20 השירים הגדולים של רד הוט צ'ילי פפרס

החדשות על חזרתו של ג'ון פרושיאנטה לרד הוט צ'ילי פפרס, הכניסה אותי למצב רוח נוסטלגי במיוחד. אז לכבוד המאורע הנה דירוג יומרני וכמעט בלתי אפשרי של 20 השירים הכי טובים של הלהקה.

20. Dark Necessities

אז נכון The Gataway הוא לא מהמשובחים שבאלבומי הלהקה והעובדה שדנג'ר מאוס הפיק אותו לא בדיוק תרמה (למרות שגם נייג'ל גודריך היה באזור), ועדיין השיר הזה יוצא מהכלל. גם בגלל שהוא בולט בכמה דרגות מעל שאר השירים באלבום וגם בגלל שהוא פשוט מעולה!

פלי כרגיל בא לדפוק עבודה עם תפקיד בס מופתי וקידיס שר בכנות נוגעת על המאבק התמידי שלו בהתמכרויות על כל סוגיהן.

אין הרבה נקודות אור באלבומים האחרונים של הפפרס אבל Dark Necessities הHא אחת מהן. עכשיו אתם מוזמנים לתלות אותי.

19. Scar Tissue

לא הייתה יכולה להיות מטאפורה יותר מוצלחת למצב הלהקה בסוף שנות התשעים מאשר רקמת צלקת שמגלידה. אחרי שנים של חיפוש עצמי הן מצד פרשיאנטה והן מצד הלהקה, חזר הבן האובד הביתה והביא איתו רנסס חסר תקדים לקריירה של הפלפלים.

פרושיאנטה החזיר ללהקה את הלב שלה וגם הוסיף לה צלילים הרבה יותר נקיים, נוגים ומלודיים מבעבר, בדיוק כפי שמשתקף בשיר המדהים הזה שיצא כסינגל הראשון מתוך קליפורניקיישן והכריז על שובה הגדול של הלהקה.

18. Tear

אחת ההשפעות על פרושיאנטה בכתיבה ובהקלטות של By the Way הייתה להקה אחרת מקליפורניה. הרכב קטן וצנוע בשם הביץ' בויז.

פרושיאנטה שאף ללכוד את רוח ההרמוניות הקוליות המופלאות של הביץ' בויז אל תוך האלבום ואחת מהתוצאות הוא השיר Tear.

הרבה מעריצים ירימו גבה נוכח הבחירה ב-Tear המציג סאונד מאוד שונה מזה שהרד הוט התפרסמו בזכותו, ועדיין מדובר בבלדה מופלאה ומלאת רגש שמוכיחה שגם כשהם עדינים השירים של הצ'ילי פפרס יפים לא פחות.

17. Hard to Concentrate

בתוך 28 הקטעים שמרכיבים את Stadium Arcadium המפלצתי, יושב לו בצד שיר קטן ואינטימי שאפילו לא יצא כסינגל, אבל כמה שהוא יפה.

הטקסט נכתב על ידי קידיס כמתנת אירוסים לפלי ולאישתו הדוגמנית, פרנקי ריידר, כאשר מוזיקלית השילוב בין הבס של פלי לגיטרה של פרושיאנטה מעולם לא נשמע טוב יותר. שיר מיוחד במינו שמראה עד כמה השתנו הפלפלים, גם מוזיקלית וגם לירית.

16. The Power of Equality

ככה פותחים אלבום! השיר הראשון ב- Blood Sugar Sex Magik הוא פצצת אנרגיה מטורפת ופוליטית במיוחד שהושפעה מהשירים של Public Enemy.

בשיר יוצא קידיס נגד כל גילויי הגזענות וחוסר הצדק ומציג צד שונה, חברתי יותר ברפרטואר של הלהקה.

moadon-tarbut-24

15. The Adventures of Rain Dance Maggie

הסינגל הראשון שיצא בעידן פוסט פרושיאנטה השני הפתיע ממש לטובה. הסאונד הפאנקי והגרוב הנפלא שלו גרמו לי לחשוב ברצינות שהלהקה לא איבדה את הדנ"א שלה, מה שבדיעבד התברר כאשליה.

ובכל זאת השיר הזה מצליח להקפיץ אותי כל פעם מחדש עם עבודת בס כרגיל מעולה של פלי, הפקה מהפנטת ופזמון ממכר להחריד.

14. True Men Don't Kill Coyotes

בניגוד למה שהרבה אנשים חושבים, True Men Don't Kill Coyotes הוא לא הסינגל הראשון של הצ'ילי פפרס אלא השיר הראשון שלהם שצולם  לו קליפ.

בלי קשר מדובר בשיר שהציג את סאונד הFאנק-רוק של הלהקה שהלך והשתכלל עם השנים. הלכה למעשה, השיר הזה הוא נקודת ההתחלה של הקריירה של הפלפלים החריפים. אולי לא  מדובר באחד השירים הכי יפים שלהם, אבל לבטח אחד החשובים שלהם. 

13. Fortune Faded

נכתב בזמן ההקלטות של By the Way אבל לא זכה להיכנס לאלבום. עם שינויים בפזמון ועיבוד מעודכן, הוקלט השיר מחדש ויצא ב- 2003 כסינגל לקידום אוסף הלהיטים של הלהקה ששוחרר באותה שנה.

מזל גדול שהלהקה לא ויתרה על השיר הזה, כי אנחנו זכינו לאחד הקטעים היותר נפלאים שלהם. אגב, גם ל- Save the Population מאותו אוסף לגמרי יש מקום במצעד הזה.

12. I Could Have Lied

אין מוזה טובה יותר מלב שבור, ואכן קידיס כתב את השיר הזה לאחר שנזרק על ידי הזמרת שינייד אוקנר, איתה היה בקשר.

אוקונר מצידה אגב מכחישה שהיה קשר רומנטי בין השניים והוסיפה כי היא לא חובבת את המוזיקה של הלהקה וזה עוד בלשון המעטה. לפחות יצא משהו טוב מהכאב של אנתוני קידיס- השיר הנפלא הזה.

11. Around the World

כשקליפורניקיישן יצא הייתי בן 14 ואני זוכר בברור את הטירוף האדיר שהיה סביבו. לא היה לי חבר אחד שלא החזיק עותק של האלבום ואני וחברים שלי הסתגרנו בחדרים שלנו בניסיון לנגן כל תו ותו ממנו על הגיטרה.

אחרי Scar Tissue המהורהר, הגיע Around the World והרעיד את העולם עם ריפים מחשמלים ואנרגיה בלתי נגמרת. בשיר מתאר קידיס את החוויות שצבר בעת סיבובי ההופעות של הלהקה מסביב לעולם כאשר זהו למעשה מן מכתב תודה לעולם על היופי הטמון בו.

באנר מועדון תרבות

10. Give it Away

כש"וורנר בראדרס", חברת התקליטים של הלהקה, רצתה להפיץ את Give It Away, היא פנתה לאחת מתחנות הרוק הגדולות במדינה. אך נציגי התחנה הממוקמת בטקסס נפנפו את חברת התקליטים והוסיפו: "כשיהיה לכם שיר עם מלודיה תחזרו אלינו".

אז לסינגל הראשון מ- Blood Sugar Sex MagiK אולי לא הייתה מלודיה אבל היה לו את כל השארוזה הספיק בכדי להזניק את הקריירה של הלהקה לגבהים חדשים. וגם… חושבים שאתם יודעים את המשמעות מאחורי הלהיט הענק הזה? כדאי שתחשבו שוב – 10 שירים שהמשמעות שלהם שונה ממה שחשבתם>>

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז>>
11 השירים היפים ביותר לש רדיוהד>>
15 השירים הגדולים של הנשיונל>>

9. Snow

ג'ון פרושיאנטה במיטבו עם אחד מריפי הגיטרה הכי פופיים והכי ממכרים שלו. המילים על פי קידיס הם מטאפורה לפתיחת דף חדש בחיים אחרי שחירבנת אותם- דף חדש לבן כמו שלג.

יחד עם זאת הלבן והשלג בתיבול משפטים כמו "מחלק אותם בפרטיות בעולם כל כך מבולגן" הם לחלוטין רפרנס לסמים. איזה פירוש שלא תבחרו, עדיין מדובר בשיר נהדר.

8. Suck My Kiss

אולי השיר המקפיץ ביותר ברפרטואר של הלהקה. הקטע הזה, שיצא ב- 1992 כסינגל השלישי מ- Blood Sugar Sex MagiK, מציג את הסאונד והדינמיקה הייחודית של הלהקה עם בס דומיננטי, תופים חזקים וגיטרה פאנקית שנוגעת בכל המקומות הנוכנים. קלאסיקה!

7. Knock Me Down

אחד מהשירים הרבים שנכתבו בעקבות מותו של הגיטריסט ומייסד הלהקה, הילל סלובק, ממנת יתר. בטקסט פונה קידיס לסלובק ומבקש ממנו (בתרגום חופשי ביותר): "אם אתה רואה אותי מתמסטל, תפיל אותי חזרה מטה". קידים מבטא בשיר את החשש שלו מלגמור כמו סלובק ואף מודה כי הוא "לא גדול יותר מהחיים".

השיר הזה מהווה תפנית דרמטית בכתיבה של קידיס שעד אז נהג לכתוב על סקס, סמים ואורח חיים הדוניסטי, אבל הטראומה פתחה לו את המוזה ומשם והלאה החומרים של הלהקה רק הלכו והשתפרו.

6. Aeroplane

נכון, התקופה עם דייב נבארו לא התקבלה היטב אצל המעריצים ונחשבת ל"תקופה האפלה" של הלהקה, אבל האמת היא ש- One Hot Minute, שהוקלט עם נבארו הוא אלבום, די מעולה.

אולי אני שומר לו חסד נעורים בגלל שזה האלבום הראשון של הפלפלים שאי פעם רכשתי (הייתי בן 10) אבל אי אפשר שלא להעריך אלבום רוק עם שירים כל כך טובים כמו Warped, My Friends, Shallow Be Thy Game ואחרים כאשר מעל כולם עומד כמובן Aeroplane הממכר שיצא כסינגל השלישי מהאלבום ולא יוצא לי עד היום מהראש!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

5. Californication

אם למישהו עוד היה ספק לגבי כמה קליפורניקיישן הוא אלבום ענק אז הגיע הסינגל הרביעי ממנו וטרף את הקלפים. בשיר דוחף קידיס את יכולות הכתיבה שלו לקצה ומדמה את ההתדרדרות המוסרית, התרבותית והצרכנית של הדור הנוכחי לעולם המזויף של קליפורניה שהוא כל כך מכיר וכל כך אוהב. עידן הפלסטיק על פי אנתוני קידיס.

וכאילו שאתם עדיין לא יודעםי, אבל השיר נבחר על ידי הקהל הישראלי כשיר העשור. כבוד. 

4. Otherside

הסינגל השלישי מקליפורניקיישן כובש את המקום שלישי אצלי ברשימה. צלילי הגיטרה שפותחים אותו מצליחים להעביר בי צמרמורת בכל פעם מחדש והמילים של קידיס שוב על המאבקים שלו בהתמכרויות נפלאות כרגיל.

קשה להביע במילים כמה השיר הזה יפה אז אני פשוט אציין את הקליפ הנפלא שלו שבוים על ידי ג'ונתן דייטון וואלרי פאריס שמתאר חלום או סיוט בצורה מופלאה שנראית מדהים על המסך גם אחרי 20 שנה. 

3. Dosed

By the Way הוא "האלבום של פרושיאנה". המלודיות הנוגעות, העיבודים הקסומים וכמויות הרגש הבלתי נגמרות שבו הופכת אותו לאלבום האחרון הבאמת מופלא שהוציאו רד הוט צ'ילי פפרס ולאהוב עלי ביותר באופן אישי.

