סופרגירל: בילי אייליש- When We All Fall Asleep, Where Do We Go ביקורת אלבום

אם עדיין לא שמעתם את השם בילי אייליש כנראה שהביקור שלכם בפלנטה אחרת התארך או שפשוט חציתם את גיל שלושים. אחרי באז אינסופי והייפ שלא היה מבייש קאמבק של הביטלס, אלבום הבכורה של הנערה הכי מדוברת בעולם סוף סוף כאן. 

ציון המועדון: ★★★★☆

עוד לפני שהוציאה אלבום אחד, ובגיל 17 בלבד, בילי אייליש היא השם הכי חם בעולם המוזיקה. מעריצי פופ, היפסטרים וחובבי אינדי, כולם מחכים לאלבום הראשון המלא שלה בתקווה שתממש את ההבטחה הגלומה בה. למי שלא מעודכן, הנה תקציר הפרקים הקודמים בקריירה הקצרצרה של אייליש. 

בילי אייליש (או אם אתם ממש מתעקשים אז: בילי אייליש פיירט ביירד אוקונל) נולדה ב- 2001 בלוס אנג'לס למשפחה מוזיקלית שעסקה בשלל תחומי הבידור. היא זכתה לחינוך ביתי ובגיל 8 הצטרפה למקהלת הילדים העירונית.

בסביבות גיל 11 היא החלה לגבש לעצמה זהות מוזיקלית והתחילה לכתוב ולהלחין. את ההשראה שאבה רבות מאחיה, פיניאס אוקונל, הגדול ממנה בארבע שנים, שכבר הייתה לו להקה וניסיון בכתיבה, הלחנה והפקה. באופן הכי טבעי בעולם החלו השניים לעבוד יחד.

התפנית הגיעה ב- 2015 כאשר שיר שכתב פיניאס בשם Ocean Eyes, תחילה עבור הלהקה שלו, הפך בסופו של דבר לשיתוף פעולה עם אחותו. אייליש שחררה לעולם את השיר שהפיק לה אחיה דרך הרשתות החברתיות והחלה לצבור לעצמה עוקבים, מאזינים ושם. מהר מאוד תפס Ocean Eyes והפנה לזמרת הצעירה המון תשומת לב. בינואר 2017 יצא הסינגל על גבי EP עם 4 גרסאות רמיקס שהפך לסוג של היסטריה ברשת עם מיליוני השמעות בספוטיפיי ומחמאות מטורפות מכל עבר.

רוכבת על גלי ההייפ המשיכה אייליש להקליט ולשחרר שירים כאשר עיתונאי מוזיקה ובלוגרים מתחרים ביניהם מי יעוף עליה הכי הרבה. אפילו דייב גרוהל השווה את האימפקט שלה על הנוער של היום לזה של נירוונה.

באנר מועדון תרבות

באוגוסט 2017 יצא EP הבכורה הראשון שלה שהכיל 9 שירים וזכה לביקורות מטורפות ששמורות רק לכוכבים הנוצצים באמת. מלבד הרשתות החברתיות בהן צברה מומנטום עצום, השירים של אייליש כיכבו גם בטלוויזיה בעונה השניה של 13 Reasons Why וב- Shadowhunter.

ואם זה לא הספיק לכם בשביל להבין את עצמת הבאז הפסיכית סביב הילדה הסופר מוכשרת הזאת, אז לאלבום הבכורה שלה שיצא ממש עכשיו, היו 800,000 הזמנות מראש (Pre-saves) בשירות אפל מיוזיק, יותר מלכל אלבום אחר בהיסטוריה. זה לא טרנד, זה צונאמי שרגילים לקבל רק אמנים בסדר גודל של ביונסה, ריהאנה, ברוס ספרינגסטין ושות'. פסיכי!

ועכשיו אחרי כל הבאז, ההייפ והררי הציפיות, יצא אלבום הבכורה המלא והרשמי של בילי אייליש, ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go האם הוא עומד בציפיות הבלתי אפשריות? כן ובכבוד. האם הוא הוא פורץ דרך או גיים צ'יינג'ינג, כפי שכתבו עליו ב- NME? אני לא חושב.

