שעות נוספות: The Weekend- After Hours ביקורת אלבום

דה ויקנד עושה אחלה מחווה לאמנים שעליהם גדל אבל לא מצליח להתעלות עליהם. בסך הכל After Hours הוא אלבום סבבה, אבל לא ממש יותר מדי. 

ציון המועדון: ★★★☆☆

כמו כל התעשיות האחרות, גם תעשיית המוזיקה קיבלה מכה קשה מהקורונה. סיבובי הופעות בוטלו, אלבומים נדחו, הפסטיבלים הגדולים בחוסר וודאות והכל מרגיש תקוע. 

אבל דווקא בתקופה הפסיכוטית הזאת, After Hours, אלבומו הרביעי של דה ויקנד ומהמצופים ביותר של השנה, שוחרר כרגיל.

ההחלטה האמיצה התבררה כנכונה כשהאלבום שבר את שיא ההזמנות מראש (Pre Order) בשירותי אפל מיוזיק ועוד כמה שיאים שלא אפרט כאן, אבל האם מוזיקלית הוא מצליח לנחם גם בימי הקורונה או שעדיף לשלוח אותו לבידוד?

כאמור, After Hours הוא אלבומו הרביעי המלא של אייבל מקונן טספיי, דה ויקינד בשבילכם, היוצר הקנדי ממוצא אתיופי שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים של עולם המוזיקה.

אחרי סדרת אלבומים שכבשו בזה אחר זה את המקום הראשון באמריקה ודואטים היסטריים עם לנה דל ריי, דאפט פאנק ואחרים, דה ויקינד מיצב את עצמו לא רק כאחד האמנים הכי לוהטים בסביבה אלא ככזה שמגיע עם תו תקן של איכות. הארומה הזאת ממשיכה ללוות אותו גם באלבום החדש שהספיק כבר הפך ללהיט גדול וליקיר המבקרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמו חלק גדול מהקריירה שלו, גם באלבום החדש ממשיך דה ויקנד לשלב מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים שנעים על התפר שבין סול, אר אנד בי ופופ. רק שהפעם, הכיוון הדומיננטי ביותר הוא ללא ספק שנות השמונים. 

כמי שהצהיר על עצמו שהושפע רבות ממייקל ג'קסון, פרינס ואחרים, After Hours נשמע בהרבה מקרים כמו מחווה לשניים האלה ובכלל לסאונד של אותו עשור. כלי הנשיפה ב- In Your Eyes, ליין הסינתיסייזר ב- Blinded By the Light שנשמע כמו קטע גנוז של א-הא, ראבק אפילו צלילים של מכונות ארקייד תמצאו כאן (Snowchild).

כמי שמאוד אוהב את שנות השמונים הזה אני מוצא את ההפקה מאוד חמה, כיפית ומהוקצעת. שירים כמו Hardest to Love, Scared to Live Again ו- Blinded By the Light שכבר הספיק להפוך לאחד הלהיטים החמים של השנה, מתיכים באופן מדויק את רוח התקופה יחד עם הסאונד המודרני של 2020.

עד כאן הכל טוב ויפה ובאמת ש- After Hour הוא אחלה אלבום וכיף להאזין לו אבל פה בערך זה נגמר. לא מדובר ביצירה יוצאת דופן (בלשון המעטה), בטח שלא איזה מאסטרפיס שלא שמענו בעבר. אלבום טוב וזהו פחות או יותר. 

אין פה קטעים שתמצאו את עצמכם חזרים אליהם בעוד שנה מהיום, אין פה טקסטים שיחרטו לכם בנשמה. יש פה עבודה מהוקצעת על פי הספר אבל כזאת שפשוט לא מצליחה לרגש. 

למעשה יותר משיש לי חשק לשמוע שוב את After Hours, יש לי יותר חשק לשמוע דאפט פאנק, קניה ווסט או כל אמן אחר שאני אוהב משנות השמונים. דה ויקנד עשה אחלה עבודה בלהרים למקורות ההשראה שלו שהוא מצליח להזכיר לי שהם פשוט יותר טובים ממנו. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ב- Random Access Memories האדיר שלהם מ- 2013, עשו דאפט פאנק את הכבוד לכל מושאי ההשראה שלהם מהסבנטיז והאייטיז אבל גם הוסיפו לכך את הטוויסט שלהם, את מגע הקסם הכל כך מוכר שלהם שהפך את הכל לרלוונטי ואקטואלי. דה ויקנד לעומת זאת נשמע יותר כמו מחווה, איכותית ומדויקת, אבל לא כזאת שמשאירה חותם.

אני מניח שבימים טרופים אלה גם אלבום טוב זה לא דבר מובן מאליו ובכל זאת אחרי כל ההייפ לגמרי ציפיתי ליותר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

weeknd

באנר מועדון תרבות

12 אמנים ולהקות ששינו את הצליל שלהם לחלוטין

מדיסטורשן למכונות תופים, ממוזיקה נוצרית לפופ. הנה 12 אמנים ולהקות ששינו את הסאונד שלהם באופן דרמטי לאורך הקריירה. 

רדיוהד

אחרי ההצלחה האדירה של OK Computer, אלבומם השלישי, הרגישו רדיוהד סוג של מיצוי מהסאונד שאפיין אותם (פחות או יותר) בשלושת האלבומים הראשונים. ההצלחה המטאורית אף הביאה את תום יורק לחרדות, התמוטטויות עצבים תכופות וחשש כללי שהלהקה תשאב לבינוניות ממנה לא תוכל לצאת.

התחושות הללו גרמו בסופו של דבר ליורק לשנות מהיסוד את הסאונד של רדיוהד בכדי להוכיח לעולם שההרכב שלו הוא לא רק "הרכב של טריק אחד" כפי שביטא את החשש באותו הזמן המתופף, פיל סלוואי.

חמוש בדיכאון ובהשפעת אמני מוזיקה אלקטרונית כמו Apex Twin ו- Autechre, זרק תום יורק את הגיטרה, אימץ את המחשב ויצר יחד עם שאר חברי הלהקה את Kid A – אלבום שכולו על טהרת המוזיקה האלקטרונית.

מי שיאזין לאלבום הבכורה של הלהקה ולאחר מכן ל- Kid A לא יאמין שמדובר באותו הרכב. "נמאס לי ממלודיה. כל המלודיות עבורי הפכו פתאום למשהו מביך" יספר תום יורק על תהליך היצירה של Kid A שנחשב בעיני רבים כאחד האלבומים החשובים והטובים שנוצרו אי פעם.

עד היום רדיוהד ממשיכים ליצור מוזיקה שהיא הרבה יותר אלקטרונית מאשר רוק בסיסי של גיטרה, בס, תופים ככה שאם אתם מקווים לשמוע מהם עוד שירים סטייל High and Dry, Creep ואחרים, זה כנראה כבר לא יקרה. ובכל זאת רדיוהד הצליחו איפה שרבים וטובים נכשלו – הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ובענק!

 

פליטווד מק

פליטווד מק היא אחת הלהקות שעברו הכי הרבה גלגולים ושינויים לאורך למעלה מ- 40 שנות פעילותה. מי בכלל זוכר שבראשיתה היה מדובר בשלישייה שהורכבה מהמתופף מיק פליטווד, הבסיסט ג'ון מקווי והגיטריסט פיטר גרין שהיה הדומיננטי ביותר.

השלושה ניגנו בעיקר בלוז ורוק מקומי-שורשי ושיחררו שלושה אלבומים עד שגרין נטש ב- 1970. פליטווד ומקווי ניסו להחזיק את ההרכב בחיים עם שלל נגנים וזמרים שיצאו וחזרו ללהקה עד שב- 1974 הצטרפו אליהם לינדזי בקינגהם וחברתו, סטיבי ניקס, ששינו את הדנ"א של פליטווד מק מלהקת בלוז-רוק ללהקת פופ-רוק.

הלהקה בהרכבה החדש וה"פופי" יותר, שיחררה ב- 1975 את האלבום Fleetwood Mac וזאת למרות שגם אלבום הבכורה של ההרכב הקלאסי נקרא כך. ההצהרה הייתה ברורה: פליטווד מק נולדה מחדש והפעם היא הפכה למפלצת שמוכרת מילונים.

השיא הגיע כמובן ב- 1977 עם Rumours שהפך אותה לאחת המצליחות והמוערכות בעולם, מה שמוכיח שלפעמים שינויים הם לא דבר רע.

 

אלאניס מוריסט

אני בספק אם אפילו המעריצים הכבדים ביותר של אלאניס מוריסט מכירים את עברה המפוקפק בתור "ילדת פלא" קנדית. אלבום הבכורה של אלניס מוריסט, Alanis, יצא כשהיא הייתה בת 16  בלבד והוא כלל כמה משירי הפופ המזעזעים שנכתבו אי פעם.

מפאת גילה הצעיר קשה להאשים אותה בהחלטות האמנותיות שלקחה (או שלקחו בשבילה) אבל התוצאה בהחלט לא עושה חסד עם האמנית והרוקיסטית שהיא הפכה להיות אחר כך.

שום שיר משני אלבומיה הראשונים שהיו מלאים בשיר Teen Pop קיטשיים, לא הכין אותנו לדיסטורשן של Jagged Little Pill. במקרה של אלאניס מוריסט ההתבגרות הביאה איתה רק דברים טובים.

 

ביטלס

כולנו מכירים היום את הביטלס בזכות השירים האלמותיים ואלבומי המופת שהוציאו כמו Revolver, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, Abbey Road ועוד. אבל לפעמים קשה לזכור שההתחלה הייתה שונה מהותית.

בתחילת דרכם התבססו ארבעת המופלאים מליברפול על קאברים לשירים של אמני רוקנ'רול ובלוז אמריקאים מה שתייג אותם לעיתים כחקיינים. גם אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me מ- 1963, מכיל 5 קאברים כמו גם שירים נוספים של כותבים אחרים.

הסטייל בתחילת הדרך היה אמנם יותר מחוספס יחסית לתקופה אבל השירים היו שירי אהבה קיטשיים ודביקים למדי שלא נשמעו שונה מרוב הדברים שהיו בסביבה.

יקח לביטלס זמן עד ששירים כמו Love Me Do יהפכו ל- Strawberry Fields Forever, אבל כשזה יקרה זה ישתלם בענק.

 

ג'נסיס

פיל קולינס הוא אחת הדמויות הכי מעוררות מחלוקת בממלכה הבריטית. למרות שזכה להצלחה עצומה (קולינס הוא בין שלושת האמנים היחידים בהיסטוריה שמכרו מעל למאה מיליון אלבומים בקריירת הסולו ובלהקה), הוא נתפס כמוזיקאי סוכרני דביק יתר על המידה.

אבל מעבר לקריירת הסולו שלו, שורשיי המחלוקת כלפי קולינס נעוצה בעובדה שתחת הנהגתו הפכה ג'נסיס האייקונית מלהקת פרוגרסיב רוק הזויה למפלצת פופ שממלאת איצטדיונים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אין ויכוח באיזה בתקופה ג'נסיס הייתה "טובה" יותר, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל התפיסה היא שכאשר אחז קולינס במיקרופון במקום פיטר גבריאל שעזב, הוא "רידד" את התכנים המורכבים של ג'נסיס וסוג של "מכר את נשמתה" עבור מזומנים.

כמובן שגם לעזיבה של גיטריסט העל, סטיב האקט, היתה השפעה מכרעת על היכולת של חברי ההרכב הנותרים להמשיך את הקו הפרוגריסיבי, אבל קל יותר להוציא את העצבים על פיל קולינס.

בכל מקרה תחת קולינס, זכתה ג'נסיס להצלחה עצומה ולהיטיה כיכבו במצעדים כאילו אין מחר. אז מה עדיף? הכרה אמנותית או הצלחה מסחרית?

 

Talk Talk

הלהקה הבריטית שהונהגה על ידי הזמר והכותב, מארק הוליס, עברה את אחת הטרנספורמציות הכי מעוררות השראה בתולדות המוזיקה. בתחילת דרכה עשתה הלהקה מוזיקת פופ בהשפעת הניו רומנטיים של שנות השמונים ואף כונתה "היורשת של דוראן דוראן".

עם שלל להיטים גדולים, בראשם It's My Life הנפלא, הרושם היה ש- Talk Talk הולכת להישאר איתנו לנצח. אבל להוליס היו תוכניות אחרות.

ההצלחה של הלהקה הובילה את חברת התקליטים, EMI, לתת להוליס חופש פעולה מלא, היא רק לא האמינה שהאלבום הבא שלה, Spirit of Eden, יורכב מ- 6 שירים בלבד שנעים על הספקרטרום שבין מוזיקה מוזיקת אמביינט ועד מוזיקה קלאסית.

בנוסף לכך טען הוליס כי EMI מסרסת אותו אמנותית והוא סרב לשחרר סינגלים מהאלבום או לצלם לו קליפים, מה שהוביל להתנגשות חזיתית עם EMI ולסכסוך משפטי ארוך.

לבסוף שוחררה הלהקה מ- EMI והציאה ב- 1990 את Laughing Stock (המדהים) שהמשיך את הקו של Spirit of Eden. שני האלבומים הללו נחשבים היום לקלאסיקות ולמבשרי ז'אנר ה"פוסט-רוק". לא רע להוליס "להמציא" ז'אנר. כבוד.

 

Bon Iver

ב- 2007, הרגיש ג'סטין ורנון שהחיים שלו מתרסקים. הקריירה המוזיקלית שלו הייתה תקועה, הוא עבד בעבודות נוראיות ובנוסף להכל חברה שלו נפרדה ממנו. מצויד בדיכאון ובגיטרה אקוסטית, התבודד ורנון בביקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין והחל להקליט מוזיקה.

התוצאה הייתה For Emma Forever Ago, יצירה סופר אינטימית שהוקלטה באמצעים הדלים שהיו לרשותו של ורנון באותה ביקתה רדופת זיכרונות. האלבום, שיצא תחת השם Bon Iver, התקבל בחום ונחשב לאחד מאלבומי הפרידה היפים והאותנטיים שנכתבו אי פעם.

אלבומם השני של ורנון וחבריו להרכב, נקרא בפשטות Bon Iver, ולמרות שהוא מציג הפקה עשירה ומלאה יותר, תמתית הוא ממשיך את הקו של אחיו הבכור. את האלבום אגב בחרתי במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ואז, מבלי שמישהו ראה את זה מגיע, חתכו ורנון ובון איבר שלו 180 מעלות מהסאונד שהרגילו אותנו אליו אל מחוזות האלקטרוניקה. אלבומם השלישי, 22, A Million, הוא אלבום אלקטרוני לחלוטין שהלופים ומכונות התופים זורמים בעורקיו.

גם האלבומם הרביעי והמשובח, i,i, המשיך את הכיוון האלקטרוני של של ורנון עד שקשה לזהות שמדובר באותו אמן שאלבום הבכורה שלו הוקלט על גיטרה אקוסטית בביקתת עץ.

 

R.E.M

נכון, סאונד של להקה יכול להשתנות לאורך תקופה ארוכה ובטח להפוך למגוון יותר. יצירה היא בסך הכל דבר דינאמי. אבל המקרה של R.E.M די קיצוני.

בשנים הראשונות שלה כלהקת קאלט, הסאונד של R.E.M היה מחוספס יותר ואפלולי משהו, הרבה בהשפעת להקות הפוסט פאנק של התקופה. אך עם השנים (ובעיקר אחרי החתימה בחברת התקליטים הגדולה, Warner Brothers) הצליל שלה החל להתמתן.

לפתע ניתן היה לשמוע מנדולינות, הפקה נקייה יותר וסאונד, רחמנא ליצלן, הרבה יותר פופי. ההבדל בצליל בין Out of Time ל- Murmur למשל הוא שמיים וארץ.

אז לא, אני לא טוען שהלהקה "התמסחרה", מי שלא רוצה להתמסחר שיכתוב למגירה, אבל החתימה ב"וורנר" ללא ספק גרמה למייקל סטייפ וחבריו למתן את הצליל ולהפוך אותו לנגיש יותר להמונים – פעולה שללא ספק הוכיחה את עצמה.
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

קייטי פרי

טוב, זו לא ממש טרנספורמציה מוזיקלית אלא יותר סיפור מעניין. הוריה של קייטי הדסון היו נוצרים אדוקים שדאגו להפיץ את בשורת ישו בכל מקום אליו הגיעו. בזכות עובדה זו נחשפה קייטי למוזיקה נוצרית ואף שרה בכנסיות.

כישרונה של קייטי לא נעלם מעיניהם של המפיקים סטיב תומאס וג'ניפר קנפ שהחתימו את הזמרת הצעירה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים Red Hill Records. בשנת 2001, בגיל 17 בלבד, שיחררה קייטי את אלבום הבכורה שלה, Katy Hudson, שהיה אלבום מוזיקה נוצרית. מבחינת הסטייל האלבום הוא פופ-רוק די סטנדרטי אך הטטקסטים כולם מהללים את אלוהים ואת ישו.

באנר מועדון תרבות

רק ב- 2003 עזבה קייטי הדסון את ביתה ללוס אנג'לס, שם גם שינתה את שם משפחתה לפרי (שם משפחתה של אמה) במקום הדסון, כדי למנוע בלבול בינה לבין השחקנית ההוליוודית קייט הדסון.

לאחר מכן חתמה הזמרת ב"קפיטל רקורדס" ומשם הדרך לעושר, תהילה ושירים די גרועים הייתה קצרה. מי האמין שהילדה הקטנה ששרה באלבום הבכרוה שלה "ישו, אתן לך את ליבי…" תהפוך לסנסציה עולמית כשתשיר "נישקתי בחורה ואהבתי את זה".

 

Bee Gees

במחצית השנייה של שנות ה- 60, הבי ג'יז די הצליחו בזכות שירי פופ-פולק אמצע הדרך שהיו פופולריים באותה התקופה. אחרי שהתפרקו וחזרו, החליטו השלושה (בהמלצת חברם, אריק קלפטון) להפיק את האלבום הבא שלהם בארה"ב.

