10 אלבומים גרועים של אמנים ענקיים

כמו תמונת מחזור מכיתה ו', גם לאמנים וללהקות הגדולים בעולם יש פדיחות שהם היו מעדיפים למחוק מהרפרטואר שלהם. הנה כמה מהן.

The Stone Roses- Second Coming

אלבום הבכורה של הסטון רוזס שיצא ב- 1989, הוא ללא ספק אחד מאלבומי הבכורה הגדולים שיצאו בהיסטוריה. עד כמה הוא אהוב בארץ מולדתו אנגליה? מספיק רק לספר שב- 6000 הוא נבחר על ידי המגזין NME כאלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. ללא ספק קלאסיקה.

אבל אז נקלעה הלהקה לסכסוך משפטי מול חברת התקליטים שלה, סכסוך שגם ארך זמן רב וגם ניקז כל טיפת יצירתיות מחבריה.

עד שיצא בסופו של דבר אלבומם השני של הסטון רוזס, Second Coming ב- 1994, השוק כבר היה מוצף בלהקות גראנג' ובריטפופ שהמשיכו את המהפכה שההרכב בעצמו סייע לקדם. התוצאה היא אלבום שלא היה מסוגל להתחרות בזירה ושהאמת? היה גם פשוט חלש.

כל אנרגיית הנעורים שאפיינה את אלבום הבכורה של הלהקה נעלמה לטובת שירים בינוניים להחריד במקרה הטוב ופשוט לא ראויים במקרה הרע. אחד האלבומים הכי מצופים בהיסטוריה שהפכו לכישלון קולוסלי וחבל שכך.
ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס>>

Guns N' Roses- The Spaghetti Incident

גאנז אנד רוזס היא חד משמעית אחת הלהקות שאני הכי אוהב. גדלתי על פאקינג כל צליל וצליל מאלבומיהם הקלאסיים, אבל למה לעזאזל הם החליטו להוציא את אחת היצירות המיותרות בהיסטוריה זה כבר נשגב מבינתי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בעיני אלבומי קאברים מראש מועדים לפורענות וגם הניסיון של גאנז אנד רוזס לשנות את זה לא צלח. מלבד Ain't It Fun הבאמת מעולה (במקור של ה- Dead Boys) כל השאר ב- The Spaghetti Incident השירים פשוט, איך לומר זאת בעדינות? מיותרים.

היצירה הזאת הרחיבה עוד יותר את הקרעים בין חברי הלהקה ולאחריו כבר לא ממש הייתה דרך חזרה עד האיחוד המדובר ב- 2016. בואו רק נגיד שאפילו Chinese Democracy טוב יותר.

Pink Floyd- Soundtrack From the Film More

את פינק פלויד אני אוהב לא פחות מאשר את גאנז אנד רוזס ואפילו יותר, אבל בחיי שאת More אני לא סובל. האלבום הזה הוא לא פחות מחור שחור בדיסקוגרפיה של הלהקה (כן, אפילו יותר מ- A Momentary Lapse of Reason).

היצירה המבולגנת וחסרת החן הזאת הייתה הראשונה של הלהקה ללא סיד בארט והרושם הוא שהחיסרון שלו עדיין הורגש. בקיצור, לא בכל פעם שמציעים לך להלחין פסקול לסרט צריך להגיד כן ו- More הוא ההוכחה לכך.

ELP- Love Beach

החל מהעטיפה המזעזעת ועד לשירי הפופ המתקתקים, שום דבר לא עובד באלבומה השביעי של מפלצת הפרוגרסיב מבית אמרסון, לייק ופאלמר. מי שיאזין ליצירה בפעם הראשונה יתקשה להאמין שמדובר באותם חברה שהביאו לנו את Tarkus ואת Brain Salad Surgery.

אפילו קית' אמרסון בעצמו קרא לאלבום הזה "בושה" ו"יציאה כנגד כל מה שעבדתי עבורו" אז מי אני שאצא נגדו?

Lou Reed- Metal Machine Music

בעיני רבים זה נחשב לאלבום הגרוע בהיסטוריה ולא תמצאו אותי חולק על זה. 4 קטעים מכילה ה"יצירה" הזאת של לו ריד, 4 קטעים שמורכבים בעיקר מרעש, צרימות, פידבקים ומה שנשמע כמו אפרוחים צווחים למוות. באמת שהוא עד כדי כך גרוע.

לא משנה איזה אינטרפטציה פוסט מודרנית תנסו לתת לאלבום הזה, אין כל הצדקה לענות עד כדי כך את המאזינים שלך. לא הייתי משמיע את האלבום הזה אפילו לשבויים של דאע"ש.

Lou Reed and Metallica- Lulu

ומה יכול להיות יותר גרוע מאלבום של לו ריד? אלבום של לו ריד ומטאלקיה. באמת מדהים ששני ענקיים כאלה חתומים על יצירה כל כך כל כך גרועה.

הדיסטורשן של מטאליקה לא מוותר לקולו העמוק של ריד ויחד השילוב הזה נשמע כמו שני קווים מקבילים שמעולם לא נועדו להיפגש.

באנר מועדון תרבות

כל השירים באלבום הזה נשמעים פשוט מוזר ולא ברור איך כל הנוגעים בדבר נתנו לבלאגן הזה לצאת החוצה. לפעמים זה נשמע כאילו ריד והטפילד מזייפים בכל השירים בכוונה. אין לי הרבה מה לומר על האלבום הזה חוץ מהזיה.

Chris Cornell- Scream

בתחילת המילניום לכריס קורנל נמאס כנראה להיות בשוליים ורצה להריח קצת מיינסטרים אז הוא התחבר למפיק ההיפ הופ החם של התקופה, טימברלנד, והוציא אלבום שאין לי אלא לכנות אותו מעליב. מעליב את העבר המפואר של קורנול ואת כל מה שהוא ייצג. 

שלא תבינו אותי לא נכון, אין לי שום בעיה לפופ או היפ הופ, אבל הניסיון של קורנל לאמץ את הסגנונות הללו נשמע פשוט… אמממ… פתאטי. פה ושם יש כמה יציאות ראויות אבל גם הם נשמעים לא בקונטקסט כשקורנל שר אותם. סוג של דיסוננס כזה שהאוזן לא מסוגלת לסבול. בקיצור, פאדיחה, אבל כזאת שסלחנו עליה.

David Bowie- Tonight

בשנות השמונים דייויד בואי גילה עולם חדש: את המיינסטרים. אלבומו הקודם, Let's Dance היה הצלחה מסחררת ובכלל לכל אורך המחצית הראשונה של העשור הוא שילב בצורה מופלאה בין הסאונד היחודי שלו לבין צלילי הפופ המרקידים של האייטיז. אבל ב- Tonight בואי וחברת התקליטים שלו הלכו צעד אחד רחוק מדי. 

ב- 1984 התכוון בואי לשחרר אלבום הופעה חיה אך חברת התקליטים שלו התעקשה להמשיך את המומנטום ולחצה לשחרר אלבום אולפן חדש. התוצאה היא: Tonight- אלבום חלש שמורכב ברובו מגרסאות חדשות לשירים ישנים של בואי פלוס קאברים ושיתופי פעולה, בין היתר עם טינה טרנר ואיגי פופ.

"יש דברים באלבום הזה שאני רוצה לבעוט בעצמי בגללם" אמר בואי כחמש שנים לאחר צאת האלבום, אבל האמת היא שגם יצירה מביכה של בואי לא יכולה למחוק את הרפרטואר האדיר שלו כי בינינו, אין עוד מלבדו. 

Depeche Mode- A Broken Frame

אין מכה גדולה יותר להרכב מאשר כשכותב השירים הראשי שלה עוזב, וזה בדיוק מה שקרה לדפש מוד כשוינס קלארק נטש אותה אחרי אלבום בכורה מוצלח.

באלבומה השני של הלהקה נכנס לעמדת הכותב הראשי מרטין גור והתוצאה הייתה מאכזבת וחלשה. מלבד כמה יציאות נחמדות (Leave in Silence ו- See You) האלבום לא רומז במאומה על העתיד המזהיר של הלהקה. למרות העטיפה המקסימה, A Broken Frame נשאר החלש ביותר בדיסקוגרפיה המדהימה של דפש מוד. לפעמים בשביל להצליח צריך להיכשל.

Beatles- Yellow Submarine

אלבומם העשירי של ארבעת המופלאים מליברפול הוא לא הרבה יותר מערימת שירים חלשים שלא היו מספיק טובים בשביל להכנס לאלבומיהם הקודמים.

יחד עם מספר קטעים אינסטרומנטליים שליוו את סרט האנימציה ו- All You Need is Love שכבר הופיע ב- Magical Mystery Tour (ותכלס חוץ מהמסר שלו הוא די אוברייטד), הצוללת הצהובה הוא לא יותר מכתם מעצבן שלא יורד מההיסטוריה של הלהקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

עדיין לוהטים: Hotspot של פט שופ בויז- ביקורת אלבום

אחרי שכבשו כל פסגה אפשרית, חוזרים הפט שופ בויז עם אלבומם ה- 14 שמוכיח שגם בעשור השביעי לחייהם, כשזה מגיע לפופ אמיתי, אינטליגנטי ולא מתנצל, אין להם הרבה תחרות. 

ציון המועדון: ★★★★☆

ב- 2013, אחרי 28 שנים, עזבו הפט שופ בויז את חברת התקליטים שלהם, "פרלפון", והודיעו כי מעתה כל התוצרת המוזיקלית שלהם תשוחרר דרך הלייבל העצמאי שהשיקו: x2.

המשמעות של הצעד הזה היא שאחת מלהקות הפופ הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה הפכה הלכה למעשה ללהקת "אינדי". מעבר לסימליות, הצעד הזה הותיר את הכוח ואת ההחלטות האמנותיות באופן בלעדי בידיהם של הצמד. במילים אחרות מעכשיו יכולים ניל טננט וכריס לאו לעשות מה שבזין שלהם. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

וכך עשרה חודשים בלבד אחרי Elysium, אלבום האולפן האחרון (והלא מספיק מוערך) תחת "פרלפון", חברו הפט שופ בויז למפיק העל סטיוארט פרייס (מדונה, ניו אורדר, הקילרס, גוון סטפני, קיילי מינו ועוד…) ושיחררו את Electric – יצירת פופ-דאנס לא מתנצלת שהפכה לאחת ההצלחות המסחריות והביקורתיות הגדולות של הבויז מאז שנות ה- 90. את האלבום אף כללתי בדירוג 50 אלבומי העשור שלי.

יחד עם 'אלקטריק' שיחררו הבויז הצהרה נוספת והיא שהם ישתפו פעולה עם סיוארט פרייס בעוד 2 אלבומים נוספים. ואכן ב- 2016 יצא, Super, האלבום השני בהפקתו פרייס שהמשיך את הקו המאוד אלקטרוני של 'אלקטריק'. ועכשיו. 7 שנים אחרי השידוך, יוצא לאוויר העולם Hotspot – אלבום האולפן ה- 14 של הפט שופ בויז והשלישי עם סטיוארט פרייס.

ומה גזר הדין? האלבום הטוב בטרילוגיה ואחד הטובים של הלהקה בעשרים השנים האחרונות.

30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז>>
25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז>>
25 שנה ל- Very של פט שופ בויז>>
פט שופ בויז Super ביקורת אלבום>>

"אנשים שמחים בעולם עצוב…"

בשל הסאונד האלקטרוני הכבד שמאפיין את 'אלקטריק' ו'סופר', האלבומים הללו ('אלקטריק' בעיקר) נתפסים כ"חזרה לשורשים" מצדם הפט שופ בויז. אבל בעיני ההקצנה של הצמד בחזרה אל רחבת הריקודים טשטשה במידה מסוימת חלק מהקסם המהותי שמבדל אותם מאמני פופ אחרים.

משהו בפשטות, בטקסטים החכמים ובבלדות הנוגעות הלך קצת לאיבוד בתוך ההפקות הגרנדיוזיות. החדשות הטובות הן שב'הוטספוט' האיזון הזה חוזר. 

האלבום אמנם נפתח בפול גז עם Will-o-the-Wisp האדיר שנשמע כמו Domino Dancing על סטרואידים (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל מיד לאחר מכן עושים הבויז סיבוב פרסה אל תוך You Are the One, שאמנם סובל משם שכאילו נלקח מהספייס גירלס או רובי וויליאמס, אבל הנשמה היא כולה של פט שופ בויז. 

ורכבת ההרים הזאת ממשיכה עם Happy People, קטע האוס אופורי בעל פזמון שיעיף אתכם לשמיים ו- Dreamland הדואט הנפלא עם אולי אלכסנדר מ- Years & Years.

את החצי הראשון של האלבום חותם Hoping For a Miracle, בלדה נוספת ומופלאה ביופיה שסוגרת רצף שירים שהוא לא פחות מתצוגת תכלית מופתית של יצירת פופ. לא מובן מאליו מהרכב שקיים כבר כמעט 40 שנה.

 "הסתיו הגיע…"

'הוטספוט' הוקלט בברלין באולפני "האנזה" (Hansa) האגדיים בהם הוקלטו בין היתר Low ו- Heroes של דייויד בואי, Achtung Baby של יו 2, The Idiot של איגי פופ, Construction Time Again של דפש מוד, Bossanova של הפיקסיז ועוד עשרות אלבומים מיתולוגיים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית לעד. 

גם שם האלבום אגב הוא רפרנס לעיר ברלין שהייתה "נקודה חמה" של חיכוך במלחמת העולם הראשונה בניגוד להיום שהיא נקודה של מפגש דיגיטלי עבור אנשים מרחבי העולם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בכל מקרה, אולי זה תוצאה של ה"האנזה", אולי ההשראה של ברלין ואולי כי פשוט מדובר בשירים טובים, אבל יש משהו בסאונד של 'הוטספוט' שגורם לו להרגיש יותר חם מהאלבומים האחרונים של הבויז. סאונד שגם בשירים המרקידים ביותר, עוטף אותך ברכות ולא משחרר. 

קחו לדוגמה את Only the Dark, השיר ש- Human League חלמו לכתוב או את Burning the Heather בו מצטרף לצמד הגיטריסט האייקוני, ברנרד באטלר, על הגיטרה האקוסטית. שני השירים הללו מהדהדים ליצירות הגדולות ביותר של הבויז מתקופת Behaviour הקסום, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

"רק בחשכה אפשר לראות את הכוכבים…"

אבל מעבר לסאונד החם, ההפקה ההוקצעת והמלודיות הממכרות, יש באלבום החדש עומק רגשי הרבה יותר משמעותי משני אחיו הגדולים וכל שיר נושא בתוכו מטען רגשי מרתק.

כך למשל Will-o-the-Wisp הוא מחווה לסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד ומסעותיו בברלין, Dreamland מתאר את השאיפה לאוטופיה בעידן הברקזיט ומשבר הפליטים, Burning the Heather הוא אנלוגיה לביעור העבר והצפייה לעתיד ובכלל אם תגרדו כל שיר שיר תמצאו בתוכו משמעות לא תמיד גלויה לעין אך תמיד מעניינת. 

באנר מועדון תרבות

ועם זאת לא הכל מושלם ב'הוטספוט'. כמו ב- Super לפניו, גם כאן חלק מהשירים סובלים מסוף מוזר שנשמע כאילו נקטע באיבו. חלקם נקטעים ממש בברוטאליות. מי

שסובלים מזה במיוחד הם I Don't Wanna (אחת ההפתעות של האלבום) ו- Monkey Business, הגרסה הפט שופ בויזית ל- Get Lucky של דאפט פאנק. זה לא מוריד את רמת ההנאה מהקטעים הללו זה פשוט סתם מבאס.

ואם כבר מדברים על סופים אז אין ספק שעקב האכילס של האלבום הוא Wedding in Berlin שסוגר אותו.

קטע הטכנו המוזר הזה נכתב על ידי ניל וכריס כמתנה לזוג חברים שהתחתן ואיכשהו מצא את עצמו באלבום. אולי זו בדיחה, אולי הטרלה, בכל מקרה אין יותר מדי מה להרחיב על השיר הזה מלבד העובדה שהוא די מזעזע.

אני מנסה להמשיל אותו לאקט של פתיחת החגורה אחרי ארוחת מלכים או אם תרצו שחרור של עניבה לוחצת אחרי יום עבודה ארוך אבל זה לא מנחם אותי. טוב היו עושים ניל וכריס אם היו מחליפים אותו ב- An Open Mind, הבי-סייד המופתי של Dreamland, שהוא אחד הקטעים הכי טובים שהם הקליטו אי פעם (נשבע לכם). זה בערך ההבדל בין 4 כוכבים ל- 5.

