בון איבר- i,i ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לשיאים האמוציונליים של קודמיו, האלבום הרביעי של Bon Iver ממשיך להוכיח למה ג'סטין ורנון הוא מהמוזיקאים המשפיעים והחשובים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כמעט עשור עבר מאז שג'סטין ורנון הפך לחבר הכי קרוב שלי. המוזיקה שהוא יוצר עם ההרכב שלו, בון איבר, ליוותה אותי בכל זמן ובכל מקום החל מלימודי באקדמיה, דרך טיפולי ההפריה עם אישתי, לידת הבנים שלי וההתמודדות עם הטייטל החדש והקשוח- אבא.

בכל הדרכים הלא פשוטות הללו, המוזיקה של ורנון ובון איבר שם בכדי לנחם, לחבק, ללוות ובעיקר להזכיר לי את היופי שטומן בחובו העולם הזה למרות האתגרים בהם אנו עומדים כמעט מדי יום.

לכן מעבר לעובדה שאלבום חדש של בון איבר הוא אירוע מוזיקלי ברמה בינלאומית, הוא אירוע אישי בשבילי. ציון דרך נוסף שאני עובר עם מי שהמוזיקה שלו הפכה לחלק ניכר מפסקול חיי בעשר השנים האחרונות.

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver
22, A Million – ביקורת אלבום

הקריירה של ג'סטין ורנון החלה כמעט במקרה. אחרי פרידה כואבת מחברתו, הסתגר המוזיקאי בבקתה המושלגת של אביו ויצר באמצעים דלים במיוחד, את אלבום הפרידה האולטימטיבי, For Emma Forever Ago, תחת ההרכב "בון איבר". כשיצא מחדש ב- 2008 הפך האלבום למעדן אינדי שזכה להצלחה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

אלבומו השני של ורנון תחת "בון איבר", שנשא בפשטות את השם Bon Iver, כבר הציג הפקה הרבה יותר מלוטשת ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים שהצליחו לנגוע ברבדים הכי עמוקים של הנפש האנושית. לא ניתן לכנות את האלבום הזה פחות מאשר "אלבום מושלם". וכן, הוא פשוט מושלם.

באנר מועדון תרבות

ב- 2016 יצא 22, A Million בו חתך ורנון וההרכב שלו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה. בהאזנה ראשונה האלבום החדש, i.i, ממשיך את הקו המוזיקלי של 22, A Million (ואף הטקסטואלי הכולל משחקי אותיות מעיקים בתוך שמות השירים), אבל נבירה עמוקה יותר ביצירה החדשה מגלה שהיא שוזרת בתוכה שלל אלמנטים מעבודות קודמות של Bon Iver.

הצליל הדומיננטי הוא אמנם של הסינתיסייזרים, הלופרים ומכונות התופים, אבל בין לבין ורנון מביא לידי ביטוי גם את גם את הגיטרות, קרנות היער, כלי המיתר והפסנתר שכל כך מזוהים עמו. במידה רבה האלבום החדש הוא סך הדרך שעברו Bon Iver עד כאן. סיכום של תקופה.

בסרטון טיזר שיצא לקראת האלבום החדש, השווה ורנון את אלבומיו לעונות השנה. For Emma Forever Ago הוא החורף, Bon Iver האביב, 22, A Million מייצג את הקיץ ועכשיו מגיע הסתיו.

אבל למרות שב- i,i יש כמה שירים שבהחלט יגרמו לכם לרצות להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, אני מוצא אותו אלבום אקלקטי ומורכב מדי בכדי לכנותו בפשטות "אלבום סתיו". למעשה זה כנראה האלבום הכי מורכב שהקליטו בון איבר.

כמו ג'קסון פולוק, ורנון משפריץ לכל עבר סימפולים, קולות, צלילים ותכנותים מכל הבא ליד ויוצר מארג חסר תקדים של מרקמים וטקסטורות מוזיקליות שפשוט לא קיימים בשום מקום אחר. מדובר בהפקה ברמה הגבוהה והכי מתוחכמת (אולי מתוחכמת מדי) שקיימת.

הירידה הזאת לכל פרט ופרט, כמו גם חוסר היכולת של ורנון לדרוך במקום, רק מראה עד כמה חלוצי הוא. עד כמה הוא לא מזלזל במעריציו ובדבר הזה שנקרא "מוזיקה". ורנון מזיע עבור היצירה שלו, הוא חי ונושם אותה ואפשר לשמוע את זה בכל תו ב- i,i. אלה בדיוק הדברים שהופכים מוזיקאים או "סתם" זמרים לאמנים.

ומעל הכל יש כאן מוזיקה ובשפע. הפתיחה עם iMi היא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה, We שנכנס לאחר מכן עם מקצב שבטי לא נשמע כמו שום דבר שבון איבר עשו מעולם ו- Hey, Ma הוא אחד השירים היפים שיצאו בשנים האחרונות.

בבלדה הנפלאה, U, Man Like מתארח הפסנתרן ברוס הורנסבי שמחזיר אותנו לימי האלבום השני כאשר Naeem שמגיע מיד לאחר מכן הוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של בון איבר. בולטים גם Salem הנפלא, Marion האקוסטי ו- Sh'Diah הסקסי. אבל מעל כולם עומד Faith בו ממשיך ורנון את הדיונים הבלתי פוסקים שלו עם אלוהים (באוניברסיטה הוא למד, תאמינו או לא, לימודי דתות!).

