50 אלבומי העשור של מועדון תרבות (2010-2019)

לא בטוח שבעוד 10 שנים המושג "אלבום" עוד ישאר רלוונטי. אבל עד שזה יקרה הנה סיכום העשור שלי: 50 האלבומים הגדולים של העשור. 

לפני שיוצאים לדרך, הנה כמה אלבומים ששווה להזכיר שלא נכנסו לרשימה:
(Snail Mail- Lush (2018
(2017) LCD Soundsystem- American Dream
(Sharon Van Eeten- Are We There (2014
(Courtney Barnett- Sometimes I Sit and Think, and Sometimes I Just Sit (2015
(M83- Hurry Up, We’re Dreaming (2011
(R.E.M- Collapse into Now (2011
(2013) Queens of the Stone Age – …Like Clockwork
(Beach House- Depression Cherry (2015
(St. Vincent- St. Vincent (2014
(2015) Father John Misty- I Love You, Honeybear
(FKA Twigs- LP1 (2014

(The War on Drugs- A Deeper Understanding (2017
(Lana Del Rey- Born to Die (2012

50. (Counting Crows- Somewhere Under Wonderland (2014

ב- 2008 שיחררו Counting Crows את אלבומם Saturday Nights & Sunday Mornings, אלבום מקושקש שמחולק לשני חלקים שהמשיך את מגמת ההתדרדרות של מי שהייתה אחת מלהקות  הקאלט האהובות של הניינטיז.

אבל שש שנים לאחר מכן (ואחרי שהייתי בטוח שהם לא יוציאו עוד אלבום) שיחררו "העורבים" את  Somewhere Under Wonderland ואיזה כיף היה לגלות שהקסם חזר.

נכון, האלבום לא מצליח לשחזר את האיכות החד פעמית של August and Everything After המופתי (איזה אלבום כן יצליח?!) אבל כל המאפיינים שבזכותם אהבנו את הלהקה עדיין כאן לרבות הטקסטים המופלאים של אדם דוריץ, אחד מהכותבים המוכשרים בדורנו שלא מקבל על כך מספיק קרדיט. 

רק תאזינו ל- Possibility Days ואני מבטיח שכמו בימים הטובים של ההרכב, תתקשו שוב לעצור את הדמעות. 

49. (Soccer Mommy- Clean (2018

סופי אליסון, או בשם הבמה שלה, Soccer Mommy, שיחררה ב- 2018 את אלבומה המלא הראשון והמיסה לי את הלב. Clean היא יצירה אישית המבוססת כולה על נגינת הגיטרה הנפלאה של אליסון שלעיתים נשמעת כאלו היא הקליטה אותה בחדרה.  

האינטימיות הזאת שמצליחה ליצור אליסון היא נדירה ומרגישה כל כך אותנטית, כל כך אמיתית. אולי בגלל זה היא כל כך נוגעת. אלבום פשוט נפלא.

48. (2019) Angel Olsen- All Mirrors

אלבומה הרביעי של אנג'ל אולסן המדהימה, נע בצורה מדויקת בין הארטיסטי לפופי ובין הנגיש ליומרני. זו היצירה השלמה והמדויקת ביותר של הזמרת שמצליחה כאן לעלות את הרף הגבוה מלכתחילה שהציבה לעצמה. 

47. (2018) IDLES- Joy as an Act of Resistance 

כמה עוצמה, כמה כוח, כמה תשוקה יש ביצירה האדירה של הרכב הרוק מבריסטול. אלבומם השני של IDLES נוגע בכל הנושאים שמעסיקים את בריטניה ב- 2018: הברקזיט, ההגירה, התסכול הכמעט קיומי והיום יומי, כל אלא ועוד בונים את אחד מאלבומי הרוק הבועטים של העשור. 

כשכתבתי עליו לראשונה, קראתי ל- Joy as an Act of Resistance קלסיקה בהתהוות. היום אני כבר יכול להמר עליו כקלסיקה לכל דבר.

46. (Big Thief- U.F.O.F (2019

Big Thief היא כנראה סנסצית האינדי האחרונה של העשור. אלבומם השני, U.F.O.F זכה לשבחי המבקרים ולהתלהבות השמורה לגדולים ביותר. אולי בשביל לא לאבד את המומנטום, שחררה הלהקה אלבום נוסף, לא פחות טוב בשם Two Hands בסך הכל חמישה חודשים לאחר מכן.

בכל מקרה מדובר באחד מאלבומי הפולק-רוק הנוגים והיפים של השנים האחרונות. פרט טריוויה מעניין הוא שבסיסט הלהקה הוא לא פחות ממקס אולארצ'יק, הבן של. כבוד!

45. The Roots- Undun

אלבומי קונספט או אלבומים שמכילים בתוכם סיפור, הם לא דבר שכיח בעולם המוזיקה השחורה, אבל מהצד השני אין שום דבר שכיח במוזיקה של הרוטס.

עם המון כבוד לקניה ווסט, קנדריק לאמאר ואחרים, בעיני הרוטס הם מהלהקות הבודדות שמצליחות לשמר את הסאונד האולד סקול של הראפ "האמיתי" אך עדיין נשמעים מודרניים, רלוונטיים ואקטואליים בכל אלבום.

Undun הוא תצוגת תכלית מופלאה של סאונד חי ואותנטי עם טקסטים נשכניים ומרגשים. בעיני מפסגות היצירה של הלהקה ושל הז'אנר בכלל.

44. (Robyn- Body Talk (2010

אלבומה השביעי של הזמרת השוודית הוא לא פחות ממאסטרפיס של פופ. עם 15 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה של מוזיקה, רובין מניחה את הסטנדרט להפקות פופ רבות שעוד יגיעו בעקבותיה. אלבום לא פחות מנפלא.   

43. (2019) ?Billie Eilish- When We All Fall Asleep, Where Do We Go

מי היה מאמין שנערה בת 17 בלבד תהיה אחראית לאחד מאלבומי הבכורה המרשימים ביותר שיצאו בשנים האחרונות.

זה אולי קלישאתי להגיד ש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go? הוא קולו של דור אבל הוא בהחלט לא רחוק מזה. כמו הדור שהיא מייצגת כך גם בשירים שלה בילי אייליש מאוד מחוברת לעצמה אך מצד שני גם מנותקת. מודעת לעצמה ולכוח שלה אך גם מלאת חששות ופחדים (מי אמר קסנקס ולא קיבל?).

האלבום הזה הוא הוכחה שללכת עם האמת שלך שווה יותר מהכל.
סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום>>

42. (Daughter- If You Leave (2013

אלבום הבכורה של הרכב האינדי פולק הלונדוני הוא יצירה חלומית ומהפנטת וזאת למרות שהמבקרים לא עפו עליה.

כתוצר בכורה אני מוצא את If You Leave אמיץ ומעניין הרבה יותר מרוב אלבומי הבכורה שיצאו העשור ולהגיד שהוא שווה את הזמן שלכם יהיה אנדרסטייטמנט. 

41. (Pixies- Indie Cindy (2014

על הזין שלי הביקורות המזעזעות שהאלבום הזה קיבל, Indie Cindy, אלבומם החמישי של הפיקסיז הוא בן זונה של אלבום!

23 שנה אחרי אלבומם האחרון, הפיקסיז חזרו לחיינו מפוייסים יותר ורחמנט ליצלן, פופיים יותר והתוצאה היא אלבום פופ-רוק מפוצץ אנרגיה וריפים ממכרים יותר משילוב של פיצה עם קולה. אני יודע שזה אוקסימורון, אבל במקרה של Indie Cindy אל תאמינו למבקרים!
למה כולם שונים את Indie Cindy של הפיקסיז>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. (Pet Shop Boys- Electric (2013

בספטמבר 2012 שיחררו אשפי הפופ הבריטים את Elysium, אלבומם ה- 11 שהיה שקט, עצוב ורגוע הרבה יותר משאר אלבומי הפופ שלהם.

אני אישית מצאתי את הכיוון החדש נפלא אבל המעריצים והמבקרים כאחד העדיפו את הבויז שלהם רקידים יותר.

וכך פחות מעשרה חודשים לאחר מכן שיחרר הצמד את Electric, יצירה אלקטרונית אפית בניצוחו של סטיוארט פרייס שהעיפה את הסכך למבקרים והחזירה את הצבע ללחיים של המעריצים עם סדרת המנוני פופ שהוכיחו שגם אחרי כל כך הרבה שנים, הפט שופ בויז עדיין מסוגלים להוציא יצירת מופת.

39. (The Strokes- Angels (2013

אומרים שמאז האלבום הראשון שלהם הסטרוקס איבדו את זה. אומרים שהם לא חדים, לא מגובשים וממוחזרים. אז אומרים. אותי הסטרוקס מעולם לא הפסיקו להפתיע. אלבומם הרביעי, Angels מ- 2011, מוכיח שמדובר בלהקה שמעולם לא הפסיקה לעשות מוזיקה פחות ממעולה.

אני לא מכיר הרבה להקות שהצליחו העשור להוציא פנינות פופ-רוק נוסח Under the Cover of Darkness, או Games. אז נכון זה לא ברמה של Is This It, אבל Angels הוא עדיין אחד מהאלבומים המפתיעים והטובים שיצאו העשור.

בין אם זה בקריירת הסולו שלו, עם ה- Voidz, עם דאפט פאנק או כמובן עם הסטרוקס, ג'וליאן קזבלנקס פשוט לא מסוגל לשעמם! ואגב, גם Comedown Machine מ- 2013 לא פחות טוב.

38. (New Order- Music Complete (2015

ב- 2015 חזר אחד ההרכבים האייקוניים ביותר תולדות המוזיקה עם אלבום חדש אחרי 10 שנות הפסקה. מינוס הבסיסט המייסד, פיטר הוק אבל מחוזקים ב- La Roux, ברנדון פלאוורס, איגי פופ וסטיוארט פרייס על ההפקה, הוכיחו ניו אורדר שלמרות השנים שעברו יש להם עוד הרבה מה לתת.

Music Complete הוא פנינת פופ נפלאה, מופקת היטב ואקטואלית. ככה עושים פופ. ככה עושים מוזיקה.
אחרי 10 שנים, ניו אורדר חוזרים באלבום חדש- Music Complete>>

37. (Arca- Arca (2017

ללא ספק האלבום המאתגר ביותר ברשימה. המפיק הונצואלי האוונגרדי קנה לעצמו תהילת עולם כשעבד עם קניה ווסט, פרנק אושן, FKA Twigs והפיק לביורק את Vulnicura ו- Utopia, אבל אלבומי הסולו שלו מוכיחים שגם כיוצר עצמי ארקה יכול להפציץ בגדול.

אלבומו השלישי הוא יצירת מופת אקספירמנטלית, מקריפה ומרגשת כאחד שמוכיחה ששווה להמשיך ולעקוב אחרי היוצר המופלא הזה.
בואו בראש פתוח- Arca ביקורת אלבום>>

36. (Nick Cave & The Bad Seeds- Ghosteen (2019

שניה לפני סיום העשור החליט ניק קייב לפרק לנו שוב את הלב. Ghosteen מגיע 4 שנים בלבד אחרי שקייב איבד את בנו ארתור והוא ממחיש את הניסיונות הכושלים בעיקרם של היוצר להתמודד עם הטראומה הנוראה.

אך למרות זאת, ובניגוד ל- Skeleton Tree, האלבום הזה מציע גם מעט אור בתוך החושך. ההתמודדות הכואבת מנשוא הופכת למעט אופטימיות שיום אחד עוד עלול להיות טוב יותר. שיום אחד עוד ניפגש.
קצת אור בחושך: ניק קייב Ghosteen ביקורת אלבום>>

35. (Chvrches- Love is Dead (2018

באלבומם השלישי קרעו הצ'רצ'ס את המסכות מעל מילים מכובסות כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה" בהן כונתה הקריירה שלהם, ולוחצים על דוושת הפופ בכל הכח.

עם דייב סטיוארט (יורית'מיקס) כמנטור ויועץ מקצועי, Love is Dead הוא אלבום פופ לא מתנצל מלא בסינתיסייזרים ומכונות תופים שנשמעים רלוונטיים מאי פעם. ושום מילה על הדואט האדיר עם מאט ברנינגר מהנשיונל.
האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום>>

34. (Phoebe Bridgers– Stranger in the Alps (2017

אלבום הבכורה של היוצרת מקליפורניה הוא יצירה עדינה וקטנה שהופכת כאב ליופי בלתי נתפס.

קולה העדין של ברידג'רס מצליח לחדור לעצמות ולעורר אמוציות כמו שמעט מאוד קולות הצליחו לעשות לאורך העשור. אין לי ספק שכמו יין, אלבום הבכורה הזה רק ילך וישתבח וימצא את דרכו לעוד הרבה אזניים שטרם טעמו ממנו.

33. (Tame Impala- Currents (2015

אחרי 2 אלבומי רוק מובהקים, קווין פרקר וחבריו האוסטרלים מצאו את האיזון המושלם בין רוק, אלקטרוניקה ורחמנא ליצלן, פופ להמונים.

Currents הצליח להביא את ההרכב להמונים ולהפוך את פרקר עצמו לאחד היוצרים העסוקים של העשור.
Tame Impala- Currents ביקורת אלבום>>

32. (2013) Sky Ferreira- Night Time My Time

ב- 2013, ואחרי שנדחה מספר פעמים על ידי חברת התקליטים שלה, שיחררה סקיי פררה סוף סוף את אלבום הבכורה שלה, שהוא נכון להיום, גם את אלבומה האחרון.

כמו הרבה סיפורי סינדרלה, גם האלבום הזה לא מכר יותר מדי בצאתו אבל עם השנים זכה לסוג של מעמד קאלט. 

Night Time, My Time מציג שילוב נפלא ומענג במיוחד של אינד רוק ופופ משובח וממכר במיוחד שקשה לעמוד בפניו. חבל שיותר אנשים לא מכירים את היצירה המופלאה הזאת. מצד שני ההפסד כולו שלהם. 

31.  (2011) PJ Harvey- Let England Shake

"במקומות החשוכים ביותר, הבחורים הצעירים שלנו נורים באקדחים" שרה הארווי באלבומה הפוליטי ביותר ואחד המטלטלים שיצאו העשור הזה. אך מעבר לטקסטים הנפלאים, גם מוזיקלית האלבום הזה שונה מכל מה שהארווי עשתה כאשר מלבד הגיטרות תמצאו באלבום גם לופים, סימפולים כלי נשיפה ועוד. 

יש אלבומים שקשה לתאר אותם במילים ופשוט צריך להאזין להם. Let England Shake הוא אחד מהם.

moadon-tarbut-24

30. (The National- I Am Easy to Find (2019

כל השירים ברפרטואר המופלא של הנשיונל מעוטרים במילותיו הקסומות והעצובות של מאט ברנינגר שמתפייט על נושאים כמו אהבה, בדידות, נישואים, ילדים ואיך אנחנו מתבגרים אל תוך כל זה. 

הפעם אל ברנינגר מצטרפות לא פחות מחמש זמרות שונות ביניהן: ליסה האניגן, קייט סטייבלס וגייל אן דורסי ההורסת(!!) שהופכות את הטקסטים על מערכות היחסים של ברנינגר ממונולוגים לדיאלוגים שוברי לב.

יצירה אמיצה של אחת המניות הבטוחות בהמוזיקה בעשור האחרון.
אור בחשכה: הנשיונל: i Am easy to Find ביקורת אלבום>>

29. (Bruce Springsteen- Western Stars (2019

ללא האי סטריט בנד ודיסטורשן אך עם כלי מיתר וים של רגש, סיפק 'הבוס' את אחד האלבומים המפתיעים והיפים ביותר בקריירה שלו.

שירים "מופשטים" המבוססים בעיקר גיטרה אקוסטית ותזמורי כלי מיתר מפתיעים, מהווים באלבום הזה קרקע אמוציונלית במיוחד לסיפוריו של ספרינגסטין על מסעותיו באמריקה ובמשעולי נפשו.

גם כשהוא מגרד את גיל 70 מלמטה, מוכיח 'הבוס' למה הוא אחד האמנים הגדולים שעדיין פועלים כיום.
כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars ביקורת אלבום>>

28. ׁMount Eerie- A Crow Looked at Me (2017

כמו Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס או Skeleton Tree של ניק קייב, גם אלבומו השמיני של פיל אלברום מתמודד עם אובדן קשה מנשוא.

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס החדש כאב טרי לתינוק.

את כל האובדן והצער האינסופי הוא שחרר ב- A Crow Looked at Me, יצירת מופת אישית, חד פעמית שכל חובב מוזיקה פשוט חייב לשמוע. תכינו את הממחטות.

27. (Bjork- Vulnicura (2015

מה טוב יותר למוזה מלב שבור? אחרי שנפרדה מבן זוגה, מת'יו ברני, הטביעה ביורק את יגונה בכתיבת מוזיקה חדשה שהלכה והתהוותה לכדי אלבומה השמיני, Vulnicura.

שם האלבום הוא בלטינית "תרופה לפצעים" ואכן האלבום נושא בחובו את כל הרגשות, העצב והפצעים המדממים שהותירה הפרידה. זהו ללא ספק האלבום האישי ביותר של ביורק ואחת מפסגות היצירה שלה ושל העשור כולו.

26. (David Bowie- Blackstar (2016

רגע לפני גיל 70 ובדיעבד חודשים ספורים לפני מותו, העניק לנו דייויד בואי במתנה את Blackstar, אלבומו ה- 25 והאחרון בחייו.

ממרומי גילו ואחרי כל התהפוכות המוזיקליות שחווה ועבר, מדהים היה לגלות שבואי המשיך לאתגר אותנו, הפעם עם אלבום ג'אז פיסכדלי מטורף שבדיעבד היו שזורות בו גם מילים מרסקות על מותו המתקרב.

האלבום הזה הוכיח את הכח שיש ליוצר הענק הזה לחדש, לשנות ולדחוף את גבולות המוזיקה עד לקצה. לצערי העולם בלי דייויד בואי הוא מקום קצת יותר משעמם לחיות בו.
דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום>>

10 האלבומים הגדולים של 2019
10 האלבומים הגדולים של 2018
10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

25. (HAIM- Days Are Gone (2013

האלבום הכי מפתיע ברשימה ואולי של העשור. מי היה מאמין ששלישיית אחיות סמי ישראליות שההופעה הראשונה שלהן התקיימה מעדנייה יהודית ששילמה להם בקניידלעך (סיפור אמיתי לגמרי), יהפכו למרעננות הרשמיות של עולם הפופ?

אלבומם הראשון של שלישיית "חיים" משלב באופן נדיר וכל כך כיפי אר נ' בי לצד אינדי פופ ונוטף כריזמה בצורה מעוררת התפעלות. מהאלבומים הכי מהנים של העשור האחרון. אם לעשות פופ, אז לעשות אותו ככה בבקשה.

24. ׁׂ(Kandrick Lammar- To Pimp a Butterfly (2015

באלבומו השני, קנדריק לאמאר מפרק לגורמים את כל מה שחשבנו שאנחנו יודעים על מוזיקה שחורה. סול, פאנק, ג'אז פואמות על טופאק, מה אין באלבום הזה? מדובר ללא ספק ביצירת היפ הופ שטרם נוצרה כמותה.

במידה רבה לאמאר עושה כאן להיפ הופ את מה שהביטלס עשו לרוק. כמו הביטלס לאמאר מצליח להחדיר למוזיקה שלו כל כך הרבה רבדים מוזיקליים, טקסטואליים ורפרנסים תרבותיים באופן שהופך את היצירה שלו לעמוקה וכזאת שיכולה לנגוע כמעט בכל אחד. פשוט מאסטרפיס של היפ הופ.

23. (Kanye West- My Beautiful Dark Twisted Fantasy (2010

לא הרבה אלבומים זכו לשנות תפיסות כלפי ז'אנרים, אבל אלבומו החמישי של האיש והאגו, קניה ווסט הצליח לעשות זאת למוזיקה השחורה ולמוזיקת הפופ בכלל.

באלבום הזה מפרק ומתיך ווסט אלמנטים שונים של מוזיקה פופולרית לכדי יצירה אחת קוהרנטית ומפעימה בהפקה שלה. מדובר בלא פחות באחת ההפקות המהוקצעות ופורצות הגבולות אי פעם.

מבון איבר ועד קינג קרימזון, ווסט יצר מפלצת חוצת גבולות וז'אנרים שהפכה לאחת המוערכות בעשור האחרון ובצדק.

22. (Leonard Cohen- You Want it Darker (2016

"אני מוכן…" שר לאונרד כהן בשיר הפותח את אלבומו האחרון, You Want it Darker, והוא אכן היה מוכן.

You Want it Darker הוא פלרטוט מתמשך של הכהן הגדול עם המוות תוך ניסיון לסגור את הקצוות של מה שנותר בחיים.

מותו של כהן היה מהרגעים העצובים בעשור הזה אבל לפחות אפשר להתנחם במוזיקה הנצחית שהוא שאיר לנו ובאלבומו האחרון והמושלם.
רציתם את זה קודר יותר? לאונרד כהן- You Want it Darker ביקורת אלבום>>
מותו של הכהן הגדול. פרידה מלאונרד כהן>>

21. (Radiohead- A Moon Shaped Pool (2016

מאז שכתבתי את הביקורת על אלבומם התשיעי של רדיוהד, הוא הלך וגדל עלי. היום אני חושב שבזמן אמת אולי לא הערכתי מספיק את היופי הטמון בו, אבל היום אני אוכל את הכובע ומודה שזו אחת היצירות המרשימות והקסומות ביותר שהיה לעשור הזה להציע.

אלבום הושפע מאוד מהעבודה של ג'וני גרינווד ות'ום יורק על פסקולי סרטים ולכן כלי מיתר ותזמורים קלאסיים מאוד נוכחים בו, מה שמקנה ליצירה עומק נפלא וגם מרחיב את הרפרטואר המוזיקלי של רדיוהד לטריטוריות חדשות.
רדיוהד- A Moon Shaped Pool ביקורת אלבום>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

20. (Bon Iver- i,i (2019

אלבומם הרביעי של ג'סטין ורנון ובון איבר הוא האקלקטי ביותר שלהם. האלקטרוניקה פוגשת את הפולק והלב לא יכול שלא להסדק בכל שיר מחדש.

ורנון הוא אחד האמנים הכי משפיעים של העשור האחרון. אמן שמפרק ומרכיב מחדש את המוזיקה כפי שהכרנו אותה ועל הדרך מפרק לנו גם את הנשמה. שירים כמו Faith ו- Naeem הם לא רק מפסגות היצירה שלו, אלה מפסגות היצירה של העשור כולו.
Bon Iver- i,i ביקורת אלבום>>

19. (Vampire Weekend- Father of the Bride (2019

לא פחות משש שנים אחרי אלבום המופת שלהם, Modern Vampires of the City, הפציצו עזרא קניג וחבריו ביצירה אדירה נוספת בת 21 קטעים ומפעימה ביופיה.

עם אורחים כמו סטיב לייסי, דניאל חיים, מארק רונסון ואחרים Father of the Bride הוא אחד האלבומים הכי מרתקים מוזיקלית של העשור האחרון.
ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום>>

18. (Beck- Colors (2017

מי היה מאמין שאחד מאלבומי הפופ המשובחים ביותר של העשור האחרון יגיע דווקא מבק?! כן, קראתם נכון.

שלוש שנים אחרי הדיכאון הקיומי (והמופלא) של Morning Phase, החליט בק לחגוג את החיים באלבום פופ, צבעוני עם השפעות אייטיז וסבנטיז מובהקות.

סלחו לי על המטאפורה המתבקשת, אבל היצירה הזאת הצליחה לצבוע את בק בצבעים חדשים לגמרי שטרם שמענו וזה לא פחות מנפלא.
He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום>>

17. (Lana Del Rey- Norman Fuckin Rockwell (2019

אלבומה החמישי (או השישי תלוי איך סופרים) של לנה דל ריי היה לא פחות מסנסציה. הוא תפס בהפתעה גמורה את מבקרי המוזיקה והקהל כאחד שראו בו את אחד התוצרים המשובחים ביותר של הזמרת ושל העשור כולו.

מפיצ'פורק קיבל האלבום את הציון ההיסטרי של 9.4 (!) ולנה דל ריי את הכינוי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה".

Norman Fuckin Rockwell לא מציג רק את הטרנספורמציה המוזיקלית והלירית האישית שעברה, לנה דל ריי אלא גם את השינוי שהתחולל באומה האמריקאית כולה תחת משטרו של דונלד טראמפ שלידו הציורים הכמעט אוטופיים של נורמן רוקוול נראים כמו זיכרון מתוק מעידן אחר.
פאקינג מעולה! לנה דל ריי- Norman Fucking Roclwell ביקורת אלבום>>

16. (2010) The National- High Violet

אחרי ההתפוצצות של Alligator שהביאה לראשונה את הנשיונל להמונים, High Violet היה ההמשך הטבעי והראוי.

עם סאונד יותר מהודק, עיבודים יותר נגישים וטקסטים מהפנטים פרי עטו של מאט ברנינגר, כמות השירים הטובים באלבום הזה יכולה לפרנס קריירות שלמות של להקות אינדי. ואיזה שיר מושלם זה Bloodbuzz Ohio. קלאסיקה!

15. (Nick Cave & The Bad Seeds – Skeleton Tree (2016

האלבום הזה עצוב אפילו בסטנדרטים של ניק קייב וזה אומר המון. מרוסק ממותו הפתאומי של בנו ארתור, קייב סיפק את אחת היצירות הקודרות והיפות ביותר שלו. יצירה על שכול, מוות ואובדן בלתי נתפס של בן.

רגשית, אלבום הזה ישאיר אתכם פצועים בשדה הקרב, מתחננים לרחמים. ועדיין זו חוויה שאסור לכם לפספס.
Nick Cave & the Bad Seeds- Skeleton Tree ביקורת אלבום>>

14. (LCD Soundsystem- This Is Happening (2010

אלבומם השלישי של LCD Soundsystem קיבע את מעמדו של ג'יימס מרפי כאחד היוצרים הכי מעניינים ומקוריים שפעלו פה.

מדובר בתצוגת תכלית פנומנלית שמשלבת בין מסורות הרוק הקלאסיות למוזיקה האלקטרונית ברמה שאולי אפילו הקדימה את זמנה. מופת של הפקה, מופת של אלבום. 

13.ׂׂ (2014) The War on Drugs – Lost in the Dream

אחד מאלבומי האינדי רוק הטובים של העשור. איכשהו השירים באלבום הזה מצליחים להשמע גם רכים ונעממים אבל גם מלאי אנרגיה בעת ובעונה אחת.

עם סאונד עמוק ומלנכולי, Lost in the Dream מהדהד ליצירות מופתיות כמו Disintegration של הקיור או Neon Bible של ארקייד פייר ועדיין מצליח להשמע רענן וחדשני.

גם A Deeper Understanding, הפולו אפ ל- Lost in a Dream ראוי למקום ברשימה הזאת אבל מה לעשות שיצאו יותר מדי אלבומים טובים בעשור הזה.

12. (Lorde- Melodrama (2017

בזמן אמת סירבתי לקחת חלק בהילולה סביב אלבום הבכורה של לורד, Pure Heroine, שיצא ב- 2013 כשהזמרת הניו זילנדית הייתה בסך הכל בת 17. אבל 4 שנים לאחר מכן, "מלודרמה" היה כבר אופרה אחרת.

מדובר ביצירה אישית, חושפנית, אותנטית ומרתקת על סיפור התבגרותה של כוכבת תחת אור הזרקורים. באלבום הזה לורד מוכיחה שהיא לא עוד כוכבת פופ מהשורה, אלא שיש לה יושרה אמנותית, כישרון מטורף, אמביציה ופאקינג אטיטוד להכנס לרשימה של הגדולות ביותר. לחלוטין מאלבומי הפופ המשובחים שיצאו בעשור האחרון.
לורד- Melodrama ביקורת אלבום>>

11. (The 1975- A Brief Inquiry Into Inline Relationships (2019

באלבומם השלישי, ההבטחה שנקראת The 1975 סוף סוף התממשה. אחרי 2 אלבומים טובים, A Brief Inquiry העלה את הלהקה הבריטית לליגה של הגדולים.

מדובר ללא ספק באחד האלבומים הכי אקלקטיים של העשור, עם מנעד רחב מאוד של סגנונות מג'אז, דרך אלקטרוניקה, רוק, אקוסטי, פוסט פאנק, ניו וייב ועוד.

אבל למרות כל השעטנז הזה, מת'יו הילי וחבריו מצליחים לשמור על רמה גבוהה ואחידה בכל השירים שיוצרים יחד את אחת החוויות המסעירות שנשמעו העשור.

moadon-tarbut-24

10. (Bon Iver- 22, a Million (2016

אחרי אלבום ראשון אקוסטי, שני מלא בקרנות יער ותזמורים מפוצצים, חתך ג'סטין ורנון באלבומם השלישי של בון איבר חזק לאלקטרוניקה.

המהלך האמיץ הזה הוכיח לא רק את האומץ שיש ליוצר הענק הזה וללהקה שלו לשנות ולהשתנות כל הזמן, אלא גם שכל מה שהם נוגעים בו הופך לזהב. תנו לו מסרק ותסמכו על ג'סטין ורנון שהוא כבר יפיק ממנו צלילים שימיסו לכם את הלב.

אגב, 8 (Circle) מהאלבום הוא בקלות מועמד להיות שיר העשור שלי. פשוט יצירה שמימית.
Bon Iver- 22, a Million ביקורת אלבום>>

9. ׁׂ(The National- Sleep Well Beast (2017

כמו שוקולד מריר, גם את המוזיקה של הנשיונל סביר להניח שיבינו רק "מבוגרים". ב- Sleep Well Beast הדיכאון הקיומי והרומנטי של מאט ברנינגר מגיע לשיאו עם אלבום שבעיני מייצג קול של דור.

לא דור של צעירים מרדניים שמחפשים את מקומם בעולם אלא קול של אנשים כמוני, בני שלושים פלוס, דור ה -Y אם תרצו, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה שאיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם.

הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע.
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>

8. (Arctic Monkeys- AM (2013

באופן אישי העדפתי את המאנקיז שלי צעירים, חרמנים וזועמים אבל אי אפשר שלא להודות ש- AM הוא מאסטרפיס של רוק.

נכון אלכס טרנר מעט התברגן ואפילו התתחיל להתלבש יפה, אבל עדיין הטקסטים שלו ננעצים חזק מאוד בנשמה.

בתקופה שהאלבום יצא לימדתי גיטרה ותלמידים שלי פשוט התאהבו בלהקה ובמוזיקה שלה דרך שירים שלימדתי אותם מהאלבום. הניצוץ שהיה להם בעיניים בכל פעם שניגנו ביחד את השירים מ- AM הוכיח כמה חזק הוא תפס וכמה משמעותי הוא היה עבורם. אין לי ספק שכשהדור הזה, שגדל על AM, יתבגר הוא יספר לילדים שלו על אותו אלבום מדהים ששינה את חייו.
10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>

7. (David Bowie- The Next Day (2013

אף אחד לא האמין שנזכה לשמוע אלבום חדש של אייויד בואי בימי חייו, אבל ב- 2013 זה קרה! עשור שלם אחרי Reality, הפתיע את העולם דייויד בואי עם יצירה חדשה ומפעימה שלא נופלת מאף קלאסיקה שלו.

עם טקסטים חותכים ואקטואליים, סאונד אדיר וקולו האלמותי של בואי שהיה פה בשיאו, הוכיח The Next Day שאת מה שהאמן המופלא הזה הספיק לשכוח אחרים לא ילמדו בתקופת חיים שלמה. 

6. (Vampire Weekend- Modern Vampires of the City (2013

אני מודה שלשני האלבומים הראשונים של עזרא קניג וחבריו פחות התחברתי, אבל אלבומם השלישי, Modern Vampires of the City, הוא גיים צ'יינג'ר רציני.

מדובר ביצירה מרשימה, שלא לומר מפעימה, שמצליחה להתיך בצורה מושלמת אינדי רוק, פופ ואלמנטים של מוזיקת עולם עם האמריקנה הניו-יורקית יהודית. זהו כנראה האלבום האלגנטי והאינטליגנטי ביותר ברשימה.

מתוך כל האלבומים האדירים שיצאו ב- 2013 (דייויד בואי, הנשיונל, HAIM, דאפט פאנק, Doughter ועוד), "הרולינג סטון" ו"פיצ'פורק" בחרו ב- Modern Vampires of the City כאלבום השנה, וזו ממש לא הייתה "בחירת רחמים".

5. (Daft Punk- Random Access Memories (2013

ללא ספק האלבום הכי אקלקטי ברשימה. יצירה שכולה מחווה של צמד הצרפתים הגאונים לאמנים ולמוזיקה שעל ברכיה התחנכו. מהדיסקו של הסבנטיז, דרך ג'ורג'יו מורודור ועד ההאוס של הניינטיז, Random Access Memories הוא תצוגת תכלית מרהיבה של יכולות מוזיקליות מטורפות.

וכאילו שהמוזיקליות של הצמד לא מספיקה, הפעם למסע הצטרפו גם פנדה בר, ג'וליאן קזבלנקס, פארל וויליאמס, נייל רוג'רס ועוד המון קולות ואמנים שהרחיבו את המנעד של דאפט פאנק למחוזות שטרם ביקרו בהם בעבר.

באלבום הזה יצרו דאפט פאנק הלכה למעשה יצירה אלקטרונית שמנוגנת כמעט כולה בכלים חיים.

אם לערך "מוזיקה" במילון הייתה תמונה, זו הייתה התמונה של Random Access Memories כי אני לא מכיר הרבה אלבומים יותר מוזיקליים ממנו.
5 שנים ל- Random Access Memories של Daft Punk>>

4. (Sufjan Stevens- Carrie & Lowell (2015

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015.

האמת שעצוב זו מילה קטנה על האלבום הזה. מדובר בחוויה מטלטלת וקשה עם מעט מאוד (אם בכלל) רגעים בהם האור מצליח לחדור פנימה.

המזל הוא שהאלבום הזה יפה כמו שהוא עצוב, מה שהופך את חווית ההאזנה לו לקשה אך מתגמלת במיוחד. מדובר ביצירה שצוללת אל תוך הרבדים הנפשיים העמוקים ביותר של הרוח האנושית, הקשרים שלנו עם היקרים לנו, האהבות, האכזבות, הפרידות וההתמודדות עם הנורא מכל- המוות.
לשיר על המוות ולצאת מזה בחיים: סופיאן סטיבנס- Carrie & Lowell ביקורת אלבום>>

3. (The National- Trouble Will Find Me (2013

רוב הלהקות הולכות ומאבדות את עצמן ככל שעובר הזמן. כמו במערכות יחסים רומנטיות, ברגע שכבשת את היעד קשה לשחזר את ההצלחה הראשונית ואת התשוקה של ההתחלה.

אבל הנשיונל הם מקרה מוזר של הרכב שרק הולך ומשתבח עם השנים. במקום שהלהקה תאבד את הרלוונטיות והאדג'יות שלה, החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו), הלכה והשתפרה מאלבום לאלבום עד לשיא של Trouble Will Find Me.

הטקסטים של מאט ברנינגר על התבגרות, אבהות, אהבה ואבדן התמימות, מגיעים כאן לשיאם וכאשר הם מגובים בלחנים נדירים ביופים והפקה משובחת, התוצאה היא אלבום שיזכר לדורות.

"עוד נפילה לא תמימה ולא אלגנטית אל תוך חיי הבגרות הלא מקסימים" שר ברנינגר באלבום שהוא מניפסט לבני השלושים פלוס שהמציאות מכה בהם ללא רחמים וכמה שזה כואב, ככה זה גם יפה.
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>

2. (Bon Iver- Bon Iver (2011

גאוני, מופתי, מדהים, מרהיב… תנו כל סופרלטיב לאלבום הזה. אבל עבורי המילה המדויקת היא "רוחני". מעטות היצירות שמצליחות לטלטל את הרוח והנשמה כמו אלבומו השני של ג'סטין ורנון ובון איבר.

באלבום הבכורה שלו, הסתגר ג'סטין ורנון בביקתה מכוסה שלג ויצא משם עם אחת היצירות המרגשות והכואבות ביותר שאי פעם נכתבו. ב- Bon Iver, ורנון שכלל את הנוסחה ולגיטרה האקוסטית התווספו קרנות יער, כלי נשיפה, כלי מיתר והכל במינון המדויק. מהתו הראשון ברור שמדובר במשהו מיוחד. מפעים. יצירה של פעם בדור, לא פחות.

האלבום אף זכה בגראמי, מה שהפך את הדרך לקונצנזוס (ולהיות המוזה של קניה ווסט) לקצרה במיוחד. אה כן, ובעיר מולדתו של ורנון, Eau Claire שבוויסקונסין אף מציינים את "יום בון איבר".

כל השירים ב- Bon Iver נקראים על שמות ערים אמיתיות ומומצאות אשר מציינות את הקשר שלנו לעבר, להווה ולמקומות בהן אנו חיים את חיינו. אבל המקומות עליהם שר ורנון הם לא רק פיזיים אלא תודעתיים. הם מצבים נפשיים שמתחברים להוויה הקיומית שלנו.

הטקסטים של ורנון יחד עם קול הפלסצט הייחודי שלו והמוזיקה היפה בצורה חסרת תקדים כמעט, מתחברים יחד לאחת היצירות הייחודיות והיפות ביותר שיצאו לא רק בעשור הזה אלא אי פעם.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

1. (Arcade Fire- The Suburbs (2010

אם הוא לא יעלם עוד קודם לכן, עד שנת 2030, ה"אלבום" כקונספט מוזיקלי ינשום כנראה את נשימותיו האחרונות. סביר מאוד להניח שלילדים שלנו, לשמוע אלבום שלם במקום שירים בודדים ישמע תלוש מהמציאות ולא רלוונטי.

בעידן הסטרימינג אין באמת צורך לשחרר אלבום מלא. מספיקים כמה שירים, רצוי להיטים, שיחרכו את הספוטיפיי ואתם על הגל. לכאורה, אין סיבה להתאמץ ולהקליט מספר רב של שירים רק בכי להוציא אותם ביחד. 

אבל אלבום (וזאת בניגוד לטעות הנפוצה) הוא לא המוצר פיזי, אלא היצירה השלמה ביותר שאמן יכול וצריך לשאוף אליה. האלבום הוא סך הרגשות והתלאות שעבר האמן בדרך ליצירה הנשגבת. כמו צפייה בסרט, כמו התבוננות בציור, כך גם האלבום המוזיקלי מעביר אותנו כמאזינים חווייה שלמה הפורטת על מנעד רחב של רגשות, וזה בדיוק מה שעושה The Suburbs.

אולי לא תמצאו בו את השירים הכי יפים, בטח שלא להיטים, אבל כיצירה, כקונספט, זהו האלבום השלם, המהודק והיפה ביותר שיצא בעשור האחרון.

על פניו The Suburbs עוסק בתקופה מאוד ספציפית בהיסטוריה – שנות החמישים והשישים בארה"ב אז פרחה תפיסת "החלום האמריקני" שחלק מרכזי בהתגלמותו היה מעבר לפרברים הנוחים והמוגנים. אך הלכה למעשה האלבום מהדהד כל הזמן לזמננו אנו ומראה בצורה כל כך אינטילגנטית איך אנחנו כחברה וכאינדיבידואלים השתננו.

איך מעשה פעוט כל כך כמו לכתוב מכתב השתנה בעידן הדיגיטציה. איך תרבות הצריכה הגואה שינתה את הקורפוס החברתי אך גם את העולם הפנימי שלנו. המירוץ למימוש עצמי, החלומות והתקוות שלנו שמתנפצים כמו גלים על מזבח המודרניזציה. ארקייד פייר נוגעים בכל זה ויותר תוך שהם פורטים על נימי הנפש העדינים ביותר. 

The Suburbs הוא לא עוד אלבום, הוא חוויה במלוא מובן המילה וזה הופך אותו יותר מכולם ליצירת מופת על זמנית.
5 שנים ל- The Suburbs
של ארקייד פייר>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

50 אלבומי העשור

באנר מועדון תרבות

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה ולחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Something to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד באלבום בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

אלבומי בכורה

גאונות צרופה או הגזמה פראית? 50 שנה ל- The Velvet Underground & Nico

אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד, הידוע גם בפי יודעי דבר כ"נו, הדיסק הזה עם הבננה", הוא סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. אבל 50 שנה אחרי האם באמת מדובר ביצירת מופת או באחד האלבומים הכי אוברייטד בהיסטוריה?

על אף הצל הכבד שהטילה מלחמת וייטנאם, שנות ה-60 בארה"ב היו ברובן שנים של שינויים ואופטימיות. התנועה לזכויות האזרח הגיעה לשיאה, ההיפים כבשו את לבבות הצעירים עם רעיונות על שלום עולמי ואחווה ורוחות הליברליזם שבו לנשב מעל הדוד סם.

פס הקול המושלם לעידן זה של תמורות חברתיות היה כמובן הרוק שהפך לז'אנר הפופולרי ביותר בקרב צעירי האומה. הרוק הצעיר, הסקסי והבועט בשילוב אירועים חברתיים כמו קיץ האהבה ופסטיבל וודסטוק התחברו לכדי אורגיה ענקית של מוזיקה ואופטימיות שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה.

בתוך כל זה, מגיח לעולם ב-12 במרץ 1967 אחד האלבומים הכי מוזרים בהיסטוריה של המוזיקה. הבן החורג של הרוק שהכרנו עד עכשיו. קראו לו בפשטות The Velvet Underground & Nico.

"מחתרת הקטיפה" (על שם שם ספר שעסק במזוכיזם), הורכבה מכותב שירים מוכשר בשם לו ריד, מוזיקאי מוכשר עוד יותר בשם ג'ון קייל, נגן הגיטרה, סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מקליז. ארבעת החברים החלו להופיע בניו יורק וסביבתה ובשלב מסוים אף הצליחו להרוויח מעט כסף, מה שגרם למקליז לעזוב בטענה כי הוא מתנגד לרעיון של לנגן עבור כסף. סיקסטיז כבר אמרנו? בכל מקרה, את מקומו החליפה מורין טאקר, מהמתופפות ההזויות בהיסטוריה של הרוק שניגנה בעמידה והשתמשה בין היתר בפטישים לצורך כך.

למרות הכישרון של חברי ההרכב ורמת האינטלקטואל הגבוהה של חבריה, איך נגיד את זה? הלהקה לא ממש מילאה אצטדיונים. אבל ככה מתחילה כל אגדה לא? בכל מקרה, המפנה הגיע ב- 1965, כאשר הקולנוענית, ברברה רובין, הכירה בין חברי הלהקה ללא אחר מאשר אמן הפופ-ארט המפורסם, אנדי וורהול. וורהול אהב את התעוזה של ההרכב והחל לנהל אותם. כמו כל יצירה תרבותית, גם בולווט אנדרגראונד ראה וורהול קרקע פוריה לאמנות וכלל אותם במופע המולטימדיה המפורסם שלו, Exploding Plastic Inevitable וב"סדנה", מקום היצירה שלו. וורהול נהג להציג מיצגי וידאו על הלקה בעת שניגנה וחיבר בין המוזיקה שלה לבין אמנות הפופ הייחודית שלו. אה, ועוד משהו קטן, הוא גם החליט לצרף אליה את ניקו, זמרת ודוגמנית הגרמנייה שהוסיפה קצת סקס אפיל ומסתורין ללהקה המתגבשת.

העובדה שוורהול לקח את הולווט תחת חסותו, גרמה להתעניינות מסוימת הפרויקט החדש שלו, אבל בפועל זה לא עזר לאלבום הבכורה שלהם להמריא. למעשה, The Velvet Underground & Nico היה כישלון מסחרי טוטאלי. האלבום מכר משהו בסביבות ה- 30,000 עותקים כאשר גם המבקרים מתעלמים ממנו. באופן גורף היום כאמור האלבום נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק ולאחד האלבומים המשפיעים אי פעם אבל בצאתו, זה ממש לא היה ככה. בצדק?

The Velvet Underground & Nico היה חריג בנוף המוזיקלי של 1967 וזאת עוד בלשון המעטה. תיאוריו של ריד אודות צדדיה האפלים של ניו-יורק על שלל טיפוסיה המפוקפקים לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הליברלית והאופטימית של הסיקסטיז. הטקסטים על זנות, התעללות ומזוכיזם, היו הכי רחוקים מהשוויון, האחווה והמין החופשי של התקופה.

אפילו חגיגת הסמים של ריד הייתה שונה לאין ערוך מזאת של ההיפים לדוגמה. בעוד הם שאפו לחוויה מרחיבת אופקים, ריד חווה זאת כקריז מטונף בלתי ניתן לריסון.  "אני מרגיש חולה ומלוכלך, יותר מת מחי" הוא שר ב- I'm Waiting For The Man שזה הכי שונה בעולם מ- Let The Sunshine In כאמור.

בראיה לאחור זה היה אמיץ לשיר על הנושאים הללו ולהעלות אותם לסדר היום, וברגע שתם עידן הפוליטיקלי קורקט זה גם קל יותר להסתכל אחורה ולגלות שהיו מי שלא ישרו איתו קו. אבל האם זה מספיק בכדי לקרוא לאלבום הזה יצירת מופת? בכלל לא בטוח.

מבחינה מוזיקלית, The Velvet Underground & Nico "מתהדר" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בהפקה Lo-Fi מינימליסטית על גבול החובבנית שלעיתים אפילו מקשה על חוויית ההאזנה. בואו רק נגיד שוורהול היה אמן הרבה יותר טוב מאשר מפיק מוזיקלי.  אפשר כמובן לטעון שבעידן בו ההפקה והסאונד הפכו למרכיבים חשובים במוזיקה (Pet Sounds, Revolver ועוד) דווקא החספוס והחובבנות של הולווט אנדרגראונד ייחדו אותה ושמרו על האותנטיות שלה, אבל אני בכל אופן, מצדיע למי שמסוגל לשרוד את האלבום עד סופו.

גם שירים כמו I'm Waiting for My Man או Venus in Furs על אף החתרנות והחלוציות שבהם, פשוט לא עושים את זה לסחי כמוני. בטח לא 7 דקות רפיטטיביות להחריד של Heroin. דווקא ברגעים בהם הלהקה מציגה את הצד הרך שלה היא נשמעת הרבה יותר טוב. Sunday Morning, Femme Fatal ו- I'll Be Your Mirror לדוגמה, וזה עוד למרות הקול הנוראי של ניקו שאחרי 50 שנה חיים להודות בזה, הוא פשוט חרא.

מעבר לסאונד הנוראי, הגיטרות הלא מכוונות וחוסר ההצלחה הכללי The Velvet Underground & Nico הוא בעיקר סמל. סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. זהו פסקול האאוטסיידרים המושלם ותאמינו לי, כל מי שהחזיק אי פעם גיטרה הרגיש קצת אאוסיידר, לכן כמאמר המשפט המפורסם של בריאן אינו, "האלבום אולי מכר רק 30,000 עותקים, אבל כל אחד ממי שקנה עותק רץ להקים להקה". ואילו אמנים הושפעו מהולווט אנדרגראונד? פחות או יותר כולם. מספיק רק לומר דייויד בואי, אר.אי.אם והסטרוקס בשביל להבין עם מי יש לנו עסק.

למרות שהמונח "הומצא" רק בשנות ה-80, זה לא יהיה מוגזם להגיד שה- The Velvet Underground & Nico הוא האלבום האלטרנטיבי, אבל ממש אלטרנטיבי, הראשון, וזה ממש לא משהו שיש להקל בו ראש. אבל עדיין אם באמת מתייחסים לאלבום כמכלול, אני חושב שההייפ גדול מסך חלקיו. מרוב הסופרלטיבים שהוא קיבל לאורך השנים אני לא יכול לחשוב על מבקר אחד שיעז להוציא את האוויר מהבלון הזה. לחלוטין מדובר באלבום בכורה מעניין, בעל טקסטים מושחזים ואקטואליים שמתבלט בחריגותו בנוף המוזיקלי- שזה דבר טוב. אבל יצירת מופת? יש מצב שנסחפנו קצת.

כועסים עלי? רוצים להגיב? תנו הצצה לפייסבוק של המועדון>>

THE VELVET

בלי למצמץ- Blink 182 הוא מאלבומי הרוק המפתיעים והטובים ביותר בעשורים האחרונים

"יצירת מופת לא מוערכת", "רגע מכונן בהיסטוריה של הפאנק", "יצירת מופת ללא עוררין", "אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים", אלו הם רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל Blink 182, אלבומם החמישי של להקת הפאנק-פופ. כן אותם חברה ששרו בניינטיז על פלוצים, אוננות ורצו ערומים בקליפים שלהם. 

"אין מצב שזה הם!" אמר לי בפליאה מושון, חבר טוב, גיטריסט מדופלם וחובב רוק מושבע כשהשמעתי לו את אלבומם החמישי של בלינק 182 אי שם ב-2003. אני יודע, זה מוזר, אמרתי לו ואני מספר גם לכם. אבל האמת היא? שמדובר באלבום רוק פשוט אדיר!

בזמן האחרון אני במוד נוסטלגי. אולי זה בגלל כל האמנים שנטשו אותנו ב-2016, אולי זה בגלל שאני תוהה לגבי המורשת המוזיקלית שאשאיר לילדי הקטנים ואולי זה סתם בגלל שהזדקנתי. תהא הסיבה אשר תהא, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר אחורה לתקופת חשוכות בחיי. תקופות בהן האזנתי לסקורפיונס, איירוסמית', הקילרס (שעל אלבומם Sam's Town כתבתי כאן לא מזמן) ורחמנא ליצלן אפילו לבלינק 182. תהרגו אותי.

אני רוצה לראות האם לשירים האלה עדיין יש משמעות בשבילי. האם אני עדיין מסוגל לשמוע אותם ולהתחבר אליהם? והאמת היא, שלא ממש. את רוב הלהקות ששמעתי בעבר הרחוק אני לא מסוגל לשמוע היום. השתנתי, התבגרתי, למדתי וחקרתי. אבל יש אלבומים שבמרחק הזמן ולמרות שאני לא מקשיב להם יותר, אני יכול להבין למה אהבתי ו- Blink 182 הוא אלבום כזה.

מבקרים וחובבי מוזיקה כאחד, הם עם מוזר. הם לא בהכרח אוהבים שינויים. תנו להם עוד מהמוכר והאהוב והם יהיו שמחים. בכלל כבני אדם מאוד קשה לנו עם שינויים. המוח שלנו עובד על פי סכמות ואנחנו ממהרים לשפוט ולהגדיר אנשים, תופעות ואירועים. להכניס הכל לתבניות מוכרות. ככה קל לנו יותר להתמודד עם העולם.