באותו הזמן החל בארה"ב לעלות סגנון מוזיקלי חדש שיכבוש את רחבות הרקודים לכל אורכה ורוחבה של המדינה- הדיסקו. הבי ג'יז אימצו לחיקם את הצליל החדש והשילו מעליהם כמעט כל סממן לקריירה המוקדמת שלהם. 

עם פסקול בלתי נשכח לסרט Saturday Night Fever ושורת להיטי דיסקו חסרת תקדים, היום שלושת האחים לבית גיב הם מהפרזנטורים המפורסמים ביותר של ז'אנר הדיסקו, אבל לא תמיד זה היה ככה.

 

Daft Punk

המקרה הזה הוא מציג פחות אבולוציה בסאונד של הרכב, אלא יותר שינוי מוחלט והקמת הרכב חדש, אבל למי אכפת כשמדובר בסיפור מרתק. 

הרבה לפני שגי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומאס בנגלטר הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים המצליחים והחשובים בדורנו, שני הצרפתים החביבים היו חברים בלהקת… ובכן, פאנק. הלהקה ששמה היה Darlin, הספיקה לשחרר 4 שירים עד שמגזין המוזיקה הבריטי, Melody Maker, כתב עליהם: "a daft punky thrash" שזה משהו כמו "פאנק מטופש.

הלהקה כאמור לא האריכה ימים, אבל אותה ביקורת החדירה המון מוטיבציה במנואל ובנגלטר להצליח וגם, נתנה להם אחלה של שם להרכב החדש!
5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק>>

Goo Goo Dolls

לא הרבה יודעים, אבל לפני ש- Iris הפך לשיר מאסט בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ, השלישייה מבאפלו ניו יורק היתה להקת פאנק אלטרנטיבית מכסחת.

אפילו הסולן היה שונה כאשר את המיקרופון תפס בזמנו הבסיסט, רובי טאקאק, בעל קול העורב (וזו מחמאה תאמינו לי). רק באלבומם הרביעי, A Boy Named Goo, שהכיל את הלהיט האקוסט, Name, הבינה הלהקה שאם מורידים את הדיסטורשן אפשר להגיע לקהל רחב יותר ומכאן השאר היסטוריה. 

הלהקה הלכה ועמעמה את הסאונד המכסח שלה לטובת בלדות ידידותיו יותר למשתמש כאשר השיא הגיע ב- 1988 עם האלבום Dizzy Up the Girls הכיל את הלהיט המפלצתי Iris שהפך את ההרכב למוכר בכל בית. 

מאז הלהקה לא חזרה לסאונד המלוכלך והראשוני שלה (תכלס אין להם ממש סיבה לעשות זאת) אבל מי שיאזין לשני האלבומים הראשונים של ההרכב ולאלבומים האחרונים שלה, לא יאמין שמדובר באותה להקה.
90 השירים הגדולים של שנות התשעים>> 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Radiohead

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

עדיין לוהטים: Hotspot של פט שופ בויז- ביקורת אלבום

אחרי שכבשו כל פסגה אפשרית, חוזרים הפט שופ בויז עם אלבומם ה- 14 שמוכיח שגם בעשור השביעי לחייהם, כשזה מגיע לפופ אמיתי, אינטליגנטי ולא מתנצל, אין להם הרבה תחרות. 

ציון המועדון: ★★★★☆

ב- 2013, אחרי 28 שנים, עזבו הפט שופ בויז את חברת התקליטים שלהם, "פרלפון", והודיעו כי מעתה כל התוצרת המוזיקלית שלהם תשוחרר דרך הלייבל העצמאי שהשיקו: x2.

המשמעות של הצעד הזה היא שאחת מלהקות הפופ הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה הפכה הלכה למעשה ללהקת "אינדי". מעבר לסימליות, הצעד הזה הותיר את הכוח ואת ההחלטות האמנותיות באופן בלעדי בידיהם של הצמד. במילים אחרות מעכשיו יכולים ניל טננט וכריס לאו לעשות מה שבזין שלהם. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

וכך עשרה חודשים בלבד אחרי Elysium, אלבום האולפן האחרון (והלא מספיק מוערך) תחת "פרלפון", חברו הפט שופ בויז למפיק העל סטיוארט פרייס (מדונה, ניו אורדר, הקילרס, גוון סטפני, קיילי מינו ועוד…) ושיחררו את Electric – יצירת פופ-דאנס לא מתנצלת שהפכה לאחת ההצלחות המסחריות והביקורתיות הגדולות של הבויז מאז שנות ה- 90. את האלבום אף כללתי בדירוג 50 אלבומי העשור שלי.

יחד עם 'אלקטריק' שיחררו הבויז הצהרה נוספת והיא שהם ישתפו פעולה עם סיוארט פרייס בעוד 2 אלבומים נוספים. ואכן ב- 2016 יצא, Super, האלבום השני בהפקתו פרייס שהמשיך את הקו המאוד אלקטרוני של 'אלקטריק'. ועכשיו. 7 שנים אחרי השידוך, יוצא לאוויר העולם Hotspot – אלבום האולפן ה- 14 של הפט שופ בויז והשלישי עם סטיוארט פרייס.

ומה גזר הדין? האלבום הטוב בטרילוגיה ואחד הטובים של הלהקה בעשרים השנים האחרונות.

30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז>>
25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז>>
25 שנה ל- Very של פט שופ בויז>>
פט שופ בויז Super ביקורת אלבום>>

"אנשים שמחים בעולם עצוב…"

בשל הסאונד האלקטרוני הכבד שמאפיין את 'אלקטריק' ו'סופר', האלבומים הללו ('אלקטריק' בעיקר) נתפסים כ"חזרה לשורשים" מצדם הפט שופ בויז. אבל בעיני ההקצנה של הצמד בחזרה אל רחבת הריקודים טשטשה במידה מסוימת חלק מהקסם המהותי שמבדל אותם מאמני פופ אחרים.

משהו בפשטות, בטקסטים החכמים ובבלדות הנוגעות הלך קצת לאיבוד בתוך ההפקות הגרנדיוזיות. החדשות הטובות הן שב'הוטספוט' האיזון הזה חוזר. 

