגביו הייתה שהלהקה התפזרה לכל מני כיוונים ואיבדה את הדרך. אז לכבוד חגיגת העשור של Sam's Town וההוצאה המחודשת על גבי תקליט לה הוא זכה, החלטתי לתת צ'אנס נוסף לאלבום והאמת? שהוא לא כזה רע.

ב- Sam's Town הסאונד פומפוזי של הקילרז מקבל משנה תוקף. הגיטרות רועשות יותר, הסינתיסייזרים נוכחים יותר והטקסטים (מעט) קודרים יותר. אבל האמת היא שלמרות כל אלו אין כזה הבדל בין Sam's Town לקודמו- Hot Fuss. אותה גברת רק קצת יותר נותנת בראש. אם אהבתם את הקילרז בסיבוב הראשון שלהם, לא כל כך ברור לי מדוע לשנוא אותם בסיבוב השני?

בנוסף לזה, אם ניקח אחד אחד את השירים ב- Sam's Town, נגלה שיש שם כמה פנינים שלא נופלות מרוב שירי הפופ והרוק שיצאו בעשר השנים האחרונים. הפתיח העצמתי עם שיר הנושא, When You Were Young ההימנוני, For Reasons Unknown הגילטי פלז'רי ו- Read My Mind האייטיזי, כולם שירי פופ מעולים. בין כל הסינגלים מתחבאים להם גם כמה שירים שהם ממש רחוקים מלהיות פילרים, My List ו- Why Do I Keep Counting שסוגר את האלבום, הם שתי דוגמאות טובות.

אם כבר, הדבר היחיד שמתגלה ביתר שאת באלבומה השני של הקילרז היא העובדה שמדובר בלהקת פופ המושתתת על יסודות פופיים של להקות כמו Pet Shop Boys (שמיקססו את Read My Mind ושפלאוורס שיתף איתם פעולה לא מעט) ו- New Order הרבה, יותר מאשר על כל אמן רוק אחר. למבקרי המוזיקה, הנוטים בדרך כלל לכיוון הרוק (בעיקר מבקרים אמריקאיים), היה כנראה קשה עם העניין הזה ולכן לא מפתיע הביקורות באירופה היו הרבה יותר מפרגנות מאלה בארה"ב. באופן מסורתי אירופה מחבקת יותר סאונד "פופי" מאשר בארה"ב.

גם כששמעתי אותו בזמן אמת, מהר מאוד הבנתי שלא מדובר ביצירה מפעימה, עמוקה מדי ובטח שלא מאתגרת. אבל מפה ועד שק החבטות שנהיה ממנו, המרחק הוא רחוק. מדובר באלבום פופ-רוק שמתאים לזמנים אופטימיים, בדרך למסיבה למשל או סתם בשביל לנקות את הראש. רוצים לקרוע את הקילרז? אל תלכו רחוק  מדי. פשוט תשמעו את האלבום השלישי שלהם, Day & Age.

בסוף העשור הראשון של שנות האלפיים, נבחר Sams' Town כאלבום הכי פחות מוערך שלא בצדק על ידי קוראי הרולינג סטון והאמת? יש בזה משהו. מדובר באלבום פופ מהנה, עשוי טוב ולגמרי שווה האזנה.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד? תנו לייק לעמוד בפייסבוק >>

the-killers-sams-town-album-cover-620x413.jpg

 

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות