אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה לחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Somthing to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו ביי פאר. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

אלבומי בכורה

גאונות צרופה או הגזמה פראית? 50 שנה ל- The Velvet Underground & Nico

אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד, הידוע גם בפי יודעי דבר כ"נו, הדיסק הזה עם הבננה", הוא סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. אבל 50 שנה אחרי האם באמת מדובר ביצירת מופת או באחד האלבומים הכי אוברייטד בהיסטוריה?

על אף הצל הכבד שהטילה מלחמת וייטנאם, שנות ה-60 בארה"ב היו ברובן שנים של שינויים ואופטימיות. התנועה לזכויות האזרח הגיעה לשיאה, ההיפים כבשו את לבבות הצעירים עם רעיונות על שלום עולמי ואחווה ורוחות הליברליזם שבו לנשב מעל הדוד סם.

פס הקול המושלם לעידן זה של תמורות חברתיות היה כמובן הרוק שהפך לז'אנר הפופולרי ביותר בקרב צעירי האומה. הרוק הצעיר, הסקסי והבועט בשילוב אירועים חברתיים כמו קיץ האהבה ופסטיבל וודסטוק התחברו לכדי אורגיה ענקית של מוזיקה ואופטימיות שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה.

בתוך כל זה, מגיח לעולם ב-12 במרץ 1967 אחד האלבומים הכי מוזרים בהיסטוריה של המוזיקה. הבן החורג של הרוק שהכרנו עד עכשיו. קראו לו בפשטות The Velvet Underground & Nico.

"מחתרת הקטיפה" (על שם שם ספר שעסק במזוכיזם), הורכבה מכותב שירים מוכשר בשם לו ריד, מוזיקאי מוכשר עוד יותר בשם ג'ון קייל, נגן הגיטרה, סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מקליז. ארבעת החברים החלו להופיע בניו יורק וסביבתה ובשלב מסוים אף הצליחו להרוויח מעט כסף, מה שגרם למקליז לעזוב בטענה כי הוא מתנגד לרעיון של לנגן עבור כסף. סיקסטיז כבר אמרנו? בכל מקרה, את מקומו החליפה מורין טאקר, מהמתופפות ההזויות בהיסטוריה של הרוק שניגנה בעמידה והשתמשה בין היתר בפטישים לצורך כך.

למרות הכישרון של חברי ההרכב ורמת האינטלקטואל הגבוהה של חבריה, איך נגיד את זה? הלהקה לא ממש מילאה אצטדיונים. אבל ככה מתחילה כל אגדה לא? בכל מקרה, המפנה הגיע ב- 1965, כאשר הקולנוענית, ברברה רובין, הכירה בין חברי הלהקה ללא אחר מאשר אמן הפופ-ארט המפורסם, אנדי וורהול. וורהול אהב את התעוזה של ההרכב והחל לנהל אותם. כמו כל יצירה תרבותית, גם בולווט אנדרגראונד ראה וורהול קרקע פוריה לאמנות וכלל אותם במופע המולטימדיה המפורסם שלו, Exploding Plastic Inevitable וב"סדנה", מקום היצירה שלו. וורהול נהג להציג מיצגי וידאו על הלקה בעת שניגנה וחיבר בין המוזיקה שלה לבין אמנות הפופ הייחודית שלו. אה, ועוד משהו קטן, הוא גם החליט לצרף אליה את ניקו, זמרת ודוגמנית הגרמנייה שהוסיפה קצת סקס אפיל ומסתורין ללהקה המתגבשת.

העובדה שוורהול לקח את הולווט תחת חסותו, גרמה להתעניינות מסוימת הפרויקט החדש שלו, אבל בפועל זה לא עזר לאלבום הבכורה שלהם להמריא. למעשה, The Velvet Underground & Nico היה כישלון מסחרי טוטאלי. האלבום מכר משהו בסביבות ה- 30,000 עותקים כאשר גם המבקרים מתעלמים ממנו. באופן גורף היום כאמור האלבום נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק ולאחד האלבומים המשפיעים אי פעם אבל בצאתו, זה ממש לא היה ככה. בצדק?