האלבום אמנם נפתח בפול גז עם Will-o-the-Wisp האדיר שנשמע כמו Domino Dancing על סטרואידים (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל מיד לאחר מכן עושים הבויז סיבוב פרסה אל תוך You Are the One, שאמנם סובל משם שכאילו נלקח מהספייס גירלס או רובי וויליאמס, אבל הנשמה היא כולה של פט שופ בויז. 

ורכבת ההרים הזאת ממשיכה עם Happy People, קטע האוס אופורי בעל פזמון שיעיף אתכם לשמיים ו- Dreamland הדואט הנפלא עם אולי אלכסנדר מ- Years & Years.

את החצי הראשון של האלבום חותם Hoping For a Miracle, בלדה נוספת ומופלאה ביופיה שסוגרת רצף שירים שהוא לא פחות מתצוגת תכלית מופתית של יצירת פופ. לא מובן מאליו מהרכב שקיים כבר כמעט 40 שנה.

 "הסתיו הגיע…"

'הוטספוט' הוקלט בברלין באולפני "האנזה" (Hansa) האגדיים בהם הוקלטו בין היתר Low ו- Heroes של דייויד בואי, Achtung Baby של יו 2, The Idiot של איגי פופ, Construction Time Again של דפש מוד, Bossanova של הפיקסיז ועוד עשרות אלבומים מיתולוגיים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית לעד. 

גם שם האלבום אגב הוא רפרנס לעיר ברלין שהייתה "נקודה חמה" של חיכוך במלחמת העולם הראשונה בניגוד להיום שהיא נקודה של מפגש דיגיטלי עבור אנשים מרחבי העולם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בכל מקרה, אולי זה תוצאה של ה"האנזה", אולי ההשראה של ברלין ואולי כי פשוט מדובר בשירים טובים, אבל יש משהו בסאונד של 'הוטספוט' שגורם לו להרגיש יותר חם מהאלבומים האחרונים של הבויז. סאונד שגם בשירים המרקידים ביותר, עוטף אותך ברכות ולא משחרר. 

קחו לדוגמה את Only the Dark, השיר ש- Human League חלמו לכתוב או את Burning the Heather בו מצטרף לצמד הגיטריסט האייקוני, ברנרד באטלר, על הגיטרה האקוסטית. שני השירים הללו מהדהדים ליצירות הגדולות ביותר של הבויז מתקופת Behaviour הקסום, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

"רק בחשכה אפשר לראות את הכוכבים…"

אבל מעבר לסאונד החם, ההפקה ההוקצעת והמלודיות הממכרות, יש באלבום החדש עומק רגשי הרבה יותר משמעותי משני אחיו הגדולים וכל שיר נושא בתוכו מטען רגשי מרתק.

כך למשל Will-o-the-Wisp הוא מחווה לסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד ומסעותיו בברלין, Dreamland מתאר את השאיפה לאוטופיה בעידן הברקזיט ומשבר הפליטים, Burning the Heather הוא אנלוגיה לביעור העבר והצפייה לעתיד ובכלל אם תגרדו כל שיר שיר תמצאו בתוכו משמעות לא תמיד גלויה לעין אך תמיד מעניינת. 

באנר מועדון תרבות

ועם זאת לא הכל מושלם ב'הוטספוט'. כמו ב- Super לפניו, גם כאן חלק מהשירים סובלים מסוף מוזר שנשמע כאילו נקטע באיבו. חלקם נקטעים ממש בברוטאליות. מי

שסובלים מזה במיוחד הם I Don't Wanna (אחת ההפתעות של האלבום) ו- Monkey Business, הגרסה הפט שופ בויזית ל- Get Lucky של דאפט פאנק. זה לא מוריד את רמת ההנאה מהקטעים הללו זה פשוט סתם מבאס.

ואם כבר מדברים על סופים אז אין ספק שעקב האכילס של האלבום הוא Wedding in Berlin שסוגר אותו.

קטע הטכנו המוזר הזה נכתב על ידי ניל וכריס כמתנה לזוג חברים שהתחתן ואיכשהו מצא את עצמו באלבום. אולי זו בדיחה, אולי הטרלה, בכל מקרה אין יותר מדי מה להרחיב על השיר הזה מלבד העובדה שהוא די מזעזע.

אני מנסה להמשיל אותו לאקט של פתיחת החגורה אחרי ארוחת מלכים או אם תרצו שחרור של עניבה לוחצת אחרי יום עבודה ארוך אבל זה לא מנחם אותי. טוב היו עושים ניל וכריס אם היו מחליפים אותו ב- An Open Mind, הבי-סייד המופתי של Dreamland, שהוא אחד הקטעים הכי טובים שהם הקליטו אי פעם (נשבע לכם). זה בערך ההבדל בין 4 כוכבים ל- 5.

20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore>>
לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West>>

 "אני לא רוצה לרקוד…"

'הוטספוט' הוא לא אלבום פט שופ בויזי "רגיל". אין בו להיטים גדולים או המנוני ענק אבל הוא כן אלבום עקבי, מהודק מאתגר ומעניין עם טקסטים שלא מזלזלים במאזין.

אם תהיה לכם סבלנות היא לגמרי תשתלם ואתם תרוויחו פנינה אמיתית של להקה שלא סתם שינתה את פני הפופ. ואם לא, אז כנראה שכבר אף פעם לא תבינו מה יש בצמד הכי מצליח בתולדות המוזיקה הבריטית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פדנ

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

 

ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום

6 שנים מאז ששיחררו את יצירת המופת שלהם, Modern Vampire of the City, חוזרים ומפייר וויקנד עם אלבום חדש שהיה שווה כל שניה של המתנה.

ציון המועדון: ★★★★☆

שנת 2013 הייתה גדושה בכל כך הרבה מוזיקה משובחת. דאפט פאנק הרקידו את העולם עם Random Access Memorries, האחיות לבית HAIM שיחררו את Days Are Gone המשובח, הנשיונל חרכו את העולם עם Trouble Will Find Me המתוסבך, ארקטיק מאנקיז התפוצצו עם AM וקיבלנו אלבומים חדשים מארקייד פייר, קניה ווסט, Chvrches ועוד. ראבק אפילו דייויד בואי חזר עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט!