14 קטעים יש באלבום הבכורה של בילי אייליש. 14 קטעים שנעים בין אינדי פופ נעים ומחמם, אלקטרו פופ ואר נ' בי עם בסים דומיננטיים שמצליחים להרטיט את הבטן והלב. למרות הסאונד המדויק והמופק להפליא, האלבום מצליח לשמור על תחושה אינטימית, כאילו ההקלטות התקיימו בחדר השינה בבית הוריהם של בילי ואחיה. גישת ה- DIY לצד האותנטיות שמגיעים מעולם האינדי, מקנים ליצירה הזאת ארומה של איכות לא מתפשרת. 

האמת היא של- ?When We All Fall Asleep, Where Do We Go לוקח קצת זמן להתניע. השירים הראשונים בו, יפים ככל שיהיו, נשמעים מעט אנטי קליימטים, בטח ביחס להררי הציפיות. רק ב- You Should See Me With a Crown האדיר, האלבום מקבל את זריקת האנרגיה שמעיפה אותו קדימה.

ומשם זה רק הולך ומשתבח. All the Good Girls Go to Hell, נשמע כמו השיר שאיימי ויינהאוס מעולם לא הספיקה להקליט, Wish You Were Gay שנכתב על בחור ששבר לאייליש את הלב, היא פיסת פופ אקוסטי קסומה ו- When the Party's Over הוא פשוט אחד השירים הכי יפים שנכתבו בשנים האחרונות. קלסיקה מודרנית. 

אייליש לא מפחדת כבר באלבום הבכורה שלה לחקור טריטוריות מוזיקליות שונות ומשונות שלא מתכתבות ולא נכנעות למה ש"טרנדי". כך למשל קשה מאוד להגדיר את 8 הנפלא או את My Strange Addiction המוזר בקטע טוב. גם Bury a Friend האדיר, מזכיר לכל כך הרבה אמנים, אבל איכשהו מצליח להישמע כמו שום דבר ששמעתי בעבר. פשוט להוריד את הכובע ולקנא. 

לקראת סוף האלבום אייליש מורידה הילוך ובתמורה אנחנו מקבלים 2 בלדות נפלאות בדמות Listen Before I Go שמרפרף ללנה דל ריי (אחת ההשפעות המוזיקליות על אייליש) ואת I Love You היפה עד כדי כאב. על 2 הדקות האחרונות של Goodbye היה אפשר לוותר.

באנר מועדון תרבות

מעבר לשאלה: האם האלבום של בילי אייליש טוב או לא, הדבר החשוב באמת הוא האמירה שלו. אמירה שבוקעת מאלבום בכורה של ילדה בת 17 שמוכיחה שאפשר לעשות פופ אחר, שונה ומאתגר ושלגמרי שווה "להסתכן" ולשחות נגד הזרם. ההצלחה של אייליש אף מוכיחה שאנחנו, כצרכני מוזיקה, לא ויתרנו על אמנים שמסוגלים לאתגר אותנו.

האומץ של אייליש לבחור בנתיב שונה במקום להתפשר על מה ששמענו כבר מיליון פעמים, מוכיח שמדובר כאן ביוצרת אמיתית. למרות גילה, אייליש מצליחה לעשות בית ספר לכולם ולא בעזרת תמונות פרובוקטיביות באינסטגרם או קליפים חסרי משמעות ביו טיוב, אלא בעזרת נבירה עמוקה בנשמתה וברדיפה אחרי האמת האמנותית והפנימית שלה. זה מה שהופך אותה לסמל וזה מה שהופך את השיח סביבה לחשוב באמת.

אם אייליש תמשיך באותה גישה, ואני לא רואה סיבה שלא, היא תהיה מסוג האמנים הללו שהילדים שלכם ישאלו אתכם איפה הייתם כשיצא אלבום הבכורה שלה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

735219854_640

 

באנר מועדון תרבות

מותו של הרוק? על פשיטת הרגל של 'גיבסון'

חברת הגיטרות האלמותית, גיבסון, הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. האם הצרות הכלכליות של אחד מסממני הרוק המובהקים ביותר מסמל את מותו הקרב של הז'אנר?