כמעט על כל שיר ושיר באלבום כתוב בענק "ג'ון פרושיאנטה" כאשר מעל כולם עומד Dosed המדהים. השיר מורכב מארבע תפקידי גיטרה שונים של פרושיאנטה (מה שלא אפשר ללהקה לנגן אותו לייב).

גם בחלקים גדולים מהשירה מצטרף פרושיאנטה לקידיס ויחד הם יוצרים הרמוניה מופלאה ואת אחת הבלדות הכי מרגשות של הלהקה.

2. Under the Bridge

מה אפשר לכתוב על השיר הזה שעוד לא נכתב? ברמה האישית מדובר באחד השירים שגרמו לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. קלאסיקה מודרנית שממשיכה להשפיע על מיליוני חובבי מוזיקה מסביב לעולם גם 30 שנה אחרי שיצאה. 

קידיס כתב את השיר על קשיי ההתמודדות שלו עם ההתמכרות לסמים כפואמה אותה הוא סרב לחלוק עם הלהקה. רק כשריק רובין (המפיק המיתולוגי של הפפרס) ראה את הטקסט הוא שיכנע את קידיס לשיר אותו והשאר היסטוריה. 

את קולות המקהלה בשיר מספקות אגב אמא של פרושיאנטה וחברות שלה למקהלת הכנסייה השכונתית כאשר את ההשראה לריף האלמותי שפותח את השיר שאב פרושיאנטה עצמו מהשיר Andy Warhol של דייויד בואי.

1. Soul to Squeeze

לא יאמן שהשיר הזה החל את דרכו כבי-סייד! הוא הוקלט בסשנים של Blood Sugar Sex MagiK ולא מצא את עצמו באלבום אבל כן כבי-סייד לסינגלים Give it Away ו- Under the Bridge.

מזל ששיר כל כך טוב לא יכול היה להעלם מדפי ההיסטוריה ובאוגוסט 1993 הוא סוף סוף זכה בכבוד הראוי לו כשיצא כסינגל רשמי מתוך פס הקול לסרט Coneheads (תופסים ראש).

השיר הפך ללהיט מפתיע עבור הלהקה והגיע למקומות מכובדים במצעדים השונים. מוזיקלית הוא הרבה יותר מופשט ממה שהרגילו אותנו הפלפלים החריפים, מה שמקנה לו הרבה יותר עומק אמוציונלי.

כמו כן, למרות אינספור תפקידי הבס האלמותיים של פלי, דווקא בשיר הקטן הזה הוא נותן מופע יחיד מדהים שסביבבו נבנה כל השיר. פשוט בית ספר לנגינת בס. והמילים? בניגוד לקלילות של הקומית Coneheads, עוסקות דווקא (שוב) בקשיי הגמילה על קידיס מסמים.

יש שירים שאין טעם לנסות לתאר אותן במילים אחרות חוץ מאחת: שלמות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

red-hot-chili-peppers.jpg

moadon-tarbut-24

חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

באנר מועדון תרבות

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex והיגע לשם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרופיזיקה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפני שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה ולחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Something to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד באלבום בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

גאונות צרופה או הגזמה פראית? 50 שנה ל- The Velvet Underground & Nico

אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד, הידוע גם בפי יודעי דבר כ"נו, הדיסק הזה עם הבננה", הוא סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. אבל 50 שנה אחרי האם באמת מדובר ביצירת מופת או באחד האלבומים הכי אוברייטד בהיסטוריה?

על אף הצל הכבד שהטילה מלחמת וייטנאם, שנות ה-60 בארה"ב היו ברובן שנים של שינויים ואופטימיות. התנועה לזכויות האזרח הגיעה לשיאה, ההיפים כבשו את לבבות הצעירים עם רעיונות על שלום עולמי ואחווה ורוחות הליברליזם שבו לנשב מעל הדוד סם.

פס הקול המושלם לעידן זה של תמורות חברתיות היה כמובן הרוק שהפך לז'אנר הפופולרי ביותר בקרב צעירי האומה. הרוק הצעיר, הסקסי והבועט בשילוב אירועים חברתיים כמו קיץ האהבה ופסטיבל וודסטוק התחברו לכדי אורגיה ענקית של מוזיקה ואופטימיות שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה.

בתוך כל זה, מגיח לעולם ב-12 במרץ 1967 אחד האלבומים הכי מוזרים בהיסטוריה של המוזיקה. הבן החורג של הרוק שהכרנו עד עכשיו. קראו לו בפשטות The Velvet Underground & Nico.

"מחתרת הקטיפה" (על שם שם ספר שעסק במזוכיזם), הורכבה מכותב שירים מוכשר בשם לו ריד, מוזיקאי מוכשר עוד יותר בשם ג'ון קייל, נגן הגיטרה, סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מקליז. ארבעת החברים החלו להופיע בניו יורק וסביבתה ובשלב מסוים אף הצליחו להרוויח מעט כסף, מה שגרם למקליז לעזוב בטענה כי הוא מתנגד לרעיון של לנגן עבור כסף. סיקסטיז כבר אמרנו? בכל מקרה, את מקומו החליפה מורין טאקר, מהמתופפות ההזויות בהיסטוריה של הרוק שניגנה בעמידה והשתמשה בין היתר בפטישים לצורך כך.

למרות הכישרון של חברי ההרכב ורמת האינטלקטואל הגבוהה של חבריה, איך נגיד את זה? הלהקה לא ממש מילאה אצטדיונים. אבל ככה מתחילה כל אגדה לא? בכל מקרה, המפנה הגיע ב- 1965, כאשר הקולנוענית, ברברה רובין, הכירה בין חברי הלהקה ללא אחר מאשר אמן הפופ-ארט המפורסם, אנדי וורהול. וורהול אהב את התעוזה של ההרכב והחל לנהל אותם. כמו כל יצירה תרבותית, גם בולווט אנדרגראונד ראה וורהול קרקע פוריה לאמנות וכלל אותם במופע המולטימדיה המפורסם שלו, Exploding Plastic Inevitable וב"סדנה", מקום היצירה שלו. וורהול נהג להציג מיצגי וידאו על הלקה בעת שניגנה וחיבר בין המוזיקה שלה לבין אמנות הפופ הייחודית שלו. אה, ועוד משהו קטן, הוא גם החליט לצרף אליה את ניקו, זמרת ודוגמנית הגרמנייה שהוסיפה קצת סקס אפיל ומסתורין ללהקה המתגבשת.

העובדה שוורהול לקח את הולווט תחת חסותו, גרמה להתעניינות מסוימת הפרויקט החדש שלו, אבל בפועל זה לא עזר לאלבום הבכורה שלהם להמריא. למעשה, The Velvet Underground & Nico היה כישלון מסחרי טוטאלי. האלבום מכר משהו בסביבות ה- 30,000 עותקים כאשר גם המבקרים מתעלמים ממנו. באופן גורף היום כאמור האלבום נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק ולאחד האלבומים המשפיעים אי פעם אבל בצאתו, זה ממש לא היה ככה. בצדק?

The Velvet Underground & Nico היה חריג בנוף המוזיקלי של 1967 וזאת עוד בלשון המעטה. תיאוריו של ריד אודות צדדיה האפלים של ניו-יורק על שלל טיפוסיה המפוקפקים לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הליברלית והאופטימית של הסיקסטיז. הטקסטים על זנות, התעללות ומזוכיזם, היו הכי רחוקים מהשוויון, האחווה והמין החופשי של התקופה.

אפילו חגיגת הסמים של ריד הייתה שונה לאין ערוך מזאת של ההיפים לדוגמה. בעוד הם שאפו לחוויה מרחיבת אופקים, ריד חווה זאת כקריז מטונף בלתי ניתן לריסון.  "אני מרגיש חולה ומלוכלך, יותר מת מחי" הוא שר ב- I'm Waiting For The Man שזה הכי שונה בעולם מ- Let The Sunshine In כאמור.

בראיה לאחור זה היה אמיץ לשיר על הנושאים הללו ולהעלות אותם לסדר היום, וברגע שתם עידן הפוליטיקלי קורקט זה גם קל יותר להסתכל אחורה ולגלות שהיו מי שלא ישרו איתו קו. אבל האם זה מספיק בכדי לקרוא לאלבום הזה יצירת מופת? בכלל לא בטוח.