אבל בין כל האלבומים הללו, שחלקם כבר הספיקו הפכו לקלאסיקות מודרניות, מגזין המוזיקה החשוב בעולם, הרולינג סטון, בחר דווקא ב- Modern Vampire of the City, אלבומם השלישי של ומפייר וויקנד, לאלבום השנה. שלא תתבלבלו, זו לא הייתה בחירת רחמים או נימוסים. זו הייתה בחירה ראויה מאין כמוה באלבום חד פעמי וכמעט מושלם מתחילתו ועד סופו.

Modern Vampire in the City פרץ את הדרך של ומפייר וויקנד להמונים. אם עד אז התנדנדה הלהקה הניו-יורקית בהנהגתו של עזרא קניג (כן הוא יהודי) בין המיינסטרים לאלטרנטיב, אלבומה השלישי כבר היה יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה משום צד של המיינסטרים.

באופן טבעי הציפיות מאלבומה החדש של הלהקה הרקיעו שחקים וכולם חיכו לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים היא תלך. ועכשיו סוף סוף, אחרי 6 שנים, אפשר לגלות את האמת הפשוטה והיא, שהיה שווה לחכות כל רגע.

האלבום החדש והרביעי במספר של ומפייר וויקנד נקרא Father of the Bride והוא מכיל בתוכו כמעט שעה של חוויה מוזיקלית יוצאת דופן בהיקפה, במנעד המוזיקלי שבה ובאקלקטיות שלה.

אחת הסיבות למוזיקליות המתפרצת והיקף היצירה, אפשר לייחס לכמות האמנים המשתתפים בה. בניגוד לאלבומיה הקודמים של הלהקה, Father of the Bride מציג סוללת שיתופי פעולה מרשימה ביותר, בין היתר עם דניאל חיים (כפרה עליה!) מהאחיות HAIM, מארק רונסון, סטיב לייסי, DJ Dahi, BloodPop ועוד. קניג סיפר שהוא הושפע מקניה ווסט ורצה באלבום החדש להגדיל את הספקטרום המוזיקלי של ההרכב על ידי שיתופי פעולה עם מפיקים ומוזיקאים נוספים.

ואכן Father of the Bride הוא אלבום מאוד מגוון מוזיקלית. בבסיסו הוא עדיין האמריקנה הפול סיימונית, אבל יחד איתה אפשר לשמוע מנעד חדש של צלילים וז'אנרים כמו: R&B, סול, פופ ועוד…

באנר מועדון תרבות

הרבה פעמים הניסיון לפנות להמון ז'אנרים מוביל לאלבומים חצי אפויים אבל לא במקרה הזה. אלבומם הרביעי של ומפייר וויקנד הוא מופת של כתיבה, ביצוע ובעיקר של הפקה ברמות הכי גבוהות שיש. התחושה היא שעזרא קניג בילה את שש השנים האחרונות בלעבור תו תו ולרדת לפרטים הכי קטנים בשביל להוציא את היצירה הכי טובה שהוא יכול להוציא.

ההשקעה כאמור השתלמה ו- Father of the Bride נשמע פשוט נפלא. כמו טיול קסום באמריקה על מרחביה הגיאוגרפיים ופיתולי הזמן שלה (פלוס כמה גיחות אל מקומות אקזוטיים אחרים). האלבום הזה הוא פשוט חוויה מלאת נשמה ורגש.

כל זה לא מבטל את העובדה שאפשר היה לוותר על כמה קטעים ופילרים (2021, Rich Man, Sunflower) אבל כשמקבלים יצירה עם שירים כל כך יפים כמו: This Life, Hold You Now, Bambina, Married in a Gold Rush, My Mistake, Stranger ואחרים, קשה לבוא בתלונות.

מעל כולם עומדים Jerusalem, New York, Berlin, בלדת הפסנתר הנפלאה שסוגרת את האלבום ו- Harmony Hall, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, שהוא יפה עד כאב ומעורר קנאה לאור המוזיקליות המתפרצת ממנו. בעיני הוא מועמד רציני מאוד לתואר שיר השנה. 

אני עדיין חושב ש- Father of the Bride לא מגיע לפסגות של Modern Vampire of the City, אבל בכל זאת כל כך כיף לשמוע להקה שמתייחסת ברצינות למוזיקה שלה. להקה שתמיד מנסה לחדש ולהתחדש תוך שהיא דוחפת את גבולות המוזיקה שלה. האלבום הרביעי של ומפייר וויקנד מוכיח שהיא כאן בכדי להישאר ויש לה עוד הרבה מה לתת לנו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28589fe2-aa99-4ec4-b2b5-c3352c07ab52-GTY_1011247224

באנר מועדון תרבות

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית שלפיה האלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה.

בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם. 'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר.

ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיים ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה.

הצלחת האלבום אף פתחה את הדלת עבור אמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It. לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח.

אבל האמת היא שמבחינת הסאונד וגם מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר.

בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

לחיים- HAIM- Somthing to Tell You ביקורת אלבום

אלבומם השני של האחיות לבית חיים, לא מגיע לפסגות של קודמו אבל הוא עדיין אחד מאלבומי הפופ-רוק הטובים של השנה. עם קצת יותר תעוזה יכול היה להיות כאן אלבום באמת יוצא דופן.

ציון המועדון: ★★★☆☆

2013 הייתה אחת השנים הטובות שידע עולם המוזיקה בעשור האחרון. דייויד בואי חזר עם אלבום הקאמבק המפואר שלו- The Next Day, 'ארקטיק מאנקיז' הפציצו עם AM, 'הנשיונל' ריגשו עם Trouble Will Find Me, 'דאפט פאנק' הרקידו עם Random Access Memorries וזה עוד מבלי לדבר על Reflektor של 'ארקייד פייר', Modern Vampire in the City של 'ומפייר ויקנד', Like Clockwork של קווינס אוף דה סטון אדג' ועוד אלבומים מופלאים שיזכרו לעוד הרבה שנים קדימה. 