אחרי שמועות רבות עכשיו זה רשמי. יצרנית הגיטרות האגדית, 'גיבסון' (Gibson), הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. החברה שנוסדה ב- 1894 ומוצריה מזוהים עם נגני ענק כמו ג'ימי פייג', רנדי רודס, זאק ויילד, בוב מארלי, סלאש ועוד רבים וטובים אחרים, נמצאת בחובות של 500 מיליון דולר ומתקשה להתאושש.

בכלל שוק הגיטרות החשמליות נמצא במשבר עצום כאשר הכנסותיו ירדו מכמיליון וחצי דולר לשנה לכמיליון בלבד בעשור האחרון. למרות הנתון הזה גיבסון טוענת כי מה שסיבך אותה הן בעיקר השקעות בחטיבת החדשנות שפיתחה ועסקאות כמו רכישת חטיבת האודיו של 'פיליפס' ב- 2014.

גיבסון אמנם הודיעה כי הגיעה להסדר על 69% מחובותיה, מה שיאפשר לה להמשיך לפתח ולמכור את מוצרי הליבה שלה. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאם חברה כל כך ותיקה, כל כך אייקונית ושכל כך מזוהה עם תרבות הרוק כמו ג'יבסון', נכנסת לקשיים, זו רק מראה למשבר שעובר על הז'אנר כולו.

"הרוק מת. רק הראפ חשוב".

אם לא נבהלתם עד עכשיו, בוודאי לא תשמחו לשמוע שעוד מותגי גיטרות הודיעו על קשיים. כך למשל דירוג האשראי של חברת 'גיטר סנטר' האמריקאית הורד בעקבות חוב של 1.6 כשגם יצרנית גיטרות אייקונית נוספת, 'פנדר' (Fender), הודיעה על קשיים.

אז נכון, אין ספק שבהרבה מקרים האשמה נופלת על מנהלי החברות שלא תמיד יודעים לתכנן לעתיד או לבנות תכנית עבודה פרקטית. גם השקעות כושלות וניתוח נתונים מטעה הביאו למצב הזה, אבל אי אפשר שלא לתהות האם אנשים פשוט פחות מנגנים על גיטרות חשמליות בשנים האחרונות. על פי הנתון היבש שמציין כי מכירות הגיטרות החשמליות נחתכו בשליש בעשור האחרון התשובה היא חד משמעית: כן. אבל מדוע?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ובכן לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שתור הזהב של הרוק כבר מזמן מאחורינו. נסו לחשוב על להקת רוק אחת גדולה בעולם וסביר להניח שתסגרו את הפינה עם ארקטיק מאנקיז ו'פו פייטרס' (דייב גרוהל אגב מנגן על גיבסון). מי ששולט במוזיקה הפופולרית כבר 2 עשורים הם ההיפ הופ, הראפ והמוזיקה האלקטרונית. הדור הצעיר נטש בהמוניו את הגיטרה עבור המחשב, הלופר והמיקרופון.

אחרי הכל היה זה לא אחר מאשר רוג'ר דלטרי, סולן הרוק האגדית, The Who, שאמר עוד באוקטובר 2016 "הרוק מת. רק הראפ חשוב".

טיילור סוויפט אשמה?

"אולי עידן הגיטרה הסתיים" אמר אריק קלפטון בכבודו ובעצמו כשנדרש לסוגיה בפסטיבל הסרטים האחרון בטורונטו אליו הוזמן בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שצולם עליו. אבל לא בטוח שזה באמת מה שמתרחש.

במאמר של הוושינגטון פוסט מינואר האחרון בשם "המוות האיטי של הגיטרה החשמלית", נטען כי מכירות הגיטרות האקוסטיות דווקא נמצאות בעלייה (ביחס לחשמליות) בעיקר בגלל טיילור סוויפט שהיא כידוע האמנית המצליחה ביותר על הגלובוס. הפולק-פופ שלה משמעותי מאוד לקהל המוזיקאים הצעיר שרוצה לחקות אותה ואת הסאונד שלה. "היא הגיטריסטית המשפיעה ביותר בשנים האחרונות…" אמר עליה מנכ"ל "פנדר'. לא פחות ולא יותר. תוסיפו לסוויפט את הפופ המתקתק של אד שירן, סם סמית' ואפילו קולדפליי והמגמה היא ברורה. פחות דיסטורשן, יותר אקוסטי.