20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore>>
לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West>>

 "אני לא רוצה לרקוד…"

'הוטספוט' הוא לא אלבום פט שופ בויזי "רגיל". אין בו להיטים גדולים או המנוני ענק אבל הוא כן אלבום עקבי, מהודק מאתגר ומעניין עם טקסטים שלא מזלזלים במאזין.

אם תהיה לכם סבלנות היא לגמרי תשתלם ואתם תרוויחו פנינה אמיתית של להקה שלא סתם שינתה את פני הפופ. ואם לא, אז כנראה שכבר אף פעם לא תבינו מה יש בצמד הכי מצליח בתולדות המוזיקה הבריטית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פדנ

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

 

10 סרטי דוקו מוזיקליים מומלצים

אם יש משהו שאני אוהב לעשות חוץ מלשמוע מוזיקה, זה לראות אותה, רצוי במעטפת דוקומנטרית עשויה היטב ומלאת חשיבות עצמית. בקיצור, קבלו 10 המלצות על סרטי דוקו מוזיקליים שהן צפיית חובה, לא משנה איזה ז'אנר או אמנים אתם אוהבים. יאללה בינג'!

הנה כמה המלצות נוספות:
Supersonic – סיפורה של אואזיס
Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese
A Hard Day's Night (בערך דוקו)
David Bowie- The Last Five Years
Woodstock
Under African Sky
סוף עונת התפוזים
האלבומים

Amy (איימי)

לפני שצפיתי בדוקו על חייה ומותה איימי ויינהאוס, לא הייתי ממעריציה הגדולים. אבל היצירה המרתקת הזאת הצליחה לצבוע את איימי בצבעים כל כך יפים שגם אם לא התחברתי למוזיקה, לא יכולתי שלא להתאהב באישיות.

"איימי" הוא מהסרטים המרגשים ביותר שנוצרו על אמן כלשהו, אולי מפני העובדה שהוא מתאר תאונת רכבת שברור לכולם שהיא הולכת להתרחש אבל אף אחד לא מסוגל לעצור אותה.

החל מילדותה, דרך התמכרותה לסמים ואלכוהול ונסיקתה המטאורית, הסרט לא מפספס אף נקודה בעלייתי ונפילתה של היהודייה הכריזמטית והכל כך המוכשרת מצפון לונדון. אם יש סרט שבוודאות יגרום לכם לבכות, זה הסרט הזה.

 

Synth Britannia

בהכללה גסה רוב סרטי הדוקו המוזיקליים ׁ(כמו גם ברשימה הזאת ממש), מבוססים על תרבות הרוק. על מתחיו הגזעיים, אמניו הגרנדיוזים, חשיבותו ההיסטורית ועוד. אבל הנה פנינה אמיתית לחובבי המוזיקה האלקטרונית והסינתיסייזרים של שנות השמונים בפרט.

"סינת' בריטניה", בהפקתו של ה- BBC Four, הוא סרט מהפנט וחשוב העוסק ברגע הקריטי בהיסטוריה בו החל הרוק לדעוך ויצר ואקום שאל תוכו נשאבו מכונות התופים, הסמפלרים והסינתיסייזרים שיצרו יחד את "צליל העתיד".

היום אולי ניתן ליצור לופים וצלילים אלקטרוניים בלחיצת כפתור, אבל בסוף שנות השבעים העיסוק באסתטיקה הזאת נתפסה כלא פחות מחלוצית. לשמוע את ברנרד סאמנר מספר איך בנה במו ידיו את הסינתיסייזר שהפיק את צלילי הפתיחה הקסומים של Atmosphere זה לא פחות מרגע טלוויזיוני נדיר וקסום.

מקרפטוורק דרך גארי ניומן, מפט שופ בויז ועד דפש מוד, הסרט מביא ראיונות עם כל האמנים החשובים של התקופה ועושה להם סוף סוף א הכבוד המגיע להם.

 

The King (המלך)

כל כך הרבה יצירות, ספרים, מאמרים וסרטים נוצרו על אלביס פרסלי, כולל סרט דוקמנטרי טרי  טרי בן 3 שעות מבית HBO. אבל איכשהו דווקא "המלך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יו'ין ירקי, גרם לי גם להידבק למסך וגם לעשות זאת בכיף.

בסרט לוקח ירקי את מכונית הרולס רויס מודל 1963 המקורית של אלביס פרסלי לטיול במחוזות חייו, אך במהירות המסע שאמור לעבור בנקודות הציון המשמעותיות בחייו של המלך, הופך למסע מרתק דרך ההיסטוריה והמוזיקה של ארצות הברית כולה.

זהו סרט יחסית קליל על אמן בסדר גודל מפלצתי כמו אלביס פרסלי, אבל הוא גם מלא נשמה ומצליח להפוך את הדיוקן הכמעט אלוהי של מלך הרוקנ'רול ליותר ארצי, נגיש ופשוט מקסים.

 

Seven Ages of Rock (תולדות הרוק)

ב- 2007 יצא ה- BBC הבריטי בפרויקט שאפתני שמטרתו לסקור את ההיסטוריה של הרוקנ'ול מלידתו ועד ימינו. התוצאה היא "שבעת העידנים של הרוק" – סדרה בת 7 פרקים בה כל פרק מטיל זרקור על גל שונה ברוק ומעניק לו זווית הסתכלות חדשה.

כך למשל הפרק הראשון מתאר את התפוצצותו של הרוק באמצע שנות השישים כאשר האחרון עוסק בבריטפופ ובאינדי הבריטי. בין לבין אנו מקבלים גם פרקים על הפאנק, על המוזיקה האלטרנטיבית של סיאטל, על רוק האיצטדיונים ועוד. 

אני במיוחד אוהב את הסדרה הזאת בשל ההחלטה האמיצה של יוצריה שלא לכלול בה כלל את גל האמנים הראשון של הרוקנ'רול לרבות הביטלס, צ'אק ברי, אלביס פרסלי ועוד. עם כל הכבוד (ויש כבוד ענק) התקופה והאמנים הללו נחרשו עד דק.

הסדרה הזאת היא לא פחות מאינציקלופדיה לחובבי הרוק ועם שלל הראיונות והאמנים שמופיעים בה, היא גם לא פחות ממסך היסטורי מרתק. אם בכל זאת אתם רוצים יותר עומק היסטורי, אני ממליץ לכם על Dancing in the Street: a Rock and Roll History המעולה מ- 1995. 

 

באנר מועדון תרבות

Kurt Cobain- Montage of Heck 

רבים ניסו לפצח את סוד אישיותו המורכבת של אחד האמנים הכי מרתקים שפעלו כאן, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה של HBO הוא בעיני הקרוב ביותר. 

הסרט מתחקה אחר חייו של קורט קוביין החל מילדותו באברדין, דרך שלל הבתים שעבר ועד להצלחה המטורפת עם "נירוונה" ומשרטט דיוקן כואב של אדם שבסך הכל רצה להרגיש שייך. במבט לאחור אפשר כמעט לראות איך סופו של קוביין היה בלתי נמנע.

לראשונה מאז ששם קץ לחייו ב- 1994,עומדים ומדברים למצלמה הוריו של קורט, אימו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב ועוד, שמנסים להרכיב את החלקים שיצרו את נפשו המיוסרת של קוביין.

בסרט אף שזורים קטעי אנימציה מרהיבים ביופיים שמוסיפים קצת נחמה אם תרצו לסיפורו העצוב של מי שהפך, מבלי שרצה בזה, לקולו של דור.

 

The Beach Boys: Making Pet Sounds (הביץ' בויז: 'פט סאונדס') 

מעטות היצירות שהצליחו להשפיע על עולם המוזיקה כמו Pet Sounds של הביץ' בויז. למרות שדישדש במכירות ולא היה להיט היסטרי כמו שאר התוצרים של הלהקה, אלבומם ה- 11 של החברים מקליפורניה הוא לא פחות מאבן דרך בעולם המוזיקה. אלבום שהגדיר מחדש את הסטנדרט ליצירה של מוזיקה פופולרית. 

בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון, מתעד הסרט את תהליך הפקת האלבום שבמרכזו עומד דיוקנו של בריאן וילסון שחיפש את היצירה המושלמת אך שילם על כך במחיר שפיותו.

ב- 2003 דירג מגזין ה'רולינק סטון' את Pet Sounds במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. במקום הראשון עמד סרג'נט פפר של הביטלס שנכתב כתבוגבה לאותו אלבום מופת של הביץ' בויז.

 

Searching for Sugar Man (מחפשים את שוגרמן) 

סיקסטו דיאז רודריגז או בשם הבמה שלו, רודריגז, הקליט בתחילת שנות השבעים שני אלבומים בלייבל סאסקס (Sussex Records). שני האלבומים היו Cold Fact ב- 1970 ו- Coming from Reality ב-1971.

האלבומים קיבלו ביקורות מעורבות ולא זכו למכירות, מה שגרם לחברה (שנסגרה ב- 1975) לפלוט את רודריגז ולזמר עצמו לנטוש את עולם המוזיקה.

כמו במאות דוגמאות לפניו, גם המוזיקה של רודריגז אולי לא זכתה להצלחה בזמן אמת, אבל האדוות שהשאירה המשיכו להדהד הלאה וכך מבלי שידע את זאת, שיריו זכו להצלחה כבירה בכמה מקומות בעולם, אחד מהם הוא דרום אפריקה.

בזמן שבצד אחד של העולם רודריגז עובד כפועל בניין, בצד השני יש לו מאות אלפי מעריצים שבטוחים שהוא בכלל מת! כמו שני יקומים מקבילים שלעולם לא יפגשו מתאר הסרט חיים של כוכב רוק שבכלל לא יודע שהוא כוכב. תודו שאם זה היה סרט הוליוודי לא הייתם מאמינים לזה.

הסרט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ואין לי אלה להפציר בכם לקחת הפסקה מהחיים ולהתמסר לסיפור הפסיכי, המדהים והכל כך מרגש הזה.

 

All Things Must Past (הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס) 

כבוגר שני תארים בתקשורת, הקשר בין מוזיקה לבין אמצעי השיווק והצריכה שלה תמיד ריתקו אותי. גם העובדה שגדלתי בניינטיז, תור הזהב של הדיסק, הפכה אות לצרכן בלתי נלאה של דיסקים, קלטות ותקליטים (עד היום!) וזה למרות שיש לי מנוי לספוטיפיי. 

אבל מעבר לרגש האישי שלי ושל רבים אחרים כלפי דיסקים, "הקול עובר: סיפור עלייתה ונפילה של טאוור רקורדס", הוא מסמך היסטורי עשוי נפלא על התהפוכות שעברה המוזיקה הפופולרית בשלושים השנים האחרונות. בנוסף לכך הוא אףמסמך אנושי מרתק על האיש שהתחיל את הכל, ראס סולומון. 

סולומון, שירש בית מרקחת מאביו, הפך אותו לחנות תקליטים קטנה ומשם לאימפריה חובקת עולם, יושב בגילו המופלג מול המצלמה ומספר את סיפורו בצורה נוגעת ושובת לב.

החל מאלטון ג'ון וברוס ספרינגטין ועד כריס קורנל ודייב גרוהל (שעבודתו הראשונה הייתה כמוכר בטאוור רקורדס), שורה של אורחים נפלאים מעטרים את הסרט הזה ועוזרים להנציח את תור הזהב של המוזיקה המוקלטת ושל טאוור רקורדס שהייתה לא פחות מבית שני לחולי מוזיקה כמוני.

 

moadon-tarbut-24

Shangri-La (שנגרי-לה) 

"שנגרי-לה" הוא הסרט הכי חדש ברשימה. מדובר בארבע פרקים מרתקים על הסטודיו המפורסם של האיש והזקן, ריק רובין, אחד האנשים שעיצבו את המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה בשלושים השנים האחרונות. 

האמת היא ששנגרי-לה הוא פחות סרט דוקומנטרי ויותר מניפסט פילוסופי, כמעט רוחני, של ריק רובין על מהותה של המוזיקה. למרות סיפור חייו המרתק, הסרט מתרחק ממבנה קונבנציונאלי של התחלה, אמצע וסוף ומפנה את הזרקור על מהותה של היצירה המוזיקלית ואמנות בכלל.

על פניו אפשר לומר כי הסרט מפספס את דמותו האניגמטית וסיפורו המעניין של רובין, אבל בעיני, הבחירה האסתטית הזאת היא הדרך היחידה בה אפשר לנסות ולהבין בכלל איך פועל אחד המוחות המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. 

 

Anvil! The Story of Anvil (אנוויל! סיפורה של אנוויל) 

הפוסט הזה הוא לא דירוג בשום צורה, אבל אם הייתי צריך לבחור את סרט הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי בחיי, זה ללא ספק יהיה "סיפורה של אנוויל".

אנוויל הייתה להקת להקת מטאל שבאמצע שנות השמונים החלה לטעום מטעם ההצלחה כשהופיעה על הבמות הגדולות לצידן של להקות כמו Motorhead, Bon Jovi, Whitesnake, Scorpions ועוד.

אבל אז קרה משהו לא ברור ובמקום לטרוף את העולם אנוויל שקעה אל תהומות הנשייה, או זה מה שלפחות חשבנו עד שיצא הדוקו יוצא הדופן הזה שגילה שהלהקה למעשה מעולם לא התפרקה.

הסרט עוקב אחר סטיב "ליפס" קולדואו ורוב ריינר, מייסדי הלהקה, שגם בעשור השישי לחייהם ממשיכים להניע את אנוויל ולקוות שיום תגיע הפריצה הגדולה שלהם.

הסרט מפוצץ רגש ומכיל רגעים שיקרעו אתכם מצחוק לצד כאלה שיגרמו לכם לבכות. אבל מעל הכל זהו סרט על הנשמה של המוזיקה ועל כך שלא משנה מי אתה, מה אתה, מה עברת או בן כמה אתה, את התשוקה לאמנות לעולם לא ניתן לכבות.

"הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה על רוקנ'רול" נכתב ב- London Times ובצדק מוחלט. ועם זאת מדובר בצפיית חובה לא רק למי שאוהב רוק, או מטאל או מוזיקה בכלל, אלא לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב מה זה להיות בן אדם ומה זה באמת, אבל באמת(!) לאהוב מוזיקה.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

KURTCOBAINMONTAGEOFHECK-KEY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

תשעים השירים הגדולים של שנות ה- 90

טמגוצ'י, טלפונים סלולריים, אינטרנט קווי, טלוויזיה בכבלים, קומפקט דיסק, חולצות בטן, דוקטור מרטינס וגם לא מעט מוזיקה טובה. עושים כבוד לניינטיז!

מוזמנים להתעדכן גם ב- 80 השירים הגדולים של שנות השמונים>>

90. 2Pac- Changes

אחד מזיכרונות הילדות הכי חזקים שלי הוא הרגע שבו Changes של טופאק יצא. אני נשבע לכם שיום אחרי זה חצי מהבנים הלבנבנים בשכבה שלי במקיף ג' באר שבע, לבשו מכנסי Xboy וסימנו "ווסטסיייייייד" עם הידיים כאחרוני הגנגסטרים בגטו של קומפטון. המהפכה הושלמה. הראפ כבש סופית את המיינסטרים.

89. Catatonia- Road Rage

סינגל הפריצה של ההרכב הוולשי המעט נשכח הזה, נקרא על שמם של 2 דמויות ניינטיז אייקוניות: מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה". אבל עד כמה שהשיר הזה היה טוב (והוא שיר מעולה) Road Rage שיצא אחריו במאי 1998 הצליח להתעלות עליו.

השיר נכתב בעקבות הרצח של לי הארווי בידי חברתו, הדוגמנית, טרישיה אנדרוס, שדקרה אותו 42 פעמיים לאחר ויכוח במכונית. נורמלי בסך הכל.

אבל בינינו, גם אם לא אהבתם את השיר, המבטא הוולשי הכבד של הסולנית, קאריס מת'יוס, לא הורס אתכם?

88. Len- Steal my Sunshine

קל לשכוח שלפעמים מוזיקה נועדה פשוט בשביל לגרום לנו להרגיש טוב יותר וזה בדיוק מה ש- Steal My Sunshine עושה. סינתזת ההיפ הופ/דיסקו/פופ הזאת זכתה להצלחה שקטה שכבשה אט אט את העולם עם וייב אופטימי של קיץ שטוף שמש בקליפורניה.