בין כל היצירות הבאמת מופלאות הללו, יצא גם Days Are Gone, אלבום הבכורה של HAIM שלמרות התחרות המאתגרת זכה לסופרלטיבים כמעט חסרי תקדים והפך את הלהקה לדבר הכי חם בעולם.

תקציר הפרקים הקודמים למי שעדיין לא מכיר: אסתי, דניאלה ואלונה הן בנותיו של מוטי חיים, שחקן כדורגל במכבי יפו של שנות ה-70 ומתופף מקצועי. לאחר שירד לארה"ב, התחתן מוטי והקים יחד עם אישתו ובנותיו להקת קאברים משפחתית איתה הופיע במגוון מקומות ואירועים.

כשגדלו, הבינו שלושת האחיות שלנגן קאברים זה קטן עליהם והעמיקו את ידיעותיהן המוזיקליות. אסתי למדה מוזיקה ב- UCLA היוקרתית בזמן שדניאלה הצטרפה ללהקה של לא אחר מאשר ג'וליאן קזבלנקס, סולן הסטרוקס. אחרי שכל אחת השתפשפה בעיסוקיה, הבינו האחיות שאין סיבה להתכחש לקארמה והקימו יחד את HAIM.

פסט פורוורד ל- 2013. Days Are Gone יוצא וכאמור קוצר מחמאות משני צידי האוקיינוס. הסטייל, השיק והמלודיות הממכרות הפכו את HAIM לדבר הכי נכון בסביבה ולחברה קבועה בפסטיבלים הגדולים בעולם.

כמו שאר התופעות המוזיקליות החמות, גם ההצלחה של HAIM דילגה בנונשלנטיות על השוק המקומי הלא מעודכן (די ביזארי ביחס לפרובנציאליות הישראלית שממהרת ליחס לעצמה כל רבע תוצר כחול לבן). אבל זה כמובן לא מנע מהשלישייה להפוך לאחד ההרכבים הלוהטים בעולם. 

ועכשיו, 4 שנים אחרי, מגיע Somthing to Tell You, האלבום השני והמדובר של HAIM. האם הוא טוב כמו קודמו? לא. אבל הוא עדיין מהאלבומים המשובחים שיצאו השנה.

Something to Tell You הוא אלבום של כיף טהור. עם שלל לחנים מעולים ומלודיות מדבקות שמופקות מעולה, כמעט כל הקטעים בו מצליחים להקפיץ או לרגש, לעיתים אף בעת ובעונה אחת.

כך למשל Want You Back הפותח הוא פנינת פופ הקרובה לשלמות, Nothing's Wrong שמגיע מיד אחריו נשמע כמו שעטנז אייטזי נפלא בין פליטווד מק למדונה. Ready For You הוא תצוגת תכלית של פופ עכשווי בשנת 2017 בעוד שיר הנושא נוסק לפסגות המשובחות ביותר. 

בכלל, אסתי, דניאלה ואלונה הגיעו חדות להקלטות האלבום הזה והן ללא ספק נמצאות בו במיטבן. הן נשמעות טוב, מנגנות טוב, הכימיה ביניהן רק הולכת ומשתפרת וכל החוויה הזאת יוצאת החוצה בצורה הכי טהורה שאפשר, עם מוזיקה פשוט מעולה. ניכר היטב שהן לוקחות את המוזיקה שלהן ברצינות.

באנר מועדון תרבות

למרות כל הסופרלטיבים הללו, יש שני דברים מרכזיים שמפריעים לי ב- Somthing To Tell You ושמונעים ממנו להפוך למאסטרפיס אמיתי: ראשית האלבום לא מציג איזושהי התפתחות מוזיקלית לעומת קודמו. נכון שהוא מעט יותר אקלקטי אבל בגדול הבנות נשארות נאמנות מדי לאותו סאונד שהוכיח את עצמו בפעם הקודמת.

אפשר כמובן להבין את זה, מדובר בסך הכל באלבום שני. ולמרות זאת (ופה אני עלול לסתור את עצמי עם חלק מהדברים הנ"ל) יש לי קצת בעיה עם ההפקה האובר נקייה שלו. אני מאוד אוהב הפקות "מתקדמות" ומלוטשות ואכן האלבום הזה נשמע מעולה ומופק נהדר, אך לעיתים הוא סובל מ- Overproduction (הפקת יתר) עד לרמה שחלק מהשירים בו נשמעים כמעט מכאניים. חסר קצת לב. קצת חספוס. 

לא מפתיע שהשיר היחיד באלבום בו לקחה הלהקה את המוזיקה שלה צעד קדימה ויצאה מהשבלונה המוכרת, הוא גם השיר הטוב ביותר בו. מדובר ב- Right Now בעל סאונד מתקדם ומאתגר יותר שמהווה קרקע פוריה לבנות להישמע מחוספסות וכנות יותר מכל שיר אחר באלבום. ללא ספק פנינה. הלוואי ונקבל יותר כאלה בעתיד. הקליפ אגב צולם כולו ב- One Shot על ידי לא פחות מהבמאי המוערך מפול תומאס אנדרסון.

אישיו נוסף שלי עם האלבום הוא הליריקה. HAIM היא להקה על טהרת הנשיות. היא מורכבת משלוש בנות חזקות, לא מתפשרות, לעיתים קשוחות ורחמנא ליצלן, גם סקסיות. מדובר בשלוש בנות שהגיעו לאן שהגיעו בעשר אצבעות ובעבודה קשה, אז למה לעזאזל כל זה לא עובר במילים?

כמעט כל הטקסטים באלבום מתארים סיטואציות של גברים שעוזבים, נוטשים, בורחים, ומכאיבים לבנות, בעוד הן נשארות מאחור, פגועות מייחלות לחזרתם. ההתרפסות הזאת בפני המין הגברי כל כך לא תואמת את הסטייל של הבנות ואת התדמית שלהן. תאמינו לי אני רחוק מלהיות פמיניסט אבל מה עם קצת העצמה נשית? 