לכל אורך האלבום אף שזורים אמנים וחברים שבאו לתת יד ביצירה החדשה של ורנון. כך למשל מלבד ברוס הורנסבי, תוכלו למצוא את ג'יימס בלייק, ג'ן וסנר ׁ(Wye Oakׂׂ), ארון דסנר (הנשיונל), צ'ני ליאנג (Poliça), מוזס סאמני ועוד, שמוסיפים לאלבום עוד נפח צלילים ייחודי.

i,i הוא אולי האלבום הכי פחות מיידי של בון איבר, אבל זה לא אמור לגרום לכם לוותר עליו. מדובר אמנם ביצירה מאתגרת אבל כזאת שתשאב אתכם פנימה אם רק תפתחו בפניה את הראש והלב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

https___hypebeast.com_image_2019_06_bon-iver-new-songs-debut-teases-project-icommai-01

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

באירוויזיון יש הכל. חוץ ממוזיקה

זהו זה, אירוויזיון 2019 מאחורינו. האירוע שחירפן את כולנו מצד אחד, אבל גם נתן לנו להרגיש כמו מדינה נורמלית למשך שבוע, הסתיים וזה זמן טוב לדבר קצת על המהות האירוע הזה. כי עם כל הכבוד לכל מה שהאירוויזיון מייצג, לפעמים קשה לזכור שמדובר בתחרות מוזיקה, ומוזיקה כבר המון שנים, אין בה ממש.

מבלי להיות ציני לשניה, תחרות האירוויזיון מייצגת המון דברים יפים. היא פלטפורמה מופלאה לקירוב לאומים ולבבות, היא מהווה קול אמיתי למגזרים שלמים שסובלים בדרך כלל מתת ייצוג, היא מדהימה ויזואלית, מרשימה הפקתית, מורכבת להחריד, מוגזמת ומאוד מאוד פוליטית. תחרות האירוויזיון היא הכל, חוץ מתחרות מוזיקה.

אם נפשיט מהאירוע המפונפן הזה את כל הנצנצים והפאתוס שמאפיינים אותו, נגלה שאין לו באמת ערך מוזיקלי ממשי. השירים בו נטולים כל משקל סגולי שיכול לשנות או לרענן משהו בעולם המוזיקה עולם המערבי. נסו להיזכר לרגע בשיר מהעשור האחרון ששרד את מבחן הזמן? זוכרים מי זכה לפני TOY? זוכרים מי ייצג אותנו בשנה שעבר או בשנה לפני? כנראה שהתשובות לרוב השאלות הללו יהיו "לא".

וגם אם יש לכם זיכרון טוב או שאתם סתם חובבי אירוויזיון, האם השירים בתחרות הם באמת הדבר הכי טוב שיש לעולם המוזיקה להציע לנו? האם זוהי חוד החנית של המוזיקה הפופולרית המערבית?

מה שמדהים עוד יותר היא העובדה שלמרות פריצת הגבולות והליברליות של התחרות, מבחינה מוזיקלית השירים בה שמרניים להחריד. סקאלת השירים בתחרות כוללת בדרך כלל בלדות פסנתר קיטשיות, מקצבי פופ משמימים וקולות גנריים מעייפים במקרה הטוב ומשעממים להחריד במקרה הרע.

בינינו, קונצ'יטה לא זכתה בגלל השיר החד פעמי שלה (מישהו זוכר אותו בכלל?), להקת "לורדי" המפלצתית מפינלד לא זכתה בגלל שהמציאה את הרוק ועם כל הכבוד גם "דיווה" הוא לא בדיוק Stairway to Heaven. כל השירים הללו ועוד לא זכו בגלל מה שהם, אלא בזכות מי שהם ייצגו: שונות, פתיחות וקבלת האחר. זה כמובן בסדר גמור, אבל מוזיקלית אי אפשר לכנות אותן נקודות ציון בהיסטוריה של המוזיקה, וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

כמובן שיש יוצאים מן הכלל. המקרה של נטע ברזילי ו- TOY למשל הוא דוגמה מצוינת למה שקורה כשכריזמה, וטיימינג (מחאת ה- MeToo) פוגשות שיר שהוא באמת טוב. גם הפורטוגלי ההזוי מלפני שנתיים הוכיח שאפשר למצוא מדי פעם שיר טוב באירוויזיון (שנה לפני כן אגב, לא השתתפה פורטוגל בתחרות בגלל שרשות השידור שלה סברה שהעדרות השיר שלה בגמר 2015 הייתה לא הוגנת. פוליטיקה מישהו?).

מעבר להיותה שיעור גיאוגרפיה למתמקדים (מתי לעזאזל מקדוניה הפכה למקדוניה הצפונית?!), האירוויזיון היא תחרות הריאליטי הגדולה בעולם. זו תחרות של עצמה, יופי, סטייל, שונות וצבע ולכן כבר מזמן השירים לא נשפטים על פי קריטריונים מוזיקליים בלבד (בהנחה שמתישהו זה באמת היה כך ואני בספק). אז אם אתם בקטע של להרגיש ללילה אחד שאתם חיים באוטופיה בינלאומית נטולת גבולות, אתם תמשיכו ליהנות מהאירוויזיון. אם אתם בקטע של מוזיקה אמיתית, תנו אוזן לחדש של הנשיונל או ומפייר וויקנד. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

eurovision-song-contest-2019

באנר מועדון תרבות

ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום

6 שנים מאז ששיחררו את יצירת המופת שלהם, Modern Vampire of the City, חוזרים ומפייר וויקנד עם אלבום חדש שהיה שווה כל שניה של המתנה.

