מי היה צריך עוד קאמבק של סמאשינג פאמפקינס?

עם שלושה חברים מייסדים מתוך ארבעה, מתקמבקים Smashing Pumpkins פעם נוספת עם אלבום חדש ומבטיחים לנו שהפעם זה הדבר האמיתי. זהו, שזה לא. יש מצב שהגיע הזמן לסגור את הבסטה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

הנה וידוי: אני מת על Smashing Pumpkins. אני חושב שהלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בילי קורגן, הם מהרכבי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק שצמחו במחצית הראשונה של שנות התשעים.

אבל מאיזושהי סיבה, הפאמפקינס תמיד חסו בצילן של להקות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'סאונדגארדן' ואחרות, ולא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם. אולי זה בגלל שבזמן שקוביין, ודר וקורנל דאגו לשמר את סאונד הגיטרות המכסח ואת רוח הנעורים של הגראנג', הדלעות לא פחדו לשנות ולהשתנות. "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק" אמר בראיון הגיטריסט ג'יימס איהא עוד ב- 1996.

גם קורגן עצמו אף פעם לא חשש להתקדם ולכתוב טקסטים פואטיים, על גבול השירה שהיו נראים לפרקים עדינים וזרים מדי לז'אנר.

ובכל זאת הסמאשינג פאמפקינס הפכו לאחד הסמלים המובהקים של שנות ה- 90 ואף היו אחראים לאלבום הכפול הנמכר ביותר של העשור עם יצירת המופת שלהם, Mellon Collie and the Infinite Sadness.

ואז קרה מה שקרה לרוב להקות הרוק של התקופה. המתופף ג'ימי צ'מברליין לקח מנת יתר של סמים וניצל ממוות ברגע האחרון (שותפו למעשה, ג'ונתן מלוויין, שליווה את ההרכב בהופעותיו על קלידים, לא היה בר מזל ומת במקום). בעקבות התקרית צ'מברליין פוטר מהלהקה ב- 1996 במה שלימים יכונה על ידי קורגן כ"החלטה הכי גרועה שלנו" וצדק, משום שלאחריה הפאמפקינס כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אבל קורגן עשה הכל בכדי לשמר את השם סמאשינג פאמפקינס בחיים ויצא לסדרת הרפתקאות שנמשכת כבר 20 שנה בשביל לנסות ולשחזר את מה שנשאר מהשם המפואר של מי שכיכבה בכל פלייליסט רוק של הניינטיז.

בין היתר עברה הלהקה במחוזות המוזיקה האלקטרונית, ניסתה את כוחה ביצירת אלבומי קונספט, התפרקה וחזרה, המייסדים ג'יימס איהא ודרסי רצקי עזבו, צ'מברליין חזר ואז עזב שוב ועשרות מוזיקאים עברו תחת מטריית העל הזאת שנקראת הסמאשינג פאמפקינס. הקבוע היחיד במשוואה הזאת נותר בילי קורגן.

להוציא כמה שירים באמת יפים שיצאו לאורך השנים, התוצאה של כל הבלאגן הזה הייתה שלל אלבומים לא אחידים ברמתם שהעידו שהלהקה איבדה את דרכה וגרוע מזה, את הרלוונטיות שלה.

והנה בכל זאת, 4 שנים אחרי אחרי האלבום האחרון שנשא את שמם, מתקמבקים הסמאשינג פאמפקינס שוב עם אלבום חדש ועם ליין אפ חדש ישן (בפעם המיליון) הכולל הפעם את בילי קורגן, ג'ימי צ'מברליין (בפעם המי יודע כמה), ג'יימס איהא שחוזר ללהקה לראשונה מאז שעזב אותה בשנת 2000 וג'ף שרודר שהצטרף להרכב בשנת 2007.

