בין לורד לפול סיימון והחרם המוזיקלי על ישראל

הביטול של לורד מוכיח שקיץ ההופעות האדיר שעבר עלינו ב-2016 היה רק אחיזת עיניים. ישראל עדיין סובלת מחרם תרבותי אמיתי ומי שמחפש אמנים גדולים ואקטואליים כנראה יצטרך למצוא אותם בחו"ל. כמה חבל שאין יותר אמנים עם ביצים כמו פול סיימון.

בשנת 2005 יצאתי לשליחות במחנות קיץ בארה"ב. אחד הדברים שהכי זכורים לי מהביקור הוא מפגש שהיה לנו עם איזשהו קונסול ישראלי או משהו כזה שהזהיר אותנו כבר אז (ואני מדבר אתכם על למעלה מ-12 שנה כן?) שדעת הקהל האמריקאית הולכת ומשתנה לרעת ישראל. משם הדרך ל"שבוע האפרטהייד" בקולג'ים האמריקניים היה קצר.

זוהי רק דוגמה אחת שאני חוויתי בהקשר של איך נתפסת ישראל בעולם. אבל אני מבטיח לכם שכל מי שימצא את עצמו מתגורר (אבל ממש גר, פחות מטייל וכאלה) שבועיים באיזושהי מדינה מערבית ויבחן את הסיקור של ישראל בתקשורת המקומית לא יצא מעודד. וזה עוד בלשון המעטה.

באנר מועדון תרבות

עכשיו תארו לעצמכם אילו 7 מדורי גיהנום צריכים לעבור אמנים שרוצים להופיע בישראל. התמודדות עם דעת הקהל המקומית האנטי ישראלית, גידופים והשמצות ברשתות החברתיות, קריאות לחרם, חפירות מרוג'ר ווטרס ותנועת ה- BDS וכל זה בשביל שעתיים בפארק הירקון במקרה הטוב או מנורה מבטחים במקרה הגרוע.

תוסיפו לזה את הבורות המובנת בסכסוך הישראלי פלסטיני ותקבלו מתכון בעייתי מאוד עבור כל אמן שמפחד על התחת שלו ולא רוצה להכניס את הראש לקלחת המטורפת הזאת. בעצם למה אני צריך לנסות ולתאר את הסיטואציה שעומדת בפני אמנים שרוצים להופיע כאן אם ניק קייב אמר זאת ממקור ראשון במסיבת העיתונאים לפני הופעתו בארץ בנובמבר האחרון: "אם אתה מופיע בישראל אתה חייב לעבור השפלה פומבית…".

אין ספק שהשנים האחרונות בהחלט היו נפלאות מבחינה מוזיקלית, בעיקר הקיץ האחרון שהביא איתו תותחים כבדים כמו איירוסמית', טירס פור פירס, פט שופ בויז, גאנז אנד רוזס, רוד סטיוארט, פיקסיז וכמובן רדיוהד. אבל בואו נודה רגע באמת. אף אחד מההרכבים והאמנים האלה, אולי להוציא את רדיוהד, לא ממש רלוונטיים לפחות בשני העשורים האחרונים ולגבי רדיוהד, כולנו זוכרים כמה חרא הם אכלו על ההחלטה שלהם לחזור לישראל. החל ממכתבי נאצה פתוחים כנגדם ועד הפגנה של ממש עם דגלי פלסטין בהופעה שלהם בפסטיבל "טרנסמיט" בגלזגו.

אני גם לא מתעלם מכך שהיו אמנים אקטואליים בודדים שהופיעו כאן בשנים האחרונות כמו ג'סטין ביבר (2017) קניה ווסט (2015), סיה (2016) וריהאנה (אי שם ב-2013), אבל מי שמעוניין לראות את ביונסה, פו פייטרס, קולדפליי, ארקייד פייר, ארקטיק מאנקיז, הנשיונל, קנדריק לאמאר ואחרים, יצטרך כנראה לחכות. קשה לי להאמין שאמנים בסדר גודל הזה יסתכנו עם תפוח האדמה הלוהט הזה שנקרא ישראל.