ציון המועדון: ★★★★☆

שנת 2013 הייתה גדושה בכל כך הרבה מוזיקה משובחת. דאפט פאנק הרקידו את העולם עם Random Access Memorries, האחיות לבית HAIM שיחררו את Days Are Gone המשובח, הנשיונל חרכו את העולם עם Trouble Will Find Me המתוסבך, ארקטיק מאנקיז התפוצצו עם AM וקיבלנו אלבומים חדשים מארקייד פייר, קניה ווסט, Chvrches ועוד. ראבק אפילו דייויד בואי חזר עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט!

אבל בין כל האלבומים הללו, שחלקם כבר הספיקו הפכו לקלאסיקות מודרניות, מגזין המוזיקה החשוב בעולם, הרולינג סטון, בחר דווקא ב- Modern Vampire of the City, אלבומם השלישי של ומפייר וויקנד, לאלבום השנה. שלא תתבלבלו, זו לא הייתה בחירת רחמים או נימוסים. זו הייתה בחירה ראויה מאין כמוה באלבום חד פעמי וכמעט מושלם מתחילתו ועד סופו.

Modern Vampire in the City פרץ את הדרך של ומפייר וויקנד להמונים. אם עד אז התנדנדה הלהקה הניו-יורקית בהנהגתו של עזרא קניג (כן הוא יהודי) בין המיינסטרים לאלטרנטיב, אלבומה השלישי כבר היה יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה משום צד של המיינסטרים.

באופן טבעי הציפיות מאלבומה החדש של הלהקה הרקיעו שחקים וכולם חיכו לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים היא תלך. ועכשיו סוף סוף, אחרי 6 שנים, אפשר לגלות את האמת הפשוטה והיא, שהיה שווה לחכות כל רגע.

האלבום החדש והרביעי במספר של ומפייר וויקנד נקרא Father of the Bride והוא מכיל בתוכו כמעט שעה של חוויה מוזיקלית יוצאת דופן בהיקפה, במנעד המוזיקלי שבה ובאקלקטיות שלה.

אחת הסיבות למוזיקליות המתפרצת והיקף היצירה, אפשר לייחס לכמות האמנים המשתתפים בה. בניגוד לאלבומיה הקודמים של הלהקה, Father of the Bride מציג סוללת שיתופי פעולה מרשימה ביותר, בין היתר עם דניאל חיים (כפרה עליה!) מהאחיות HAIM, מארק רונסון, סטיב לייסי, DJ Dahi, BloodPop ועוד. קניג סיפר שהוא הושפע מקניה ווסט ורצה באלבום החדש להגדיל את הספקטרום המוזיקלי של ההרכב על ידי שיתופי פעולה עם מפיקים ומוזיקאים נוספים.

ואכן Father of the Bride הוא אלבום מאוד מגוון מוזיקלית. בבסיסו הוא עדיין האמריקנה הפול סיימונית, אבל יחד איתה אפשר לשמוע מנעד חדש של צלילים וז'אנרים כמו: R&B, סול, פופ ועוד…

באנר מועדון תרבות

הרבה פעמים הניסיון לפנות להמון ז'אנרים מוביל לאלבומים חצי אפויים אבל לא במקרה הזה. אלבומם הרביעי של ומפייר וויקנד הוא מופת של כתיבה, ביצוע ובעיקר של הפקה ברמות הכי גבוהות שיש. התחושה היא שעזרא קניג בילה את שש השנים האחרונות בלעבור תו תו ולרדת לפרטים הכי קטנים בשביל להוציא את היצירה הכי טובה שהוא יכול להוציא.

ההשקעה כאמור השתלמה ו- Father of the Bride נשמע פשוט נפלא. כמו טיול קסום באמריקה על מרחביה הגיאוגרפיים ופיתולי הזמן שלה (פלוס כמה גיחות אל מקומות אקזוטיים אחרים). האלבום הזה הוא פשוט חוויה מלאת נשמה ורגש.

כל זה לא מבטל את העובדה שאפשר היה לוותר על כמה קטעים ופילרים (2021, Rich Man, Sunflower) אבל כשמקבלים יצירה עם שירים כל כך יפים כמו: This Life, Hold You Now, Bambina, Married in a Gold Rush, My Mistake, Stranger ואחרים, קשה לבוא בתלונות.

מעל כולם עומדים Jerusalem, New York, Berlin, בלדת הפסנתר הנפלאה שסוגרת את האלבום ו- Harmony Hall, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, שהוא יפה עד כאב ומעורר קנאה לאור המוזיקליות המתפרצת ממנו. בעיני הוא מועמד רציני מאוד לתואר שיר השנה. 

אני עדיין חושב ש- Father of the Bride לא מגיע לפסגות של Modern Vampire of the City, אבל בכל זאת כל כך כיף לשמוע להקה שמתייחסת ברצינות למוזיקה שלה. להקה שתמיד מנסה לחדש ולהתחדש תוך שהיא דוחפת את גבולות המוזיקה שלה. האלבום הרביעי של ומפייר וויקנד מוכיח שהיא כאן בכדי להישאר ויש לה עוד הרבה מה לתת לנו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28589fe2-aa99-4ec4-b2b5-c3352c07ab52-GTY_1011247224

באנר מועדון תרבות

15 השירים הגדולים של הנשיונל

בשנים האחרונות הנשיונל הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם ואחת האהובות עלי באופן אישי. עם כל אלבום הם מוכיחים שכמו יין טוב, הם רק הולכים ומשתבחים. אלבומם האחרון, Sleep Well Beast כבר הגיע למקום הראשון משני צידיו של האוקיינוס וזכה בפרס הגראמי היוקרתי.

לקראת יציאת אלבומם החדש, I Am Easy to Find, שיצא ב- 17.5, קבלו מדריך מקוצר ללהקה ואת עשרת השירים הכי גדולים שלה. 

15. Lucky You
"…I Think You Made a Big Mistake"

השיר האקוסטי הקטן והיפה הזה, שסוגר את Sad Song For Dirty Lovers – אלבומם השני של הנשיונל, מייצג נאמנה את הסאונד של הלהקה באלבומיה הראשונים. פולק רוק אמריקאי, שורשי, פשוט ומנימליסטי. עם הזמן הלהקה תשכלל את הסאונד שלה עד שהאלבומיה הראשונים ישמעו כמעט לא קשורים לשאר הרפרטואר שלה. אך למרות החולשה האמיתית של אלבומיה הראשונים, עדיין ניתן למצוא בהם פה ושם כמה פנינים קסומות שינבאו את העתיד, כמו Lucky You.

14. About Today
"…How Close am I to Losing You"

עוד שיר אקוסטי מהתקופה המוקדמת יחסית של הלהקה, אך הפעם כזה ששרד יפה את מבחן הזמן ואפילו מנוגן מדי פעם בהופעות. השיר שיצא ב- 2004 כחלק מ- Cherry Tree EP, הוא אחד הפייבוריטים של המעריצים ומהשירים המיוחדים שפתחו עבורם את הדלת לקהלים גדולים יותר. 

13. Slow Show
"…I Made a Mistake in My Life Today"

למרות שמעולם לא יצא כסינגל Slow Show הוא אחד מהשירים האהובים בותר על המעריצים האדוקים של הנשיונל. מתוך Boxer המופתי, Slow Show מתאר אדם חרדתי, ניירוטי משהו, שמרגיש ביטחון רק לצד אהובתו. "29 שנים חיכיתי לך לפני שפגשתי אותך" שר ברנינגר ברומנטיות ומציע לנו מעט נחמה בין כל הטקסטים הקודרים בדרך כלל שלו.

12. I Need My Girl
"…I’m Under the Gun Again"

כשקניתי את Trouble Will Find Me, אישתי הייתה מאושפזת בבית החולים ומצאתי את עצמי מאזין לשיר הזה ללא הפסקה. "זה פשוט שיר על געגועים לאישתך או לחברה שלך…" סיפר ברנינגר. אז אולי הוא לא מדובר בשיר ענק, אבל זה ללא ספק אחד השירים הנוגים ביותר שברנינגר אי פעם כתב.

11. This is the Last Time
"…I wish Everybody Knew What's so Great About You"

גם השיר הזה מעולם לא יצא כסינגל. למעשה הוא אפילו בקושי מנוגן בהופעות. אבל למרות זאת הוא אחד הקטעים הכי יפים שהנשיונל אי פעם הפיקו. השיר מדבר על אהבה רעה. כזאת שאתה יודע שהיא לא טובה לך אבל אתה נמשך לתוכה שוב ושוב למרות שאתה מבטיח לעצמך שהפעם זו הפעם האחרונה בהחלט. תכלס, מי מאיתנו לא חווה את זה?

הסיומת המושלמת ("Jenny I'm in Trouble") מקפיצה את השיר הזה בכמה רמות והופכת אותו לאמוציונלי במיוחד.

10. Rylan
"…There's a Little Bit of Hell in Everyone"

השיר בוצע לראשונה בסביבות 2011 בתהליך כתיבת Trouble Will Find Me אך מעולם לא מצא את דרכו לאלבום. רק עכשיו, כמעט עשור לאחר שנכתב, יכלל השיר באלבום החדש, I'm Easy to Find.

שנים שהמעריצים מחכים לשמוע גרסת סטודיו לשיר הזה ובצדק. מדובר בקסם אמיתי שמאז שגיליתי אותו בטריילר לסרט שילווה את האלבום החדש (בכיכובה של השחקנית אלישיה ויקנדר ובבימויו של מייק מילס), אני פשוט לא מפסיק לשמוע אותו (בגרסת ההופעה החיה כמובן). בקיצור יצירה אמיתית שסוף סוף מקבלת את הכבוד הראוי לה.

באנר מועדון תרבות

9. Mr. November
"…This is When I Need You"

אחרי שני אלבומים ו- EP אחד שהיו סבירים אך לא מלוטשים מספיק, שיחררו ב- 2005 הנשיונל את, Alligator, אלבומם השלישי, שנחשב על ידי רבים כאלבום המפנה שלהם. האלבום הציג לראשונה סאונד מגובש, ברור, אקלקטי ומאוזן שיהווה את הבסיס עליו תבנה הקריירה של הלהקה.

בין כל השירים הבאמת נהדרים שבו, מתבלט שיר הסיום העצמתי אך המלנכולי, Mr. November שנכתב אמנם מתוך נקודת מבט פוליטית (במקרה הזה של ג'ון קרי שהיה מועמד לנשיאות ארה"ב מטעם הדמוקרטים ב- 2004), אך כמו ברוב הטקסטים של ברנינגר פתוח לעוד אינספור אינטרפטציות.

8. I'll Still Destroy You
"…Nothing I Do Makes Me Feel Different"

ב- Sleep Well Beast החדירו הנשיונל אלמנטים אלקטרוניים אל תוך המוזיקה שלהם ו- I'll Still Destroy You הוא מהסממנים הבולטים לכך. על מצע מכונות תופים עדינות מתאר ברנינגר את הקושי בלתחזק מערכת יחסים ואת הכאב שלעיתים כרוך בכך. תוך כדי הוא גם מבקר את עצמו בצורה חושפנית ומציג את עצמו לראווה בצורה כל כך מעוררת הזדהות ואמפתיה שקשה לא להינמס בפניו. השיר אגב זכה לאחד הקליפים הנפלאים של הלהקה.

7. Day I Die
"…Let's Just Get High Enough to See Our Problems"

השיר העצמתי הזה מגיע מיד אחרי Nobody Else Will Be There השקט שפותח את Sleep Well Beast, ומטעין אותו באנרגיות מטורפות. מהשירים היותר חזקים של הנשיונל שגם הוא כמו רבים אחרים מדבר על אבדן דרך והקושי שבהתמודדות עם מערכות יחסים ארוכות כמו גם ההתבגרות בתוכן. מקצב התופים הכמעט שבטי בהתחלה כמו גם ריף הגיטרה, לעד יעבירו צמרמורת של התרגשות בגופי. 

6. Mistaken for Strangers
"Another un-innocent, elegant fall Into the un-magnificent lives of adults…"

אחד הנושאים בהם מתעסקים הכי הרבה הנשיונל הוא התבגרות. לא גיל ההתבגרות החינני והצעיר אלא הרגע הזה שחוצים את גיל השלושים, הופכים להורים ורואים את החלומות שלנו מתנפצים אל תוך מציאות של שערות לבנות ותקוות שבורות. בזה בדיוק עוסק Mistaken for Strangers.

המנון ההתבגרות המדכא הזה הוא אחד מהשירים העצמתיים והיפים ביותר שכתב מאט ברנינגר. כל מי שחצה את גיל שלושים ויש לו 2 ילדים ומשכנתא יוכל להזדהות עם הטקסט הכל כך ארצי הזה. שיר ענק שנוגע בנושאים שלא תמיד אנשים אוהבים לנגוע בהם, אבל גם אי אפשר להתעלם מהם.

5. Don't Swallow the Cup
"…And if You Want to see me Cry, Play "Let it Be" or "Nevermind"

באנר מועדון תרבות

אחרי 22 חדשים מפרכים בדרכים לקידום אלבומם, High Violet, חזר גיטריסט הלהקה, ארון דסנר לביתו ואל תינוק חדש שזה עתה נולד לו. הג'טלגים יחד עם התינוק החדש לא נתנו מנוחה לדסנר שמצא את עצמו מבלה את הלילות בסטודיו הביתי שלו. באחד הלילות הלבנים הללו הוא איחה בין כמה שברי מוזיקה שכתב ויצר את המוזיקה ל- Don't Swallow the Cup, אחד השירים העצמתיים והחזקים ביותר של הנשיונל.

הטקסט של ברנינגר עוסק בשלל נושאים שסובבים סביב מוות, אובדן, דיכאון ומה אנחנו משאירים מאחורינו למי שאנחנו אוהבים. סך הכל נושאים די טפוסיים בטקסטים של הנשיונל.

4. Carin at the Liquor Store
"…Blame it on Me, I Really Don't Care" 

באלבומם האחרון של הנשיונל, Sleep Well Beast לוקחת חלק בכתיבת המילים גם קארין בסר, אישתו של מאט ברנינגר שכותב בדרך כלל לבדו את כל הטקסטים של הלהקה. אולי בגלל זה מדובר באלבום שעוסק במערכות יחסים, בהתמודדות איתן ובהתבגרות בתוכן. 

ב- Carin at the Liquor Store, מבלדות הפסנתר היפות ביותר של הנשיונל, פותח בפנינו ברנינגר צוהר ליחסיו עם אישתו (ועם עצמו) ובכנות יוצאת דופן מספר לנו  "הייתי תולעת, הייתי ייצור… אני לא מציאה…". אם השיר הזה לא יקרע לכם את הלב אז באמת שקטונתי. 

3. Bloodbuzz Ohio
"…I Never Thought About Love When I Thought About Home"

למרות שהלהקה פועלת מניו-יורק, חבריה בכלל מאוהיו והשיר הזה הוא סוג של שיר אהבה-שנאה למקום הולדתם. על תחושת השמחה אך גם העצבות שמלווה אותם בכל פעם שהם חוזרים לשם. עם כל הכבוד לנוסטלגיה ולילדות, בית הוא מקום שאוצר בתוכו כל כך הרבה רגשות ומשמעויות וחלק מהבלבול הזה מנסה להעביר לנו מאט ברנינגר בטקסט הקצר אך המלא אמוציות שלו. אחד השירים שהביאו ללהקה את אהבת ההמונים.