מבחינה מוזיקלית, The Velvet Underground & Nico "מתהדר" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בהפקה Lo-Fi מינימליסטית על גבול החובבנית שלעיתים אפילו מקשה על חוויית ההאזנה. בואו רק נגיד שוורהול היה אמן הרבה יותר טוב מאשר מפיק מוזיקלי.  אפשר כמובן לטעון שבעידן בו ההפקה והסאונד הפכו למרכיבים חשובים במוזיקה (Pet Sounds, Revolver ועוד) דווקא החספוס והחובבנות של הולווט אנדרגראונד ייחדו אותה ושמרו על האותנטיות שלה, אבל אני בכל אופן, מצדיע למי שמסוגל לשרוד את האלבום עד סופו.

גם שירים כמו I'm Waiting for My Man או Venus in Furs על אף החתרנות והחלוציות שבהם, פשוט לא עושים את זה לסחי כמוני. בטח לא 7 דקות רפיטטיביות להחריד של Heroin. דווקא ברגעים בהם הלהקה מציגה את הצד הרך שלה היא נשמעת הרבה יותר טוב. Sunday Morning, Femme Fatal ו- I'll Be Your Mirror לדוגמה, וזה עוד למרות הקול הנוראי של ניקו שאחרי 50 שנה חיים להודות בזה, הוא פשוט חרא.

מעבר לסאונד הנוראי, הגיטרות הלא מכוונות וחוסר ההצלחה הכללי The Velvet Underground & Nico הוא בעיקר סמל. סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. זהו פסקול האאוטסיידרים המושלם ותאמינו לי, כל מי שהחזיק אי פעם גיטרה הרגיש קצת אאוסיידר, לכן כמאמר המשפט המפורסם של בריאן אינו, "האלבום אולי מכר רק 30,000 עותקים, אבל כל אחד ממי שקנה עותק רץ להקים להקה". ואילו אמנים הושפעו מהולווט אנדרגראונד? פחות או יותר כולם. מספיק רק לומר דייויד בואי, אר.אי.אם והסטרוקס בשביל להבין עם מי יש לנו עסק.

למרות שהמונח "הומצא" רק בשנות ה-80, זה לא יהיה מוגזם להגיד שה- The Velvet Underground & Nico הוא האלבום האלטרנטיבי, אבל ממש אלטרנטיבי, הראשון, וזה ממש לא משהו שיש להקל בו ראש. אבל עדיין אם באמת מתייחסים לאלבום כמכלול, אני חושב שההייפ גדול מסך חלקיו. מרוב הסופרלטיבים שהוא קיבל לאורך השנים אני לא יכול לחשוב על מבקר אחד שיעז להוציא את האוויר מהבלון הזה. לחלוטין מדובר באלבום בכורה מעניין, בעל טקסטים מושחזים ואקטואליים שמתבלט בחריגותו בנוף המוזיקלי- שזה דבר טוב. אבל יצירת מופת? יש מצב שנסחפנו קצת.

כועסים עלי? רוצים להגיב? תנו הצצה לפייסבוק של המועדון>>

THE VELVET

10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות

התאבדות הרוקנרול- פרידה מדייויד בואי

"מותי מחכה לי כמו מכשפה בלילה…"

זה קצת מצחיק להיפרד ממישהו שלא באמת הכרת. מישהו שלא החלפת איתו מילה בחיים שלך, שלא אמרת לו שלום או בוקר טוב. מישהו שאפילו לא שלחת לו פאקינג SMS! לעזאזל אפילו לא חייתם באותה מדינה! ובכל זאת התחושה עם דייויד בואי היא שבאיזשהו אופן הכרנו, או שלפחות הוא הכיר אותי. ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי.