הבשורה ששלושת חברי הלהקה המייסדים מתאחדים שוב ועוד תחת הפקתו של ריק רובין (רד הוט צ'ילי פפרס, AC/DC, איירוסמית', ג'וני קאש ועוד), יצרה איזושהי צפייה שמשהו מעניין הולך לקרות. משהו נוסטלגי, שונה ומרענן. אבל לצערי האלבום העשירי של הלהקה, Shiny and Oh So Bright Vol. 1 / LP: No Past. No Future No Sun ממשיך את הבינוניות שמלווה אותה כבר שנים.

למעשה האלבום החדש אפילו רע יותר מקודמיו. בעוד ש- Monuments to an Elegy לא היה אחיד ברמתו אך ניפק את Being Beige ואת Run2Me האדירים ו- Oceania בכלל הפתיע לטובה, המאמץ החדש של קורגן וחבריו מחוויר הן לעומת העבר הקרוב ובטח ובטח לעומת האלבומים הקלאסיים של ההרכב משנות ה-90.

האלבום שמכיל רק 8 שירים (הקצר ביותר ברפרטואר של הלהקה), נפתח דווקא נחמד עם Knights of Malta ו- Silvery Sometimes Ghosts וגם מצליח פה ושם להציג כמה רגעים נחמדים, בעיקר Solara ו- With Sympathy, אבל זה הכל פחות או יותר.

זוהי אסופת שירים לא רעה אבל גם לא ממש טובה. הכל נחמד, בסדר, סביר אבל לא בשביל זה ציפינו בכיליון עיניים לאיחוד אמיתי של הסמאשינג פאמפקינס. 

הרושם הוא שקורגן כל כך התלהב מהחזרה של שני חבריו המייסדים עד שהוא רצה לשחרר את האלבום כמה שיותר מהר לפני שאחד מהם שוב יתחרט ויברח. אבל קורגן הוא אחד ממשוררי הרוק האיכותיים והכנים ביותר שפועלים בשלושים השנים האחרונות ולכן ההתפשרות על אלבום כל כך בינוני פשוט מרגיזה.

גם מבחינת הסאונד האלבום הזה לא ממש ברור. מצד אחד אין בו את החספוס או הסאונד האפל והכבד שאפיין את הלהקה באלבומיה הראשונים, ומצד שני אין בו את ה"קלילות" המוזיקלית (היחסית כמובן) של אלבומים כמו Adore ו- Monuments to an Elegy. לא פה ולא שם. פשוט פרווה.

בכלל, שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים (אחת הסיבות לפירוק ההרכבה המקורי), אז מה הקטע?

רק בשנה האחרונה הוא שחרר את Ogilala, אלבום הסולו השני והאולטרה מרגש שלו שהוכיח שהוא כבר מזמן לא צריך את השם של להקת האם בשביל להיות חתום על מוזיקה טובה.

שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש לא גרוע או זוועתי או משהו כזה, אלא הוא פשוט מרגיש מיותר. כשאתה חתום על יצירה תחת השם סמאשינג פאמפקינס אתה מחויב לסאונד מסוים שבמקרה הטוב כבר שמענו ובמקרה הרע נשמע כמו ניסיון לשחזר ימים שכבר לא יחזרו.

אז בילי היקר, אין לך מה לדאוג. הדלעות המתפוצצות שלך כבר הטביעו את חותמן לעד על עולם המוזיקה. אין טעם להמשיך ולהזכיר לנו שאתם קיימים בכדי לתחזק את המותג. זה הרגע לעזוב את הקן ולהמשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלך בעצמך. מספיק כבר עם הפארסה המתמשכת הזאת שנקראת הסאמשינג פאמפקינס שרק מביישת את נעוריה של מי שהייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות של הניינטיז ואולי בכלל. עם האלבום החדש זה אפילו מרגיש קצת פתאטי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

tmpCEbkjZThe-Smashing-Pumpkins_Shiny-and-oh-so-Bright-vol-1באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

העצב האינסופי: בילי קורגן- Ogilala ביקורת אלבום

בזמן שכריס קורנל הפך לאגדה, אדי ודר נכנס עם פרל ג'אם להיכל התהילה של הרוקנ'רול וקורט קוביין קיבל כבר מזמן מעמד של אל, בילי קורגן נותר מאחור. מאיזושהי סיבה מאוד לא ברורה מנהיגה הבלתי מעורער של ה'סמאשינג פאמפקינס' וממבשרי הגראנג', מעולם לא קיבל את ההערכה וההכרה להם הוא ראוי.