The Velvet Underground & Nico היה חריג בנוף המוזיקלי של 1967 וזאת עוד בלשון המעטה. תיאוריו של ריד אודות צדדיה האפלים של ניו-יורק על שלל טיפוסיה המפוקפקים לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הליברלית והאופטימית של הסיקסטיז. הטקסטים על זנות, התעללות ומזוכיזם, היו הכי רחוקים מהשוויון, האחווה והמין החופשי של התקופה.

אפילו חגיגת הסמים של ריד הייתה שונה לאין ערוך מזאת של ההיפים לדוגמה. בעוד הם שאפו לחוויה מרחיבת אופקים, ריד חווה זאת כקריז מטונף בלתי ניתן לריסון.  "אני מרגיש חולה ומלוכלך, יותר מת מחי" הוא שר ב- I'm Waiting For The Man שזה הכי שונה בעולם מ- Let The Sunshine In כאמור.

בראיה לאחור זה היה אמיץ לשיר על הנושאים הללו ולהעלות אותם לסדר היום, וברגע שתם עידן הפוליטיקלי קורקט זה גם קל יותר להסתכל אחורה ולגלות שהיו מי שלא ישרו איתו קו. אבל האם זה מספיק בכדי לקרוא לאלבום הזה יצירת מופת? בכלל לא בטוח.

מבחינה מוזיקלית, The Velvet Underground & Nico "מתהדר" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בהפקה Lo-Fi מינימליסטית על גבול החובבנית שלעיתים אפילו מקשה על חוויית ההאזנה. בואו רק נגיד שוורהול היה אמן הרבה יותר טוב מאשר מפיק מוזיקלי.  אפשר כמובן לטעון שבעידן בו ההפקה והסאונד הפכו למרכיבים חשובים במוזיקה (Pet Sounds, Revolver ועוד) דווקא החספוס והחובבנות של הולווט אנדרגראונד ייחדו אותה ושמרו על האותנטיות שלה, אבל אני בכל אופן, מצדיע למי שמסוגל לשרוד את האלבום עד סופו.

גם שירים כמו I'm Waiting for My Man או Venus in Furs על אף החתרנות והחלוציות שבהם, פשוט לא עושים את זה לסחי כמוני. בטח לא 7 דקות רפיטטיביות להחריד של Heroin. דווקא ברגעים בהם הלהקה מציגה את הצד הרך שלה היא נשמעת הרבה יותר טוב. Sunday Morning, Femme Fatal ו- I'll Be Your Mirror לדוגמה, וזה עוד למרות הקול הנוראי של ניקו שאחרי 50 שנה חיים להודות בזה, הוא פשוט חרא.

מעבר לסאונד הנוראי, הגיטרות הלא מכוונות וחוסר ההצלחה הכללי The Velvet Underground & Nico הוא בעיקר סמל. סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. זהו פסקול האאוטסיידרים המושלם ותאמינו לי, כל מי שהחזיק אי פעם גיטרה הרגיש קצת אאוסיידר, לכן כמאמר המשפט המפורסם של בריאן אינו, "האלבום אולי מכר רק 30,000 עותקים, אבל כל אחד ממי שקנה עותק רץ להקים להקה". ואילו אמנים הושפעו מהולווט אנדרגראונד? פחות או יותר כולם. מספיק רק לומר דייויד בואי, אר.אי.אם והסטרוקס בשביל להבין עם מי יש לנו עסק.

למרות שהמונח "הומצא" רק בשנות ה-80, זה לא יהיה מוגזם להגיד שה- The Velvet Underground & Nico הוא האלבום האלטרנטיבי, אבל ממש אלטרנטיבי, הראשון, וזה ממש לא משהו שיש להקל בו ראש. אבל עדיין אם באמת מתייחסים לאלבום כמכלול, אני חושב שההייפ גדול מסך חלקיו. מרוב הסופרלטיבים שהוא קיבל לאורך השנים אני לא יכול לחשוב על מבקר אחד שיעז להוציא את האוויר מהבלון הזה. לחלוטין מדובר באלבום בכורה מעניין, בעל טקסטים מושחזים ואקטואליים שמתבלט בחריגותו בנוף המוזיקלי- שזה דבר טוב. אבל יצירת מופת? יש מצב שנסחפנו קצת.