2. Pink Rabbits
"…I Didn't Ask For This Pain it Just Came Over Me"

אם המצעד הזה היה נטו על פי טעמי האישי אז השיר הזה היה במקום הראשון. עם מקצב ולס מהפנט, מילים שחותכות כמו סכין ו- Outro (החלק האחרון בשיר), לא מהעולם הזה, Pink Rabbits הוא יצירת מופת שמעט מאוד להקות יכולות לכתוב. 

לקח לי זמן להתאהב בשיר הזה אני מודה. כשחברה מהעבודה אמרה לי שזה השיר האהוב עליה מתוך Trouble Will Find Me, חשבתי שהיא ירדה מהפסים. אבל היא צדקה והיום זה גם השיר האהוב עלי. לא רק באלבום אלא של הלהקה בכלל. 

1. Fake Empire
"…We're half Awake in a Fake Empire"

זה השיר הראשון שפתח אותי לעולמם המופלא של הנשיונל וגם כנראה השיר המוכר ביותר שלהם, ה- Signature Song שלהם. היצירה המופלאה הזאת, שפותחת את Boxer, מציגה את הסטנדרט של הנשיונל ואת הדברים שבזכותם הפכו לאחת הלהקות המוערכות בעולם: בין היתר קול הבריטון העמוק של ברנינגר, טקסט הנוגע בשלמות ועיבוד מוזיקלי מעניין, הפעם בדמות מקצב פוליריתמיקה מרתק (נגינה של שני קצבים או יותר במקביל כאשר כל קצב עצמאי ואינו תלוי בקצב האחר).

על הגבול שבין הפוליטי לרומנטי, השיר הזה הוא ההתייחסות של הלהקה לדור המבולבל והאדיש שיש לו הכל אבל בעצם אין לו כלום. בזכות שירים וטקסטים כאלה, מייצגים בעיני הנשיונל את קולו של דור. דור של אנשים כמוני בני שלושים פלוס, שגדלו לתוך עולם של שפע, תעסוקה, טכנולוגיה מתקדמת ואהבה ואיכשהו לא מוצאים מרגוע לנפשם. הכל כל כך מושלם, מוצלח וארוז יפה, אבל בפנים יש חור בלתי ניתן למילוי של עצב ומועקה תמידיים. "חיה" שלא ניתן להשביע. כי אחרי הכל כולנו רק "חצי ערים באימפריה מזוייפת…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

2010nationalemuncut1701120

באנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2018

בניגוד ל- 2017, השנה הייתה שחונה יחסית מבחינה מוזיקלית, ובכל זאת קבלו עשרה אלבומים שנשמח לקחת איתנו גם להמשך: עשרת האלבומים הגדולים של 2018. 

10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

10. Arctic Monkeys- Tranquility Base Hotel & Casino

בדיוק כמו ארקייד פייר בשנה שעברה, גם ארקטיק מאנקיז הוצאו אלבום שמחוויר לעומת עברם המפואר. ועדיין, גם אלבום חיוור של ארקטיק מאנקיז הוא הרבה יותר טוב מהשאר. אז נכון לא תמצאו בו הימנונים אלמותיים נוסח I Bet You Look Good on the Dancefloor או Do I Wanna Know, אבל מה שתמצאו בו ובשפע, הוא רגש, ניסיוניות וטונות כריזמה. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Star Treatment, One Point Perspective, Four Out of Five

9. Courtney Marie Andrews- May Your Kindness Remain

טוב תקשיבו, אני ממש לא בקטע של קאנטרי. אפילו סולד לחלוטין מהסגנון הזה אבל (ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה), קורטני מארי אנדרוס לגמרי קנתה אותי. עשרה שירים יש באלבום השישי של קורטני. עשרה שירים חמים, נוגים, מהפנטים ויפים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל ליהנות ממוזיקה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: May Your Kindness Reamain, Kindness of Strangers, Rough Around the Edges.

8. MGMT- Little Dark Age

כמעט עשור חלף מאז Oracular Spectacular, האלבום המופתי והחד פעמי של MGMT. בזמן הזה הם שחררו 2 אלבומים בינוניים מינוס והתעסקו בעוד פרויקטים צדדיים עד שכבר שכחנו מהם. אבל הנה, השנה הם חזרו בגדול עם אלבום רביעי שהפתיע בטירוף והזכיר את ימי התהילה שלהם מתחילת העשור. 

השירים כולם נעים על הציר שבין "דפש מוד" ל"ניו אורדר" (וזו תאמינו לי חתיכת מחמאה). איזה כיף שהקסם הזה שנקרא MGMT חזר.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Little Dark Age, When You Die, Me and Michael

7. Lets Eat Grandma- I'm All Ears

לא יאומן ששתי ילדות בנות 18 (!) עומדות מאחורי הדבר האדיר הזה שנקרא Lets Eat Grandma. אלבומם השני של רוזה וולטון וג'ני הולינגוורת' מנוריץ' הימם את המבקרים בכל העולם והעיף גם אותי לשמיים עם אינדי פופ אלקטרוני, חללי, אקלקטי מורכב ומדהים.

אפשר לשמוע את התמימות והניסיוניות של הצמד שטרם נהרסו על ידי עולם המוזיקה הממוסד. כולי תקווה שזה גם לא יקרה בעתיד אבל גם אם כן, לפחות I'm All Ears ישאר לנו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hot Pink, It's Not Just Me, Ava

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. Snail Mail- Lush

לא משנה לאן הסתכלתם השנה, אין מצב שפספסתם את Lush, אלבום הבכורה של לינדזי ג'ורדן הידועה כ- Snail Mail. רק בת 19, לינדזי פורטת על הגיטרה במיומנות מעוררת קנאה ומפציצה באלבום אינדי רוק חכם, מתוחכם, אותנטי ומרגש. המבקרים בכל העולם עפו על אלבום הבכורה הזה ובצדק. ללא ספק אחד מהאירועים היותר מדוברים השנה בסצנת האינדי וכנראה בעולם מוזיקה בכלל.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Lets Find an Out, Golden Dreams, Pristine.

5. Big Red Machine- Red Big Machine

ג'סטין ורנון וארון דסנר מובילים את שתיים מהלהקות האהובות עליי ביותר בעשור האחרון, "בון איבר" ו"הנשיונל" ולכן החיבור ביניהם היה מאוד מרגש עבורי. בתחושה שלי אלבום הבכורה שנולד מהחיבור הזה יכול היה להיות יותר טוב ולמרות זאת הוא מכיל בתוכו כמה מהרגעים היותר יפים של 2018. 

במיומנות רבה מצליחים ורנון ודסנר ליצור אלבום אינטימי ומלנכולי אך עם זאת גם כיפי ומרומם נפש. ללא ספק אלבום שאקח איתי הלאה מהשנה הזאת. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hymnostic, I Won't Run from It, Deep Green

4. Idles – Joy as an Act of Resistance

אם הזכרנו את ארקטיק מאנקיז שברחו מהרוק, הנה אלבום שכולו על טהרת הרוק. אלבומם של הפאנק רוקרים מבריסטול נשמע כמו קלסיקת רוק בהתהוות מהרגע הראשון. הזעם, ההתנגדות הפוליטיקה, והברקזיט, הופכים את האלבום הזה ליצירה הכי בועטת של 2018 ושל השנים האחרונות בכלל. האזנת חובה לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו רועשת ובועטת, בעצם כמו שמוזיקה אמורה להיות לא?
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Colossus, Never Fight a Man WIth a Perm, Danny Nedelko

3. Chvrches- Love is Dead

אחרי שהגדירו את עצמם שנים כאינדי-פופ, אלטרנטיבי, אינדיטרוניקה, סינת'פופ ועוד שלל כינויים, באלבומם השלישי הצ'רצ'ס סוף סוף קורעים את המסכות מהפנים ועושים פופ. פאקינג פופ טהור, לא מתנצל, אינטליגנטי, כיף, מרגש ומלא קסם. 

Love is Dead היה אחד מהאלבומים שהכי הפתיעו אותי השנה כי אני לא יכול לומר היו לי ציפיות יוצאות מגדר הרגיל לגבי אלבום חדש של הצ'רצ'ס. אבל עם הפקה מלוטשת, שירים פשוט טובים ומאט ברנינגר אחד אלוהינו, האלבום הזה ללא ספק עשה לי את 2019. "חיכיתי כל החיים להתבגר" שרה לורן מייברי בשיר הפותח Graffiti. אז הנה זה הגיע, וזה נשמע מעולה! לביקורת המלאה>> 
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Miracle, My Enemy, Graffiti.

אז כן האלבום יכול היה להיות מהודק יותר, אפשר היה לוותר על 2-3 שירים ואפשר היה להשקיע מעט יותר בטקסטים, אבל לפעמים גם מוזיקה טובה וכיפית יכולה להספיק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

2. Beach House- 7

לקראת אלבומם השביעי, החליטו "ביץ' האוס" לזנוח את המפיק הוותיק שלהם, כריס קודי, ולהצטייד בפיטר קאמבר, הלו הוא Sonic Boom, שעבד בין היתר עם MGMT, Panda Bear ו- Yo La Tengo. ההימור השתלם בענק כשקאמבר הצליח להוציא מהצמד מבולטימור את המיטב.

הטקסטורות והמרקמים המוזיקליים שרוקמים את העולם הכל כך ייחודי של "ביץ' האוס" מגיעים פה לשיא חדש ויוצרים לדעתי, את האלבום הכי טוב של ההרכב (ויסלחו לי המצדדים ב- Depression Cherry) ואחד הטובים של השנה
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Pay no Mind, Dive, Lemon Glow

1. The 1975- A Brief Inquiry into Online Relationships

"אלבום שמשנה את חוקי המשחק", "התשובה של דור המילניום ל- OK Computer", "חבילה פוסטמודרנית של ז'אנרים שהומצאו מחדש" אלה רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל האלבום השלישי של The 1975. אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם (וזה לא קשה כשזה מגיע לסולן הנרקומן והמגולמן שלהם, מאט הילי)  אבל בסופו של דבר The 1975 עושים בת זונה של מוזיקה.

הרביעייה ממנצ'סטר הפכה בשנים האחרונות לאחת הלהקות החמות בעולם ו- A Brief Inquiry into Online Relationships הוא פסגת היצירה שלהם. 15 קטעים על אהבה ובדידות בעולם הדיגיטלי יש באלבום הזה שמציג מגוון ז'אנרים ענק. זה מתחיל עם אינדי-רוק (Give Yourself a Try), ממשיך עם פופ (TOOTIMETOOTIMETOOTIME), עובר לקטע אמביאנט אלקטרוני עם ווקודר סטייל בון איבר (How to Draw / Petrichor) וממשיך עם בלדות אקוסטיות, ג'אז, סינת'פופ ומה לא? לומר על האלבום הזה שהוא אקלקטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.