גם מעבר לבעיה הפלסטינית, בתפיסה ישראל הופכת להיות מזוהה יותר ויותר עם האיש השנוא בעולם: דונלד טראמפ. הנשיא האמריקאי כל כך משוקץ בקהילת האמנים בארצו ומחוצה לה שאף מוזיקאי לא רוצה להיות מזוהה עם עמדותיו. אפילו מארגני טקס ההשבעה שלו התקשו למצוא אמנים שיסכימו להופיע באירוע החגיגי וכך במקום אלטון ג'ון, ג'סטין טימברלייק, סלין דיון ואחרים שאמרו לא תודה, נאלץ טראמפ להסתפק בזמר הקאנטרי טובי קית', Three Doors Down, ג'קי אוונצ'ו, בת ה- 16 מ- America's Got Talen ומקהלה המורמונית (נשבע לכם). אכן אטרקטיבי.

אני כל כך רוצה לכעוס על כל האמנים האלה שמסרבים להופיע בפני הקהל הישראלי הנאמן שלהם. רוצה לכעוס על הבורות, על שטיפת המוח, על הפחדנות ועל העובדה שחרמות תרבותיות זו לא הדרך ליצירת גשרים. אבל לצערי, ואני אומר את זה לא ממקום פוליטי, אני יכול להבין אותם. מי רוצה את הבלאגן הזה על מצפונו עכשיו.

באנר מועדון תרבות

תארו לעצמכם שסגרתם הופעה באיזה מדינה קטנטנה אי שם במזרח התיכון ולפתע מתחילים להציף אתכם בפוסטים, מכתבים ו"עדויות" על כך שאתם נותנים יד לגזילות זכויות אדם, דיכוי, רצח עם ושלל תיאורים לא ממש מחמיאים. אבל אתם לא מתקפלים בקלות ורוצים לרדת לשורש העניין אז אתם ניזונים מהתקשורת, מחפשים "ישראל כובשת" (נסו בעצמכם) בגוגל ואתם מגלים ש… וואו ישראל היא באמת השטן. עכשיו תגידו לי מי ירצה לקחת דבר כזה המצפון שלו? או גרוע מזה להסתכן בחרמות ולפגוע לעצמו בקריירה. רק אמנים ממש מבוססים וחזקים יסכימו לעמוד בזה, זאת הסיבה שאנחנו מקבלים כאן את איירוסמית', רדיוהד והסטונס. הם כבר לא צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד.

בניגוד אליהם ללורד, שנולדה בפאקינג ניו זילנד וספק אם היא יודעת איפה ישראל נמצאת בכלל על המפה, כנראה שיש יותר מה להפסיד. זה חרא, אבל באמת שקשה לי לכעוס עליה. אחיין שלי מארה"ב חושש להגיע לישראל אז מה אגיד על ניו זילנדית בת 20?

שלא יהיה ספק. יש הרבה צביעות אצל חלק מהאמנים שמסרבים להופיע בישראל אבל יפזזו בכיף שלהם ברוסיה או במדינות אחרות שרומסות זכויות אדם באופן שיטתי רק בגלל נתח השוק הגדול שלהן. אבל ישראל היא חתיכת תיק שאף אחד לא רוצה להתמודד איתו. ועם זאת,עדיין בעיני חרם מוזיקלי, מכל סוג שהוא זו פשוט לא הדרך ובשביל להמחיש זאת קבלו סיפור קטנטן.

אי שם בין 1985 ל- 1986 יצא אדם קטן ונחמד, מוזיקאי שעשה דבר אחד או שניים בחייו, בשם פול סיימון, לדרום אפריקה. באותן השנים דרום אפריקה סבלה תחת שלטון אפרטהייד מחריד שגזל את החופש מאזרחיו השחורים ואת וזכויותיהן הבסיסיות. כל זה נשאר זכר לקולוניאליזם האירופאי הנצלני של מדינות הכובשות והמשעבדות שהובל בין היתר על ידי צרפת, אנגליה, איטליה, פורטוגל ומדינות נוספות ו"נאורות" שמטיפות עד היום בעד זכויות אדם ושאר ירקות אבל נשים את זה לרגע בצד.

באותם הימים התקיים חרם תרבותי על דרום אפריקה בשל מדיניות האפרטהייד הגזענית, ולכן כאשר מוזיקאי בקליבר של פול סיימון הגיע למדינה הדבר נתפס כשבירת החרם התרבותי וכיריקה בפניו של הממסד המערבי.

אבל סיימון לא נשבר ויחד עם מוזיקאים מקומיים הרכיב אלבום מופת שכולו השפעות הדדיות וסינרגיה בין מזרח ומערב, צפון ודרום, תופים שבטיים לצד כלי מיתר מערביים. אלבום שהוא קול אמיתי וכנה לשינוי. ללא מילה אחת על פוליטיקה, יצר סיימון את האלבום הלא פוליטי הכי פוליטי אי פעם- גרייסלנד שעל הדרך גם "המציא" את ז'אנר מוזיקת העולם.

כמה ביקורות פול סיימון ספג. כמה קללות, כמה הפגנות מחוץ להופעותיו ומאמרי ביקורת נוקבים. אבל כשאנשים לחצו פליי והקסם חלחל לאוזניהם הכל השתנה. ההיסטריה בבת אחת הפכה להיסטוריה. האלבום זכה בגראמי ומוכיח בהצלחה עד היום את כוחה האמיתי של המוזיקה. את כוחה לגשר, את כוחה לטעת תקווה, את כוחה לשנות…

בעיני חרם זו אף פעם לא התשובה. בטח ובטח לא חרם מוזיקלי. אם למישהו, לאמן יש משהו להגיד אז שיבוא, שיופיע, שידבר. למוזיקה אין גבולות ומי שמנסה לשרטט לה כאלה הוא הפושע האמיתי כי אמנות, על כל צורותיה, היא הנשגב המוחלט של המין האנושי. כמו שאמר ניטשה: "ללא מוזיקה החיים היו שגיאה".

אז אני יכול להבין את לורד, באמת שכן, אבל חושב שהיא ואחרים שמחרימים את ישראל טועים. זו פשוט לא הדרך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Lorde12

באנר מועדון תרבות

הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

בין רוג'ר ווטרס וה- BDS , דרך העימותים בהר הבית ועד לפלייבק של בריטני ספירס, ההופעה של רדיוהד בפארק הירקון אתמול הייתה רגע של חסד. של רוגע. של נורמליות. כמאמר הלהיט שסגר את הערב, לרגע אחד יכולת לאבד את עצמך ולהתמסר לחוויה מוזיקלית נשגבת של להקה חד פעמית.

אין לי מושג איך נגשים לכתוב ביקורת על הופעה של פאקינג רדיוהד. אחת הלהקות הגדולות בעולם והחשובות בדורנו פירקה לי את הלב לפני פחות משעה ואני יושב מול המחשב ומתלבט מה ואיך לכתוב. אני מרגיש שקטונתי. לעולם לא אצליח להעביר במילים את מה שאני מרגיש ברגע ש- Let Down מתנגן, אז על אחת כמה וכמה איך אני אמור להעביר לכם מה הרגשתי כששמעתי אותו מבוצע לייב לראשונה עבורי. אבל בכל זאת אמ;לק היה מדהים.

ההופעה הראשונה של רדיוהד בישראל מזה 17 שנה, לא יכולה להישפט בפרמטרים רגילים ושחוקים שמבקרים אוהבים להשתמש בהם כמו: כמות להיטים, תקשורת עם הקהל וכו'.  סורי, זה לא שם. מי שקצת מכיר הופעות של רדיוהד יודע שכמו הקריירה שלהם, גם על הבמה הוא יקבל להקה דינאמית, לא צפויה ובטח לא כזאת שבאה להעניק לצופה על מגש של כסף את מבוקשו. אז למי שהתאכב מכך שלא שמע את High and Dry, Street Spirit, Just ועוד, כנראה שלא עקבתם אחרי הלהקה ב-15 השנים האחרונות. 

20170719_203107

ההופעה נפתחה בסביבות 20:30 עם Daydreaming המהפנט מתוך A Moon Shaped Pool. לפתוח הופעת ענק אל מול 50,000 איש עם בלדת פסנתר מהרהרת, היא לא החלטה של מה בכך, אבל היא נתנה את הטון לאופי של ההופעה שבעיני היה יותר מופנם ואינטימי. כן קצת מצחיק להגיד אינטימי על מופע בסדר גודל כזה, אבל בניגוד לאיירוסמית' או גאנז אנד רוזס, רדיוהד לא באו לתת בראש, אלא להעניק חוויה מוזיקלית אחרת. הם לא ביקשו שתרקדו, שתעופו באוויר ואז תרוצו לספר לחברה כמה מגניב היה. הם פשוט רצו שתאזינו. שתתרגשו. וזה עבד. מיד עם השיר השני, Lucky, הלב שלי התרסק לרסיסים ואני נשבע שלא הייתי היחד.