גם ה'פאמפקינס', פרויקט חייו של קורגן ומי שכונתה בעבר "נירוונה הבאה" ושאחראית לאלבום הכפול הנמכר ביותר בניינטיז (Mellon Collie and the Infinite Sadness) כמעט ולא מוזכרת בנשימה אחת עם הלהקות והאמנים הנ"ל וגם לא עם אחרות כמו Alice in Chains, Mother Love Bone, Temple of the Dog ועוד. 

בנוף הגראנג' המכסח של תחילת הניינטיז, ה'סמאשינג פאמפקינס' ובילי קורגן תמיד היו מעט חריגים. הם אמנם נתנו בראש עם הרבה דיסטורשן כמו חברותיהם לז'אנר (בעיקר באלבומיהם הראשונים) אבל הם גם דאגו להוסיף מימד טקסטואלי עמוק ומאתגר יותר למוזיקה שלהם. מבחינה לירית פנה קורגן לבני הנוער בגובה העיניים וחלק איתם את סודותיו הכמוסים ביותר תוך שהוא מעטר את חוויות ילדותיו בדימויים, לעיתים מפחידים, אך ברוב המקרים קורעי לב. הטקסטים שלו לעיתים גבלו בשירה של ממש.

שיא הקריירה של הלהקה הגיע ב- 1995 כאשר שחררו את אלבום המופת הכפול Mellon Collie and the Infinite Sadness. "החומה של דור ה-X" כינה קורגן את היצירה וכמה שהוא צדק. מלבד טקסטים קורעי לב והימנוני רוק נצחיים, הכיל האלבום שלל אלמנטים מוזיקליים חריגים בז'אנר החל מבלדות פסנתר ועד נגיעות של מכונות תופים. 

ההמשך היה פחות טוב עבור ההרכב שאיבד את המתופף ג'ימי צ'מברלין, מה שהכריח את שאר החברים לחקור טריטוריות אלקטרוניות יותר. ההמשך כאמור ידע עליות (Adore) ומורדות (Zeitgeist) כאשר החבר המקורי היחיד שנשאר בלהקה כל הזמן הוא בילי קורגן עצמו. בין לבין הוא שחרר אלבום סולו אלקטרוני רע במיוחד בשם The Future Embrace בשנת 2005 ונתפס עם השנים כלא רלוונטי גם כאשר האלבומים האחרונים שלו במסגרת הדלעות הוכיחו שיש לו עוד הרבה מה לתת.

ועכשיו, אחרי כל התהפוכות, האלבומים ופרויקטי הצד, משחרר קורגן את Ogilala, אלבום האולפן האישי השני שלו. האלבום, שיוצא תחת שמו המקורי של הזמר, וויליאם פטריק קורגן, הוא חיפוש אישי אחר שקט ומזור לנשמה תוך שאיפה לסגירת מעגל עם ימי הילדות, העבר וההצלחה. 

את האלבום הפיק ריק רובין, מהמפיקים הגדולים בהיסטוריה של הרוק (רק הוט צ'ילי פפרס, איירוסמית', AC/DC, ג'וני קאש ועוד) שבהחלטה מודעת הפשיט מקורגן את סאונד הגיטרות המחוספס שכל כך מזוהה איתו והשאיר אותו להתמודד עם הפחדים חמוש בפסנתר וגיטרה בלבד. התוצאה של ההחלטה הזאת מצליחה להפתיע, לרגש ולהישמע אנושית כל כך בכל שיר ושיר. התהליך אגב מזכיר את העבודה המשותפת של רובין עם ג'וני קאש על סדרת ה- American Recordings המופלאה שלו. 