"ה- Don't You Want Me" של שנות התשעים כונה השיר הזה על ידי מבקר רוב ברונר מ- Entertainment Weekly בהתייחסו לקאלסיקת האייטיז האלמותית. אז Steal my Sunshine אולי לא פורץ דרך ומשפיע כמו Don't You Want Me, אבל הוא בהחלט הפך את הניינטיז לעשור קצת יותר כיף.

87. Dr. Dre- Nuthin' but a 'G' Thang

בשני העשורים האחרונים ההיפ הופ הוא המיינסטרים החדש הרבה בזכות ד"ר דרה. האיש שעמד מאחורי N.W.A המיתולוגית ועשרות הפקות לאורך השנים, שחרר את אלבום הבכורה שלו, The Chronic, ב- 1992 כאשר Nuthin' but a 'G' Thang היה הסינגל המוביל מתוכו.

הקטע הוא שיאו של תהליך בו הפך הגנגסטראפ מתופעה שולית יחסית שהחלה באמצע שנות השמונים, לפסגות המיינסטרים. בשיר מתארח לראשונה סנופ דוג שיהפוך בעצמו לכוכב על ובכלל השיר הזה פרץ את הדרך לעשרות אמני ראפ והיפ הופ שיכבשו את ראשי המצעדים לכל אורכו של העשור.

86. Goo Goo Dolls- Iris

לא הרבה יודעים, אבל לפני שהפכה לממתק סוכרתי, גו גו דולז הייתה להקת פאנק בועטת. למעשה אם תאזינו לשני האלבומים הראשונים שלהם לא תאמינו שמדובר באותה להקה.

אבל לשלישייה מבאפלו ניו יורק, היו תוכניות גדולות הרבה יותר. וככה אט אט הם חתכו למיינסטרים עם שורת להיטי פופ-רוק מתקתקים אך אפקטיביים להחריד שנטחנו למכביר בחצי השני של העשור.

השיא היה עם Iris שקיבל דחיפה ענקית בזכות חלקו בסרט City of Angels והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שנחרש עד דק בכל מיקסטייפ של ילד בן 15, תאמינו או לא, הוא ממשיך להיות אפקטיבי גם היום. 

85. Robert Miles- Children

באמצע שנות ה- 90, חדרו סוף סוף הרייבים ומסיבות הטראנס למיינסטרים אחרי שנים שחיו במחתרת. אבל החגיגה התחלפה מהר מאוד בביקורת אחרי במספר לא מבוטל של צעירים שנהרגו בתאונות דרכים אחרי המסיבות הללו.

הצעירים השתויים והעייפים נאלצו לנסוע מסטולים וגזורים מרחקים ארוכים עד למסיבות וחזרה ולעיתים תכופות מדי נרדמו על ההגה.

כתוצאה מזעקת הביקורת שהושמעה נגד תרבות הטראנס, החליט ה- DJ האיטלקי, רוברט מיילס, ליצור קטע עדין יותר ש"ירגיע" מעט את המבלים ויוריד את הדופק לפני שהמסיבה נגמרת.

התוצאה הייתה הקטע Children, שיר טראנס בבסיסו עם מלודיית פסנתר עדינה ומרגיעה. בגלל שהשיר לא היה שיר טראנס רגיל, הוא הפך ללהיט בינלאומי עצום שחרג הרבה מעבר לקהל חובבי הטראנס.

הקטע החלוצי הזה שינה את תרבות הטראנס ואף היה לסנונית ראשונה של תת ז'אנר שיקרא לימים "דרים טראנס" (Dream Trance)

84. Madonna- Frozen

אחרי Bedtime Stories, חיפשה מדונה כיוון מוזיקלי חדש ומצאה אותו במפיק וויליאם אורביט (פרינס, בריטני ספירס, פינק, יו2 ועוד). אורביט לקח את מדונה לכיוון הכי אלקטרוני בקריירה שלה והתוצאה היא Ray of Light, אלבומה הטוב בקריירה.

השינוי ניכר כבר בסינגל הראשון והנפלא, Frozen, שהציג את האימג' החדש של מדונה ואת הכיוון המוזיקלי האלקטרוני, טריפ-הופי שלה. 

83. Duran Duran- Ordinary World

בסוף שנות השמונים הפופולריות של דוראן דוראן פחתה משמעותית, אבל ב- 1993 הם חזרו בגדול עם אלבום השביעי, Duran Duran הידוע יותר בכינויו The Wedding Album בגלל תמונות החתונה של הוריהם של חברי הלהקה שמעטרות את עטיפת האלבום- קונספט די גרוע לכשעצמו.

הסינגל הראשון מהאלבום, Ordinary World, הוא חלק מסדרת שירים שכתב סיימון לה בון בעקבות מותו של חברו, דייויד מיילס ב- 1986 ומצליח להתבלט כאחד מהשירים הבאמת איכותיים של שנות התשעים.

82. ?Monaco- What Do You Want From Me

לשיר הזה מגיע להיכנס לרשימה רק בגלל שהאלבום מתוכו הוא הגיע, Music For Pleasure, הוא מהפנינים החבויים של הניינטיז ואחד מאלבומי הפופ הפחות מוערכים של העשור. בפרויקט הצד שלו, פיטר הוק (ג'וי דוויז'ן, ניו אורדר) יחד עם הזמר והגיטריסט, דייויד פוטס, הוכיח שהוא יכול לנפק להיטי פופ נפלאים גם ללא החברים מלהקת האם.

אם תשאלו אותי אז יש ב- Music For Pleasure לפחות 4-5 שירים יפים יותר מ- ?What Do You Want From Me ובכל זאת מדובר באחד מלהיטי הרוק-פופ היפים והממכרים של העשור.

81. Travis- Writing to Reach You

שניה וחצי לפני שהסתיים העשור, שיחררו טראוויס הסקוטיים את אלבומם השני והמפתיע מאוד לטובה תחת הפקתו של המפיק הגאון, נייג'ל גודריך.

אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד.

בין כל השירים הבאמת נפלאים בו, כנראה היפה ביותר הוא Writing to Reach You ולא רק בשל השורה האלמותית בו ששואלת "מה זה בכלל וונדרוול"? כן, הניינטיז היו עשור מעולה לגדול בו.

האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו: 20 שנה ל- The Man Who של טראוויס>>

80. Coolio feat. L.V. – Gangsta's Paradise

"בעודי הולך בגיא צלמוות, אני מביט על חיי ומבין כי דבר לא נותר…". השיר הזה, מתוך הסרט "סיכון מחושב" עם מישל פייפר, הביא את תרבות הגנגסטרים, ובעיקר את ההשלכות שלה למיליוני מאזינים ברחבי העולם. פתאום להיות גנגסטר מיוסר היה הדבר הכי מגניב בעולם.

השיר הוא סוג של עיבוד מחדש לשיר Pastime Paradise של סטיבי וונדר מ- 1976. וונדר התנה את השימוש בשיר בתנאי שלא יהיו בו קללות ושפה לא נאותה. זו הסיבה שזהו אחד השירים הבודדים בהיסטוריה של הראפ שעוסק בגנגסטרים מבלי שיהיה בו ולו קללה אחת.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

79. Natalie Imbruglia- Torn

כמו הרבה כוכבים אוסטרליים לפניה, גם נטלי אימברוגליה החלה את הקריירה שלה באופרת הסבון המפורסמת "שכנים". אך תהילת העולם שלה הגיע בזכות סינגל הבכורה שלה, Torn, שיצא באוקטובר 1997.

השיר התפוצץ כמעט בבת אחת על העולם והפך לאחד השירים הכי מזוהים עם שנות התשעים. מדובר היה בלהיט בינלאומי מפלצתי שמרוב שהיה גדול מחק מהתודעה לגמרי את העובדה שמדובר בקאבר ללהקת Ednaswap האמריקנית (למעשה, לא רבים יודעים את זה גם היום).

הלהיט הזניק את אימברוגליה למעמד של כוכבת על ואלבום הבכורה שלה, Left of the Middle, מכר למעלה מ- 7 מיליון עותקים. לא רע בכלל.

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים>>

78. No Doubt- Don't Speak

מסתבר שלא סתם אומרים שלב שבור מעורר את המוזה. גוון סטפני כתבה את השיר הזה בעקבות הפרידה שלה מבסיסט הלהקה, טוני קאנל, והזניקה את הקריירה של No Doubt למחוזות ששמורים לגדולים ביותר.

במקור Don't Speak היה אמור להישמע כמו עוד שיר פאנק-סקא מהסוג שמילא את שני האלבומים הראשונים של הלהקה, אבל גוון החליטה להוריד טמפו ולהפוך את השיר למעין בלדה.

ההחלטה כאמור השתלמה בענק. Don't Speak הפך לשיר המושמע ביותר באמריקה בשנת 1996, תפס את המקום הראשון במצעד האמריקאי במשך 16 שבועות רצופים (!) והפך לאחד הלהיטים הגדולים של העשור. למרות שהיה בעיני די בלתי נסבל בזמן אמת, היום אני בהחלט מבין למה היה מדובר בלהיט כל כך גדול.

77. Michael Jackson- Black or White

ההיסטריה סביב מייקל ג'קסון לא נעצרה באייטיז. ב- 1991 הוציא מלך הפופ את אלבומו השמיני ושטף את העולם מחדש עם להיטי ענק כמו Remember the Time, Heal the World, In the Closet ואחרים.

אבל מעל כולם עמד הסינגל הראשון מהאלבום, Black or White, שעם ריף הגיטרה הממכר והקליפ הקאנוני שכלל את מקולי קאלקין (ילד פלא בזמנו) ואת אפקט החלפת הפנים שזכה מאז לאינספור פארודיות, הפך לאחד מסימני ההיכר של העשור.

76. 2Pac feat. Dr.Dre- California Love

שני האייקונים הגדולים ביותר שמייצגים את ההיפ הופ של החוף המערבי בשיר אהבה למדינת מולדתם, קליפורניה. השיר הזה היה סוג של סינגל קאמבק עבור טופאק אחרי שחררו מהכלא והפך ללהיט ענק שהביא לו אפילו מועמדות לגראמי.

גם הקליפ העצום שצולם לשיר, בהשראת סרטי מקס הזועם, החצין את צמד התדמיות הגדולות מהחיים של טופאק ודרה והפך לאייקוני.

TLC- Waterfalls .75

ללא ספק אחד מהמנוני הניינטיז ומהשירים המזוהים ביותר עם העשור. על פי חברות הלהקה, "לרדוף אחרי מפל" זו אנלוגיה לרדיפה אחר דברים שלא יקרו.

זהו גם אחד הלהיטים הבולטים שהציגו את סוגיית האיידס משום שליסה "לפט איי" לופז הייתה דוברת מאוד מרכזית ובוטה בעד סקס בטוח ואף הסתובבה לעיתים עם קונדומים מחוברים לבגדיה.

כמו הרבה מהשירים ברשימה, גם Waterfalls, חייב חלק גדול מההצלחה שלו לקליפ שליווה אותו שעלה כמיליון דולר. הקליפ היה חדשני לזמנו ובאופן טבעי ניטחן ללא הפסקה ב- MTV.

74. Offspring- Self Esteem

השיר הזה מתאר סיטואציות שעל פי סולן הלהקה, דקסטר הולנד, מבוססות על קשרים אמיתיים שהיו לו ולחברים שלו עם בנות המין השני שדרכו עליהם כי לא היה להם מספיק ביטחון עצמי.

אי אפשר להגיד שהסיטואציות הללו נדירות (בלשון המעטה), בטח בגיל ההתבגרות, אולי זו הסיבה שהשיר הזה היה להיט ענק כשיצא בדצמבר 1994 ונשמע אקטואלי ומעולה גם היום.

73. The Connells- 74-75

למרות שהיו די אנונימיים במולדתם בארה"ב, ב- 1993 שיחררו "הקונלס" את ה- One Hit Wonder הבלתי צפוי הזה שהפך ללהיט ענק ברחבי אירופה.

אז נכון זה שיר מעט שמאלצי ולא באמת ייחודי, אבל הוא כן לוחץ חזק על כפתור הנוסטלגיה וזה תמיד עובד.

72. Moby- Why Does My Heart Feel So Bad?

את הלהיט האלקטרוני הנוגה הזה, כתב מובי כבר ב- 1992 אבל זנח אותו משום שהוא היה נשמע לו כמו "קטע טכנו ממש רע…". שנים מאוחר מובי חזר לקטע הגנוז ועיבד אותו מחדש כשיר עדין יותר, איטי יותר ו"רומנטי יותר".

התוצאה היא אחד מקטעי הטכנו המפתיעים והמשפיעים ביותר ביותר של העשור וזה למרות שיצא חודשיים לפני סיומו.

71. The Cranberries- Ode to My Family

אז נכון היו שם Zombie, Linger ו- Dreams לפני כן, אבל השיר הכי יפה ובעיקר מרגש של הקרנבריז הוא ביי פאר Ode to My Family.

השיר נכתב על ידי דולורס או'ריורדן כשיר כמיהה וגעגוע למשפחתה ובעיקר לילדותה ולזמנים הפשוטים יותר לפני שהפכה למפורסמת. מי לא מתגעגע לימים האלה?
כשאת אינך: פרידה מדולורס או'ריורדן>>

70. Dave Matthews Band- Crash into Me

דייב מת'יוס בנד אף פעם לא ממש הצליחו בגדול מחוץ למולדתם שבארה"ב, בטח שלא בישראל. אבל ההפסד כולו שלנו.

השיר שיצא כסינגל השלישי מתוך אלבומה השני של הלהקה, Crash, נכתב מנקודת מבטו של מציצן שעוקב אחר מושא אהבתו (תאבתו?) דרך חלון ביתה.

השיר לא היה להיט גדול במיוחד בזמן אמת, בטח לא ברמה הבינלאומית, אבל אט אט הפך לשירים האלה שאתה דופק את הראש על איך שלא הכרת אותם קודם.

באנר מועדון תרבות

69. Babybird- You're Gorgeous

אולי לא מדובר באחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, אבל זה לגמרי אחד השירים הכי קסומים שיצאו בעשור הזה. הקסילופון והעיבוד העדין והנפלא עומד כמעט בסתירה לנושא בו הוא עוסק, צלם דוגמניות שמנצל את מושאי צילומיו, שני עשורים לפני תנועת ה- METOO#. 

68. Nas- If I Ruled the World (Imagine That)

מחוזק בלורן היל, הראפר "נאס" הפציץ עם אחד משירי הראפ הגדולים בהיסטוריה. בשיר מתאר "נאס" את כל מה שהיה עושה אם היה עשיר והיה "שולט העולם".

השיר הוא חידוש של קלסיקת האולד סקול, If I Ruled the World של הראפר, קרטיס בלואו, ששר על איך הוא יביא שלום כשיהיה מלך. בגרסה שלו, "נאס" משלב סימפול מהשיר Friends של "הודיני" והופך את השיר ליותר "חומרני" מצד אחד, אך באופן שמדגיש את החלמות הגדולים של מי שבא מהגטו.

אגב, אפשר לשמוע את לורן היל עושה מחווה קטנטנה לשיר בלהיט הענק של ה"פוג'יז", Ready or Not.

67. Tom Petty- Learning to Fly

לפעמים לא צריך הרבה בשביל ליצור קלאסיקה, 4 אקורדים זה מספיק מסתבר. טום פטי כתב את השיר אחרי שראה ראיון בטלוויזיה עם טייס שטען שזה "לא קשה ללמוד לטוס, אם כבר החלק הקשה הוא הנחיתה".

השיר לקוח מאלבומו השמיני והמעולה של פטי, Into the Great Wide Open שגם לשיר הנושא שלו, עם הקליפ בכיכובו של ג'וני דפ, יש מקום ברשימה הזאת. כמה חבל שיש רק 90 שירים.

66. Everything But the Girl- Missing

עם כל הצניות וכל הפלצנות, באמת שקשה שלא להשבות בקסמו של שיר שהפזמון שלו מכיל את המשפט: "אני מתגעגעת אליך כמו שהמדבר מתגעגע לגשם". בנאלי, חרוש ועם זאת כל כך פשוט ונוגע.