אני עוד זוכר את אחי מספר לי בהתלהבות על הקליפ פורץ הדרך של Ashes to Ashes בעודי בן 10 בלבד. זוכר איך התלהבתי לראות את Little Wonder נחרך ב-MTV, זוכר איך התרגשתי עד דמעות בפעם הראשונה ששמעתי את Thursday's Child ואיך Absolute Beginners ליווה אותי ביום חתונתי. גדלתי עם דייויד בואי. גדלתי עליו. עולמו המוזיקלי עיצב את טעמי כשרק התחלתי להבין מה זאת מוזיקה ובמידה רבה הוא ממשיך לעשות זאת גם היום כשאני חוקר וכותב אודותיה.

גם אם לא אהבתם את דייויד בואי, או אפילו לא הכרתם שיר אחד שלו, עדיין שמעתם אותו. שמעתם אותו בכל תו מוזיקלי שאי אהבתם מבלי שאפילו ידעתם את זה. כי מלבד אולי הביטלס, אין אמן שהשפיע על המוזיקה הפופולרית יותר ממנו. הוא עשה מוזיקה אלקטרונית לפני שאנשים ידעו מה זה מחשב, החצין את אישיותו האנדרוגינית בעידן בו הומוסקסואליות הייתה קללה, צילם קליפים לפני שזמרים אחרים ידעו בכלל מה זאת מצלמה והתיך בצורה מופלאה בין צליל, תמונה, תיאטרליות, קולנוע, משחק וטקסט לכדי חזון אמנותי גדול מהחיים המהדהד עד ימינו באינספור יצירות אמנות עכשוויות.

החזון האמנותי והרצון התמידי לחקור ולכבוש טריטוריות חדשות, הם שהפכו את המוזיקה של בואי למשפיעה כל כך על מנעד עצום של אמנים חוצי ז'אנרים. מנירוונה ועד פט שופ בויז, מרדיוהד ועד קניה ווסט ואפילו הסימפסונים, המורשת המוזיקלית והתרבותית של דוד המלך פשוט נמצאת בכל מקום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יודע לאן אני הולך מכאן אבל אני יודע שזה לא יהיה משעמם…"

במהלך כל הקריירה שלו, היה דייויד בואי סמל לכל מה שחדש, לכל מה שלא רגיל ומשעמם. הוא לרגע לא נח על זרי הצלחתו ותמיד חיפש את האתגר הבא, את הסאונד החדש, את הגבול הבא שיפרוץ. ברגע שחשבת שהנה הוא הולך בדרך מסוימת, הוא תמיד דאג לברוח לכיוון הכי לא צפוי. המילה שעמום, כרפרנס לאותו משפט מפורסם שלו, פשוט לא הייתה בלקסיקון שלו.

המחשבה שנגרעו מאיתנו עוד יצירות פוטנציאליות פרי מוחו הקודח של אחד האמנים המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה כל כך מאכזבת, על גבול המכעיסה. ובכל זאת אם יש משהו אחד מנחם בלכתו של בואי, זו הצורה בה הלך, רק ימים ספורים אחרי שהוא ממציא את עצמו מחדש ומדהים את העולם בפעם המי יודע כמה עם Blackstar, אלבומו ה-25 שמוכיח שגם ממרומי גיל 69 הוא עדיין שני צעדים לפני כולם. רק בדיעבד אפשר להבין את הקליפ האחרון שצילם בחייו לשיר Lazarus, אותה דמות מקראית שישו הקים לתחייה 4 ימים לאחר מותה – כמה סימבולי, בו הוא נראה מכוסה תכריכים על מיטת בית חולים. זו הייתה המתנה שלו אלינו. זו המצבה שלו.

"אז להתראות אהבה…"

אז היה שלום, מייג'ור טום, זיגי סטארדסט, כוכב שחור, זיקית אנושית שכמוך… אני עוד מדמיין אותך חוזר אלינו יום אחד ממאדים ומספר לכולנו שאתה חייזר או שסתם הלכת לרגע וחזרת להושיע אותנו. אבל גם אם זה לא יקרה, תמיד נוכל להתנחם בכך שהגוף אולי איננו אבל המוזיקה היא ניצחית.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

David-Bowie-Id-Rather-Be-High-7701רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום

ברגע שחשבנו שהוא כבר לא יכול למתוח את הגבולות המוזיקליים שלו יותר ושאמנים אחרים מצמצמים ממנו פערים, דייויד בואי מרים לאוויר אצבע משולשת ומשאיר את כולם מאחור עם יצירה שהיא לא פחות מרדיקלית.