כאמור, רגעי שיא לא היו חסרים בהופעה. 15 Step הצליח להרקיד ולגרום לקהל לשאוג "איך זה שסיימתי איפה שהתחלתי?", All I Need הקסים כתמיד, Idioteque המופלא הכניס לאטרף, No Surprises ההמנוני כבש את הפארק כאשר מעל כולם בעיני, עמד ביצוע מופתי ל- Reckoner. אבל האמת היא שאם תשאלו כל אחד מ-50,000 הצופים שהיו אמש בפארק איזה שיר הכי עשה להם את זה, תקבלו תשובות שונות ומגוונות. 

20170719_212318

אפשר להתווכח מפה ועד הודעה חדשה של סדר השירים, למה היה וידיאו ארט על המסכים ולא תמונות ישירות מהבמה ובלה בלה בלה. אבל על דבר אחד אי אפשר להתווכח: רדיוהד נותנים על הבמה את הכל. הקול של יורק מיוסר, קסום ושמור בצורה בלתי רגילה (וזה עוד בלי לדבר על הריקוד האפילפטי). ג'וני גרינווד לא מפסיק לעבוד ולעשות קסמים עם שלל הכלים עליהם הוא מנגן (ואיזה דברים מיוחדים קורים כשהוא אוחז בגיטרה), קולין גרינווד לא מפספס שום תו ובכלל כל הלהקה נשמעת על הבמה טוב לא פחות מאשר בדיסק. 

ניכר גם שההופעה בישראל הייתה אקסטרה מיוחדת עבור החמישייה מאוקספורד. זו הייתה ההופעה הארוכה ביותר של ההרכב בעשור האחרון עם לא פחות מ- 27 שירים שהיו במקום הנכון וכל אחד ואחד מהם נשמע מושלם. ואם זה לא מספיק אז היה גם ממש נוסטלגי לשמוע את תום יורק מעלה זיכרונות מהביקור הראשון של הלהקה בארץ אי שם ב-1993 כשהופיעו במועדון הרוקסן שניה לפני שהעניקו לקהל מתנה נוסטלגית במיוחד וניגנו את Creep שהם בקושי מנגנים בהופעותיהם. 

20170719_203644

רדיוהד היא להקה של מעט מילים (ראוי לציין שבשלב מסוים זרק יורק את המילה "יאללה" לכיוון חבריו ללהקה, מה שזיכה אותו בתשואות רמות במיוחד), אבל האמת היא שהם לא צריכים כי המוזיקה עושה זאת מספיק טוב עבורם. בהתייחסו לתחינות של ווטרס וחבריו ל- BDS שלא להופיע בישראל, הגיב יורק בסיום ההופעה כי "בסופו של דבר אנחנו עושים מוזיקה" וזו הייתה בדיוק מהות ההופעה. לא זיקוקים, לא קשקושים. פשוט שעתיים וחצי של מוזיקה מופלאה שחרטה בי זיכרון נהדר שיהדהד בתוכי שנים קדימה. נקווה שלא יעבור עוד 17 שנים עד הגיחה הבאה שלהם ארצה. 

רשימת השירים בהופעה של רדיוהד בפארק הירקון

Daydreaming
Lucky
Ful Stop

Airbag
15 Step
Myxomatosis
All I Need
Pyramid Song
Everything in Its Right Place 
Let Down
Bloom
Identikit
Weird Fishes/Arpeggi
The Numbers
2 + 2 = 5
Bodysnatchers
Idioteque

Encore:
No Surprises
Nude
Like Spinning Plates
(You and Whose Army? was… more )
Lotus Flower
Paranoid Android
Reckoner

Encore 2:
Creep 
The Bends
(Not on written setlist; My… more )
There There
Karma Police
(Thom solo extended singalong outro)

באנר מועדון תרבות

תמשיכו לחלום: ההופעה של איירוסמית' הייתה עייפה ומאכזבת

23 שנים חיכו מעריצי איירוסמית' להופעה נוספת שלהם בישראל. רק חבל שהם קיבלו את הצל של אותה להקה אהובה מהעבר. 

