איש הכמעט: חייו ומותו של אגדת הרוק המפוספסת, ליאון ראסל

הפסנתרן וחלוץ הרוק, ליאון ראסל, הלך לעולמו וממשיך שנה מוזיקלית מלאת יגון. עמרי חורש, עורך בדסק התרבות של YNET, מספר בפוסט אורח מרגש במיוחד על האיש והאמן שעם קצת יותר מזל, יכול היה להפוך לאגדה.

רוצים לקרוא עוד כתבות ופוסטים? עשו לייק לעמוד הפייסבוק הרשמי שלנו>>

אלה זמנים בכלל לא טובים למוזיקאים. אחרי סוף השבוע השחור בו נפרד העולם מלאונרד כהן, עכשיו אנחנו מתבשרים על מותו של האמן הענק ליאון ראסל, שהלך היום לעולמו, והוא בן 74. מי הוא, אתם בטח שואלים את עצמכם, ולא במקרה. ליאון הוא מהמקרים שתעשיית המוזיקה לא אוהבת להתפאר בהם. היא מאוד אוהבת להשוויץ בהצלחות ענק, במוזיקאים מלאי להיטים, כאלה שמוכרים מיליוני אלבומים. אבל האמת היא שעל כל סופרסטאר, היו כמה כאלה שנכשלו בדרך אל התהילה.

הפסנתרן ליאון ראסל היה כישרון ענק, אבל כזה שלא הצליח מעולם להשחיל את עצמו לרשימה של הגדולים ביותר ולקבל הכרה בזכות עצמו, למרות שניגן עם  אלה שכן השכילו לעשות את זה: ג'ון לנון, ג'ורג' האריסון, הרולינג סטונז, ג'ו קוקר, אריק קלפטון, אלטון ג'ון ועוד רבים וטובים. אפשר רק לתאר מה עבר לו בלב או בראש כשהצטרף אליהם כמלווה, יודע שיש לו כמעט את כל מה שדרוש, אבל רק כמעט.

ליאון היה הבטחה ענקית בשנות ה-70, אחד הראשונים שחיברו רוק עם בלוז ועם פסנתר ככלי מרכזי. ככזה הוא השפיע עמוקות על אלטון ג'ון הצעיר ובהמשך על אמנים רבים נוספים. ראסל הוציא אלבומים שהוכיחו את הכישרון הענק שהיה אבל גם את הדבר החמקמק הזה שנקרא X FACTOR, שהוא אולי הדבר החשוב ביותר בתעשייה. הוא כנראה היה תמיד צעד אחד לפני הכוכבות. כישרון ענק שהתפספס ולא הגיע למספיק אנשים כמו שצריך היה, אולי אחרי מותו יקרה לו מה שלא קרה בחייו.

כמי שנולד באוקלהומה, הלב השורשי והפועם של ארה"ב, הוא ספג את הבלוז ותחילת הרוקנרול כנער. כבר בגיל 4 החל לנגן בפסנתר, כלי שילווה אותו לאורך כל הקריירה, למרות שהוא ילמד לנגן גם על כלים אחרים. אחרי שניגן במועדונים קטנים, הגיע בסוף שנות החמישים ללוס אנג'לס. לאורך שנות ה-60 כבר ניגן עם אמני ג'אז ובלוז מצליחים ובמקביל עבד על יכולותיו כמעבד. בלוס אנג'לס, עם החיבור לתעשיית המוזיקה, גם פיתח את יכולותיו כסולן ובשנות ה-70 כבר היה אמן סולו מוביל והוציא אלבומים כמו Carney ו- Wedding Album. וכמובן היה שותף ללא מעט מהצמתים המשמעותיים בעולם הרוק באותן שנים. רוצים דוגמה קטנטנה? הקונצרט למען בנגלדש. ויש עוד המון כאלה. אבל לא על זה אני רוצה להתעכב. כי ויקיפדיה כולם יכולים לפתוח, הרשות נתונה.

המקרה של ליאון ממחיש כמה אכזרית יכולה להיות האמנות וכמה לא הוגנים החיים לפעמים. היה לו הכל, לכאורה. ועדיין, הוא נשכח ונדחק אל אחורי ההתפוצצות של הרוק בסבנטיז. לא היה לו סיכוי של ממש. כי כישרון בלבד כנראה לא הספיק אז. ואולי ראסל דווקא מסמל, על דרך הניגוד, את הניוון שקרה לרוקנרול. כי הוא דווקא הלך בדרך שלא קידשה להיטים, ולא חתמה חוזי ענק, ולא מיתג את עצמו למוות. הוא פשוט עשה את המוזיקה שלו. ומי שלא טוב לו, יום טוב לו. כך קרה, שהמוזיקה של ראסל נשארה כמו קפסולת זמן חלקה ויפיפייה. לא תמצאו קופסאות ענק ממותגות עם כל האלבומים שלו, ולא פוסטרים ולא מופעי איחוד (וכולי תקווה שזה לא יקרה עכשיו, אחרי מותו). הוא פשוט עשה מוזיקה כי זה מה שאמור היה לעשות ב-74 שנותיו. וכשלא היו לו האמצעים, ישב בבית. והטוהר הזה שנשאר איתו, היה גם מה שהביא את המעריץ הישן שלו, אלטון ג'ון, להעניק לו חסד אחרון.

יום אחד ב 2009, במהלך חופשה משפחתית, אלטון האזין לאחד האלבומים הישנים של ראסל ולפתע מצא את עצמו דומע. המוזיקה הזו בעטה אותו 40 שנה לאחור, לתחילת הקריירה. אז הוא עשה את הדבר שרק מוזיקאים זקנים ועשירים יכולים לעשות – הרים אליו טלפון ואמר לו "הי ליאון, בוא נעשה אלבום יחד". ליאון ענה באדישות אופיינית, "אוקיי", למרות שבוודאי התרגש מאוד. כמעט קשה להאמין, אבל עבור ראסל שנשכח ונזנח זו היתה שליפה ממעמקי השכחה. כמו יד מושטת לתוך קבר. השניים נפגשו והקליטו את THE UNION, אלבום מלא רגעים יפים. אולי לא הטוב בקריירה של שני האמנים אבל מלא כבוד הדדי ענק למיזוקה וליצירה. האלבום לווה בסרט דוקומנטרי שניתן למצוא ביוטיוב.

אז עכשיו, כשהוא כבר לא איתנו, נשארה רק המורשת ושווה לחזור לשיר אחד מהאלבום הראשון של ליאון, A SONG FOR YOU. בטח לא שמעתם אותו בגירסה המקורית, אלא בקאבר. כי כיסו אותו הטובים ביותר – הקארפנטרס, הטמפטיישנס, ריי צ'ארלס, הרבי הנקוק, וילי נלסון, סימפלי רד וכן, גם דונה סאמר. שיר מושלם להקדיש לאהוב או האהוב שלידכם. פתחו רמקולים וזכרו את ליאון ראסל, האיש שסימל את מה שהרוקנרול קיווה להיות, אבל לא הצליח.

נכתב על ידי עמרי חורש, עורך בדסק התרבות של YNET

leon.jpg

מודעות פרסומת

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה"- פיגועי ה-11.9: מהזדהות למחאה

עם פיגועי ה-11.9 העולם מיהר לעמוד לצידה של ארה"ב בהגנה על ערכי הדמוקרטיה והחופש, אבל מהר מאוד ההזדהות הזאת הפכה למחאה בלתי מתפשרת במה שנתפס ככוחניות והדורסנות האמריקאית. 15 שנים לפיגועים ששינו לנצח את העולם. זמן טוב לשאול היכן אתם הייתם כשהעולם עמד מלכת?

סוף שנות התשעים. מהפכת הגראנג' מאחורינו, הבריט-פופ נושם את נשימותיו האחרונות ולהקות כמו טראוויס, קולדפליי ולינקין פארק הופכות לתופעות הכי גדולות בעולם. ואז זה מגיע, פיצוץ של רוקנ'רול אולד-פשן שמגיע מכיוונה של ניו-וירק בהנהגתם של הסטרוקס ואלבום הבכורה המופתי שלהם Is This It?. להקות כמו The White Stripes, Yeah Yeah Yeahs, LCD Soundsystem, TV On the Radio, Iinterpol, The Rapture ואחרים החזירו את הפוקוס המוזיקלי לארה"ב ולתפוח הגדול בפרט. אבל כל זה התגמד לעומת האירוע שיטלטל את ארה"ב ואת העולם המערבי כולו לאורך העשור כולו.

"היכן היית כשהעולם עמד מלכת…?"

בבוקר ה-11 בספטמבר, 19 חוטפים השתלטו על 4 מטוסים אזרחיים ושינו את העולם לנצח. מטוס אחד רוסק בכוונה תחילה אל  תוך בניין הפנטגון, 2 נוספים אל תוך בנייני התאומים וטיסה נוספת (טיסה 93) רוסקה על ידי נוסעי המטוס לאחר מאבק עם החוטפים בשטח פתוח בפנסילבניה. סך הכל נהרגו בהתקפה חסרת התקדים על אדמת ארה"ב, 2996 אזרחים במה שיהפוך להיות הפיגוע הגדול בהיסטוריה.

ההלם והבהלה שאחזו באזרחי ארה"ב ובעולם החופשי כולו, לא פסחו כמובן גם על שדה המוזיקה שמיד לאחר הפיגועים, כאילו קפא על מקומו. מוזיקה כמעט ולא התנגנה בימים הראשונים שלאחר האירועים. אנשים פשוט לא רצו להאזין לה. הייתה מן תחושת ריקונות ומועקה באוויר, וגישה שלילית על פיה האזנה למוזיקה לא לעניין עכשיו וממילא היא לא תצליח לעודד או למלא את הריקנות. רק לאחר תקופת עיכול קצרה בת כמה ימים, עברו תחנות הרדיו והטלוויזיה לשדר שירים עצובים, נוגים וכאלה שלא יכעיסו בטעות אף אחד, או במילים אחרות צנזורה. בין 156 האלבומים והשירים שנאסרו לשידור ביותר מ-1170 תחנות רדיו בארה"ב ניתן למצוא את Rage Against the Machine ואת Imagine של ג'ון לנון.

מהר מאוד הגיעו גם מופעי ההצדעה ואיסוף התרומות לגיבורים במדים שסיכנו את חייהם בעת האירוע בכדי למצוא ניצולים בין ההריסות וכמובן מופעי ואלבומי צדקה לזכר הנופלים ובני משפחותיהם. אמנים רבים התייצבו לדגל ושרו את מיטב שיריהם, לעיתים בביצועים חדשים, על מנת להקל ולו במעט על הסבל והפניקה שאחזו בכולם.

"האמריקאי הזועם…"

כאמור, בתקופה הראשונית שלאחר הפיגוע הציפו את ארה"ב עשרות שירים שהמכנה המשותף שלהם היה הפטריוטיות. הכאב התחלף בזעם ולאומניות חסרת פשרות. מקום לדיון פתוח או פלורליסטי ממש לא היה. דוגמה לגישה הפטריוטית שמרנית הזאת ניתן לראות בשירו של טובי קית', Courtesy Of The Red, White And Blue (The Angry American) שמתהדר בליריקה "מבריקה" ו"מחבקת" נוסח: "אתם עוד תצטערו על זה שהתעסקת עם ארה"ב, כי אנחנו נדחוף לכם מגף לתחת". 

מקרה זכור נוסף הוא המקרה של הדיקסי צ'יקס, להקת הקאנטרי הנשית מטקסס, שהעזו לבקר את התנהלותו של ג'ורג' בוש ולומר בהופעה באנגליה כי הן מתביישות שהן והנשיא בוש הגיעו מאותו מקום. מיותר לציין שהציבור האמריקאי, בעיקר הטקסני והשמרני, ממש לא אהבו לשמוע את ההתבטאות הזאת והחרימו את הלהקה כולל שריפת חולצות שלה והשלכה המונית של אלבומיהן לפחים ענקיים. הסיפור, שזכה לתהודה ציבורית רחבה, אך תועד בסרט דוקמנטרי בשם Dixie Chicks: Shut Up and Sing.

רק לאחר תקופת הצטננות מסוימת, הזעם התחלף בחשבון נפש במה שמכנה קלונן במאמרו: "פטריוטיזם ליברלי". המוזיקה שאפיינה את הזרם או התקופה הזאת, הייתה הרבה יותר "רגועה". היא לא קראה לנקמה אלא להתכנסות וחשבון נפש, השלמה עם זכר הנופלים ותחייה מחודשת של האומה האמריקאית. סוג של עצב מהול בתקווה.

דוגמאות לגישה זו ניתן למצוא בין היתר בשירו של פול מקרטני, Freedom, אצל ג'קסון, Where Have You Been When The World Stop Turning, אבל יותר מכל באלבומו של ברוס ספרינגסטין, The Rising ,מ-2002. האלבום ה-12 במספר של "הבוס" נחשב לאחד האהובים שלו בעיקר בזכות הדרך העדינה ומלאת הקסם בה הוא מתמודד עם האירוע הטראומתי. מצד אחד הבוס מבכה את זכר הקרבנות אך מצד שני הוא גם מתפלל לעתיד אופטימי יותר עבור האומה האמריקאית וגיבוריה תוך שהוא מחזק את אזרחיה ומתפייט על האופן בו היא תמיד קמה לתחייה חזקה יותר ומאוחדת יותר. " שמיים של אהבה, שמיים של דמעות. שמיים של תהילה, שמיים של עצב. שמיים של חמלה, שמיים של פחד. שמיים של זיכרון, שמיים של צל כבד… שמיים של כמיהה, שמיים של ריקנות. שמיים מלאים, שמיים של חיים מבורכים" (The Rising).