אחרי עשור של שקט תעשייתי, בשנת 2013, חזר לחיינו דייויד בואי עם אלבום חדש, בשם The Next Day. האלבום זכה לשבחי המבקרים, הגיע למקום הראשון בעשרות מצעדים ברחבי העולם, עיטר את כל רשימות אלבומי השנה והוכיח שגם אחרי כל השנים הללו הזיקית האנושית עדיין מסוגלת לשחרר יצירות מופת ראויות. באופן אישי אגב, לגמרי מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שלו.

אז אחרי הקאמבק המוצלח, לאור הרפרטואר הבלתי נתפס שלו וממרומי גיל 69, אפשר היה אולי לחשוב שדייויד בואי יבחר לנוח או לכל הפחות ישחרר יצירה סולידית שלא מחדשת יותר מדי. אז זהו, שלא! במקרה של אחד היוצרים הפוריים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, המשמעות של להישאר במקום היא למעשה לנוע אחורנית ואת זה בואי פשוט לא מסוגל לעשות.

אז לכבוד יובל של אלבומים, החליט בואי לחגוג בגדול עם Blackstar, אלבום שהוא פסטיבל מוזיקלי מטריד ופורץ גבולות כמו שלא שמענו ממנו מעולם. בתקופה שלפני הקלטת האלבום, בואי האזין הרבה ללא אחר מאשר קנדריק לאמאר ששבר את הדרך הסטנדרטית בה היינו רגילים לשמוע היפ הופ והחליט גם הוא למתוח את גבולות המוזיקה שלו הכי רחוק שאפשר. התוצאה? אחת היצירות המטלטלות, המורכבות והרדיקליות ביותר בקריירה שלו.

Blackstar הוא שילוב מוזר, מיוחד, אפל ומשוגע בין ג'אז מודרני, "רוק חללי", פיוז'ן ועוד עשרות ז'אנרים שלחלקם עדיין לא הומצאו שמות. הסנונית הראשונה הייתה Sue Or in a Season of Crime האניגמטי והמסתורי שהיה הסינגל הראשי שנבחר לקדם את אוסף הלהיטים של הזמר מ-2014. אבל זוהי הייתה רק ההקדמה לשיר הנושא הכל כך הזוי, מגעיל, מדהים, יפה, מכוער, מטריד וקסום שרק אמן בסדר גודל של דייויד בואי מסוגל ליצור. וזה עוד מבלי לדבר על הקליפ הפסיכוטי ועוכר השלווה של הבמאי השוודי המוערך ג'והן רנק. אגב, Blackstar נבחר לאחד מעשרת שירי השנה של 2015 של מועדון תרבות.

עוד באלבום אפשר למצוא את Tis a Pity She Was a Whore (במקור הבי סייד של Sue) שנשמע כמו הכלאה מטורפת בין "דפש מוד" למיילס דייויס, Girl Love Me שיר שרוחו של קנדריק לאמאר מככבת בו, ומעל כולם Lazarus המעולה, והמרגש שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהמוזיקה של דייויד בואי היא נצחית.

האזנה ל- Blackstar היא כרטיס כניסה לעולם מוזר של מטפורות ודימויים מטרידים אך יפים, הסרוגים בעדינות והמון מחשבה אל תוך קטעי ג'אז פסיכדליים מהרהרים ומלודיות פופ קסומות. בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, האלבום ה-25 של דייויד בואי הוא חווייה שמזכירה למה הדבר הזה שנקרא מוזיקה מרגש ומפעים אותנו בכל פעם מחדש. וכשזה מגיע למוזיקה אז אתם יכולים לסמוך על דייויד בואי שאין עוד מלבדו.

blackstar.jpg

תנו לנו לייק בפייסבוק