מדהים הוא שלקח ללהקה לא פחות משמונה אלבומים ו- 12 שנים לשחרר להיט. למעשה בגירסתו הרגילה השיר לא הצליח כלל, רק אחרי שהמפיק וה- DJ, טוד טרי, מיקסס את אותו הוא הפך ללהיט בינלאומי ענק ולא פחות חשוב, מוערך מאוד.

65. U2- One

השיר הזה נבחר כשיר העשור בישראל ולמרות שעם השנים הפכו לבלתי נסבלים, אי אפשר לקחת מבונו דה אדג' ושות' את האלבומים הנפלאים והשירים החזקים של תחילת העשור.

כמו שכתבתי בעבר בפוסט על 10 שירים עם משמעות שונה ממה שחשבתם, ONE הוא לא שיר על אחדות אוניברסלית או משהו בסגנון, זהו למעשה שיר על חרדה של ילד לצאת מהארון אל מול אביו.
25 שנה ל- Achtung Baby של U2>> 

64. Placebo- Pure Morning

Pure Morning היה השיר האחרון שהוקלט עבור אלבומה השני של הלהקה, Without You I'm Nothing והסינגל הראשון שיצא מתוכו. אחרי אלבום בכורה מצליח, השיר הזה הוכיח שפלסיבו הם יותר מתופעה חולפת. 

בהרבה מובנים Pure Morning מציג את הסטנדרט של פלסיבו שמצד אחד משלב סאונד אלטרנטיבי אך מצד שני לא מוותר על הנגישות הפופולרית. יכול היה לצאת מהלהקה הזאת יותר אבל בלי קשר לאם אתם אוהבים אותם או לא, אין ספק שמדובר בבן זונה של שיר.

63. Weezer- Buddy Holly

ולחשוב שריברס קואמו, סולן הלהקה, לא רצה לכלול את השיר הזה באלבום.

קלאסיקת הניינטיז הזאת שעושה כבוד לאייקון הרוקנ'רול, באדי הולי, שוחררה כסינגל השני מאלבום הבכורה של וויזר וכבשה את העולם.

גם הקליפ עצמו הוא מחווה לסדרה האמריקאית המיתולוגית, Happy Days, מה שעזר לשיר להיטחן נון סטופ ב- MTV.

62. Depeche Mode- Home

מאיזשהי סיבה השיר הזה תמיד הולך לאיבוד ברפרטואר העצום של דפש מוד למרות שאין בכלל ספק שהבלדה הנוגעת בשלמות הזאת היא מהשירים היותר יפים בקריירה המדהימה של הלהקה.

נכון, יש מקום ברשימה הזאת גם ל- I Feel You, Walking in My Room, It's No Good ועוד קלאסיקות ניינטיז של דפש מוד, אבל הגיע הזמן לעשות גם ל- Home את הכבוד המגיע לו. יצירת מופת אמיתית.
20 שנה ל- Ultra של דפש מוד>>

61. Alanis Morissette- Ironic

לא הרבה יודעים את זה, אבל לפני שהפכה לנציגת הרוק הנשי של שנות ה- 90, לאלאניס מוריסט היו כבר שני אלבומי דאנס-פופ ששחררה בגיל 17 ו- 18 בקנדה ארץ מולדתה.

אך הנתיב המוזיקלי שלה השתנה ב- 180 מעלות כשעברה ללוס אנג'לס ופגשה את המפיק והמלחין גלן באלארד. באלארד דחף את מוריסט לכתוב טקסטים והוא עצמו היה אחראי על ההפקה והלחנים. יחד הם כתבו את אלבומה השלישי הרשמי של אלאניס, Jagged Little Pill, שהיה אלבום רוק טהור, שונה מאוד משני האלבומים שהוציאה כנערה.

האלבום היה הצלחה מסחררת, נשאר במצעד המכירות האמריקאי שנתיים וחודשיים (!!) והפך לאחד מהאלבומים הנמכרים בהיסטוריה. הרבה מזה קרה בזכות להיט הענק והסינגל השלישי מתוך האלבום, Ironic שמתאר סיטואציות יום יומיות שמסתיימות בשאלה "האין זה אירוני"? השיר אף זכה בתואר שיר השנה בישראל ב- 1996 שזה הכבוד הכי גדול לא?

60. Beastie Boys- intergalactic

4 שנים אחרי Ill Communication חזרו הביסטי בויז לעניינים עם Hello Nasty שגם האנשים שהכי רחוקים מכולם ההיפ הופ (כמוני) יכלו ליהנות ממנו.

הסינגל הראשון, intergalactic, התפוצץ ב- MTV בזכות קליפ אדיר ומצחיק במיוחד שעושה מחווה למפלצות הקייג'ו מהמיתולוגיה היפנית. השיר עצמו זכה בסוף השנה בפרס הגראמי לשיר ההיפ הופ הטוב ביותר.

אגב, זה לא של- Sabotage אין מקום ברשימה, זה פשוט שהרשימה קצרה מדי.

moadon-tarbut-24

59. Massive Attack- Unfinished Sympathy

חלוצי הטריפ-הופ מבריסטול שחררו ב- 1991 את אחד השירים המהפכניים של הניינטיז. עם הפקה אלקטרונית חלוצית וחמושים בקולה המרטיט של הזמרת שרה נלסן, Unfinished Sympathy הפך לאחד ההמנונים של העשור ואחד הסינגלים הכי מוערכים ובצדק.

58. Portishead- Glory Box

אמנם אבותיהם הרוחניים, מאסיב אטאק, הקדימו אותם ביצירת צליל הטריפ-הופ שכל כך מזוהה עם בריסטול אנגליה, אבל פורטיסהד עזרו להביא את הז'אנר לקהלים חדשים בזכות השיר הזה.

קטע סקסי, רגיש וקסום במיוחד על אישה שמאבדת אמון באהבה ורק מחפשת סיבה להרגיש שוב אישה.

57. Faith No More- Epic

פיית' נו מור היו צריכים לשחרר 2 אלבומים מלאים לפני שמצאו את הקול של מייק פאטון, אבל ההמתנה הייתה שווה. המילים, האטיטוד ובעיקר הקול המטורף של פאטון הביאו את הלהקה עד לפסגת המיינסטרים.

הלהיט הגדול ביותר של פאטון ופיית' נו מור היה ללא ספק Epic האפי (תסלחו לי על משחק המילים המביך אך המתבקש) שמצליח עד היום להטריף חושים. בשיאה מכרה פיית' נו מור מיליוני עותקים מאלבומיה, הייתה מועמדת לגראמי ואפילו הואשמה על ידי אנתוני קידיס בניבת הסטייל שלו (אמיתי לגמרי).

56. Mazzy Star- Fade into You

פיסה אקוסטית אלטרנטיבית עם נגיעות דרים-פופ. אחד מהשירים המרגשים והיפים ביותר בניינטיז.

זה היה הלהיט היחיד של מזי סטאר האיכותית אבל אחד שהפך לפסקול של מיליוני בני נוער שבורי לב ברחבי העולם. קסם.

55. Daft Punk- Around the World

144 פעמים חוזר על עצמו בשיר Around the World. 144 פעמים שהפכו את דאפט פאנק למבשרי ההאוס המודרניים ולאחד ההרכבים האלקטרוניים החשובים ביותר. את הקליפ הגאוני לשיר אגב ביים מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול").

54. Queen- The Show Must Go On

אין צוואה יותר מכובדת שיכול היה להותיר לנו פרדי מרקורי מאשר את השיר האדיר הזה.

השיר נכתב דווקא על ידי בריאן מיי בימיו האחרונים של מרקורי ועל האופן בו החיים ממשיכים  ואנחנו כבני אדם צריכים לנצל כל רגע מהם.

מיי עצמו חשש שמרקורי לא יצליח לבצע את השיר כמו שצריך בעקבות ההתדרדרות המהירה במצבו הבריאותי אבל פרדי הגיע לאולפן ההקלטות, דפק צ'ייסר, אמר למיי: "I'll Fucking do it Darling" והשאר היסטוריה.

53. Air- All I Need

הסינגל השלישי של הצמד הצרפתי מאלבומם הסופר מצליח, Moon Safari הוא מהבלדות היפות הכי יפות של העשור.

נישאים על מסורות השאנסונים הצרפתיים ומחוזקים בזמרת האמריקאית, בת' הירש, All I Need הוא מהקטעים הקטנים והעדינים הללו שהגדירו עשור שלם של חיבורים מוזיקליים ושילוב של ישן וחדש.

52. Prodigy- No Good (Start the Dance)

השיר הטוב ביותר של חלוצי הטכנו מתוך האלבום האדיר שלהם Music for the Jilted Generation מ- 1994.

השלישייה הבריטית חשפו את עולם הטכנו למיליוני אוזניים חדשות ברחבי העולם והרבה בזכות הקטע הענק הזה שמצליח לשמור על טריות ואנרגיות שיא גם היום.

51. Nick Cave- Into My Arms

אחת מהבלדות היפות ביותר של נסיך האופל וזה לא דבר של מה בכך. בשיר מתאר קייב את חוסר האמונה שלו באלוהים או מלאכים אבל את האמונה החזקה שיש לו באהבה. ניק קייב סיפר כי זה אחד השירים שהוא הכי גאה ואם הוא אמר את זה, אז מי אנחנו?

50. Soundgarden- Black Hole Sun

ללא ספק ה- להיט של סאונדגארדן וכריס קורנל. אחד משירי הרוק המפורסמים והמשפיעים של הניינטיז, הרבה בזכות הקליפ הסוריאליסטי שלו שבוים על ידי האוורד גרינהל שביים את הקליפים הממוחשבים והמדהימים לסינגלים של הפט שופ בויז מהאלבום Very.

הטקסט האפל משהו של השיר עזר לקשר את התנועה הגראנג'ית סבב תמות של דיכאון ועצב, מה שעזר לסקס האפיל של הז'אנר ושל סאונדגארדן בפרט. בכל מקרה שיר נפלא.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

49. Metallica- Enter Sandman

אין ספק שמבחינת הצלחה וחשיפת קהלים חדשים לז'אנר ל- Nothing Else Matters יש מקום ברשימה הזאת. אבל מה לעשות שהוא טחון, חרוש ואוברייטד לגמרי, בטח לעומת אחיו הבכור, Enter Sandman.

סינגל הבכורה מתוך "האלבום השחור" של מטאליקה, מכיל את אחד מריפי הגיטרה הממכרים ביותר ואת הפזמון הכי פופי של הלהקה עד כה, זאת מבלי לאבד את הסאונד הכבד והעמוק שכל כך מאפיין אותה.

השילוב המושלם בין המטאל של מטאליקה, תחיית הגראנג' של תחילת הניינטיז וטקסט שעוסק באחד הפחדים הכי בסיסיים שלנו כבני אנוש: סיוטים, הופך את השיר הזה לקלאסיקה אמיתית.

48. Blind Melon- No Rain

השיר הזה נכתב על ידי בסיסט הלהקה, בראד סמית', על חברה שלו שהייתה בדיכאון וסירבה לצאת מהמיטה אפילו כשאין גשם בחוץ.

הוא גם זכה לאחד הקליפים המפורסמים של שנות התשעים בזכות "ילדת הדבורה" שמככבת בו ושהמיסה מיליוני לבבות ברחבי העולם.

47. Joan Osborne- One of Us

זה אולי אחד השירים הכי חרושים מהניינטיז אבל המסר והשאלה שבבסיסו תמיד יהיו רלוונטיים. ה- One Hit Wonder הנפלא הזה של ג'ון אוסבורן יצא כסינגל הראשון מתוך אלבום הבכורה שלה, Relish, ששוחרר ב- 1995 ומאז היא נעלמה מהעין ומהאוזן למרות ששיחררה לא פחות משמונה אלבומים נוספים. 

השיר אגב כלל לא נכתב על ידי וסבורן אלא על ידי אריק בזיליאן מה- Hooters שהצליח בטקסט פשוט וקולע ולחן מינימליסטי להלחין את אחד משירי העשור.

46. Underworld- Born Slippy .NUXX

אחד מקטעי הטכנו הגדולים בהיסטוריה. פצצת אנרגיה אופורית חד פעמית שהביאה את הטכנו והמוזיקה האלקטרונית ה"כבדה" למיינסטרים.

הסינגל שיצא ביולי 1996 קיבל חשיפה אדירה בזכות העובדה שהופיע בסצנת הסיום של אחד מסרטי הקאלט של העשור, "טריינספוטינג". משם הדרך להצלחה הייתה קצרה.

45. Nick Cave feat. Kylie Minogue- Where the Wild Roses Grow

מי היה מאמין שמלך האופל ונסיכת הפופ יכולים להוציא ביחד כזה שיר מושלם. סיטואציה קלאסית של היפה והחיה שהולידה את אחת הבלדות הקסומות של הניינטיז.

השיר המצמרר הזה שנכתב בהשראת שיר עם בשם Down in the Willow Garden, הוא למעשה דיאלוג בין רוצח לקורבן שלו. שקייב א, ספר כי הוא כתב את החלק של הזמרת במיוחד עבור קיילי.

הבחירה התמוהה תחילה התבררה כבינגו שהביאה לקייב את הלהיט הגדול בקריירה ואחד היפים שלו בכלל.

44. Blur- Beetlebum

הסינגל הראשון מתוך אלבומם החמישי והמעולה של בלר מוקדש כולו להתנסויות הנרקוטיות שחווה דיימן אלברן, עם חברתו דאז, ג'סטין פרישמן, סולנית להקת "אלסטיקה".

שנים מאוחר יותר, יודה הנמסיס המושבע (שכבר הספיק להפוך לחבר), נואל גאלאגר, ש- Beetlebum זה השיר שהוא היה חולם לכתוב לאואזיס.

43. Beck- Loser

מדהים איך שבדיחה יכול להוביל לקריירה מוזיקלית מטורפת. בק כתב את השיר הזה כסוג של בדיחה ומחווה לכל החברים שלו שתמיד קראו לו לוזר. התוצאה היא להיט ענק שהביא לבק הכרה וחוזה בגפן רקורדס.

"לוזר" הוא כנראה להיט האינדי הגדול ביותר של העשור. הוא הוקלט בצורה סמי חובבנית וזכה לקליפ עצמאי דומה. אבל אט אט השילוב בין הניסיוניות המוזיקלית לפולקיות האקוסטית של השיר הפכה אותו לממכר ואת בק לאחת האושיות המוזיקליות החשובות של שנות ה- 90.

42. Rage Against the Machine- Killing in the Name

ללא ספק הלהקה והשיר הכי מחאתיים ברשימה הזאת. דה לה רוחה וחבריו חרטו על דגלם את המאבק בתאגידים, בקפיטלזם ובממשלה המושחתת ולתקופה מסוימת זה עבד, בעיקר בזכות Killing in the Name שהפך ללהיט גדול שמשום מה מנוגן עד היום בחתונות. לכו תבינו.

בכל מקרה עם ריף גיטרה עוצמתי, ביצוע ווקאלי סוחף בטירוף ו"אבטיח בשקל" אחד, השיר הזה כבר מזמן הפך לקלאסיקה.

41. Eric Clapton- Tears in Heaven

אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 איבד את בנו קונור בן ה- 4. בעקבות הטרגדיה כתב הגיטריסט המיתולוגי את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר. 20
20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

40. Aerosmith- Cryin

אחד השירים שגרמו לכל ילד ניינטיז להרים גיטרה ולהתאהב באלישיה סילברסטון. Cryin יצא כסינגל השלישי מאלבומה ה-11 של הלהקה, Get a Grip ועזר לו להפוך לאלבום הנמכר ביותר של הלהקה עם למעלה מ- 20 מיליון מכירות. אחחח התקופה בה אמנים היו מתעשרים מדיסקים.

39. David Bowie- Little Wonder

עוד עשור, עוד אלבום ודייויד בואי ממשיך להשתנות ולעשות בית ספר לכולם. למרות שהניינטיז לא נחשבת כתקופת הזוהר שלו, Little Wonder, מוכיח שבואי אף פעם לא מפספס.

מושפע מהגל האלקטרוני של הניינטיז, בשילוב מוזיקה תעשייתית, בואי מצליח להפציץ יציאה שמצד אחד הכי לא "בואית" שלו ועם זאת היא כל כך דייויד בואי בגלל שהיא משונה ומשתנה כל הזמן. שיר עם אנרגיה מטורפת והפקה מופלאה.

38. Alice in Cahins- Would?

השיר העצמתי הזה נכתב לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone, שמת ממנת יתר של הירואין ב- 1990.