בשנים האחרונות גם מורי הגיטרה בישראל נמצאים במצוקה בשל מיעוט תלמידים. בהרבה מקומות בארץ אף נסגרו בתי ספר פרטיים ללימודי מוזיקה. אפילו "כלי זמר" חדלו בצורה רשתית להעניק שיעורי גיטרה. קצת עצוב לא?

ובכל זאת קצת אופטימיות?

היסטורית הרוק תמיד היה האנדרדוג. הוא צמח משירת העבדים השחורים, חי בשוליים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים כבש את מיינסטרים כגם לאחר מכן הוא תמיד זגזג בין השוליים למרכז. מי שנשאו את הסצנה על כתפיהם הם בעיקר גיבורי גיטרה כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, ריצ'י בלקמור, קורט קוביין ואחרים שבזכות כריזמה בלתי רגילה ויכולת מופלאה על הכלי השאירו אותו בחיים. ילדים הסתכלו עליהם בהערצה ורצו לנגן כמותם. היום אותם גיטריסטים הם זן נכחד ואין מי שימלא את החלל.

אבל בכל זאת הנבואה נתנה לשוטים והגלגל מסתובב. ז'אנרים פופולריים תמיד קמים ונופלים ומוקדם מדי להספיק את הגיטרות החשמליות. הרוק הוא תרבות שלא ניתן להעלים בקלות. קהל מעריציו אולי הולך וקטן, אבל הוא עדיין קהל קנאי מאוד שאהבתו לז'אנר היא בלתי מתפשרת. גם גיבסון עצמה תמשיך לייצר את דגמי הדגל שלה ולמעשה תחזיר עטרה ליושנה בכך שתתמקד בהן יותר מאשר בדברים אחרים. ללא ספק מהלך מבורך.

אז אפשר להרגע. אנחנו לא בדרך לעולם נטול גיטרות. אני לא רואה יקום בו ילד צופה בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ולא רוצה לחקות אותו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שימיה הזוהרים של הגיטרה החשמלית מאחוריה. אבל זה ממש בסדר כי זה מעולם לא היה מיינסטרים להיות רוקר. אני בטוח שכבר עכשיו דור חדש, צעיר ומצומצם מחכה בכיליון לאחוז בגיטרה הראשונה שלו ולקרוע את העולם. אם כבר קלישאות, הם אולי מעטים אבל איכותיים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

סלאש

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

למה דייב גרוהל הוא המוזיקאי הכי אוברייטד בעולם

פו פייטרס חוגגים השבוע 20 לאלבום הבכורה שלהם. עיתוי מעולה להסביר מדוע דייב גרוהל הוא האמן הכי אוברייטד בעשרים השנים האחרונות ומה הקשר בינו לבין בריטני ספירס. 

אני יודע שאני מסתכן בכך שאנשים יפסיקו לקרוא את הבלוג הזה. אני יודע שבסיס המעריצים של פו פייטרס בארץ גדול ואני אפילו מכיר אישית לא מעט מעריצים שטסו לראות את הלהקה ואת סולנה המעיק בחו"ל. אבל האמת חברים, חייבת להיאמר, דייב גרוהל הוא האמן הכי גרוע בעת האחרונה. אתם יודעים מה? גרוע זה סובייקטיבי וחובבני מצידי לכתוב. הוא האמן הכי סתמי על פני כדור הארץ וזה אם תשאלו אותי, הרבה יותר גרוע מפשוט להיות גרוע.