באנר מועדון תרבות

אבל לא רק מבחינה מוזיקלית קורגן חושף את עצמו אלא גם ובעיקר מבחינה לירית. מי שמכיר את הקריירה של קורגן יודע שסגור הוא אף פעם לא היה. הוא תמיד דימם עבור המאזינים שלו ולא פחד לפתוח את הפצעים העמוקים ביותר שלו אל מול כל העולם. אבל הפעם התסכול והכעס מתחלפים בהבנה והשלמה ובתהליך הזה אנחנו מקבלים בילי קורגן חשוף ומצולק שרק תרצו לחבק ולבכות איתו ביחד. 

באמת שכל השירים באלבום טובים ויורדים חלק בגרון אך מעל כולם בולטים Zowie, השיר הפותח, The Spaniards המרגש בטירוף, Aeronaut הנפלא שיצא גם כסינגל הראשון ו- Archer החותם את אסופת השירים הנפלאה הזאת. 

במובן מסוים אפשר להיות ציניים ולשאול: בשביל מה היה צריך בילי קורגן לשחרר אלבום אם גם ככה הוא הכותב הבלעדי בסמאשינג פאמפקינס? האמת היא שאין לי תשובה טובה, אבל בתחושה שלי אלבום תחת שמו הבלעדי אפשר לו להיות יותר הוא עצמו, ללא מחויבות למעריצים של הסמאשינג פאמפקינס. כמו בן אדם שנועל את עצמו לבד בחדר, יכול היה קורגן לשיר ולכתוב את אשר על ליבו ולהוציא את זה החוצה בדיוק בצורה שהוא רצה. גם The Future Embrace מ- 2005 היה שונה לחלוטין מחומרי להקת האם, רק הפעם מדובר גם באלבום טוב.

ובכל זאת, לא מדובר באלבום מושלם. לא כל השירים אחידים ברמתם כאשר בנוסף אני יכול להבין מבקרים שכתבו שאחרי 5-6 שירים האלבום התחיל להימאס עליהם כי בסך הכל כל השירים נשמעים פחות או יותר אותו דבר ומובלים על ידי פסנתר וגיטרה אקוסטית. בחלק מהקטעים (Processional או Half-Life of an Autodidact למשל) אני לא יכול שלא לדמיין את התופים ואת הדיסטורשן נכנסים ומרימים את העניינים לגבהים אחרים. 

Ogilala אולי לא יזכר לדורות אבל הוא בהחלט צעד בכיוון הנכון לשיקום הקריירה של קורגן (אם היא בכלל זקוקה לשיקום). זה אלבום שמוכיח, למי שעוד היה ספק, שקורגן הוא ממשוררי הרוק הכי פחות מוערכים בשלושים השנים האחרונות והוא עדין יכול לרגש ולקרוע את הלב. החורף אוטוטו כאן, הנה לכם אחלה פסקול שיחמם אתכם בלילה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Billy Corgan

באנר מועדון תרבות

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90

הניינטיז היו עידן הזהב של MTV והדיסקים. בהעדר יו-טיוב, iTunes, Spotify ואחרים, הליכה לחנות דיסקים ורכישת הדיסק האהוב עלייך, הייתה חוויה שבשגרה. זה הזמן לעשות כבוד (גם אם מפוקפק) לחלק מהאלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית ישראלי בשנות ה-90. זהירות, פוסט נוסטלגיה לפניכם.

Guns N' Roses- Use Your Illusion 1+2

במחצית הראשונה של שנות ה-90, סלאש, דף ובעיקר אקסל רוז, היו הדבר הכי חם בעולם. עם שירים שהגדירו מחדש את גבולות הרוק, קליפים מטורפים שפומפמו ללא הרף ב-MTV והמון פוזה, כבשו "רובים ושושנים" (כפי שכונו בתקשורת הישראלית במשך שנים) את העולם וגם את הפרובינציה המקומית שלנו. פוסטרים, ציורי קיר, קעקועים וכמובן אלבומי הלהקה, היו מראה מאוד נפוץ בארץ בשנות התשעים.

שיאה האמנותי של הלהקה הגיע עם צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שניפקו להיטי ענק כגון Civil War, November Rain, Estranged, וכמובן Don't Cry האלמותי שמתנגן לפחות פעם בשבוע באיזושהי תחנת רדיו מקומית. התוצאה? כל בית שמכבד את עצמו בישראל החזיק לפחות באחד משני העותקים של Use Your Illusion, והאמת? די בצדק.

Pet Shop Boys- Very

כאמור, הניינטיז לגמרי היו תור הזהב של הדיסק ומעבר למוזיקה טובה, אחת הדרכים להתבלט היתה להשקיע בעטיפות הדיסקים בכדי לעניין ולהזמין את המאזין הפוטנציאלי. הפט שופ בויז תמיד היו אשפים כל הקשור לצד הויזואלי המלווה את המוזיקה שלהם, ו-Very לא היה שונה. האלבום הציג לראשונה עטיפת פלסטיק מיוחדת בצבע כתום עם עיגולים בולטים ממנו, בעיצוב ייחודי שלימים יכונה "עטיפת הלוגו".

העובדה שבתוך "עטיפת הלגו" הייתה גם אסופת שירי פופ מדהימה, סייעה במשהו לאלבום הזה להיות אחד הנמכרים בישראל של שנת 1993. למעשה, Very נבחר לאלבום השנה בישראל ו-Go West מתוכו נבחר לשיר השנה. זכורה במיוחד הפרודיה על הבויז בפרסומות לקטשופ אסם. פרודיה שתזכה אותם לעד בכינוי הלא ממש מחמיא, "הקטשופ בויז".

Spice Girls- Spice

אם את בחורה וגדלת בניינטיז, תודי בזה, אין שום סיכוי בעולם שלא החזקת עותק של אלבום הבכורה של חמשת הפריחות מבריטניה. מדובר באלבום הנשי הנמכר ביותר אי פעם ואחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעלה מ-30 מיליון עותקים (!) מכר האלבום הזה אני נשבע לכם שלפחות חצי מהם נמצאים איפשהו עדיין ברחבי ישראל.

Hitman 7

6 אלבומים. 6 אלבומי אוסף תחת המותג Hitman, הוציאה חברת התקליטים הישראלית, "הד ארצי" ואין לי מושג למה דווקא Hitman 7 הפך להיות סנסציה ענקית. באמת שאין מצב שהאזנתם למוזיקה בשנות התשעים מבלי לפחות להיחשף לאלבום הלהיטים הזה שמכר בישראל בלבד למעלה מ-200,000 עותקים! מספר מטורף במונחים מקומיים. החל מ- Tic, Tic Tac, דרך "מקרנה" ועד "קוקו ג'מבו", כל כך הרבה שירים גרועים יש באוסף הזה שההצלחה שלו באמת נשגבת מבינתי, אבל עם מספרים כאמור, בלתי אפשרי להתווכח. לפחות פט שופ בויז ודייויד בואי היו שם…

Oasis- What's The Story Morning Glory

בשנות ה-90, אואזיס היו הלהקה הכי גדולה ביקום. ההשוואות לביטלס עפו לאוויר כל שני וחמישי והאחים גאלאגר מילאו אייטמים בראש 1 ומעריב לנוער בלי הפסקה. אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybey, אמנם הפך אותם לכוכבים בבריטניה, אבל רק באלבומם השני, (What's the Story (Morning Glory, הם הפכו לסנסציה גלובלית, בעיקר בזכות Wonderwall- להיט הענק שלהם מתוך האלבום. כמובן שגם בישראל ההצלחה של אואזיס ו- Wonderwall הייתה ענקית, ולכן מעטים האנשים שלא החזיקו בביתם עותק של האלבום. שהאמת? הוא לגמרי מעולה!

Nirvana- Nevermind

מהפכת הגראנג' לא פסחה על ישראל. לא משנה בני כמה הייתם כשקורט קוביין החזיר את הצבע ללחיים של כל חובב רוק ממוצע, אין מצב שלא החזקתם עותק של Nevermind בבית. Smells Like Teen Spirit שהתנגן כל שנייה ב-MTV הפך להמנון הרוק הרשמי של העשור ואת האלבום השני של נירוונה לאחד המצליחים בעשור והנמכרים ביותר גם בישראל. למתעקשים, כן, גם Ten של פרל ג'אם כיכב יפה בישראל, אבל לא כמו Nevermind.

Cranberries- No Need to Argue

לא משנה כמה ניסית להתחמק מזה, צעקות ה"זומבי" הלא ברורות של דלורס אובריין בקעו מעשרות חדרים של נערים ונערות חובבי רוק בישראל. לרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שהקרנבריז עוד עשויים לדגדג את U2 בקרב על התואר הלהקה האירית הגדולה בעולם. זה כאמור לא קרה, אבל עשרות ישראלים נותרו נאמנים לקרנבריז והותירו אותם די אהובים במחוזותינו גם כיום. בכל מקרה, אני זוכר בצורה מאוד ברורה, שאין הרבה בתים שביקרתי בהם בשנות התשעים שלא התהדרו באלבום הזה.

פסקולי הסרטים "שומר הראש"/"אישה יפה"

מכירות האלבומים בניינטיז לא פסחו על תעשיית הקולנוע וכל סרט שכיבד את עצמו התהדר בפסקול עם מיטב אמני התקופה. זו הייתה שעתם המאוד יפה של הפסקולים ושניים מהם הפכו לבני בית כמעט בכל סלון בישראל. מדובר כמובן בפסקולים ללהיטי הניינטיז "אישה יפה" עם המגה להיט של רוקסט It Must Have Been Love הצ'יזי אך האפקטיבי, וזה של "שומר הראש" עם הקאבר המעיק של ויטני יוסטון ז"ל לקלסיקה I Will Always You. אגב, גם הפסקול ל"מלך האריות" של דיסני לא היה מחזה נדיר (בלשון המעטה) בשנות התשעים בישראל.

Fugees- The Score

הרבה לפני שוייקליף ז'אן ולורן היל איבדו את זה, הם חברו לראפר, פארז, (בן דודו של ז'אן) ויחד שחררו את אחד מאלבומי ההיפ הופ (אר נ' בי אם אתם ממש מתעקשים) המשפיעים בהיסטוריה ובניינטיז בפרט. באופן מפתיע, דווקא בארה"ב הם לא היו הצלחה מיידית אבל בישראל ובאירופה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני נשבע לכם ש- Ready or Not, הלהיט הענק של The Score התנגן לפחות פעם בשעה ב-MTV, מה שהכניס את ההיפ הופ מהדלת הראשית כמעט לכל בית בישראל.

REM- Automatic For the People

שנה בלבד אחרי ששחררו את Out of Time ואת המגה להיט ההיסטרי מתוכו, Losing My Religion, מייקל סטייפ וחבריו לא הורידו את הרגל מהגז ושחררו את אחד האלבומים שהגדירו את הניינטיז והגיעו לכל מתבגר ישראלי. שורת להיטים חורכת מצעדים כמו Man on the Moon, Drive, The Sidewinder Sleeps Tonite, ומעל כולם, Everybody Hurts, הבטיחו לאר.אי.אם שהות ניצחית בפנתאון הישראלי ושידור אינסופי בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עשו לנו לייק בפייסבוק!

אלבומים שהיו בכל בית בשנות ה-90