ובכל זאת למרות המגבלות והחסרונות שלו, Somthing To Tell You הוא עדיין אחד האלבומים הטובים שיצאו השנה. הוא מרענן, מופק נפלא וממכר. אם הן רק יעזו יותר בעתיד אין לי ספק שהן יכבשו עוד הרבה פסגות. אני בטוח אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

HAIM.jpg

באנר מועדון תרבות

האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★☆☆

לקורא הממוצע כתיבת ביקורת נראית כמו תהליך פשוט שלא לומר פשטני. המסקר מאזין לאלבום פעם או פעמיים וכותב אם אהב או לא אהב. אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, לפחות במקרה שלי.

עולם המוזיקה הוא עולם שכולו רגש ולכן גם הביקורת היא שק מלא של סנטימנטים ורגשות שנשפכים על הדף. כתיבת ביקורת מוזיקה אמיתית היא רכבת הרים אמוציונלית דרכה אתה מנסה לתאר לקורא האובייקטיבי מה המוזיקה עשתה או לא עשתה לך.

ההקדמה הזאת באה לתאר לכם את חרדת הקודש בה אני ניגש לבקר כל אלבום ועל אחת כמה וכמה את אלבומה החדש של אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם- ארקייד פייר. איך לעזאזל אני ניגש לכתוב ביקורת על להקה ששינתה לי את החיים, להקה שלימדה אותי מחדש מה זאת מוזיקה, ובעיקר איך אני אכתוב שהאלבום החדש שלהם הוא אכזה?!

"השקר הלבן של השגשוג האמריקאי…"

אחרי שזכו לכל סופרלטיב אפשרי (ובצדק) והפכו לאחת הלהקות החשובות בעולם, כזאת שאלבום חדש שלה הוא עדיין בגדר אירוע, Everything Now אלבומם החמישי של ארקייד פייר לא עומד בציפיות. עזבו ציפיות, הוא לא עומד בסטנדרטים שהציבה הלהקה לעצמה וממשיך לצערי את ההתדרדרות שהחלה עם Reflektor.

כבר עם הסינגל הראשון, Everything Now, אפשר היה לשמוע שמשהו חורק במכונה. למרות ההפקה המהוקצעת של תומאס בנגלטר (דאפט פאנק) שנשמעת כמו מאש-אפ בין ABBA ו- Talking Heads, לקח לי הרבה זמן להתחבר לשיר כשגם החיבור הזה הוא מאולץ משהו. הקטע ממשיך את הקו הלירי האנטי מטריאליסטי של באטלר ושסיין, מנהיגי הלהקה הבלתי מעורערים, רק חבל שב- The Suburbs, הם כבר עשו את זה והרבה יותר טוב.

אבל שיר הנושא הוא עוד פנינה ביחס לשירים אחרים באלבום. Signs Of Life הוא קטע דיסקו סבנטיז איום ונורא על הריקנות של הדור הנוכחי וחוסר הסיפוק שלו מהכל בערך. Chemistry הוא גרסה חיוורת ומזעזעת במיוחד ל- Flashbulb Eyes מהאלבום הקודם שגם ככה לא היה מהשירים הבולטים בו. Good God Damn משעמם להחריד, ומעל כולם בולטים בנוראיותם, Infinite Content ו-Infinite_Content (לא, לא מדובר באותו שיר). בעוד הראשון נשמע כמו חיקוי דהוי ל- Month of May או Ready to Start מ- The Suburbs, השני הוא כל מה שארקייד פייר לא: סתמי. אף שיר מכל אלה לא היה מתקבל אפילו כבי-סייד לשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה וזה אומר הכל. 

באנר מועדון תרבות

הרושם שמתקבל משני האלבומים האחרונים של ארקייד פייר הוא שתשומת הלב עברה מהמוזיקה לצד השיווקי והחזותי. זה בא לידי ביטוי בקמפיינים דיגיטליים משוגעים לקראת כל סינגל חדש, פתיחת חשבונות טוויטר מסתוריים, פרסומות פיקטיביות לדגני בוקר ועוד. כל ההייפ הזה עושה רושם שהפך למטרה במקום לאמצעי וזה מאכזב. כי בעבר גם כשעיטרו את המוזיקה שלהם בקליפים אינטראקטיביים ושלל ירקות, תמיד עמדה מאחוריהם מוזיקה על זמנית מרסקת.

"תהיי הוונדי שלי ואני אהיה פיטר פן…"

למרות הכל יש גם כמה נקודות אור ב- Everything Now. למשל Peter Pan המקסים או Put Your Money on Me הנוגע שמהדהד ל- Tame Impala. גם Electric Blue מצליח לרגש ו- Creature Fear הניו-ווייבי שעוסק בבני נוער אבדניים ושטופי מוח מהעידן הדיגיטלי, בו רק אם אתה סלב אתה שווה משהו, הוא שיר מעולה. שלא יהיה ספק, אלבום מאכזב של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב האלבומים שקיימים היום, אבל ציפיתי ליותר. יש תחושה של יותר מדי סגנונות ויותר מדי רעיונות שלא התגבשו סופית.

דווקא בפעם הראשונה שחומת ההפקה הגרנדיוזית נופלת אנו מקבלים את אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של ארקייד פייר, We Don't Deserve Love שנועל את האלבום. "אם לך לא מגיעה אהבה ולי לא מגיעה אהבה, האם מגיע לנו…?"שואל באטלר בפגיעות ומצליח לפרק לי את הלב. מודה שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר פשוט בכיתי. 

"אם מרוב עצים את לא רואה את היער, תשרפי את כולם ואת העפר תביאי לי…"

כשסיפרתי לחבר עד כמה אני מאוכזב מ- Everything Now הוא ענה לי בפשטות: "זה קורה לגדולים ביותר" והמשיך שבאופן בלתי נמנע, כל להקה גדולה הופכת לצל של עצמה ככל שעובר הזמן. במקרה של ארקייד פייר אני מקווה שהוא טועה וש- We Don't Deserve Love הוא ההוכחה שללהקה שאני כל כך אוהב יש עוד כמה כדורים בקנה. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

Arcade-Fire-everything-now-tracklisting

באנר מועדון תרבות