אני לא יכול לומר שהתאכזבתי מההופעה של איירוסמית' אתמול בפארק הירקון. הגעתי מראש עם ציפיות נמוכות. אני רגיל לסאונד הגרוע של הפארק, למיקום הבעייתי, כאשר גם העובדה שמדובר בלהקה שסך הגילאים של חבריה מגיע למיליון ושהם לא הוציאו אלבום ראוי זה 20 שנה לא תרמה לאופטימיות. ובכל אם יאלצו אותי לסכם את ההופעה במילה אחת הייתי עונה: מעפן. בשתיים, It's Complicated.

ההופעה דווקא התחילה באנרגיות לא רעות בכלל עם שני שירים בועטים, Let The Music Do the Talking ו- Young Lust. אבל אז הגיע ביצוע מביך מאין כמוהו ל- 'Cryin האהוב שהרגיש כמו התעללות בגופה כאשר טיילור לא מסוגל לשיר בגבוהים ופרי משחיט אותו גם ברגעיו היפים. פה התחלתי להבין כבר לאן אנחנו הולכים.

לא תמצאו אותי מתלונן הרבה על הקול של טיילור. ברור שהוא לא מסוגל לשיר כמו בעבר וזה אפילו נסלח (אם כי בשירים מסוימים היה נורא לראות אותו נאבק בכדי להגיע לטון הנכון), אבל מג'ו פרי ציפיתי ליותר. אני לא אגזים אם אומר שסולו אחד הוא לא ניגן כראוי. לא יודע מה עבר עליו אבל הוא לא היה במיטבו וזה עוד בלשון המעטה.

ניכר שאחרי 40 שנה על הבמות איירוסמית' יודעים את העבודה. קצת פלרטוט עם הקהל, קצת ענטוזים, להיטים וכו' אבל קליימקס לא היה כאן. רגע לספר עליו לנכדים? הצחקתם אותי. איירוסמית' היו רחוקים שנות אור משיאם ונשמעו בהרבה מדי מקרים מבולבלים, לא מסונכרנים, עייפים ופשוט לא מספיק טובים.

אם נשווה לרגע את ההופעה של אתמול להופעות של אמנים וותיקים אחרים שביקרו כאן בשנים האחרונות כמו פול סיימון, הרולינגס סטונס, אקסל רוז ואפילו הסקורפיונס אלוהים ישמור, אז אין בכלל ספק שההופעה של איירוסמית' תדחק בקלות לתחתית הרשימה. בקיצור, היה מאכזב.

רגע ביזארי ביותר נרשם לאחר שורת להיטים מקפיצה שכללה את Crazy שהוקדש, איך אם לא, לבר רפאלי, Living on The Edge ו- Rag Doll, אבל אז החליטו חברי הלהקה לחתוך לסשן שירי בלוז מעייפים ומשעממים של כמעט 40 דקות. בין היתר עם 2 קאברים לפליטווד מק. בזמן הזה כל מי שהיה לידי פשוט התיישב וחיכה עד שתעבור רוע הגזירה. הגדיל לעשות מעריץ שצרח לעבר הבמה "סטיבן, תנגנו כבר שירים שאני מכיר". אני לא מאלה שבוכים על מחסור ב"להיטים", זה קטנוני ומפגר בעיני. אבל הבעיה הייתה שהשירים הללו פגעו במרקם של ההופעה ובזרימה שלה. הם ממש היו Party Pooper במסיבה שהיא גם ככה חצי כוח.

כן, היו כמה ביצועים טובים נוספים כמו: Love in an Elevator,  ו- Janie's Got A Gun אבל אם הביצוע הטוב של הערב היה קאבר ל- Come Together של הביטלס, אז מבחינתי היה כאן פספוס. 

בהדרן סיפקה הלהקה ביצוע מאולץ להחריד ל- Dream On ואחר יותר טוב ל- Walk This Way. אולי זו העובדה שישראל היא המדינה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, אולי זה החום, הגיל, בר רפאלי או שובע טבעי, אבל בשורה התחתונה ההופעה של איירוסמית' בישראל תיזכר כאנקדוטה מאכזבת ולא יותר מכך.

רוצים לקבל פוסטים חדשים לפני כולם? >> ברור, תן לי בראש!
רוצים לקרוא עוד? להגיב>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

aerosmith_1

בריאן ווילסון- ביקורת הופעה

האווירה בהופעה של בריאן ווילסון הזכירה מסיבת סילבסטר באחוזת ראשונים, אבל למי אכפת?! פאקינג זכיתי לראות אגדה חיה ולשמוע את אחד האלבומים הגדולים בכל הזמנים מבוצע לייב!

כיאה לחבורת אמריקאים מזדקנים, עלה בריאן ווילסון ו-11 נגניו לרבות אל ג'ורדין ממייסדי ההרכב, בדיוק מרשים אל הבמה. 20:59 והחבורה הקשישה אך המוכשרת והשמחה בטירוף כבר החלה לנגן. זה התחיל עם  Our Prayer ו- Heroes and Villans – מפרויקט Smile המפורסם שהפיל את ווילסון אל תהומות הנשייה הפסיכוטית בחיפושיו אחר היצירה המושלמת, והמשיך עם קלאסיקות מפורסמות יותר כמו California Girls ו- I Get Around האלמותי. על אף הביצועים הנאמנים ותזוזות פה ושם בקהל, קשה לומר שבשלב זה ההופעה צברה תאוצה, אבל זה בסדר, אבל הרי התכנסנו בעיקר בכדי לשמוע את "פט סאונדס" מבוצע מתחילתו ועד סופו.

לא תתפסו אותי אומר שום דבר רע על הביצועים של האלבום. רק אומר שיש שירים שלא יכולים להשתוות לייב לביצועי האולפן המדויקים והמושלמים שלהם והרי זה בדיוק מה שהפך את "פט סאודנס" לקלאסיקה שהשפיעה על דורות של אמנים. בנוגע, לווילסון עצמו, קשה לדעת איזה חלק בדיוק היה לו בביצועים. ברוב הזמן הוא היה נראה תלוש ליד הפסנתר, לא ממש מנגן ולא ממש שר כאשר רוב עבודת הקולות התחלקה בין שאר חברי הלהקה. כאן ראוי לציין את מת'יו ג'רדין, בנו של אל, שעשה עבודה מעולה עם הקולות הגבוהים והמאתגרים של חלק מהשירים.

שיא הרגש במופע היה ללא ספק הביצוע של אחת הקלאסיקות הגדולות בכל הזמנים, God Only Knows, שבסיומו כל הקהל נעמד ומחא ארוכות כפיים לשיר שכנראה וליווה אותם ברגעים המרגשים ביותר בחייהם. זו הייתה אמירת תודה מרגשת ולא מלוקקת של הקהל לווילסון על המתנה המופלאה הזאת שהעניק להם.

לאחר "פט סאונס" ירדו החברים מהבמה וחזרו להדרן מתבקש עם Good Vibrations, Surfin' USA, Barbara Ann ועוד. הביצועים היו אנרגטיים במיוחד והצליחו סוף סוף להרים את הקהל ואת המופע כולו.

ממרומי גיל 73 ואחרי שסבל התעללות מאב מכה, שחרר לעולם את אחת מהיצירות המוזיקליות הגדולות ביותר ויצא מדעתו בניסיון להתעלות עליה, התמכר לסמים, התמודד עם מותם של 2 אחיו וחבריו ללהקה, סכסוך משפטי מתוקשר עם מייק לאב, מייסד אחר של הלהקה, היה משהו מאוד מנחם בלראות את בריאן ווילסון, אגדה חיה, יושב על הפסנתר ופשוט מנגן עבורנו. סגירת מעגל אם תרצו, עם יוצר שהשפיע על מיליוני אנשים ברחבי העולם. לפעמים אתה מגיע להופעות פשוט בשביל לומר תודה.

מראש לא ציפיתי בהופעה של בריאן ווילסון לאיזושהי חוויה חוץ גופית מרגשת ואני בטח גם לא יכול לומר שקיבלתי אותה. אבל לערך ההיסטורי שלה, אין תחליף.

ברגע כמעט אירוני, בזמן שהחדשות על הפיגוע הנוראי בשרונה החלו להתפשט כמו אש בשדה קוצים, התנגן לו ברגע השיר Don't Talk Put Your Head On My Shoulder המנחם והעצוב. רק בישראל מרחק של 15 דקות נסיעה עלולות להפריד בין טרור של מוות לבין אנשים שרוקדים במלוא תשוקת החיים את Surfing USA הכל כך לא ישראלי עד כדי גיחוך. אין לי יותר מדי מה לומר על זה, אבל לפעמים המוזיקה באמת מנצחת את הכל.

תנו לנו לייק בפייסבוק

Brian_Wilson_2012.jpg