כועסים עלי? רוצים להגיב? תנו הצצה לפייסבוק של המועדון>>

THE VELVET

בלי למצמץ- Blink 182 הוא מאלבומי הרוק המפתיעים והטובים ביותר בעשורים האחרונים

"יצירת מופת לא מוערכת", "רגע מכונן בהיסטוריה של הפאנק", "יצירת מופת ללא עוררין", "אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים", אלו הם רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל Blink 182, אלבומם החמישי של להקת הפאנק-פופ. כן אותם חברה ששרו בניינטיז על פלוצים, אוננות ורצו ערומים בקליפים שלהם. 

"אין מצב שזה הם!" אמר לי בפליאה מושון, חבר טוב, גיטריסט מדופלם וחובב רוק מושבע כשהשמעתי לו את אלבומם החמישי של בלינק 182 אי שם ב-2003. אני יודע, זה מוזר, אמרתי לו ואני מספר גם לכם. אבל האמת היא? שמדובר באלבום רוק פשוט אדיר!

בזמן האחרון אני במוד נוסטלגי. אולי זה בגלל כל האמנים שנטשו אותנו ב-2016, אולי זה בגלל שאני תוהה לגבי המורשת המוזיקלית שאשאיר לילדי הקטנים ואולי זה סתם בגלל שהזדקנתי. תהא הסיבה אשר תהא, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר אחורה לתקופת חשוכות בחיי. תקופות בהן האזנתי לסקורפיונס, איירוסמית', הקילרס (שעל אלבומם Sam's Town כתבתי כאן לא מזמן) ורחמנא ליצלן אפילו לבלינק 182. תהרגו אותי.

אני רוצה לראות האם לשירים האלה עדיין יש משמעות בשבילי. האם אני עדיין מסוגל לשמוע אותם ולהתחבר אליהם? והאמת היא, שלא ממש. את רוב הלהקות ששמעתי בעבר הרחוק אני לא מסוגל לשמוע היום. השתנתי, התבגרתי, למדתי וחקרתי. אבל יש אלבומים שבמרחק הזמן ולמרות שאני לא מקשיב להם יותר, אני יכול להבין למה אהבתי ו- Blink 182 הוא אלבום כזה.

מבקרים וחובבי מוזיקה כאחד, הם עם מוזר. הם לא בהכרח אוהבים שינויים. תנו להם עוד מהמוכר והאהוב והם יהיו שמחים. בכלל כבני אדם מאוד קשה לנו עם שינויים. המוח שלנו עובד על פי סכמות ואנחנו ממהרים לשפוט ולהגדיר אנשים, תופעות ואירועים. להכניס הכל לתבניות מוכרות. ככה קל לנו יותר להתמודד עם העולם.

אופן החשיבה הצר הזה הוא שמקבע את התפיסה שלהקות רוק תמיד יהיו מוערכות יותר מלהקות פופ, שהרוק הקלסי של שנות ה- 70 תמיד יאפיל זה של שנות ה- 2000 ושלנון ומקרטני הם הכותבים הכי גדולים אי פעם (הם לא). הגישה הזאת מקשה על אמנים להתפתח ולנסות כיוונים אחרים. ברגע שסימנו אותך במשבצת מסוימת, יהיה לך מאוד קשה לשבור אותה.

כמובן שאמן "אמיתי" שיוצר קודם כל למען להט היצירה, לא צריך לחשוב על מה יגידו לו ואיך יקבלו אותו. כך קיבלנו אמנים ששינו את הסגנון המוזיקלי שלהם ב- 180 מעלות ועדיין זכו לעדנה מהקהל והמבקרים גם יחד. רדיוהד והביטלס הן רק דוגמאות אחדות. ובכל זאת כשבלינק 182 רצו להראות שיש בהם יותר מלהקה של בדיחות קקי פיפי, העולם הרים גבה. ואולי בצדק.

בסוף שנות ה-90 בלינק 182 כבשו את המיינסטרים עם להיטי ענק קליטים להחריד ומטומטמים להפליא. הם גן שלטו ב- MTV עם שלל קליפים בלתי נשכחים הכוללים עירום, גמדים ופרודיות על להקות ניינטיז. אבל אז החליטה השלישייה שזהו זה. הגיע הזמן להתבגר. יותר נכון היה זה טום דלונג, הגיטריסט ואחד הכוחות המניעים של הטריו, שהרגיש מיצוי מהדרך המוזיקלית של ההרכב ורצה לחקור טריטוריות חדשות. חיפושיו המוזיקליים הביאו אותו להקים להקת רוק כבדה יותר בשם Box Car Racer עם כמה שירים לא רעים בכלל, ובהמשך את Angels and Airwaves המתוחכמת יותר.

תוסיפו לכך את העובדה ששלושת החברים הפכו לאבות ואת האווירה בארה"ב בתחילת המילניום החדש בצל פיגועי ה-11 בספטמבר, והרי לכם קרקע פוריה למוזיקה אינטרוספקטיבית, ניסיונית ובוגרת הרבה יותר.

כלל התהליכים הללו התנקזו לתוך אלבומם החמישי של הלהקה, שנקרא בפשטות: Blink 182. אחרי שאלבומיהם האחרונים נקראו בתרגום חופשי "החוקן של המדינה" – מחווה לא מצחיקה לסרט שיצא באותם ימים בשם "אויב המדינה" (באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר) ו"תורידי את המכנסיים והג'קט שלך", גם ברמת הטייטל, Blink 182 היה הצהרה. אין יתר בדיחות, אנחנו פה נטו בשביל המוזיקה.

אם תתגברו על Feeling This שפותח את האלבום עם אותו קו מוזיקלי מוכר (שלא תטעו, עדיין מדובר בשיר מעולה), תבינו מהר מאוד ש- Blink 182 הוא כל מה ש בלינק 182 הם לא. בשיר השני אנחנו כבר מקבלים בראש את Obvious הכבד והמהורהר ואחריו את I Miss You, בלדה אקוסטית שקטה, קטנה ויפה בה ברקר מתופף עם "מברשות" בהשראת Lovecats של הקיור.

בשיר הרביעי, Violence, כבר לא תזהו שמדובר באותה להקה שניפקה לעולם את All The Small Things, אחד מלהיטי הניינטיז היותר מעיקים. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה של רוקנ'רול לפרצוף שלא תשאיר אתכם אדישים. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר מכן תגלו קטע מוסתר בו מקריאה השחקנית, ג'ואן וויילי, מכתב אמיתי שכתב סבו של מארק הופוס, בסיסט הלהקה, לאשתו בזמן שלחם במלחמת העולם השניה. הקטע מסתיים בפתאומיות עם Stockholm Syndrome, מהקטעים היותר כבדים ויפים של הלהקה שעוסק בפרנויה ופחד מהתמודדות עם העולם שבחוץ.

הוייב האפל של האלבום ממשיך גם עם Down ו- The Fallen Interlude האינסטרומנטלי (קטע אינסטרומנטלי באלבום של בלינק 182? באמת?). עוד שיא באלבום הוא Asthenia ("חולשה"), שנולד מתוך התהייה האם לאסטרונאוטים בחלל שווה לחזור לכדור הארץ על כל הסבל שבו או לחפש מקומות חדשים. אולי נדוש, אבל בהחלט לא בקאנון של בלינק.

בכלל, אל תצפו למצוא באלבום הזה טקסטים סטייל תום יורק או בוב דילן, זה לא שם. ההתפחות של בלינק היא יותר ברמת הסאונד והנושאים בהם עוסקים השירים ופחות בטקסטים הפיוטיים. אבל כן נעים לראות התקדמות גם בגזרה הזאת. כיף גם לשמוע שגם ברגעים היותר פופיים באלבום כמו  Feeling This, Go ו- Always הממכר ברמות פסיכוטיות עם הסינתיסייזר סטייל 1984, הלהקה מצליחה להישמע בוגרת יותר וטובה יותר.

זוכרים שדברנו על הקיור? אז טום דלונג הוא מעריץ גדול של רוברט סמית' שהתבקש להתארח באלבום. התוצאה? All of This הקודר שנשמע כאילו הוא נלקח ישירות מהרפרטואר של הקיור. מי היה מאמין שבלינק 182 מסוגלים לעשות פוסט פאנק כל כך טוב?