"לפעמים הפיתרון גרוע מהבעיה…"

מבחינה פוליטית, בתקופה שאחרי האסון, ארה"ב הייתה בשיא תהילתה. העולם המערבי כולו התאחד מאחורי דגל ארה"ב ומה שהוא יצג. תנחומים, והצעות לעזרה התקבלו מכל עבר, ולכן כשנשיא ארה"ב, ג'ורג' בוש, הכריז על "המלחמה בטרור" לחיסול אל-קאעידה ושות', העולם כולו הביע הזדהות ומדינות רבות החל מבריטניה וצרפת ועד ספרד ואיטליה, אף לקחו חלק פעיל בלחימה.

אך בעוד שהמלחמה באל-קאעידה נתפסה כלגיטימית, הפלישה האמריקאית לעיראק ב-20 במרץ 2003, הסיטה את דעת הציבור מאהדה כלפי ארה"ב להתנגדות וזעם על המלחמה המיותרת שכפתה על מעצמות העולם. למרות שג'ורג' בוש ראה ברודן העיראקי, סדאם חוסיין, כחלק מציר הרשע וככזה המעוניין לפתח נשק להשמדה המונית, שאר העולם לא השתכנע והפלישה נתפסה ככזאת המתבצעת מתוך מניעים כלכליים (נפט) ואסטרטגיים שהקשר בינם לבין מלחמה אמיתית בטרור רופף. וזה עוד בלשון המעטה.

גם עולם המוזיקה הגיב לשינוי האקלים הפוליטי כלפי ארה"ב ובניגוד לגישות הפטריוטיות והפטריוטיות ליברליות שחיבקו את ארה"ב ושאפיינו את התקופה שלאחר הפיגועים, החל להנפיק שירי מחאה לא מתפשרים כלפי המדיניות הכוחנית של ארה"ב וג'ורג' בוש בפרט.

המחאה הגיעה מכל ז'אנר ומכל מקום בעולם. בין היצירות המרכזיות שביטאו את מחאת התקופה ניתן לציין את American Idiot של גרין דיי שנכתב בהשפעה ישירה של פיגועי התאומים והמלחמה בטרור. באלבומם הסופר מצליח והאופראי, מתארים גרין דיי את ארה"ב כמקום שטוף מוח, גזעני המוכן למלחמה חסרת פשרות באויבים הן מבפנים והן מבחוץ. אליהם הצטרפו עוד עשרות להקות ואמנים כגון רדיוהד עם אלבום המופת המחאתי שלהם, Hail to the Thief, כאשר מחאות ארסיות ניתן היה למצוא גם בעולם הפופ. כאן ראוי לציין את אלבומם המעולה של הפט שופ בויז, Fundumental, גם כן משנת 2006, המתאר את העולם כמקום מפחיד ופרנואידי ותוקף בצורה חסרת תקדים את ג'ורג' בוש וטוני בלייר, ראש ממשלת בריטניה, שהיה שותף מלא למלחמה בטרור של בוש.

"התקומה"

פיגועי ה-11.9 הוא מהמאורעות הטראומתיים ביותר בתולדות ארה"ב והעולם החופשי. זו הייתה התקפה ישירה על ערכי המערב וכל מה שהוא מייצג מבחינה כלכלית, פוליטית ותרבותית. התגובות  המוזיקליות לאירועים מלמדות עד כמה המוזיקה מושפעת מהלכי הציבור ועד כמה היא משחקת תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל. מדהים לראות (ולשמוע) איך ניתן ללמוד ולהבין היסטוריה פוליטית דרך האזנה למוזיקה ועד כמה הקשר בין לבין החברה והתרבות בה היא נוצרת הוא הדוק. השירים והמוזיקה שליוו את התקופה, יבטיחו ששום דבר לא יעלם אל תהומות הנשייה של ההיסטוריה.

הפט שופ בויז שרים על מערכת היחסים בין ג'ורג' בוש וטוני בלייק ב-Top of the Pops כשרקדני הרקע שלהם חובשים מסכות של שני המנהיגים.

הצטרפו לקהילה של מועדון תרבות בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה שאני מעביר במסגרת עבודתי האקדמית ועל מאמרו של מרטין קלונן, "התגובות המוזיקליות לפיגועי האחד עשר בספטמבר" משנת 2004.

לקריאה מורחבת:

Cloonan, M. (2004). Musical responses to September 11th: From conservative patriotism to radicalism. In: Helms D & Phleps T. (Ed.), 9/11 – The world's all out of tune Populäre Musik nach dem 11

september112september11