מדובר ללא ספר באחד מהשירים שהפכו את אליס אין צ'יינס לאגדה ואת הרוק של תחילת שנות התשעים לאחת התקופות המרתקות בהיסטוריה של המוזיקה.

37. Temple of the Dog- Hunger Strike

Temple of the Dog הייתה סופרגרופ חד פעמית שהוקמה בכדי להקליט אלבום לזכרו של אנדרו ווד, סולן להקת Mother Love Bone.

חברי הלהקה הגיעו מ- Soundgarden, Mother Love Bone ו- Green River המיתולוגית, כשעל כולם מנצחים כריס קורנל עם ביצועים ווקאליים מטורפית ואדי ודר שבא לעזרת חבר.

לדעתי מדובר באחד מאלבומי הגראנג' המשובחים ביותר כאשר Hunger Strike, הסינגל הראשון והמפורסם ביותר מהאלבום, הוא תצוגת תכלית מופתית של מהות הז'אנר. אדי ודר, כריס קורנל, דיסטורשן, מי צריך יותר?

36. Blur- Boys and Girls

"הפאנק העיף את ההיפים, אני באתי להעיף את הגראנג'" אמר דיימון אלברן, סולן להקת בלר המיתולוגית. אחרי שנים של דשדוש רצו בלר להחזיר את הצבע לחייה של המוזיקה הבריטית ובעזרת רוק צעיר, חצוף ורענן גם הצליחו לעשות את זה בגדול.

נישאים על כנפי הסטון רוזס ומהפכת האסיד של סוף הנות השמונים, אימצו בלר ב- Boys and Girls את הסאונד האלטרנטיבי החדש ושילבו אותו עם הרוח שנשבה מהמסיבות באיביזה.

התוצאה: שיר אלמותי שחוגג את הנעורים ואת פריצת הגבולות. על המיקס הסופי היו אחראיים לא פחות מניל טננט וכריס לאו, הלו הם הפט שופ בויז האלמותיים.

35. Bruce Springsteen- Streets of Philadelphia

כאשר הונח הבסיס לסרט "פילדלפיה" בתפר שבין שנות השמונים לתשעים, הומוסקסאליות עדיין לא הייתה במיינסטרים ומחלת ה"איידס" עוד נתפסה בחוגים מסוימים כ"מחלה של הומואים".

כשיצא לבסוף הסרט ב- 1993 הוא הציב לציבור הרחב מראה מול הפנים וניפץ מיתוסים רבים סביב הקהילה והמחלה עצמה.

את שיר הנושא התבקש לכתוב 'הבוס', ברוס ספרינגסטין, ועשה זאת בענק עם אחד הקטעים היפים והנוגים ביותר של העשור. ספרינגסטין ניגן לבדו על כל הכלים בשיר שבסופו של דבר זיכה אותו בפרס האוסקר לשיר הטוב ביותר ובלא פחות מארבעה פרסי גראמי! כבוד.

34. The Cure- A Letter to Elise

מכל השירים המופלאים והאלמותיים שכתב רוברט סמית', A Letter to Elise הוא האהוב עלי ביותר. זהו שיר על שינויים והשלמה שנכתב על ידי סמית' בתקופה קשה של דיכאון (מתי הוא לא היה בתקופה כזאת?).

השיר לקוח מתוך האלבום המעולה והלא מספיק מוערך, Wish, שתמיד יחיה בצילו של אחיו הגדול, Disintegration.
הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה: 25 שנה ל- Wish של הקיור>>

33. Green Day- Basket Case

זה אולי ישמע מוזר אבל אני מאמין ש- Basket Case הוא אחד השירים הכי משפיעים בתולדות הרוק. לא היה תלמיד אחד שלי (במשך כמעט עשור שלימדתי גיטרה) שלא רצה ללמוד לנגן את השיר הזה. לא היה ילד ניינטיז אחד שלא החזיק לפחות בעותק אחד של Dookie, אלבומם השלישי של גרין דיי שיצא ב- 1994. כמות הלהקות ששאבו ממנו השראה (ומגרין דיי בכלל) היא עצומה ואני לא מחובביה הגדולים.

מ- Sum 41 דרך Blink 182 ועד אבריל לאבין, הז'אנר וכל תרבות הפאנק-פופ חייבים את ההצלחה שלהם למפץ הגדול שהביא איתו Basket Case.

נאמן לשורשיו המחאתיים, Basket Case מכיל את כל המאפיינים של הז'אנר, החל מדיסטורשן אגריסיבי, קצב מהיר וטקסט חרדתי משהו שפונה למתבגרים בגובה העיניים. תסמכו על זה שגם בעוד 50 שנה יהיה מישהו שילמד לנגן את השיר הזה.

32. The Verve- Bitter Sweet Symphony

"אתה עבד לכסף ואז אתה מת" שר ריצ'ארד אשקרופט בסימפוניה המתוקה-מרירה שלו לחיי היום יום המודרניים.

כמו כל שירי הבריטפופ, גם Bitter Sweet Symphony נשען על מסורות מוזיקליים מקומיים חזקים כמו סצנת "Northern Soul ,"MADchester, הניו וייב ואחרים, אך הזיקה החזקה ביותר של השיר למוזיקה הבריטית המקומית היא העובדה כי כלי המיתר מבוססים על סימפול מתוך השיר The Last Time של ה'רולינג סטונס'.

העניין הזה גרר את אשקרופט והלהקה לחתום על חוזה דרקוני שמנע מהם כל הכנסה מלהיט הענק הזה. בסופו של דבר רק במרץ 2019 הודיע רשמית אשקרופט כי מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס ויתרו על הקרדיט שלהם בשיר ושעכשיו הוא יכול סוף סוף ליהנות ממנו.

31. Pearl Jam- Alive

לא רק שמדובר בסינגל הראשון של הלהקה אי פעם, אלא מדובר פחות או יותר בשיר שבזכותו פרל ג'אם הפכו להיות… ובכן, פרל ג'אם.

אדי ודר כתב את המילים בהשראת סיפור חייו (פלוס כמה טוויסטים מדמיונו) על הגילוי שאביו "הביולוגי" הוא למעשה אביו המאמץ. הזעקה "I'm Alive" נתפסה על ידי מעריצי הלהקה כחגיגה של החיים אך ודר כתב את זה בקונטקסט שונה לגמרי של הלקאה עצמית על העובדה שהדמות בשיר נשארה בחיים למרות הכל.

moadon-tarbut-24

30. Radiohead- Street Spirit (Fade Out)

לא משנה באיזה מצב רוח אתם, תמיד תוכלו לסמוך על ת'ום יורק שיגרום לכם לרצות לחתוך את הורידים.

כמה שהשיר הזה, שסוגר את אלבום המופת The Bends, עצוב, ככה הוא גם יפה. פריטת הארפג'יו העדינה על הגיטרה ממיסה את הלב וקולו הנשבר של יורק הופכים את השיר הזה למיוחד במינו ולאחד הקטעים הכי יפים ברפרטואר של הלהקה הענקית הזאת.

 

29. Sinéad O’Connor- Nothing compares  2 U

אפשר להגיד הרבה על הירידה מהפסים של שינייד אוקונר בשנים האחרונות, אבל שום דבר לא יקח ממנה את הביצוע המופתי לשיר הזה, שנכתב במקור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family.

לאורך רוב חייה סבלה אוקונור מהתעללות וקשה לחשוב על שיר שמתאים יותר בכדי לתאר את המצב הנפשי שלה, מצב של חרדה תהומית, פחד, עצב ולב שבור תמידית. ההגשה האותנטית של השיר הזה היא בית ספר למוזיקה והדמעות האמיתיות שהיא מזילה בקליפ ברגע שהיא נזכרת בפרחים שאימה ז"ל נהגה לשתול בגינה, שוברת את הלב בכל פעם מחדש.
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

28. Suede- Animal Nitrate

ב- 1993 הוזמנה Suede, אז להקת רוק לא מוכרת בעליל, להופיע בטקס פרסי ה'בריטס' שנחשב לערב החשוב של תעשיית המוזיקה הבריטית.

הלהקה נתנה בראש עם דיסטורשן ואטיטוד שלא נראה בממלכה שנים והפכה בין לילה לדבר החם במדינה. זה היה רגע מיוחד שנחקק בדפי ההיסטוריה של המוזיקה הבריטית. זה הרגע במדויק בו הבריט-פופ נולד.

27. R.E.M- Losing My Religion

למרות שלשיר הזה אין שום קשר לדת, הוא בהחלט הזניק את הקריירה של אר.אי.אם למעמד אלוהי.

לא הרבה יודעים ש- Out of Time, האלבום האולטרה מצליח של REM שהכיל את Losing My Religion הוא אלבומם השביעי(!) של ההרכב, שהעביר את מרבית שנות השמונים באנונימיות יחסית.

רק אחרי שחתמו ב- Warner Brothers זכתה הלהקה ליחסי ציבור רציניים וחוו סוף סוף את המיינסטרים. במידה רבה הסיפור של אר.אי.אם הוא סיפורה של הסצנה האלטרנטיבית כולה שהתפוצצה בתחילת שנות התשעים.

Losing My Religion מציג גם את הטרנספורמציה שעברה הלהקה והסצנה כולה מהפקות צנועות ואותנטיות מקסימלית לסאונד מלוטש יותר, שירים חדים יותר וקליפים יקרים יותר.

26. Nirvana- Lithium

אחד השירים שמתארים יותר מכל את הירידה מהפסים של קוביין ואת ההתדרדרות הנפשית שלו אל תוך תהומות מהם לא יוכל לצאת.

"אני כל כך בודד אבל זה בסדר, גילחתי את ראשי…" שר קוביין ואי אפשר שלא להזדהות ולהצטער על כך שלא יצא לנו לשמוע יותר ממנו.
25 שנה ל- Nevermind>>

25. Jeff Buckley- Hallelujah

איזה עוד סופרלטיבים נשארו לכתוב על השיר הזה שעדיין לא נכתבו? אחד הקאברים הגדולים בכל הזמנים לשיר על זמני שכאילו נתפר בדיוק למידותיו של באקלי.

הגיטרה החשמלית המהפנטת וקולו הרגיש והמפעים של באקלי מתחברים ליצירה שכנראה ולא תפסיק לרגש אף פעם.

24. Pearl Jam- Jeremy

עם השנים פרל ג'אם נהיו בעיני קצת בלתי נסבלים. אולי זה הקמפיין המביך שקרא להביא אותם ארצה לפני כמה שנים והסתיים במפח נפש. בכל מקרה במחצית הראשונה של העשור פרל ג'אם שלטו במצעדים ושחררו אלבומי איכות נפלאים אחד אחרי השני. מעל כולם עמד כמובן אלבום הבכורה, עמוס הלהיטים, Ten.

כמו רוב המסרים בסצנת הגארנג' ובאלבום Ten בפרט, גם Jeremy מדבר על בני הנוער הדחויים בחברה ועל ההתמודדות שלהם עם החיים עצמם. השיר הושפע מסיפור אמיתי של ילד שוליים שירה בעצמו בפני בני כיתתו, סיפור שמובא כמעט בשלמותו בקליפ לשיר. ללא ספק אחד השירים שעיצבו את המוזיקה האלטרנטיבית של העשור.

23. New Order- Regret

4 שנים אחרי Technique המעולה שהושפע מהסאונד האלקטרוני של איביזה, חזרו ניו אורדר לאמץ את הגיטרות בסינגל הבכורה מאלבומם השמיני, Republic שיצא ב- 1993.

ללא ספק בכלל, Regret הוא אחד משירי הפופ-רוק הטובים של העשור. עם ריף גיטרה ממכר וקולו הרך והאלמותי ברנרד סאמנר מדובר בלהיט שנשמע מדהים גם כיום.

22. Neutral Milk Hotel- On the Aeroplane Over the Sea

כמו הרבה יצירות אחרות בעבר, גם On the Aeroplane Over the Sea לא זכה להכרה גדולה בזמן אמת, אך עם השנים הפכה לאחת ההשפעות הגדולות על סצנת האינדי והאלטרנטיב.

"ארקייד פייר", "אר.אי.אם", "ברנד ניו" ועוד עשרות אמנים ולהקות הושפעו מהאלבום המדהים והכל כך ייחודי הזה של ג'ף מנגום שנכתב בהשראת סיפורה על אנא פרנק.

לא באמת היו להיטים או סינגלים מצליחים מהאלבום הזה, אבל שיר הנושא שלו הוא כנראה המפורסם ביותר. בכל מקרה מדובר באחת היצירות החשובות ביותר בעשורים האחרונים.

21. Manic Street Preachers- Motorcycle Emptiness

"המאניקס" הן מהלהקות האהובות והמעורכות ביותר בהיסטוריה הבריטית. היא שייכת לזן נדיר של הרכבים שמצליחים לשלב בצורה מושלמת טקסטים מאוד פוליטיים על מצע גיטרות מכסחת ועדיין לשמור על אפיל פופולארי ונגיש.

לא חסרים שירים של הלהקה שראויים לדירוג שכזה, אבל Motorcycle Emptiness, הסינגל החמישי מאלבום הבכורה שלהם, Generation Terrorists, מציג בצורה המושלמת את הדנ"א שלהם.

בשיר הלהקה תוקפת את אורח החיים הראוותני של כולנו ואת תרבות הצריכה שאנו חיים בה. מבחוץ הכל נוצץ כמו ניאון, אבל מפנים יש בור ששום מוצר צריכה לא ימלא.

20. Oasis- Don't Look Back in Anger

אחד השירים שבאופן אישי גרמו לי להתאהב באואזיס ובבריטפופ בכלל. בניגוד לרוב שירי הלהקה, את הקלאסיקה האדירה הזאת שר דווקא נואל גאלאגר ובכך מוסיף עוד צבע לרפרטואר המוזיקלי של אואזיס.

השיר הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי ועד היום נחשב לאחד הקטעים המזוהים ביותר עם שנות התשעים. ב- 2012 הוא אף נבחר למקום הרביעי ברשימת השירים הפופולאריים ביותר שאי פעם הגיעו למקום הראשון במצעד הבריטי. לא רע בכלל.
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

19. R.E.M- Man on the Moon

מלא רפרנסים לתרבות האמריקאית והתרבות המערבית בכלל יש בשיר הזה, אבל מעל כולם נחה רוחו של הקומקאי האגדי, אנדי קאופמן, שהיווה השראה גדולה למייקל סטייפ. מאוחר יותר, הסרט על חייו של קאופמן, בכיכובו של ג'ים קרי, אף יקרא Man on the Moon ואר.אי.אם יכתוב עבורו את הפסקול.

Man on the Moon יצא כסינגל השני מאלבומם הסופר מצליח, Automatic for the People, שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90, והרבה בזכותו הפכה הלהקה לאחת המשפיעות בשנות התשעים.

18. Bjork- All is Full of Love

עם מתח תמידי בין פופ לאוונגרד, ביורק היא ללא ספק מהיוצרות המרתקות של העשור. אלבומה השלישי, Homogenic מ- 1997 הוא מהאלבומים השלמים והמרתקים ביותר שזכינו לשמוע בשנות התשעים, הרבה בזכות השיר שסוגר אותו, All is Full of Love.

השיר יצא כסינגל האחרון מהאלבום ומציג את ביורק בשיאה האמוציונאלי והמוזיקלי. השיר גם ידוע בזכות הקליפ פורץ הדרך שלו, שזכה באינספור פרסים המציג צמד הרובוטים הולכים ונבנים עד לסוף רומנטי מין כמוהו.

17. Oasis- Wonderwall

אין הרבה שירים שמסמלים את הניינטיז יותר מ- Wonderwall של אואזיס, וזה למרות שאף אחד עד היום לא ממש יודע מה זה בכלל 'וונדרוול' ("מישהו שניתן לסמוך עליו ושיציל אותך מעצמך" לפי נואל). בכל מקרה, מהרגע שיצא באוקטובר 1995, אי אפשר היה לברוח מהלהיט המפלצתי והממכר הזה שהגדיר את הבריט פופ כתופעה הכי חזקה בעולם ואת אואזיס כלהקה הבריטית הכי גדולה בעולם מאז הביטלס.

בעיני הוא רחוק מלהיות השיר הכי טוב של החבורה ממנצ'סטר, אבל אי אפשר להתכחש לקסם שבו שמצליח לזרוח גם אחרי כל כל הרבה שנים. מהלך האקורדים הפשוט אך הכל כך יפה על הגיטרה האקוסטית לצד ביצוע קולי מרהיב של ליאם ידאגו שהשיר הזה לא יעלם גם במשך עוד הרבה מאוד זמן.