אופן החשיבה הצר הזה הוא שמקבע את התפיסה שלהקות רוק תמיד יהיו מוערכות יותר מלהקות פופ, שהרוק הקלסי של שנות ה- 70 תמיד יאפיל זה של שנות ה- 2000 ושלנון ומקרטני הם הכותבים הכי גדולים אי פעם (הם לא). הגישה הזאת מקשה על אמנים להתפתח ולנסות כיוונים אחרים. ברגע שסימנו אותך במשבצת מסוימת, יהיה לך מאוד קשה לשבור אותה.

כמובן שאמן "אמיתי" שיוצר קודם כל למען להט היצירה, לא צריך לחשוב על מה יגידו לו ואיך יקבלו אותו. כך קיבלנו אמנים ששינו את הסגנון המוזיקלי שלהם ב- 180 מעלות ועדיין זכו לעדנה מהקהל והמבקרים גם יחד. רדיוהד והביטלס הן רק דוגמאות אחדות. ובכל זאת כשבלינק 182 רצו להראות שיש בהם יותר מלהקה של בדיחות קקי פיפי, העולם הרים גבה. ואולי בצדק.

בסוף שנות ה-90 בלינק 182 כבשו את המיינסטרים עם להיטי ענק קליטים להחריד ומטומטמים להפליא. הם גן שלטו ב- MTV עם שלל קליפים בלתי נשכחים הכוללים עירום, גמדים ופרודיות על להקות ניינטיז. אבל אז החליטה השלישייה שזהו זה. הגיע הזמן להתבגר. יותר נכון היה זה טום דלונג, הגיטריסט ואחד הכוחות המניעים של הטריו, שהרגיש מיצוי מהדרך המוזיקלית של ההרכב ורצה לחקור טריטוריות חדשות. חיפושיו המוזיקליים הביאו אותו להקים להקת רוק כבדה יותר בשם Box Car Racer עם כמה שירים לא רעים בכלל, ובהמשך את Angels and Airwaves המתוחכמת יותר.

תוסיפו לכך את העובדה ששלושת החברים הפכו לאבות ואת האווירה בארה"ב בתחילת המילניום החדש בצל פיגועי ה-11 בספטמבר, והרי לכם קרקע פוריה למוזיקה אינטרוספקטיבית, ניסיונית ובוגרת הרבה יותר.

כלל התהליכים הללו התנקזו לתוך אלבומם החמישי של הלהקה, שנקרא בפשטות: Blink 182. אחרי שאלבומיהם האחרונים נקראו בתרגום חופשי "החוקן של המדינה" – מחווה לא מצחיקה לסרט שיצא באותם ימים בשם "אויב המדינה" (באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר) ו"תורידי את המכנסיים והג'קט שלך", גם ברמת הטייטל, Blink 182 היה הצהרה. אין יתר בדיחות, אנחנו פה נטו בשביל המוזיקה.

אם תתגברו על Feeling This שפותח את האלבום עם אותו קו מוזיקלי מוכר (שלא תטעו, עדיין מדובר בשיר מעולה), תבינו מהר מאוד ש- Blink 182 הוא כל מה ש בלינק 182 הם לא. בשיר השני אנחנו כבר מקבלים בראש את Obvious הכבד והמהורהר ואחריו את I Miss You, בלדה אקוסטית שקטה, קטנה ויפה בה ברקר מתופף עם "מברשות" בהשראת Lovecats של הקיור.

בשיר הרביעי, Violence, כבר לא תזהו שמדובר באותה להקה שניפקה לעולם את All The Small Things, אחד מלהיטי הניינטיז היותר מעיקים. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה של רוקנ'רול לפרצוף שלא תשאיר אתכם אדישים. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר מכן תגלו קטע מוסתר בו מקריאה השחקנית, ג'ואן וויילי, מכתב אמיתי שכתב סבו של מארק הופוס, בסיסט הלהקה, לאשתו בזמן שלחם במלחמת העולם השניה. הקטע מסתיים בפתאומיות עם Stockholm Syndrome, מהקטעים היותר כבדים ויפים של הלהקה שעוסק בפרנויה ופחד מהתמודדות עם העולם שבחוץ.

הוייב האפל של האלבום ממשיך גם עם Down ו- The Fallen Interlude האינסטרומנטלי (קטע אינסטרומנטלי באלבום של בלינק 182? באמת?). עוד שיא באלבום הוא Asthenia ("חולשה"), שנולד מתוך התהייה האם לאסטרונאוטים בחלל שווה לחזור לכדור הארץ על כל הסבל שבו או לחפש מקומות חדשים. אולי נדוש, אבל בהחלט לא בקאנון של בלינק.

בכלל, אל תצפו למצוא באלבום הזה טקסטים סטייל תום יורק או בוב דילן, זה לא שם. ההתפחות של בלינק היא יותר ברמת הסאונד והנושאים בהם עוסקים השירים ופחות בטקסטים הפיוטיים. אבל כן נעים לראות התקדמות גם בגזרה הזאת. כיף גם לשמוע שגם ברגעים היותר פופיים באלבום כמו  Feeling This, Go ו- Always הממכר ברמות פסיכוטיות עם הסינתיסייזר סטייל 1984, הלהקה מצליחה להישמע בוגרת יותר וטובה יותר.

זוכרים שדברנו על הקיור? אז טום דלונג הוא מעריץ גדול של רוברט סמית' שהתבקש להתארח באלבום. התוצאה? All of This הקודר שנשמע כאילו הוא נלקח ישירות מהרפרטואר של הקיור. מי היה מאמין שבלינק 182 מסוגלים לעשות פוסט פאנק כל כך טוב?

את האלבום סוגרים Here's Your Letter הלא רע אבל גם הלא ממש טוב ו- I'm Lost Without You, כנראה השיר הכי לא בלינק 182 ברפרטואר של בלינק 182 המציג את הלהקה במוד איטי במיוחד עם פסנתר, אפקטים של לופים וטקסט על אהבה אבודה. ללא ספק סגיר ראוי לאלבום יותר מראוי שמוכיח את המטמורפוזה הדרמטית והכל כך מוצלחת שעברה הלהקה.

לצערי, את השלב האבולוציוני הזה במוזיקה של בלינק 182 קשה היה לבחון לאורך תקופה משום שזמן לא רב לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה וחזרה רק ב- 2011 עם אלבום חדש שהמשיך את הסטייל של Blink 182 אם כי בצורה הרבה פחות מוצלחת. בסופו של יום הניצנים שהביאו למתיחות בין דלונג למארק הופוס וטראוויס ברקר בזמן הקלטות Blink 182, גרמו לעזיבתו הפתאומית והמתוקשרת במיוחד של דלונג מההרכב ב- 2015.

בשורה התחתונה, Blink 182 הוא לא יצירת מופת. הוא לא אלבום שישנה את חייכם, הוא לא רגע מכונן בהיסטוריה. ממש לא. אבל הוא כן אלבום רוק מעולה ומהנה שמוכיח שעם כוונות טובות ויכולות מוזיקליות לא רעות בכלל, ניתן לעשות מוזיקה כבדת משקל ועם משמעות שתהדהד לעתיד. זה בהחלט אלבום שהייתי שמח שילדי ינגנו בעודם מתבגרים לכיוון רדיוהד, הקיור, הסטרוקס ואחרים ובהחלט מאותם רגעים מפתיעים שמוכיחים שאסור לנו למהר ולשפוט הרכבים ואלבומים לפני שבאמת, אבל באמת נותנים להם צ'אנס. קוראי ה- Rolling Stone הכריזו על האלבום הזה כאחד מ-20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. אין לי אלא להסכים.

רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים תנו בקליק >>

blink.jpg

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11 בספטמבר: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה- 11.9 עמד העולם החופשי לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש. אבל מהר מאוד ההזדהות הפכה למחאה קולנית כלפי מה שנתפס כדורסנות האמריקאית.
15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם.

ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?.

להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים על אדמת אמריקה ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה.

סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

מעבר לטראומה האישית שנגעה כמעט בכל אדם אשר לב פועם בחזהו, לאסון הייתה השפעה מיידית גם על עולם המוזיקה. מיד לאחר הפיגועים הזמן כאילו עמד מלכת ומוזיקה כמעט ולא נשמעה בימים הראשונים שלאחר הפיגועים. באופן טבעי לאנשים לא הייתה פניות רגשית להאזין למוזיקה והאווירה הכללית הייתה של ריקנות שמוזיקה בין כה וכה לא תצליח למלא.

moadon-tarbut-24

רק לאחר תקופת עיכול קצרה, החלו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עדינים ונוגים שלא יכעיסו בטעות אף אחד. למעשה הונהגה באותה תקופה מעין צנזורה שכללה 156 אלבומים  ידועים שנאסרו לשידור ביותר מ- 1170 תחנות רדיו בארה"ב. בין השירים והלהקות שנאסרו להשמעה אפשר למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

זמן לא רב אחרי שמוזיקה חזרה להתנגן הגיעו גם מופעי ההצדעה ואלבומי הצדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

במרחק של עוד כמה שבועות מהאירועים, החלו לצוף אל פני השטח עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות הכוחנית. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות.

מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה בשירים הללו שדרשו נקמה. דוגמה לגישה הפטריוטית השמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה הקסומה: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקתם עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר בפומבי את נשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא הגיעו מאותו מקום.

מיותר לציין שהציבור האמריקאי השמרני ממש לא אהב לשמוע את ההתבטאות הזאת וכתוצאה מכך מיליונים החרימו את הלהקה, שרפו בפומבי מרצ'נדייס וקיימו השלכות פומביות של האלבומים שלהם לפחי זבל ענקיים. הסיפור זכה לתהודה ציבורית רחבה ואף תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

"שמיים של כמיהה…"

רק לאחר תקופת צינון מסוימת הזעם הלך והתחלף בגישה המכונה "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר רגועה ומכילה. היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות, חשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה לשימור הערכים הליברליים של ארצות הברית של אמריקה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל אלן ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002.

האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי.

מצד אחד מבכה ספרינגסטין את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה. הוא מחזק את אזרחיה ומתפייט באופן מעורר השתאות על האופן בו הם תמיד קמים מהקרשים חזקים יותר ומאוחדים יותר: "שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא מייצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסולה של אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת.

למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מ"ציר הרשע" שמעודד טרור עולמי, שאר מדינות העולם לא השתכנעו והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט), אישיים (מלמת המפרץ) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף, וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והליברליות שחיבקו את ארה"ב, החלו לצאת יותר ויותר יצירות ושירי מחאה כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. האלבום הסופר מצליח מתאר את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ.

אל גרין דיי הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כאשר יצירה נוספת שווה להזכיר בהקשר המחאתי שלה היא Hail to the Thief של רדיוהד.

אך מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם מחוץ לעולם הרוק. כך למשל אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental מ- 2006, מתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה- 11.9 הם מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית.

התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. 

מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו בוודאות שהאירועים הנוראיים האלה ישארו חקוקים בהיסטוריה לעד.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר בנושא ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

15 שנה ל-Is This it של הסטרוקס

אלבום הרוק החשוב ביותר של שנות ה-2000 חוגג 15. זה הזמן להצדיע לו וללהקה שהחזירה את הגיטרות והסקיני ג'ינס לאופנה. 

תחילת שנות ה-2000. מהפכת הגראנג' היא כבר זיכרון רחוק, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות, הנו-מטאל משתלט על כל חלקה טובה ו'טראוויס' היא הלהקה הכי גדולה בעולם. אחרי שנים של שגשוג, הרוק נכנס למשבר וזקוק נואשות למושיע חדש.

בעידן של פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר, עיני העולם כולו היו נשואות לניו יורק החבולה ולדרך בה היא מתמודדת עם האסון. אבל במקום לגלות שם יצירות חורכות לב (היו גם כאלה) הן גילו חבורה של 5 נערים צעירים, אמביציוזיים וחרמנים, לובשי ג'ינסטים צמודים ומעילי עור שהחזירו לחובבי הרוק את הצבע ללחיים.

"אני אומר את הדברים הנכונים אבל מתנהג לגמרי הפוך …".

עוד לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ההייפ סביב הסטרוקס מניו יורק, היה מטורף. ה-EP שלהם, The Modern Age, שיצא בינואר 2001, הצית מלחמת בין חברות התקליטים על הזכות להחתים אותם, וכל צעד שלהם סוקר בהרחבה בכל האתרים והבלוגים הנחשבים בעולם. כולם תלו בחבורה הצעירה בהנהגתו של ג'וליאן קזבלנקס האדיש והמוכשר בטירוף, תקוות שיצליחו להעיר את עולם המוזיקה. למרבה הפלא, הסטרוקס לא רק שלא נבהלו מהציפיות, אלא אף התעלו עליהן עם אלבום רוק צעיר, חי, מרענן ובועט שגם אחרי 15 שנה אחרי, מקמט את מבחן הזמן.

אומרים שאלבום מופת, כמו תמונה, תופס רגע בהיסטוריה ומזקק אותו לכדי יצירה מוזיקלית שמתעדת את רוח התקופה. ואכן ב- Is This it מצליחים הסטרוקס לכלוא את משב הרוח המוזיקלי המרענן שנדף מהרוקנ'רול האמריקאי והניו יורקי בפרט בתחילת העשור.

אבל בנוסף לזאת, עוסק Is This it בנושאים שתמיד מעסיקים בני נוער כמו אהבה, מין, אלכוהול, הצלחה וכישלון בלי מסכות ובלי להתנחמד. אין נער מתבגר אחד שלא יאזין לטקסטים הנצחיים של קזבלנקס ולא ימצא בהם חיבור או נחמה, ולכן Is This it נמצא בשורה אחת עם אלבומים מופתיים אחרים כמו Nevermind, Mellon Collie and the Infinate Sadness, The Stone Roses ועוד שהפכו לקולו של דור.

"אני רוצה לגזול את התמימות שלך…"

ההצלחה המטאורית של הסטרוקס הביאה לתחייה מחודשת של הרוק ושטפה את המיינסטרים בלהקות אלטרנטיביות כמו The White Strips, Yeah Yeah Yeahs, Franz Ferdinand, The Libertines, Kings Of Leon ואחרות שחייבות את הצלחתן לסטרוקס. מפגן הכוח של חמישייה הניו יורקית הביאה את צרכני המוזיקה של התקופה להסיט מבטם מההיפ הופ, הנו מטאל ושאר סגנונות חזרה אל רוק הגיטרות. במובן מסוים עשו הסטרוקס לרוק בשנות האלפיים את מה שנירוונה עשו רק עשור קודם לכן. פשוט עם יותר סטייל.

כאמור, Is This it נשען על מסורות רוקנ'רול קלאסיות, בעיקר משנות השבעים דוגמת Television ו-The Velvet Underground, אך בו בעת מצליח להישמע אקטואלי ואפילו לקדם את הסאונד הוינטג'י הזה צעד אחד קדימה. הדיסטורשן בקול של ג'וליאן, חספוס הגיטרות, האווירה האורבנית, הכל זועק קלאסי. אך ההפקה המלוטשת, הדיוק הכמעט בלתי אנושי של מבנה השירים, הטקסטים הלא מתפשרים והחכמים להפליא, כל אלה הופכים את העיסה המוזיקלית של Is This it ליותר קוהרנטית, עכשווית וכן, גם יותר פופית.

"החיים נראים לא מציאותיים, אולי נעלה לחדר שלך…?"

15 שנים אחרי, מקום ראשון במצעד אלבומי העשור של NME (מקום שני בזה של הרולינג סטון) ואינספור להקות שהושפעו ישירות ממנו (בלי הסטרוקס הארקטיק מאנקיז לעולם לא היו קיימים), Is This it כבר תפס לעצמו מקום של כבוד בין יצירות המופת ההיסטוריות של המוזיקה הפופולרית. הוא גם באופן אישי אחד מאלבומי הרוק האהובים עלי.

שירים כמו Last Nite, Hard to Explain, Someday, The Modern Age ואחרים, כבר הפכו לקלסיקות רוק ולשירים שכל נגן גיטרה שואף לנגן. רק על שאלה אחת מהותית אין לי עדיין תשובה חד משמעית: למה האלבום פחות תפס בישראל? אבל זו כבר שאלה לפוסט אחר.

והנה עוד אנקדוטה קטנה שאני תמיד אוהב לחלוק כשאני מדבר או כותב על הסטרוקס. אם יש מדד לכוחה של קלאסיקה, הרי זו כמות הקאברים, הפרודיות והרפרנסים התרבותיים להן היא זוכה. אז פחות משנה אחרי צאת Is This it, להקת הפאנק-פופ, Sum 41, צילמה קליפ שהוא כולו מחווה פארודית לסטרוקס ולקליפ Last Nite. תהנו.

מוזמנים לעשת לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

STROKES