למען הסר ספק, דייבי הוא מתופף מדהים, מוזיקאי בחסד ולפי הסיפורים, גם בן אדם לא רע בכלל. רק חבל שכל זה מתנקז למוזיקה כל כך סתמית, פשטנית ומשעממת. באלבומים שלו יחד עם פו פייטרס לא תמצאו שמץ מרוח הנעורים המרדנית של נירוונה, או נניח מהמיניות של הסטרוקס והתחכום של ארקייד פייר. מוזיקת רוק פשוטה ובנאלית להחריד. ולקח לו שנה אחת בלבד מפירוקה של נירוונה בשביל להוכיח לנו כמה הוא אמן בינוני וסביר.

שם השיר שתפור בול על הפרסונה של גרוהל

על דבר נוסף אין עוררין, דייב גרוהל הוא אשף מדיה. הקליפים המצחיקים של הפו פייטרס (ומצחיק זה  מונח יחסי כמובן), התאימו כמו כפפה ליד בימי MTV העליזים ונוגנו בערוץ המוזיקה ללא הפסקה. אבל גם בלי זה, גרוהל יודע איך להשתמש בתקשורת לטובתו ולשמור על סיקור תמידי שישאיר אותו בעניינים. מחווה פה, שת"פ שם, ציטוט על כמה שהרוקנ'רול זה דבר מופלא ומדהים ובכלל, נדיר למצוא שבוע בלי אייטם על גרוהל בעיתונות המוזיקה העולמית.

גרוהל נתפס כמי שממשיך להבעיר את האש הדועכת של הרוק. כמי שנושא את דגלו של הרוקנ'רול ה"ישן והטוב". הבעיה היא ששירי הרוק המצועצעים שלו כל כך רחוקים מאלו של תוך הזהב הקלאסי והחתרני שזה מביך. ניסיון יומרני במיוחד להיתלות על כתפי ענקים (קשה לומר יומרנות על המוזיקה של הפו פייטרס אבל בסדר), הגיע עם Sonic Highway, אלבומה השמיני של פו פייטרס, בו כל שיר הוקלט בעיר אחרת בארה"ב ובאולפן שונה עם הסאונד ייחודי לו. עדיין לא הקאתם? אז תדעו שהפרויקט הזה גם מגיע עם סרט דוקומנטרי (ולא הראשון, "סאונד סיטי" למשל) שעשה דייב על תהליך הקלטת האלבום שמטרתו: האדרת שמו ומסורת הרוקנ'רול האמריקאית במן צדקנות כזאת מעצבנת שקשה לי לאכול אותה.

כיאה לאגו טריפ מהלך על שניים, גרוהל מיצב את עצמו כ"רוקיסט האחרון" שסוחב את שאריות עולם הגיטרות על כתפיו וזה עובד לו נהדר. בכל פעם שצריך מישהו שיתראיין על מצבו של הרוק תמצאו את דייב. בכל פעם שב- MTV צריכים לתת פרס לאמן רוק בכדי להוכיח לעולם שהם לא מדירים את הז'אנר הגווע, תמצאו את דייב. מחפשים מתופף לאיזה סופרגרופ? תהיו בטוחים שדייב שלנו יהיה שם (ביו היתר ניגן "זונת התופים" עם פול מקרטני, קווין, לד זפלין, קווינס אוף דה סטון אייג' ועוד). למעשה אפשר להגיד שדייב גרוהל הוא "רוקיסט" המחמד של עולם המוזיקה.

הדבר הכי טוב שהפו פייטרס ודייב גרוהל וגם הוא קאבר…

בסופו של דבר דייב גרוהל הוא קונצנזוס, ואני לא בטוח שזו מחמאה כשאתה עוסק באמנות (אם כי ניתן להתווכח על כך). השירים שלו, כל כך חסרי אמירה, עמוד שדרה או עניין, שהם לא מזיקים לאף אחד ולכן קלים לעיכול. הם לא מאתגרים גישות קיימות, לא פוליטיים, לא מאיימים על הסדר הקיים ולכן ניתן לחיות איתם בשלווה. ממש כמו בריטני ספירס. רק שבניגוד לגרוהל לפחות היא עשתה איזה פרובוקציה או שניים.

רוצים להרביץ לי או לקרוא עוד פוסטים? תנו קליק לפייסבוק>>

dave-grohl-reportedly-going-solo-after-falling-out-with-foo-fighters-drummer-01.jpg