16. Counting Crows- Round Here

העובדה ש- Mr. Jones הוא הלהיט הכי מפורסם ומצליח של קאונטינג קרוז היא לא פחות מאבסורד מעצבן. מדובר בשיר שהכי פחות מייצג אותם מכל הרפרטואר שלהם, ובטח השיר שהכי פחות מייצג את אלבום המופת ממנו הוא נלקח, August and Everything After שיצא ב- 1993.

מי שיותר מייצג את המלנכוליה של האלבום ואת הכתיבה היוצאת דופן של אדם דוריץ, הוא השיר שפותח אותו, Round Here. לא אגזים אם אכתוב שמדובר באחד השירים היותר נוגים ונוגעים של העשור ובפנינה חבויה שמציגה טקסט קרוב לשלמות של כותב דיכאוני בצורה יוצאת דופן.

עם השנים קיבל August and Everything After מעמד קאלט והרבה בזכות Round Here.
כל מה שלמדתי על אהבה: על August and Everything After של Counting Crows>>

15. Red Hot Chili Peppers- Under the Bridge

לקראת סוף שנות השמונים, הפלפלים החריפים היו במשבר. הגיטריסט המייסד, הילל סלובק הלך לעולמו והמתופף ג'ק איירונס עזב. אך מעז יצא מתוק כשללהקה הצטרפו צ'אד סמית' וג'ון פרושיאנטה שישנו לעד את הסאונד של הלהקה.

האלבום הראשון של הרביעייה החדשה, Mother's Milk מ- 1989, היה מוצלח יחסית, אבל זה לא הכין אותם ואת העולם ל- Blood Sugar Sex Magic המופתי שיצא שנתיים אחריו. כל שיר באלבום הזה היה מדויק כמו חץ במטרה והתלכיד החדש היה יציב ומפעים מאי פעם.

מעל כולם עומד להיט הענק Under the Bridge שמוצא את קידיס באחת הנקודות הרגישות בחייו. "מתחת לגשר" היה המקום בו נהג קידים לרכוש את הסמים שלו, ובשיר הוא מתאר את החוויה של להיות מכור להרואין ובודד בלוס אנג'לס. מעבר לעובדה שמדובר כבר בקלסיקה מודרנית, אני נשבע לכם שגם ברגעים אלו, מישהו אי שם מנסה לנגן את הריף הפותח של השיר.

14. Guns N' Roses- November Rain

כשהמתופף מאט סורום הצטרף לגאנז אנד רוזס בהקלטות של Use You Illusion, הוא סיפר שהוא ציפה "לתת בראש" עם שירים סטייל Appetite For Destruction. להפתעתו הוא קיבל אקסל מרוכך יותר שמעדיף לתזמר כלי מיתר מאשר להגביר את הדיסטורשן.

שינוי הסטייל הזה, שבא לידי ביטוי בצורה המובהקת ביותר ב- November Rain המופתי, יביא את את גאנז לגבהים חדשים של הצלחה מסחרית ואמנותית.

אבל מעבר לשיר עצמו, אי אפשר שלא לדבר על הקליפ שלו שחרך את MTV והפך את גאנז אנד רוזס לשם הכי חם על הפלנטה ואת הרוק לז'אנר הכי מצליח.

כשסלאש עולה על הפסנתר של אקסל ודופק את אחד הסולואים המפורסמים בהיסטוריה בקליפ האפי לשיר הזה, הוא יצר את אחד הרגעים המכוננים של הניינטיז. רגע קטן שגרם למיליוני נערים ברחבי להרים את הגיטרה ולדמיין שהם כוכבי רוק.

13. Radiohead- Fake Plastic Trees

אחד השירים הכי עצובים של רדיוהד, וזה אומר המון. האגדה מספרת שתום יורק פרץ בבכי לאחר שסיים להקליט את השיר. בין אם זה נכון ובין אם לא, אי אפשר שלא לשמוע ולהרגיש עד כמה יורק מחובר למילים שלו ועד כמה הן נוגעות בו.

זהו אחד השירים הבודדים מהתקופה הראשונה שלהם שרדיוהד מקפידים לנגן בהופעות גם כיום ולא סתם זהו גם בדרך כלל מסמר הערב. עד כמה שהשיר הזה עצוב, כך הוא גם יפה.

12. Smashing Pumpkins- Disarm

מבין כל שירי הרוק המכסחים שאפיינו את תחילת הקריירה המטאורית של ה'פמפקינס', דווקא הבלדה הזאת היא המפורסמת ואולי גם היפה מכולן.

"אף פעם לא באמת היה לי את האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר" סיפר קורגן על השיר הזה שנכתב בהשראת זיכרונות הילדות הטראומתיים שלו. כמה מדהים איך הטראומה של האחד היא הנחמה של האחר.
להתפרק בחיוך: Disarm של סמשינג פאמפקינס>>

11. Guns N' Roses- Don't Cry

כמה לבבות שבורים השיר הזה ליווה במהלך שנות התשעים. כמה דמעות זלגו לצליליו. בצמד אלבומי המופת, Use You Illusion, אקסל רוז כבר לא הסתפק בדיסטורשן וסולואים אלא דחף את עצמו ואת הלהקה לקצה המנעד המוזיקלי והרגשי שלה. וכשאקסל אקסל מתחבר לצד הרגיש שלו יוצאות לו פנינים חסרות תקדים ביופיין כמו שמוכיח השיר הזה שכנראה ולעולם לא יפסיק לרגש.

moadon-tarbut-24

10. Pet Shop Boys- Being Boring

המגזין TIME בחר בשיר הזה כאחד ממאה השירים היפים ביותר שנכתבו אי פעם ולגמרי בצדק. השיר הנפלא הזה הוא סוג מסיבת פרידה מהנעורים, מהאהבות הגדולות שהיו לנו, מהחוויות, הזכרונות וגם מהחברים שנפלו בדרך.

"אף פעם לא השתעממנו" שר ניל טננט בקולו המלטף, ואכן הדבר האחרון שהפט שופ עשו בכל הקריירה הענפה שלהם הוא לשעמם אותנו. אחרי שבשנות השמונים כבשו את העולם עם סדרת אלבומים ולהיטי ענק אלקטרוניים, הוכיחו הבויז גם ניינטיז שיש בהם הרבה יותר עומק, יכולת ונשמה. תשאלו אפילו את טרנט רוזנר ואקסל רוז שמעריצים את השיר הזה.
25 שנה ל- Behaviour של פט שופ בויז>>

9. Radiohead- Karma Police

לרדיוהד הייתה מן בדיחה פנימית כזאת על פיה כשאחד מחברי הלהקה עשה משהו לא במקום, השאר הזהירו אותו כי "משטרת הקארמה תתפוס אותו". מה שהחל כבדיחה התגלגל במוחו של יורק לאחד השירים היפים של הניינטיז העוסק בגורל ו… ובכן, קארמה.

"קארמה זה חשוב" סיפר לימים יורק. "עצם הרעיון שמשהו כמו קארמה קיים משמח אותי. השיר הזה מוקדש לכל מי שעובד בחברות גדולות. זה שיר נגד בוסים".

השיר גם ידוע כמובן בזכות הקליפ המדהים והאולטרה מפורסם שלו שבוים על ידי ג'ונתן גלזר שאף ביים את Just, עוד אחד מהקליפים אדירים שצולמו אי פעם.

8. Oasis- Live Forever

אלבום הבכורה של אואזיס היה כל מה שהקהל האנגלי הזדקק לו באמצע שנות ה-90. חבורה של צעירים משולי מעמד הפועלים ששרים ללא רסן על הרצון לברוח מחיי היום יום האפורים לסיגריות, לאלכוהול ולחלומות על הצלחה ענקית ככוכביי רוק.

דווקא Live Forever מציג את הצד הרגיש יותר של הלהקה עם טקסט נוסטלגי משהו, שמזכיר אפילו את הגינה של בית משפחת גאלאגר. השיר הזה הוא גם הסיבה העיקרית שהלהקה הכבר מגובשת של ליאם הסכימה לצרף לשורותיה את נואל אחרי שהאחרון הציג בפניהם את השיר שכתב. ללא ספק ההחלטה הטובה ביותר בחייהם.

7. Pink Floyd- High Hopes

לא רק שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים שלא בצדק ברפרטואר העצום של פינק פלויד, אלא באחד השירים הכי לא מוערכים Ever. פנינה חבויה שנועלת באופן מושלם קריירה חסרת תקדים של להקה גדולה מהחיים (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את The Endless River).

המילים הנוסטלגיות מרפרפות לילדות של חברי הלהקה ויוצרות מסמך מרגש בטירוף לסופה של תקופה. סולו הסלייד המפורסם של גילמור בסוף השיר הוא מהמשובחים והיפים בקריירה שלו וזה לכשעצמו אומר המון. גם הקליפ היוצא מן הכלל הוא אחד היפים שאי פעם צולמו. ממש שבע דקות של בגן עדן.
25 שנה ל- The Division Bell>>

6. Nirvana- Smells Like Teen Spirit

זה אולי לא השיר הכי יפה של העשור, אולי לא השיר הכי יפה של תנועת הגארנג', לעזאזל זה אפילו לא השיר הכי יפה ברפרטואר של נירוונה, אבל זה בהחלט השיר הכי משפיע של העשור.

"רוח הנעורים" של קורט קוביין ונירוונה גרמו למיליוני אאוטסיידרים ברחבי העולם להרגיש טוב עם עצמם. הוא גרם למיליוני בני נוער זועמים ומרדניים להחזיק גיטרה, להתהדר בחולצת פלנל מאובקת ולחבק את הזעם, הכעס והעצב שמקונן בתוכם. זה בסדר להיות בן נוער, זה בסדר להיות שונה, זה בסדר להיות פשוט אתה וזה מה שהפך את קורט קוביין לקולו של דור.

5. Smashing Pumpkins- Tonight Tonight

"החומה של דור האיקס" כינה בילי קורגן את יצירת המופת שלו מ- 1995, Mellon Collie and the Infinate Sadness, ואכן היא הייתה קולו של דור. דור הגראנג' דור הנוער הזועם, האאוטסיידר שמתקשה למצוא מקום בעולם.

המוזיקה של קורגן ו"הדלעות" תמיד הייתה יותר ניסיונית והטקסטים יותר פיוטיים, אולי בגלל זה תיאורי העצב האינסופי שלהם דיברו אל מיליוני בני נוער מתוסכלים בכל העולם.

"אתה לא יכול לעזוב מבלי להשאיר פיסת נעורים מאחוריך" שר קורגן ב- Tonight Tonight שגם אחרי כל השנים האלה מצליח להזכיר לנו, בצורה הכי יפה והכי כואבת, לנו מה זה להיות מתבגרים.

4. Depeche Mode- Enjoy the Silence

אחרי שנים שלא שמעתי אותו, לפני כמה שבועות קפץ לי ברדיו Enjoy the Silence ואני חושב שרק אז, אחרי כל כך הרבה שנים, הצלחתי באמת לתפוס עד כמה הוא מדהים.

יש שירים שלא משנה כמה ינגנו אותם, כמה יחרשו עליהם, כמה יטחנו אותם וכמה חשבתם שאתם מכירים אותם. הם אף פעם לא ימאסו. שירים שהם פשוט מושלמים ו- Enjoy the Silence הוא אחד כזה.

מרטין גור מנסח בשיר הזה מסר גלובלי שכל אדם יכול להזדהות איתו: הצורך בשקט ובמרגוע בתוך העולם המטורף הזה. דווקא בעידן הדיגיטל חסר המעצורים והעכבות שאנו חיים בו, השיר הזה מקבל משנה תוקף והופך להיות רלוונטי אולי יותר מתמיד.
עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence>>

3. Pulp- Common People

הבריט פופ היה קולם של מעמד הפועלים. קולם של "פשוטי העם" ואנשי מעמד הצווארון הכחול שעבדו קשה במפעלים במהלך היום ואת מעט הזמן הפנוי שהיה להם בערב הקדישו לבירה, סיגריות, מוזיקה וכדורגל.

על הפער הזה בדיוק שר בפואטיות מעוררת השתאות ג'ארוויס קוקר ב- Common People. זהו סיפור אהבה בין נערה מהמעמד הגבוה לבין בחור פשוט ששר לה שהיא לעולם לא תבין איך לחיות כאחד העם.

"לעולם לא תחיי כמו פשוטי העם, לעולם לא תעשי מה שפשוטי העם עושים, לעולם לא תכשלי כמו פשוטי העם, אף פעם לא תראי את החיים שלך נעלמים אל האופק…". מושלם.
15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר>>

2. Bjork- Hyperballad

יש שירים שקשה לתאר במילים עד כמה הם יפים ו- Hyperballad הוא אחד כזה. שיר שנוגע בשלמות ומצליח לטלטל, לרגש ולהפעים בעת ובעונה אחת.

ביורק נכנסת בשיר לנעליה של אישה שקמה מוקדם מאוד בכל בוקר בכדי לפסוע לקצה צוק שלידו היא חיה ולהשליך ממנו שלל חפצים. בעודה צופה בהם מתרסקים היא מדמיינת איך זה יהיה כשהיא תקפוץ משם. הניגוד בין המעשה האלים והמחשבה האובדנית, עוזר לה לחזור הביתה למערכת היחסים האובר מגוננת שלה.

השיר הזה משלב בתוכו שלל סגנונות וז'אנרים כמו שביורק אוהבת לעשות ונחשב לאחת מפסגות היצירה שלה ושל הניינטיז בכלל. קטע שהשפיע על דורות של אמנים וזכה לאינספור גרסאות כיסוי. בקיצור, קלסיקה מודרנית.

1. Radiohead- Paranoid Android

לא רק השיר הכי יפה ברפרטואר של רדיוהד, אלא השיר הכי יפה וחשוב של העשור כולו. בהרבה מובנים, Paranoid Android מסכם את כל התמות שרדיוהד עוסקים בהן ב- OK Computer ובקריירה שלהם בכלל: בדידות קיומית, פחד מטכנולוגיה, פרנויה, כאוס והכל באריזה מוזיקלית אחת מפעימה במיוחד.

למרות אורכו (6:27) רדיוהד סרבו לקצץ את השיר עבור הרדיו וכך הצליחו שלא להרוס אפילו קמצוץ מהקסם שלו. זה מתחיל אקוסטי, ממשיך כאוטי, עובר מארבע רבעים לשבע שמיניות (סליחה על המונחים המוזיקולוגיים), מתפוצץ בסולו אדיר ונמוג באחת הסיומות הגדולות ביותר שנכתבו אי פעם.

כמובן אי אפשר גם בלי קליפ האנימציה המופלא וההזוי בעת ובעונה אחת שבוים על ידי השוודי, מנגוס קרלסון. קרלסון יצר בשנות התשעים סדרת אנימציה בשם "רובין" שחברי הלהקה מאוד אהבו ולכן הם גם פנו אליו שיפיק להם את הקליפ על בסיס הדמות של רובין. ל- MTV זה הספיק והקליפ שודר ללא הפסקה.

עד היום מדובר בשיר לא פחות ממהפכני בעולם המוזיקה הפופולרית שהשפיע על דורות של אמנים ומפיקים ושינה את הדרך בה חושבים מוזיקה ומרכיבים שיר.

11 השירים הגדולים של רדיוהד
15 שנה ל- Hail to the Thief
A Moon Shaped Pool- ביקורת אלבום
המחשב עדיין עובד: 20 שנה ל- OK Computer
הכל במקום הנכון: רדיוהד בישראל- ביקורת הופעה

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

90 השירים הגדולים של שנות התשעים

באנר מועדון תרבות

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות

 

לעוף מבלי ליפול: 20 שנה ל- Up של R.E.M

האלבום הראשון של אר.אי.אם לאחר עזיבת המתופף המייסד, ביל בארי, לא ירד בקלות בגרון של המעריצים. הוא שונה, מוזר, ייחודי ועדיין אחד היפים ברפרטואר של הלהקה. המועדון עושה כבוד לאחת הפנינים הנחבאות של הניינטיז.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

בעבר כתבתי כאן פוסט על האלבום המעולה והלא מוערך מספיק של בלינק 182, Blink 182 בו ציינתי בין היתר כי מבקרים וחובבי מוזיקה לא תמיד משתגעים על שינויים. הרבה פעמים הם ובעצם כולנו, נעדיף לשמוע את הלהקות האהובות שלנו ממחזרות שוב ושוב את אותם שירים וצלילים שאנחנו מכירים מבלי לזוז יותר מדי ימינה ושמאלה. אבל מה לעשות שאמנים אמיתיים רוצים להתפתח, לנסות, להתנסות ולגוון זאת למרות שהם יודעים שכל תזוזה מהמקום הבטוח שלהם עלולה לגרור ביקורות או כתף קרה.