אמנם לא כל השירים באלבום הזה אחידים ברמתם אבל מדובר ללא ספק בחוויה מטלטלת, מרגשת וייחודית שנשמעת כמו קלסיקה בהתהוות. בטוח יהיה מעניין לשמוע את החלק השני של האלבום שאמור לצאת בשנה הבאה: Notes on a Conditional Form.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: It's Not Living (If It's Not with You), Give Yourself a Try, I Always Wanna Die

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

האלבומים הגדולים של 2018 עמית

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ג'סטין ורנון וארון דסנר- Big Red Machine ביקורת אלבום

בפרויקט החדש של ג'סטין ורנון (Bon Iver) וארון דסנר (The National) יש כמה רגעים קסומים להפליא אך לצידם גם כאלה שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות. בסופו של דבר אי אפשר להתנער מההרגשה שהאלבום הזה יכול והיה צריך להיות יותר טוב.

ציון המועדון: ★★★☆☆

באנר מועדון תרבות

בון איבר (Bon Iver) והנשיונל (The National) הם מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. אתם יודעים מה, זה אפילו אנדרסטייטמנט. מדובר בשניים מההרכבים שלימדו אותי מחדש מה זאת מוזיקה. כאלה שהתרגשתי איתם, בכיתי איתם ושהמוזיקה שלהם ליוותה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי לפחות בשש השנים האחרונות.

עכשיו תארו לעצמכם כמה התרגשתי ששני הכוחות המניעים של ההרכבים הללו (ג'סטין ורנון- האיש מאחורי בון איבר וארון דסנר, הכוח היצירתי המניע את הנשיונל יחד עם מאט ברנינגר) איחדו כוחות ליצרה משותפת.

זו לא הפעם הראשונה שהשניים משלבים פעולה. ורנון התארח באלבומים של הנשיונל, חברי הנשיונל התארחו בהופעות של ורנון ושתי הלהקות אפילו יצרו פסטיבל מוזיקלי משותף. חברי ההרכבים אף חברים בקולקטיב המוזיקלי PEOPLE שהוקם על ידי ג'סטין ורנון והאחים ארון וברייס דסנר במטרה לקדם עשייה מוזיקלית דיגיטלית חפה מכל תכתיבים וחברות התקליטיםהרודפות בצע. בקיצור קואופרטיב מוזיקלי ש- Big Red Machine של ארון דסנטר וג'סטין ורנון הוא פרויקט הדגל שלו.

האלבום המשותף החל כבר לפני 10 שנים כאשר דסנר וורנון החליפו כל מני רעיונות מוזיקליים אינסטרומנטליים עבורם כתב ורנון מילים אבל רק עכשיו יוצא לאוויר העולם הילד המשותף של השניים כאלבום בכורה הנושא את שם הפרויקט: Big Red Machine.

אז האם שניים מהיוצרים הגדולים בעשור האחרון עומדים בציפיות שהם הציבו לעצמם? חלקית, כי לצד רגעים קסומים להפליא Big Red Machine מכיל גם שירים שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות.

האלבום דווקא נפתח בצורה מבטיחה עם Deep Green האלקטרוני והמלנכולי שנשמע כמו המשך טבעי לשני האלבומים האחרונים של להקות האם של ורנון ודסנר. גם Graditue שמגיע אחריו רחוק מלהיות רע, חבל רק שהוא ארוך מדי ומונוטוני למדי. Lyla שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו רעיון חצי אפוי שביום טוב (אולי) יכול היה להיות בי-סייד של בון איבר בתקופת 22 A Million ולצערי זה רחוק מלהשתפר גם עם Air Stryp שמגיע מיד אחריו.

למזלנו המצב משתפר דרמטית בחלק השני של האלבום, בעיקר עם Hymnostic הנפלא שמהדהד ל- Bon Iver, אלבומו השני והמושלם של ג'סטין ורנון ו- Forest Green שנשמע כאילו נשכח על רצפת חדר העריכה של הנשיונל בזמן הקלטות Sleep Well Beast.

למרות שהאלקטרוניקה מאוד נוכחת באלבום, דווקא ברגעים היותר קטנים, שקטים, אינטימיים ואקוסטיים הצמד מצליח להוציא את הכישרון העצום שלו החוצה ולהצדיק את כל היצירה. כך יוצא ששני השירים הטובים באלבום יחד עם Hymnostic הם בלדת הפסנתר People Lullaby ו- I Won't Run From it הפולקי שנוגע בשלמות.

כדרכם של הרבה סופרגרופס (Supergroups) או פרויקטי צד למיניהם, גם Big Red Machine לא מאוזן ומכיל בתוכו מגוון רחב מדי של צלילים שלא תמיד מתגבשים ליצירה אחת קוהרנטית. שלא תבינו אותי לא נכון, ממש לא מדובר באלבום רע, אבל הוא סוג של רכבת הרים שנעה מהר מדי בין שירים מופלאים לבין כאלה שבמקרה הטוב הם פילרים. לפחות קיבלנו משהו נחמד להעביר איתו את הזמן עד לאלבומים הבאים של הנשיונל ובון איבר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Big-Red-Machine
באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה ולחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Something to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד באלבום בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

עשו לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.png