את האלבום סוגרים Here's Your Letter הלא רע אבל גם הלא ממש טוב ו- I'm Lost Without You, כנראה השיר הכי לא בלינק 182 ברפרטואר של בלינק 182 המציג את הלהקה במוד איטי במיוחד עם פסנתר, אפקטים של לופים וטקסט על אהבה אבודה. ללא ספק סגיר ראוי לאלבום יותר מראוי שמוכיח את המטמורפוזה הדרמטית והכל כך מוצלחת שעברה הלהקה.

לצערי, את השלב האבולוציוני הזה במוזיקה של בלינק 182 קשה היה לבחון לאורך תקופה משום שזמן לא רב לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה וחזרה רק ב- 2011 עם אלבום חדש שהמשיך את הסטייל של Blink 182 אם כי בצורה הרבה פחות מוצלחת. בסופו של יום הניצנים שהביאו למתיחות בין דלונג למארק הופוס וטראוויס ברקר בזמן הקלטות Blink 182, גרמו לעזיבתו הפתאומית והמתוקשרת במיוחד של דלונג מההרכב ב- 2015.

בשורה התחתונה, Blink 182 הוא לא יצירת מופת. הוא לא אלבום שישנה את חייכם, הוא לא רגע מכונן בהיסטוריה. ממש לא. אבל הוא כן אלבום רוק מעולה ומהנה שמוכיח שעם כוונות טובות ויכולות מוזיקליות לא רעות בכלל, ניתן לעשות מוזיקה כבדת משקל ועם משמעות שתהדהד לעתיד. זה בהחלט אלבום שהייתי שמח שילדי ינגנו בעודם מתבגרים לכיוון רדיוהד, הקיור, הסטרוקס ואחרים ובהחלט מאותם רגעים מפתיעים שמוכיחים שאסור לנו למהר ולשפוט הרכבים ואלבומים לפני שבאמת, אבל באמת נותנים להם צ'אנס. קוראי ה- Rolling Stone הכריזו על האלבום הזה כאחד מ-20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. אין לי אלא להסכים.

רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים תנו בקליק >>

blink.jpg

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11

15 שנה ל-Is This it של הסטרוקס

אלבום הרוק החשוב ביותר של שנות ה-2000 חוגג 15. זה הזמן להצדיע לו וללהקה שהחזירה את הגיטרות והסקיני ג'ינס לאופנה. 

תחילת שנות ה-2000. מהפכת הגראנג' היא כבר זיכרון רחוק, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות, הנו-מטאל משתלט על כל חלקה טובה ו'טראוויס' היא הלהקה הכי גדולה בעולם. אחרי שנים של שגשוג, הרוק נכנס למשבר וזקוק נואשות למושיע חדש.

בעידן של פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר, עיני העולם כולו היו נשואות לניו יורק החבולה ולדרך בה היא מתמודדת עם האסון. אבל במקום לגלות שם יצירות חורכות לב (היו גם כאלה) הן גילו חבורה של 5 נערים צעירים, אמביציוזיים וחרמנים, לובשי ג'ינסטים צמודים ומעילי עור שהחזירו לחובבי הרוק את הצבע ללחיים.

"אני אומר את הדברים הנכונים אבל מתנהג לגמרי הפוך …".

עוד לפני שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם, ההייפ סביב הסטרוקס מניו יורק, היה מטורף. ה-EP שלהם, The Modern Age, שיצא בינואר 2001, הצית מלחמת בין חברות התקליטים על הזכות להחתים אותם, וכל צעד שלהם סוקר בהרחבה בכל האתרים והבלוגים הנחשבים בעולם. כולם תלו בחבורה הצעירה בהנהגתו של ג'וליאן קזבלנקס האדיש והמוכשר בטירוף, תקוות שיצליחו להעיר את עולם המוזיקה. למרבה הפלא, הסטרוקס לא רק שלא נבהלו מהציפיות, אלא אף התעלו עליהן עם אלבום רוק צעיר, חי, מרענן ובועט שגם אחרי 15 שנה אחרי, מקמט את מבחן הזמן.

אומרים שאלבום מופת, כמו תמונה, תופס רגע בהיסטוריה ומזקק אותו לכדי יצירה מוזיקלית שמתעדת את רוח התקופה. ואכן ב- Is This it מצליחים הסטרוקס לכלוא את משב הרוח המוזיקלי המרענן שנדף מהרוקנ'רול האמריקאי והניו יורקי בפרט בתחילת העשור.

אבל בנוסף לזאת, עוסק Is This it בנושאים שתמיד מעסיקים בני נוער כמו אהבה, מין, אלכוהול, הצלחה וכישלון בלי מסכות ובלי להתנחמד. אין נער מתבגר אחד שלא יאזין לטקסטים הנצחיים של קזבלנקס ולא ימצא בהם חיבור או נחמה, ולכן Is This it נמצא בשורה אחת עם אלבומים מופתיים אחרים כמו Nevermind, Mellon Collie and the Infinate Sadness, The Stone Roses ועוד שהפכו לקולו של דור.

"אני רוצה לגזול את התמימות שלך…"

ההצלחה המטאורית של הסטרוקס הביאה לתחייה מחודשת של הרוק ושטפה את המיינסטרים בלהקות אלטרנטיביות כמו The White Strips, Yeah Yeah Yeahs, Franz Ferdinand, The Libertines, Kings Of Leon ואחרות שחייבות את הצלחתן לסטרוקס. מפגן הכוח של חמישייה הניו יורקית הביאה את צרכני המוזיקה של התקופה להסיט מבטם מההיפ הופ, הנו מטאל ושאר סגנונות חזרה אל רוק הגיטרות. במובן מסוים עשו הסטרוקס לרוק בשנות האלפיים את מה שנירוונה עשו רק עשור קודם לכן. פשוט עם יותר סטייל.

כאמור, Is This it נשען על מסורות רוקנ'רול קלאסיות, בעיקר משנות השבעים דוגמת Television ו-The Velvet Underground, אך בו בעת מצליח להישמע אקטואלי ואפילו לקדם את הסאונד הוינטג'י הזה צעד אחד קדימה. הדיסטורשן בקול של ג'וליאן, חספוס הגיטרות, האווירה האורבנית, הכל זועק קלאסי. אך ההפקה המלוטשת, הדיוק הכמעט בלתי אנושי של מבנה השירים, הטקסטים הלא מתפשרים והחכמים להפליא, כל אלה הופכים את העיסה המוזיקלית של Is This it ליותר קוהרנטית, עכשווית וכן, גם יותר פופית.

"החיים נראים לא מציאותיים, אולי נעלה לחדר שלך…?"

15 שנים אחרי, מקום ראשון במצעד אלבומי העשור של NME (מקום שני בזה של הרולינג סטון) ואינספור להקות שהושפעו ישירות ממנו (בלי הסטרוקס הארקטיק מאנקיז לעולם לא היו קיימים), Is This it כבר תפס לעצמו מקום של כבוד בין יצירות המופת ההיסטוריות של המוזיקה הפופולרית. הוא גם באופן אישי אחד מאלבומי הרוק האהובים עלי.

שירים כמו Last Nite, Hard to Explain, Someday, The Modern Age ואחרים, כבר הפכו לקלסיקות רוק ולשירים שכל נגן גיטרה שואף לנגן. רק על שאלה אחת מהותית אין לי עדיין תשובה חד משמעית: למה האלבום פחות תפס בישראל? אבל זו כבר שאלה לפוסט אחר.

והנה עוד אנקדוטה קטנה שאני תמיד אוהב לחלוק כשאני מדבר או כותב על הסטרוקס. אם יש מדד לכוחה של קלאסיקה, הרי זו כמות הקאברים, הפרודיות והרפרנסים התרבותיים להן היא זוכה. אז פחות משנה אחרי צאת Is This it, להקת הפאנק-פופ, Sum 41, צילמה קליפ שהוא כולו מחווה פארודית לסטרוקס ולקליפ Last Nite. תהנו.

מוזמנים לעשת לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

STROKES