אז את את הכתף הקרירה והגבה המורמת קיבלו אר.אי.אם מהמעריצים והמבקרים באוקטובר 1998 כאשר שחררו את האלבום האחד עשר שלהם- Up. הוא היה שונה מכל מה שהלהקה עשתה עד אז:  איטי יותר, אישי יותר ואלקטרוני הרבה יותר. אבל יש מצב טוב שמי שמיהר לשפוט אותו אז ולא חזר אליו עד היום הפסיד פנינה חבויה כי גם 20 שנה אחרי שיצא, Up הוא עדיין אחד האלבומים הכי מעניינים ומרעננים של החבורה מאת'נס ג'ורג'יה. 

"יש לי את העבודה הכי טובה בעולם אבל אני מוכן לקחת צעד אחורה ולהפסיק להיות כוכב פופ…" אמר באוקטובר 1997 ביל בארי, המתופף המייסד של אר.אי.אם, רגע לפני שפרש מעולם המוזיקה בשביל להיות חקלאי (אמיתי!). עבור להקה שחבריה לא התחלפו 15 שנה ושהמוזיקה שלה מבוססת בס, גיטרה ותופים, עזיבתו של בארי הייתה מכה רצינית.

אז מה עושים בהעדר מתופף? פונים למכונות התופים מסתבר. ואכן Up הוא האלבום הכי אלקטרוני של אר.אי.אם. צריך כמובן לקחת דברים בפרופורציות, לא מדובר על אלקטרוני סטייל Kid A של רדיוהד או דפש מוד, אלא יותר על "שטיחי" סינתיסייזרים ומכונות תופים קלות המקנות אווירה אלקטרונית, מסתורית ומן תחושה של "מכניות אינטימית". 

באנר מועדון תרבות

5 שניות אל תוך Airportman שפותח את האלבום, אפשר להבין שאר.אי.אם נמצאים בטריטוריה חדשה. זהו בקטע אלקטרוני אינטימי ומסתורי על גבול הצי'לאאוט. את שידור הלילה הראשון שלי ברדיו 'קול הנגב' של מכללת ספיר פתחתי עם השיר הזה. 

אחריו מגיע Lotus ה"שמרני" יותר אבל עדיין מעולה שמזכיר למי שהתבלבל שעדיין מדובר באותם 3 חברה שהביאו לנו את Out of Time ואת Automatic for the People. לאחר מכן נרגעים קצת עם Suspicion לפני ש- Hope האלקטרוני והנפלא מוכיח שלא משנה מה תעשה הלהקה הזאת, הוא יצא זהב. 

מעבר לכיוון האלקטרוני אליו נטו סטייפ וחבריו, בהעדר מתופף, רבים משירי האלבום פשוט נטולים תופים בכלל. התוצאה היא מספר רב של שירים אקוסטיים או בעלי מינון מינימלי של כלי הקשה שהופכים את Up לאלבום מאוד אינטימי. שירים כמו The Apologist ו- Sad Professor, המבוססים ברובם על גיטרה אקוסטית הם מהיפים ברפרטואר של ההרכב. בלי הגזמה.

גם Daysleeper, הסינגל המוביל מהאלבום (ואחד היפים שלהם בכלל), הוא תצוגת תכלית יפיפייה של הפן האקוסטי והמרגש כל כך של Up. אך מעל כל השירים המרגשים ונטולי התופים, עומד At my Most Beautiful הבלתי נלאה. אחד משירי האהבה הכי פשוטים והכי יפים שנכתבו אי פעם. לא באמת, כמה גרוע יכול להיות אלבום שיש בו שיר כזה?!

את הפנינה הקסומה ביותר ב- Up שמרו אר.אי.אם לסוף עם Falls to Climb. יצירה קטנה, קסומה ומופתית שמצליחה להביא אותי לכדי דמעות בכל פעם מחדש. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור הקצר "ההגרלה" של סופרת האימה, שירלי ג'קסון, המספר על עיירה קטנה בה מדי שנה נערך לוטו בו (מסתבר) כי הזוכה נסקל למוות (סליחה מראש על הספוילר). שיר באמת מדהים שכללתי ברשימת 10 שירים סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים.

Up סבל (ובמדיה רבה עדיין סובל) מחוסר סבלנות של מאזינים ומתפיסת מוטעות לגביו. כן זה (ואני כותב זה בזהירות גדולה) אלבום יחסית ניסיוני אבל הוא גם אחד האלבומים המופשטים ביותר של אר.אי.אם מבחינת סאונד, מה שמקנה לו נוכחית אניגמטית ואינטימית יותר מכל אלבום שהלהקה אי פעם הקליטה. אם להיות ציורי לרגע אז אר.אי.אם ניסו לעוף גבוה בעולם של צלילים חדשים והצליחו מבלי ליפול לרגע.

לעיתים הוא ארוך מדי, מפוזר משהו ולא מספיק מהודק. ועדיין אם תחליטו לצלול לתוכו, תגלו צד אחר של אר.אי.אם שאולי לא הכרתם וזה יהיה שווה את זה. תסמכו עלי טוב?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

methodetimesprodwebbinf9acb3e8-c54f-11e7-9914-a38dcc178fcd

REM-Up

באנר מועדון תרבות

 

חסר נשמה: Depeche Mode- Spirit ביקורת אלבום

נישאים על גלי הפופוליזם של עידן טראמפ, מבקשים מאיתנו דפש מוד לצאת למהפכה וכן, זה פתטי כמו שזה נשמע. מדהים שאלבום שנקרא "רוח" יכול להיות כל כך נטול נשמה.

לפני שהגרעין הקשה של מעריצי דפש מוד הפנטיים יפסיק לקרוא את הבלוג הזה לנצח, קבלו הבהרה. אי אפשר לחשוד בי כמי ששונא את הלהקה. אני מעריץ פנאטי של האייטיז על כל גווניו, פריק סינת'פופ ואני מחזיק ברוב הדיסקוגרפיה המוקלטת של דפש מוד. אבל עדיין על אף כל אלה, חייבים להודות: האלבום הבאמת טוב האחרון שלהם היה אולטרה, ועברו מאז כבר 20 שנה ועם כל הצער שבדבר, Spirit, לא ישנה את הסטטיסטיקה.

יש להקות שגם אם הן לא יוציאו שיר חדש ב-20 השנים הקרובות, הן עדיין בקלות ימלאו אצטדיונים ויחיו יפה מאוד (וזה עוד בלשון המעטה) מתמלוגים ומכירות. דפש מוד היא לחלוטין להקה כזאת אז תהרגו אותי, אני לא מבין בשביל מה הם צריכים להוציא מוזיקה חדשה ועוד בינונית כל כך לאוויר העולם? אפשר להבין את הרצון שלהם כאמנים להמשיך וליצור אבל מילא אם הם היו יוצרים דברים חדשים, מעניינים, ניסיוניים, מגוונים, שונים. אבל כלום. הדפשים ממשיכים בשלהם.

Spirit הוא סוג של אלבום פוליטי. "ככל שאני מתבגר אני חושב יותר ויותר על העתיד ועל מה אשאיר לילדים שלי" סיפר מרטין גור. אך בפועל הוא נשמע כמו יבבה אנכרוניסטית ומיושנת עם טקסטים חרושים נוסח "לאן הולכים מכאן" או "הטכנולוגיה עוד תהרוס את כולנו" עם עלק ביקורת על פוליטיקאים ואנשי "הכוח" שמשחקים בכולנו. אבל לא רק שהתמות האלו חרושות לעייפה, גם המוזיקה של הלהקה לא משתנה וחוויית ההאזנה לאלבום החדש היא פשוט מייגעת.

הפתיחה עם דווקא מבשרת טובות עם Going Backwards שלמרות הטקסט המעייף שבו על כך שהעולם משתגע ואנחנו לא יודעים לאן אנחנו הולכים ובלה בלה בלה, מצליח עוד לעניין איכשהו. אבל פה זה פחות או יותר נגמר. Where's the Revolution, הסינגל הראשון מהאלבום שמגיע לאחר מכן הוא שיא הפתטיות. עם מוזיקה מיושנת ומעופשת שנשמעות כמו שאריות מ- Playing the Angel וטקסט מביך שמתאים כמו כפפה ליד אופורטוניסטית בעידן הקיצוניות של טרמפ, דפש מוד מעולם לא היו פופוליסטיים יותר. "איפה המהפכה?" שואל מרטין גור ממרומי האחוזה שלו בסנטה ברברה ועוד מעז לתבל זאת ב"קדימה אנשים אתם מאכזבים אותי". סורי, אני פשוט לא קונה את זה גם אם זה סרקזם במיטבו.

אבל משם זה לא הולך ומשתפר. The Wrost Crime שבא לאחר מכן מרדים (בקטע רע כן?) ואני ממש אשמח להכיר מעריץ אחד של דפש מוד שמוכן להגיד בלב שלם ש- Scum שבא לאחר מכן הוא שיר טוב. לא ברור מה קרה לבקרת האיכות של מרטין גור כשכתב את המילים  "חלאה חלאה, מה עשית אי פעם בשביל מישהו? חלאה חלאה, מה אתה הולך לעשות כשהקארמה תגיע?" 

האלבום החדש מתיימר להיות פוליטי אבל הוא לא נשכני, מקורי אבל הוא נשמע כמו כל דבר אחר שהלהקה עשתה, מרגש אבל לא אישי. מדהים שאלבום שנקרא "רוח" יכול להיות כל כך נטול נשמה. גם הבאתו של ג'יימס פורד המוערך (ארקטיק מאנקיז, Florence and the Machine, קלקסונס ועוד) לעמדת המפיק, לא מזיזה את דפש מוד מאותן נוסחאות וטריקים מעייפים שנשמעים אותו דבר כבר 20 שנה.

מי שבכל זאת יתעקש לקבל כמה נקודות אור באלבום ימצא אותם ברגעים השקטים יותר עם שירים כמו Cover Me ,Poison Heart, No More, אבל גם הם רחוקים מלדגדג את הקלסיקות הבאמת מרשימות מהרפרטואר המפואר של הלהקה.

דפש מוד לא זקוקים למוזיקה חדשה בשביל להוכיח את מקומם בהיסטוריה או בשביל לצאת לסיבוב הופעות סולד אאוט. הם בטח גם לא צריכים אלבום חדש ומביך להחריד בשביל להצהיר "היי אנחנו עדיין כאן". Spirit לא מוסיף דבר לרפרטואר המרשים שדפש מוד יורישו לעולם ולכן הוא לא יותר מנקודה זניחה בקריירה שלהם שאני מתקשה להאמין שאפילו המעריצים הכבדים ביותר של הלהקה ימצאו מספקת.

רוצים להגיב, לקרוא עוד או לשלוח לי נאצות? מוזמנים לעשות זאת בעמוד הפייסבוק של המועדון>>

Depeche mods- Spirit

20 שנה ל- Ultra של Depeche Mode

אחרי שכבשו את העולם בשנות ה-90 עם סיבובי הופעות ענקיים שכללו סקס, סמים ומוות קליני, שחררו ב-1997 דפש מוד את אלבום ההתפכחות וההאנגאובר שלהם, וכמה שההאנגאובר הזה יפה. 20 שנים לאלבום הכי אישי והכי כואב של דפש מוד.

אני אוהב את דפש מוד. מאוד. לא בצורה פנאטית כמו אלו המשתייכים למועדון המעריצים שלהם בארץ (שנחשב לאחד האיכותיים בעולם) אבל אוהב מאוד. האמת היא שזה לא תמיד היה ככה. עד 2009 הייתה לי היכרות יחסית בסיסית עם דפש מוד. רכשתי את Violator עוד בגיל 12 והכרתי את רוב הלהיטים. אבל אף פעם לא צללתי לעומקם של האלבומים והקריירה הענפה של הלהקה. לכן כשהתבשרנו על בואם ארצה להופעה במאי 2009, זו הייתה הזדמנות מצוינת עבורי לצמצם פערים.

אז הרמתי טלפון לחברתי לספסל הלימודים וצרכנית תרבות מדהימה שאני מאוד מעריך, מאיה פישר, שהייתה ידועה בחיבתה העזה לדפש מוד ולדייב גהאן בפרט. תהיתי לאיזה אלבומים אני חייב להאזין בשביל להבין את המהות של דפש מוד, התשובה שלה הייתה מפתיעה וחד משמעית: אולטרה! "זה האלבום האהוב עלי" היא אמרה.

אז הקשבתי לה ואכן רכשתי את אולטרה. אבל יחד איתו הצטיידתי גם ב- Songs of Faith and Devotion, Music For the Masses ו- Sound of the Universe, כי בכל זאת צריך להתכונן להופעה, ואל תקשיבו למבקרים, זה אלבום לא רע בכלל. בין כל האלבומים, איכשהו אולטרה מצא את עצמו בתחתית הערמה. בכל אופן , מצאתי את עצמי מתחבר הרבה יותר לאלבומים האחרים. ל"להיטים" פרובינציאלי מצידי.

ואז טסתי לברצלונה לחופשה קצרה עם אשתי לעתיד. טיסת החזור הייתה טיסת ערב ועד כשנחתנו והגענו הביתה, הלילה כבר היה בשיאו. ליטל נרדמה במיידי, ואני שלא הצלחתי לישון מצאתי את עצמי מול המחשב מאזין למוזיקה. רק אני, הלילה והמוזיקה. זה היה הזמן המושלם לתת לאולטרה ניסיון נוסף. 2 דקות אל תוך האלבום רציתי להכות את עצמי בראש על שלא הצלחתי להבחין ביופי עוצר הנשימה קודם לכן. מפה לשם, התאהבתי.

"האהבה זקוקה לקדושים המעונים שלה…"

בעוד Violator מ- 1990 הביא את דפש מוד להמונים,  Songs of Faith and Devotion מ- 1993  כבר כבש את המקומות הראשונים במצעדים בארה"ב ובבריטניה וביסס את דפש כאחת הלהקות הגדולות על הגלובוס. עם שורת להיטים חרושים ב- MTV וסיבוב הופעות מפלצתי (The Devotional Tour) שמגזין ה-Q זיכה בתואר "סיבוב ההופעות ההולל ביותר בהיסטוריה של הרוקנ'רול" (וסליחה מראש על התרגום הגרוע, למילה מושחת יש קונוטציות אחרות בעברית), דפש מוד נכנסו לסלון של כל חובב מוזיקה והפכו לתופעה שאי אפשר להתעלם ממנה.

אבל כמו תמיד, להצלחה יש מחיר. אנדרו פלטשר נכנס לדיכאון והוחלף להמשך סיבוב ההופעות , מרטין גור שתה את עצמו לדעת והשיא היה עם הודעתו של אלן ויילדר על עזיבתו ביוני 1995. ואם זה לא מספיק אז דייב גהאן, שהספיק להתגרש מאשתו ולעבור לארה"ב, התמכר קשות לקוקאין והרואין, ניסה להתאבד וחווה למשך 2 דקות מוות קליני אחרי שבלע קצת יותר מדי ממריצים. טיפה יותר מדי.

לאור כל אלו, אפילו חסידיה הגדולים ביותר של דפש מוד לא חלמו על קאמבק. עזבו קאמבק, אף אחד לא חשב שכל חברי הלהקה ישארו בחיים עד סוף העשור. באופן טבעי שמועות על התפרקותה של הלהקה החלו לצוץ אבל אלו כמובן היו מוקדמות מדי. כמאמר השיר שפותח את אולטרה, הלהקה הביטה אל תוך קנה הרובה אבל יצאה בחיים.

"צא מהכלוב שלך ועלה על הבמה…"

להפתעת העולם ולשמחת המעריצים, ב-14 באפריל יצא אולטרה, אלבומה התשיעי של דפש מוד שהציג הרכב מצומצם שכלל את דייב גהאן, אנדרו ופלטשר ומרטין גור. השלושה, לא רק שבדרך נס הצליחו ליצור אלבום חדש, הם הצליחו ליצור את אלבומם היפה והקסום ביותר עד כה. כל המתחים, הריבים, הסמים, המוות, הכל התנקז אל תוך יצירת מופת חד פעמית עגמומית, עצובה וכואבת מאין כמוה.

זה מתחיל עם Barrel of a Gun שמתכתב עם את חוויות ההתמכרות והדיכאון של השלישייה בדגש על המוות הקליני וניסיון ההתאבדות של גהאן. גם הסאונד שחזר להיות מלוכלך ואינדוסטריאלי מהדהד לשורשי הלהקה ובעיקר לאלבומים Black Celebration ו- Some Great Reward. דפש מוד ללא ספק חזרו.

Barrel of a Gun עלול להיות אולי קשה לעיכול למי שאינו נמנה על מעריציה האדוקים של הלהקה אבל אלו שיצלחו אותו יבואו על שכרם מהר מאוד עם The Love Thieves, בלדה עגמומית שקטה ויפה מאין כמוה עם טקסט מעורפל אודות כוחה של האהבה ופגועיה המצולקים.

"ואני מודה לך על שהבאת אותי לכאן, על שהראית לי בית…"

המלנכוליה והנימה האישית ממשיכים גם עם Home, מהשירים היפים בקטלוג המרשים של דפש מוד והאהובים עלי ביותר באופן אישי. את השיר שר מרטין גור שמודה שזה אחד מהקטעים האהובים עליו ביותר והכי פחות מוערכים לדעתו של הלהקה. השיר אגב הוא התייחסותו האישית של גור להתמכרות שלו לאלכוהול.

לאחר מכן מגיע It's no Good שמתהדר בעוד קליפ נפלא של אנטון קורביין המציג את הלהקה כמן להקת ברים זולה שמופיעה במקומו סליזיים להחריד. למרות שהוא אהוב מאוד, אני חושב שהוא מן הרצועות החלשות באלבום, אבל שוב, הכל יחסי כשמדובר באלבום כל כך טוב.

אחרי שנים שכיסו את עצמם בשכבות של איפור, סאונד ו"קוליות", אולטרה הוא האלבום האישי ביותר של דפש מוד. אחרי החגיגות בלילה הקודם, אולטרה הוא ההאנגאובר. וכמה שההאנגאובר הזה כואב.

"אתה צריך לראות איך זה מרגיש עם הרגליים על הקרקע" שר גהאן ב- Useless המופתי שניה לפני מגיח Sister of Night השיר היפה באלבום וכנראה האהוב עלי בכל הקטלוג של הלהקה.  "אחות הלילה, בשמלתך העצובה ביותר את צועדת אל האור, נואשת להרשים",  מפלרטט גהאן בקולו המיוסר עם הלילה או הציפייה למוות, תחליטו אתם. תהא כוונת המשורר אשר תהא, מדובר בשיר שמפלח את הנשמה כמו כדור רובה שישאיר אתכם פצועים בשטח, מתחננים לעוד מהיופי הזה.

"אני יכול לשמוע את נשמתך בוכה, להאזין לרוח שלך נאנחת" ממשיך  היגון עם  Freestate המושלם כשלאחריו מגיע The Bottom Line המהורהר ו- Insight המושלם שמהווה סגירה אינטרוספקטיבית קסומה ואפילו אופטימיות בה "רוח האהבה תתרומם בתוכך, תדבר אלייך ותאמר לך בברור כי האש עדיין בוערת…".

"מעולם לא הסכמתי להיות הקדוש שלך…"

אולטרה הוא אלבום מדמם שנכתב בהשארת נפשותיהם המצולקת של אלה שכבשו את פסגת העולם אך הרגישו ריקנות בלתי ניתנת למילוי. זהו אלבום שמציף שאלות על אמונה, סמים, אהבה ומהות הקיום. זהו אלבום אותנטי בו ליבו של האמן נפתח בפני כל המעוניין לחטט בפצעיו המגלידים. זהו האלבום האישי ביותר שכתב מרטין גור בחייו ולצערי כנראה גם האלבום הגדול האחרון של דפש מוד.

אהבתם? רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים? עשו לנו לייק>>

depeche-mode.jpg

10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם

מכירים את הלהיטים החרושים האלה שאתם בטוחים שאתם יודעים על מה הם מדברים? אז זהו, תחשבו שוב. קבלו 10 שירים מפורסמים שהמשמעות שלהם שונה לחלוטין ממה שחשבתם.

Madonna- Like a Virgin
על מה אנשים חושבים שזה: איבוד בתולים
על מה זה באמת: התחושה המשכרת של להתאהב מחדש

כנראה שתופתעו לשמוע שאת הלהיט הזה של מדונה כתב בכלל גבר. יותר ספציפי, ביל שטיינברג, כך שמראש אין כאן ממש התייחסות לנערה תמימה ההולכת לאבד את בתוליה. שטיינברג שכתב יחד עם שותפו, טום קלי, עשרות מלהיטי התקופה, סיפר כי השיר נכתב אחרי שהיה הרוס מקריסתה של מערכת יחסים בעייתית שהיה שותף לה ורגע לפני שהכיר מישהי חדשה. החששות, הפרפרים והפחד מפני כניסה לקשר חדש גרמה לו לחוש אם כן… כמו בתולה (איך לא?).

אנלוגיה מופרכת? יתכן. טייטל גאוני ליצירת באז שיווקי? ללא ספק. בכל אופן לא מדובר בשיר על סקס אלא על חשש רומנטי. זה כמובן לא מנע ממנו לחזק את התדמית של מדונה כילדה הטובה הכי רעה בתעשייה.

Red Hot Chili Peppers- Give it Away
על מה אנשים חושבים שזה: סקס, סקס ועוד קצת סקס
על מה זה באמת: קארמה שחפצים צריכים לעבור מאחד לשני

אי אפשר באמת להאשים אף אחד שחושב שהשיר הזה הוא על מין. אחרי הכל הפלפלים החריפים הם הרכב מפוצץ טוסטסטרון ומיניות ששר לא מעט על הנושא. אבל האמת היא מאוד שונה. על פי אנתוני קידיס, סולן הלהקה, השיר הוא על גישה בחיים שאומרת שככל שתיתן יותר ככה תקבל יותר.

הרעיון לשיר הגיע לקידיס אחרי שראה אצל  חברתו, הזמרת הגרמניה, נינה היגן, ג'קט שהוא מאוד אהב, והיא מצידה התעקשה שהוא יקח אותו בטענה כי כאשר מעניקים דברים, מקבלים בחזרה וזה יוצר אנרגיה טובה.

Bryan Adams- Summer of 69

על מה חושבים שזה: חוויות התבגרות מהקיץ של 1969
על מה זה באמת: סקס

אחרי שתסכלתי אתכם (?) עם מדונה ורד הוט צ'ילי פפרס, קבלו שיר שבאמת מדבר על סקס. בניגוד למה שנהוג לחשוב על שיר ההתבגרות המוזיקלי הזה, בריאן אדמס היה בן 10 בקיץ 69, מה שקצת סותר את התזה שהשיר נכתב מחוויותיו האישיות. אז על מה בכל זאת מדבר הטקסט? על פי אדמס על סקס. או יותר נכון על סקס בתקופת הקיץ ועל התנוחה האהובה עליו אהמ אהמ 69.

Beatles- Lucy in The Sky With Diamonds
על מה אנשים חושבים שזה: LSD
על מה זה באמת: ציור ילדים תמים

בואו נשים את הסאגה הטרחנית הזאת מאחורינו אחת ולתמיד. לא. Lucy in The Sky With Diamonds הם לא ראשי תיבות של LSD והשיר הוא לא על הסם המדובר. הרעיון לשיר הגיע ללנון אחרי שראה ציור שצייר בנו, ג'וליאן, ובו ילדה מעופפת לה בשמיים ומסביבה יהלומים. מעל הציור כתב ג'וליאן "לוסי בשמיים עם יהלומים" והשאר היסטוריה.

האם התיאורים הביזאריים שבשיר הם תוצאה של השימוש התדיר של לנון בסמי הזיה? את זה כנראה לא נדע לעולם, אבל השיר הזה הוא לחלוטין לא שיר הלל ל- LSD.

Depeche Mode- Personal Jesus
על מה אנשים חושבים שזה: שיר מחאה אנטי דתי
על מה זה באמת: להיות שם עבור מישהו שיקר לך

אני מודה שאפילו אני הופתעתי לגלות את המשמעות האמיתית מאחורי הלהיט האלמותי הזה של דפש מוד והאמת? אי אפשר להאשים אותי. מרטין גור כתב לא מעט שירים בגנותו של אלוהים כך שזה טבעי לחשוב שגם Personal Jesus הוא שיר אנטי דתי. אבל האמת היא שונה לגמרי.

את ההשראה לשיר שאב גור מספרה של פרסיליה פרסלי (אשתו של), "אלביס ואני", בו היא מספרת על יחסיה עם מלך הרוקנ'רול ואיך הוא היה שם בשבילה בעת הצורך. גור מספר שהטקסט הוא על איך זה להיות ישו עבור מישהו. להיות שם עבור מישהו שאתה אוהב, לתמוך בו ולדאוג לו. הרעיון הוא שכל אחד יכול להיות אלוהים בתוך ליבו.

באנר מועדון תרבות

U2-One
על מה אנשים חושבים שזה: אחווה ואהבה נצחית
על מה זה באמת: שיר פרידה ויציאה מהארון

העובדה שהשיר הזה היה להיט ניינטיז ענק, אחד השירים המושמעים אי פעם ברדיו ושיר העשור של ישראל, לא מנעה ממיליוני מעריצים לתפוס אותו בצורה אחרת ממה שהתכוון המשורר. בעוד שהנטייה היא לחשוב שהשיר עוסק בנושאים כמו אחווה, שלום ואהבה מרגשת, חדי העין (או אלה שפשוט קראו את המילים), יבחינו שהאמת קצת שונה.

בראיון למגזין המוזיקה ה"רולינג סטון" סיפר בונו: "זה סיפור על אב ובנו. ניסיתי לכתוב על מישהו שהכרתי שיצא מהארון אבל פחד לספר לאביו הדתי. יש לי הרבה חברים הומוסקסואליים שנדפקו מיחס המשפחות שלהם אליהם אז חלק מהשיר הוא על זה, אבל הוא גם על אנשים שנאבקים בכדי להישאר ביחד, בין אם זה במסגרת של להקה או במסגרת רומנטית". אז בפעם הבאה שאתם רוצים להקדיש לחבר או לחברה שלכם את השיר הזה, תחשבו שוב.

R.E.M- Losing My Religion
על מה אנשים חושבים שזה: איבוד האמונה באלוהים
על מה באמת השיר: שיר על אהבה אובססיבית

למרות שם השיר והקליפ המלא במוטיבים דתיים נוצריים, אין שום קשר בינו לבין אלוהים. "לאבד את הדת" הוא ביטוי אמריקאי דרומי שמשמעותו היא ממש לעצבן מישהו או לחילופין לאבד אמון במישהו. בהמשך לכך, השיר הוא שיר די סטנדרטי על אהבה נכזבת ואובססיבית. "חשבתי ששמעתי אותך צוחקת, חשבתי ששמעתי אותך שרה, חשבתי שראיתי אותך מנסה". לא סתם השווה מייקל סטייפ את השיר הזה ל- Every Breath You Take של פוליס.

אני לא יודע אם להיט הניינטיז הזה היה אי פעם פסקול של איזשהו דתל"ש או חוזר בשאלה, אבל אם כן אני מניח שיבאס אותו לדעת שלמשמעות המקורית שלו אין קשר לאלוהים.

Bruce Springsteen- Born in The USA
על מה אנשים חושבים שזה: שיר הלל פטריוטי לארה"ב
על מה זה באמת: מחאה נגד יחס המדינה כלפי יוצאי מלחמת וייטנאם

כנראה הדוגמה המפורסמת בהיסטוריה לשיר שלא הובן כהלכה. מספיק לקרוא את מילות הלהיט הזה של "הבוס" בשביל להבין שמדובר באחד השרים הכי מחאתיים שאי פעם נכתבו על מלחמת וייטנאם ויחס האומה האמריקאית ליוצאיה. "הם שלחו אותי לארץ רחוקה ונתנו לי רובה בכדי שאהרוג את האדם הצהוב" זועק ספרינגסטין את כאבם של הלומי הקרב. "היה לי אח ב'קה סאן' שנלחם נגד הוייטקונג, הם עדיין שם, הוא כבר מזמן נהרג…".

כנראה שאף אחד לא חשב שהזמר הכל כך אמריקאי יכול להיות כל כך בוטה כלפי ארצו שלו. גם העובדה שדגל ארה"ב עיטר את הקליפ לשיר ואת עטיפת האלבום ממנו יצא (Born in The USA מ- 1984) הוסיפה לבלבול. התוצאה? מיליוני אנשים ברחבי העולם שבטוחים, עד היום(!), שמדובר בשיר סופר פטריוטי, שלא לומר לאומני, כלפי ארצות הברית.

הדיסוננטיות בין שם השיר, החזות של ספרינגסטין והטקסט הכל כך אנטי ממסדי, הביאו אפילו את נשיא ארצות הברית לימים, רונלד רייגן, להשתמש בשיר הזה ובספרינגסטין כדוגמה לאהבת המולדת בקמפיין הבחירות שלו. על אף המבוכה, זה לא מנע ממנו להיבחר לנשיאות ולהפוך עם השנים לאחד הנשיאים האהובים בהיסטוריה האמריקאית.

שלמה בר והברירה הטבעית- ילדים זה שמחה
על מה אנשים חושבים שזה: האושר שבלהביא ילדים לעולם
על מה זה באמת: מחאה נגד עידוד ילודה במשפחות מעוטות יכולת

בשנת 1976 העלה תיאטרון חיפה הצגה מחאתית בשם "קריזה" שכתב יהושוע סובול בהשראת עשרות ראיונות שקיים סובול בעיירות פיתוח ובאזורים חלשים כלכלית בישראל שכונו אז "ישראל השנייה". ההצגה עסקה באוכלוסיה החלשה של מדינת ישראל שעיקרה היה ממוצא מזרחית והציגה סיפורים על עוני, פשע ואפליה עדתית. הצגה זו ללא ספק הייתה הטיזר למה שיוביל את המהפך של 77.

את המוזיקה להצגה כתב שלמה בר, מנהיג להקת "הברירה הטבעית", ועולה ממרוקו בעצמו, ואחד השירים שהלחין עבורה היה "ילדים זה שמחה" למילים של סובול. אז אם לא הבנתם עד עכשיו, לגמרי מדובר בשיר מחאה היוצא נגד עידוד הילודה המוגזם של המדינה (מי אמר קצבאות ילדים?) וגם נגד אותן משפחות שמביאות ילדים בגלל מצווה שכתובה "בתורה? בגמרא"? מי באמת יודע, מבלי יכולת אמיתית לכלכל אותם. אז בפעם הבאה שתשמעו את השיר הזה בברית או בריתה, יש מצב טוב שתרגישו אי נוחות קלה.

אחינועם ניני- הוא (בואי כלה)
על מה אנשים חושבים שזה: שיר חתונה רומנטי
על מה זה באמת: 
שיר על אהבה נכזבת ולקינוח, מוות

הרבה לפני ש"ברית עולם" של שלומי שבת השתלט על כל חופה בישראל, הייתה תקופה שהשיר "הוא", הידוע יותר בכינויו, "בואי כלה", היה שיר החתונה האולטימטיבי. הבעיה היא, שזה כנראה השיר האחרון עלי אדמות שתרצו לצעוד איתו בדרך לחופה. השיר שנכתב על ידי לאה גולדברג שמעולם לא זכתה להינשא או להביא ילדים לעולם וכנראה משום כך הוא מלא בדידות עמוקה ויוקדת.

אם המילים: "בירח אדום מול הים מפכה דמך, בירח אדום מול הים דמי ודמך… וגלים בדכים זועקים בבכים את שמך…" נשמעים לכם אופטימיות, אתם מוזמנים להמשיך ולהתרגש ממנו, אבל שיר רומנטי על כלה ביום חתונתה זה ממש, אבל ממש לא.

באנר מועדון תרבות
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>>המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

האזינו לפלייליסט של כל השירים בערוץ היו טיוב הרשמי>>

 

10-d7a9d799d7a8d799d79d-d7a9d797d7a9d791d7aad79d-d7a9d790d7aad79d-d799d795d793d7a2d799d79d-d7a2d79c-d79ed794-d794d79d.png

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות