חכמת ההמונים או פלצנות המבקרים? על מצעדי העשור של גלגל"צ

פרויקט מצעדי העשור של גלגל"צ הדגיש שוב את הפער העצום שבין המוזיקה שהקהל אוהב לבין המוזיקה שהמבקרים רוצים שהקהל יאהב.  

בשבועות האחרונים מדינה שלמה התכנסה למשימה קריטית שהטילה עליה תחנת גלגל"צ: לדרג מחדש את שירי העשור של שנות השבעים, השמונים, התשעים והאלפיים. כל זה כטיזר לקראת מצעד העשור הנוכחי שיתקיים בסוף השנה.

האמת? סחטיין עליהם. הבאז סביב ההצבעות והתוצאות היה אדיר, עם סביבות חצי מיליון מצביעים! המון זמן שלא היה שיח ער כל כך סביב מוזיקה במדינה שבה רוב האייטמים בנושא מסתכמים בשאלה הרת גורל אחת: עומר אדם סולד אאוט בפארק הירקון או לא.

באנר מועדון תרבות

מוזיקה "טובה" VS מוזיקה "רעה"

בתוך כל הדיונים, הויכוחים, המאמרים והניתוחים, אפשר היה להבחין בהתגבשותן של שתי קבוצות עיקריות: בפינה הימנית עמדו "המצדדים"- אלה שהיו מרוצים מהתוצאות ולא תהו לרגע איך זה ש- Baby One More Time הגיע למקום השני בדירוג העשור של שנות ה- 90. 

מולם עמדו "המבקרים" (או "הפלצנים" אם תרצו), שגלגלו עיניים כלפי התוצאות ודפקו את הראש בקיר כשפייבמנט אפילו לא היו מועמדים במצעד הניינטיז.

מה שהדהד מהשיח בין שתי הקבוצות הללו, הוא המתח הבלתי נגמר בין מה ש"רע" ומה ש"טוב", מה ש"כיף" לבין מה ש"חשוב" (שימו לב כמה מרכאות יש בפוסט הזה ולא בכדי).

סיימון פרית', סוציולוג המוזיקה המפורסם בעולם, קבע כבר מזמן שהכרה אומנותית אינה עולה בקנה אחד עם הצלחה מסחרית (בריטני ספירס מוכרת מיליונים אבל לא מוערכת אומנותית בזמן שפייבמנט מוערכים אומנותית אבל סביר להניח שרובכם לא שמעתם עליהם בכלל) וזה בדיוק מה שהצית את שלל ויכוחי הרשת סביב המצעדים. אותו סטטוס לא פתור שבין פופולארי למוערך, חשוב לזניח, טוב אל מול רע.

מצד אחד המבקרים תמיד "מלמדים" אותנו לאיזה אמנים, אלבומים ושירים חשוב שנאזין. הם כותבים עבורינו בצורה מנומקת ומפולפלת למה אנחנו חייבים לאהוב את ה"פיקסיז" ולסלוד מקייטי פרי או למה חשוב שנקשיב ל"וולווט אנדרגראונד וניקו" ולאו דווקא לספייס גירלז.

מצד שני מוזיקה בצורתה הטהורה ביותר נועדה לגרום לנו גם להתרגש, להרגיש, לשכוח מצרות היום יום ולהתנתק. היא מקום מפלט בין אם אתם מתחברים לביטלס או לטייק דאת. אז מה נכון? 

המזל הוא שאין "נכון" או "לא נכון" במוזיקה. למרות כל המצעדים, התוכניות, הספרים, המחקרים, המאמרים, הקורסים והיומרות השונות, בסופו של דבר מדובר בטעם אישי נטו וכל אחד זכאי ליהנות מהמוזיקה שעושה לו טוב.

מה בכל זאת אפשר לקחת מתוצאות המצעדים?

אז בואו נצלול רגע יותר לעומק אל תוך מצעדי העשור של גלגל"צ. קודם כל חשוב לקחת כל מצעד כזה או אחר בערבון מוגבל הרי כל דושבאג יכול לפרסם מצעדים כאלה, הנה, אפילו אני עשיתי את זה כשדירגתי את שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80 (בקרוב יעלו 90 השירים הגדולים של הניינטיז אז סטיי טיונד).

כל מצעד כזה גם בהכרח ישתנה על פי המקום בו הוא מתקיים, הקהל, הזמן, האווירה התרבותית ועוד מיליון פרמטרים כך שברור שמצעדים כאלה בישראל, בולגריה או אנגליה יניבו תוצאות שונות.

בישראל למשל, I Want it That Way של בקסטריט בויז נבחר במקום ה- 5 (!) בין 100 שירי העשור של שנות התשעים. הישג חסר תקדים ללהקת בנים שמעולם לא חוותה עדנה ממבקרי מוזיקה וזה עוד בלשון המעטה. אבל ביחס להיסטריה המקומית שיש סביבה בארץ זה די מובן. בשנת 2014 הלהקה שילשה(!!!) את כמות ההופעות שלה בארץ בעקבות הביקוש ולאחר מכן הגיעה שוב וסגרה סך הכל 5 הופעות סולד אאוט. מטורף.

במצעד שנות ה- 80 הגיע למקום השני "הללויה" הנפלא של לאונרד כהן, רק שאני בספק אם מישהו מהמצביעים מכיר בכלל את הגרסה של כהן לעומת זאת של ג'ף באקלי שנטחנת (בצדק יש לומר) כבר 20 שנה בגלגל"צ עד שהפכה לחלק מהפסקול המקומי.

גם להקות שהגיעו לארץ ההולכת ומוחרמת שלנו זכו לנשום אוויר פסגות בכל המצעדים (א-הא, גאנז אנד רוזס, בון ג'ובי, קווין, אלטון ג'ון, בקסטריט בויז ועוד). סך הכל תוצאות הדירוגים לא מאוד מפתיעות ואפילו די משקפות את הטעם המקומי: מסורתי, שמרני ופופולארי.

חשוב שוב לסייג ולזכור גם שסביר מאוד להניח שמצביעי המצעד משתייכים פחות או יותר לאותו חתך אוכלוסייה שגם נוטה להאזין לתחנה והטעם המוזיקלי של רוב המצביעים, איך נאמר זאת, דומה. אם רוצים נתונים מדויקים יותר על הרגלי הצריכה וההאזנה של המוזיקה בישראל יהיה נבון יותר להעיף מבט ברשימת ההזרמות של ספוטיפיי או יו טיוב. 

אה כן, וצריך לזכור שהתחנה הגבילה אותנו מראש לבחור מתוך רשימה מצומצמת למדי של 500 שירים שאף אחד לא יודע איך וכיצד הם נבחרו ושמסודרים על פי A-B-C. כך שלא ברור כמה כוח היה לאנשים לגלול עד לאותיות T,U או V (אולי זו הסיבה שקיבלנו 2 שירים של אלפאוויל אחד אחרי השני בעשירייה של שנות השמונים). 

באנר מועדון תרבות

עוד צריך לקחת בחשבון כי המצעדים של גלגל"צ מתקיימים שנים אחרי ולכן התוצאות שלהם שונות מאלה שהיו בזמן אמת. רק לצורך המחשה, שיר העשור "העדכני" של שנות ה- 80, Take on Me של א-הא, כלל לא נכנס ל- 100 השירים הגדולים של אותו עשור בזמן אמת. מטורף!

ולבסוף, כולנו אוהבים להתפרק על רגש הנוסטלגיה ולהיזכר בתקופה שהיינו יפים וצעירים ובשירים שנהגנו לרקוד לצליליהם במסיבות כיתה וגם זה נכנס לשיקולים האישיים שלנו כשאנחנו מדרגים.

האם עוד צריכים מבקרי מוזיקה?

אז OK, הבנו, הדירוגים הללו פופולאריים ולא בהכרח מייצגים ובלה בלה בלה… אבל מה זה אומר על מבקרי מוזיקה? כתבי מוזיקה? חוקרי מוזיקה ועכברי מעבדה שמשוכנעים שהביטלס זו התגלמות האלוהות ושלא יתכן ששני שירים של אבבא נכנסו לעשרת הגדולים במצעד שנות ה- 70.

רק בשביל לסבר את האוזן, במצעד 200 השירים הגדולים של עורכי וכתבי פיצ'פורק (אתר המוזיקה מהנפלאים והפלצניים ביותר שקיימים ושקובע טרנדים בכל עולמות האלטרנטיב והאינדי) Let it Be דורג רק במקום ה- 61 בעוד שבמצעד גלגל"צ הוא כבש את המקום הראשון. את הפסגה בפיצ'פורק כבש Life on Mars של דייויד בואי. כמובן שלא רק רק המקום הראשון היה שונה מהותית, אלא כל העשירייה הראשונה של אתר המוזיקה המפורסם הייץה שונה בתכלית מזו של גלגל"צ.

ההבדל בין הבחירות של הקהל הרחב, קרי גלגל"צ, לבין בחירות המבקרים הולכים ונעשים קיצוניים אף יותר אם מסתכלים על מצעדי העשור של שנות השמונים והתשעים של פיצ'פורק מול גלגל"צ.

בדירוג שנות השמונים של פיצ'פורק מככבים ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, גרנדמאסטר פלאש, Talking Heads, הסמית'ס- כולם אמני ענק אולטרה מוערכים שהקהל הישראלי זנח ולא הכניס אפילו ל- 100 הגדולים!

שיא הביזאר הוא בשנות ה- 90. בעוד שמאזיני גלגל"צ בחרו בבלדה הלעוסקה והדביקה, I Dont Wanna Miss a Thing, בפיצ'פורק הלכו על הקיצון ובחרו בלא פחות מאשר Gold Soundz של פאקינג פייבמנט כשיר העשור. סביר להניח שעשרה מתוך עשרה ישראלים בכלל לא שמעו על פייבמנט בחייהם.

גם עורכי המגזין הנחשב NME חשבו שונה מאוד מהקהל הרחב ובחרו כשיר העשור של הסבנטיז את God Save the Queen של הסקס פיסטולס, כשיר העשור של האייטיז את Blue Monday של ניו אורדר וכשיר העשור של הניינטיז את Common People המושלם של פאלפ ש… ניחשתם נכון, לא זכה להכנס למצעד גלגל"צ.

אז רגע אחד, אם הסמית'ס (איך הפאקינג סמית'ס לא נכנסו למצעד העשור של גלגל"צ?!) פייבמנט, פאלפ, ניו אורדר, ג'וי דוויז'ן, Human League ועוד רבים וטובים אחרים, כל כך טובים ו"חשובים"? למה הקהל הרחב, לפחות זה הישראלי, לא מצביע עבורם? ומעבר לזה? האם יש טעם בכלל במבקרי מוזיקה? האם הם משקפים לקהל הרחב משהו שהוא פשוט לא מעוניין לראות? והשאלה המעניינת ביותר: מה נזכור בעוד 50 או מאה שנה? את מה שפופולארי או מה שמוגדר כאיכותי?

האם נזכור לעד את (Blue (Da Ba Dee שאיכשהו מצא את עצמו במצעד שנות התשעים של מצביעי גלגל"צ ולא את Neutral Milk Hotel שאחראיים לאחד מאלבומי האינדי החשובים של הניינטיז ובכלל?!

כמובן שהשאלה עצמה מעט בעייתית ומתחכמת, אבל כנראה שהתשובה תהיה גם וגם. אנחנו תמיד נשמור מקום חם בלב ללהיטים שגדלנו עליהם, בין אם הם מטופשים או סתם כיפיים, אבל מצד שני נמשיך להאזין גם למוזיקה שיוצרת עבורינו ערך קצת יותר "מעמיק".

הרי אם היינו מסתמכים רק על מצעדי מכירות או דירוגים כאלה ואחרים אז להקות שאינן משחררות כלל סינגלים או "להיטים" כמו ארקייד פייר, Beach House, הסטרוקס (שאלבום הבכורה שלהם נבחר על ידי NME כאלבום העשור), הנשיונל, בון איבר ואפילו ארקטיק מאנקיז היו נעלמות לחלוטין מהמפה. אבל המציאות מראה אחרת משום שבפועל מדובר באמנים ענקיים ענקיים, הדליינרים בפסטיבלים הגדולים בעולם שנהנים מביקורות נלהבות ופופולאריות לא רעה בכלל (בלשון המעטה).

העובדה שטרילוגיית ברלין של דייויד בואי לא ממש סיפקה "להיט" לא מנעה ממנה להיות מהמשפיעות והאהובות בהיסטוריה של המוזיקה.

אנחנו נוטים לקחת קשה את העובדה שאנשים לא מתחברים לסגנון המוזיקלי שלנו. במידה רבה, המוזיקה שאנחנו מאזינים לה מגדירה מי אנחנו וזה הופך אותנו לרגישים, זו הסיבה גם שבגללה המצעדים הללו של גלגל"צ, כמו המון אחרים תמיד יוציאו מאיתנו כל כך הרבה אמוציות. 

בקיצור, זה לא משנה לאיזה מוזיקה אתם מאזינים, כל עוד אתם מאזינים למוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault (1)

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים

לפני קצת יותר משנתיים פרסמתי כאן רשימה של 10 קלאסיקות מפורסמות שאף אחד לא ממש ידע שהם למעשה קאברים. מאז ועד היום מדובר באחד מהפוסטים הכי פופולריים וקיבלתי אינספור פניות לרשימה נוספת. אז לאור בקשת הקהל והעובדה שפורים עוד שניה איתנו, קבלו 10 קאברים נוספים שלא ידעתם שהם קאברים. לחלק א' של הקאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לעוד קאברים מעולים ששווים האזנה
Ugly Kid Joe- Cats in the Cradle (במקור של Harry Chapin)

בתחילת שנות ה-90 הרוק האלטרנטיבי היה בשיאו ובין פרל ג'אם, נירוונה וגאנז אנד רוזס היו גם Ugly Kid Joe ששיחררו ב- 1993 את אלבום הבכורה הלא רע שלהם, America's Least Wanted. הסינגל הראשון מתוכו, Everything About You, הפך ללהיט ענק לאחר שנכלל בסרט הקאלט "עולמו של ויין" אבל זה כלום לעומת הסינגל החמישי(!) של הלהקה מתוך האלבום, Cats in a Cradle שמכר למעלה מחצי מיליון עותקים באר"ב לבד. לא רע ללהקת רוק אלטרנטיבי.

עד היום מדובר באחד הסינגלים האייקונים ביותר מהניינטיז, רק שאף אחד לא יודע שהוא נכתב בכלל בסבנטיז על ידי זמר הפולק, הארי צ'אפין, שאפילו היה מועמד עליו לגראמי. או כמו שסיכם זאת מצוין אחד המגיבים על השיר ביוטיוב: "מתוך 17,000,000 הצפיות שיש לשיר הזה, מעניין כמה יודעים שזה קאבר?". ניחוש שלי, לא הרבה.


Led Zeppelin- Dazed and Comfused (במקור של ג'ק הולמס)
ב-25 באוגוסט, 1967, זכה הסינגר סונגרייטר, ג'ק הולמס, לחמם את ה- Yardbirds בהופעתם בניו יורק. גיטריסט הלהקה, בחור צנוע שהולך לשנות לנצח את עולם הרוק, בשם ג'ימי פייג' שמע את אחד משיריו של הולמס והחליט לאמץ אותו יחד עם ציפורי החצר.
לאחר שציפורי החצר התפרקו, אימץ פייג' מחדש את השיר, הפעם עם ההרכב החדש שלו, The New Yardbirds. אחרי שהוסיף מילים חדשות לשיר ושינה את שם הלהקה ל- Led Zeppelin…. נו, השאר היסטוריה.

באנר מועדון תרבות
Pet Shop Boys- Go West (במקור של ה- Village People)

אחרי ההצלחה האדירה לה זכו בשנות השמונים, הפט שופ בויז הוכיחו שיש להם מה למכור גם בניינטיז עם אלבומם החמישי והמעולה Very. אם עד אז היינו רגילים לראות את הצמד הבריטי עוטה בעיקר טוקסיד וארשת פנים רצינית, הרי ש- Very נתן דרור לאקצנטריות של הצמד הן מוזיקלית והן ויז'ואלית עם שלל קליפים זכירים ביותר ומלהיבים הכוללים עבודות מחשב פורצת דרך, כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות ועוד.

ההצלחה של האלבום לא פסחה על ישראל בה זכו הצמד בתואר להקת השנה ושיר השנה עם Go West. השיר הזה היה כל כך מצליח בישראל עד שחברת אסם אימצה אותו ואת הקליפ ליצירת פרסומת לקטשופ שלה (תודו שעד היום אתם מזמזמים "קטשופ עומד לו על הראש…"). רק גם כאן לא הרבה אנשים יודעים שמדובר בכלל בקאבר לשיר של ה- Village People מ- 1979. בעוד הויליג' פיפל שרו על אוטופויה הומוסקסואלית הפט שופ בויז הקנו לשיר נופח אירוני (כיאה לכל השירים שלהם) שכן אוטופיה כזאת לא באמת יכולה או אפילו צריכה להתקיים. למרות שלדעתי מדובר באחד השירים הכי פחות טובים של הצמד, אין ספק שמדובר בקלסיקת פופ.

Frank Sinatra- My Way (במקור של Claude François)

טוב זה כבר ממש על גבול המאכזב. כששידרתי ברדיו במהלך לימודי התקשורת שלי במכלת ספיר, נהגתי לחתום כמעט כל שידור בשיר האדיר הזה של פרנק סינטרה (ידעתי שסבתא שלי מאזינה ורציתי לשמח אותה. גם לי יש נשמה מסתבר). אבל נשבע לכם שאפילו אני לא ידעתי באותם זמנים שמדובר בקאבר.

את המילים לשיר כתב פול אנקה לסינטרה, שניה לפני שהאחרון רצה לפרוש מעולם המוזיקה ללחן של שנסון צרפתי ששר קלוד פרנסיס. התוצאה אולי לא ממש מקורית אבל מדהימה.

Aritha Franklin- Respect (במקור של אוטיס רדינג)

זה באמת אחד המדהימים. אחד משירי ההעצמה הנשית הכי גדולים בהיסטוריה, כל כך מזוהה עם קולה העצום של המאמא, ארית'ה פרנקלין, עד שהוא מחק לגמרי את העובדה שמי שכתב ושר אותו במקור הוא בכלל אוטיס רדינג. זהו, באמת שאין לי מה לומר יותר. אתם חייבים להודות שלא ידעתם את זה.

Bjork- It's oh so Quiet

ביורק היא בלי שום ספק מהיוצרות המרתקות בדורה. הרפרטואר שלה נוגע במגוון עצום של ז'אנרים לרבות אוונגרד ודברים שלא המציאו להם עדיין שם. מתוך כל זה אחד הלהיטים המוכרים ביותר שלה הוא דווקא פיסת המיוזיקל המעיקה הזאת שיצאה ב- 1995 והפכה ללהיט ענק, בעיקר בגלל הקליפ שבוים של ידי ספייק ג'ונס.

באנר מועדון תרבות

אלוהים יודע מה עבר לביורק בראש כשהחליטה מכל השירים בעולם לעשות קאבר דווקא לשיר של הזמרת האמריקאית, בטי האטון, משנת 1951, שהוא בעצמו קאבר לשיר גרמני משנת 1948 בשם Und jetzt ist es still של הורסט וינטר. התבלבלתם? גם אני. בכל מקרה למרות שאני מת על ביורק ולא סובל את השיר הזה, כנראה שהבחירה בו הייתה נכונה כי הוא הפך לאחד מלהיטי הניינטיז הגדולים ביותר, היה מועמד לשישה פרסי MTV, בילה למעלה משלושה חודשים במצעד הבריטי ומכר בסביבות חצי מיליון עותקים. לא רע, אפילו אם הוא לא נבחר על ידי המעריצים שלה להכלל באוסף פרי בחירתם ב-2002.

No Doubt- It's My Life (במקור של Talk Talk)
לפני שפצחה בקריירת סולו מזעזעת, עמדה גוון סטפני יחד עם אנוק, דולורס או'ריורדן, שירלי מנסון ואחרות בחזית הרוקנ'רול הנשי של הניינטיז.

אני מודה שלא הייתי מחובבי גוון סטפני וחבריה ל- No Doubt, אבל עם ההצלחה שלהם קשה היה להתווכח. אחרי שורת להיטים כמו Just a Girl, Spiderwebs, Sunday Morning וכמובן Don't Speak החרוש, שחררה הלהקה בשנת 2003 אוסף להיטים ראשון. בכדי לקדם אותו הייתה זקוקה הלהקה לסינגל חדש, אבל סטפני לא הייתה במוד לכתוב חומר חדש עם ההרכב מפני שהייתה עסוקה בהקלטות אלבום הסולו הראשון שלה.

לאור המצב החליטו חברי ההרכב לנסות ולהקליט קאבר. לימים סיפרו כי העבודה הייתה סיזיפית והם ניגנו והתאמנו על עשרות קאברים, אחד מהם היה Don't Change של INXS. בסופו של דבר הם היו מרוצים מהגרסה שהגו ללהיט של Talk Talk מ- 1984 והחליטו ללכת עליו. בחירה טובה שהביאה להם להיט ענק נוסף ומועמדות לגראמי.

Joan Jett and the Blackhearts- I Love Rock 'N' Roll (במקור של The Arrows)

בשנת 2015 נכנסה, "סנדקית הפאנק" האמריקאית, ג'ואן ג'ט, להיכל התהילה של הרוקנ'ול. נכון, היא אחת מהנשים הראשונות שנתנו בראש בסבנטיז אבל אין ספק שאת הבחירה בה היא צריכה לזקוף לטובת הקאבר שעשתה לשיר I Love Rock 'N' Roll. למרות שבוצע על ידי אינספור אמנים כולל בריטני ספירס (WTF) השיר הזה הפך להיות מזוהה עם ג'ואן ג'ט ואף הפך לאחד מהמנוני הרוקנ'רול הגדולים בהיסטוריה. רק חבל שאף אחד לא ממש יודע שמי שהצהירו ראשונים על אהבתם לרוקנ'רול היו ה- Arrows הבריטים עוד ב- 1975.

Madonna- Ray of Light

4 שנים לקח למדונה לשחרר אלבום חדש אחרי Bedtome Stories מ- 1994. 4 שנים בהם הפכה לאמא, שיחקה בתפקיד הראשי בסרט אוויטה, התעמקה בקבלה והעלתה חשש שימי התהילה שלה מאחוריה. אבל חמושה במפיק העל, ויליאם אורביט, חזרה מדונה בענק עם Ray of Light שנחשב לאחד האלבומים הטובים ברפרטואר של הזמרת ובניינטיז בכלל.

בין שלל הלהיטים שיצאו מתוך האלבום בלט שיר הנושא האלקטרוני במיוחד, בואכה טראנס, שחרך את המצעדים והביא לזמרת זכייה יוקרתית בגראמי. אבל מה שבאמת מעניין זה שהשיר הוא קאבר לשיר Sepheryn- Ray of Light של צמד הפולק Curtiss Maldoon. קראתם נכון. שיר פולק לא פחות ולא יותר. תודו שזה די מדהים.

זוהר ארגוב- בדד (במקור של הברנשים של פיאמנטה)

תכלס זה לא אמור להפתיע שלהיט מזרחי הוא קאבר. רוב השירים המזרחיים מבוססים על "לחנים טורקים/יווניים עממיים" ודומיהם. ובכל זאת מעטים ידעו שהשיר שכי מזוהה עם מלך הזמר מזרחי בכל הזמנים, השיר שהגדיר מחדש את הז'אנר הים תיכוני הוא למעשה קאבר.

השיר המלנכולי הזה פורסם לראשונה באלבום הבכורה של "הברנשים של פיאמנטה" בהנהגתו של המוזיקאי ומחלוצי הג'אז הישראלי, אלברט פיאמנטה אך לא זכה לתהודה משמעותית. 12 שנים אחר כך הקליט את השיר זוהר ארגוב והשאר כמאמר הקלישאה, היסטוריה.

בונוס:
Lou Bega- Mambo No. 5

מדהים איך אפשר לקחת שיר גרוע ולהפוך אותו לעוד יותר גרוע. ותודה ללו בג הגרמני שהחליט לשלוף מהאוב קטע ממבו משנת 1949 שהפך בקלות לאחד משירי הפופ המעצבנים בהיסטוריה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ray-of-light-madonna

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה. החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד. זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

לא תפרגנו בלייק? תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים. אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת. תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

אלבומי בכורה

7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים

אתם יודעים מה אומרים, אין שני לרושם ראשוני. קבלו 7 שירים שפותחים בצורה מושלמת שבעה אלבומים קלאסיים. 

Arcade Fire- Neighborhood #1
מתוך האלבום: Funeral 

המהות של שיר פתיחה היא להכניס את המאזין לאווירה הכללית של האלבום, וזה בדיוק מה שעושה Neighborhood #1, שפותח את אלבום הבכורה המופלא של ארקייד פייר מ-2004. האלבום הקודר שעוסק ברובו במוות נפתח בצלילי פסנתר קרירים, אפלוליים, מהורהרים וכל כך יפים המלווים בטקסט על עולם פוסט-אפוקליפטי מפחיד. העולם הזה קפוא ומכוסה שלג שמסתיר לא רק את בנייניו הפיזיים אלא גם את הזיכרונות והעבר. שיר יפה עד כדי כאב שמגלם בתוכו את כל העצב המלווה אותנו בחיים וגם במוות ומהווה את האינטרדוקציה המושלמת ליצירה מטלטלת כמו Funeal.

Guns N' Roses- Welcome to The Jungle
מתוך האלבום: Appetite For Destruction

כשויליאם ברוס רוז הגיע לראשונה לקליפורניה מאינדיאנה מולדתו, הוא הרגיש שהוא הגיע לג'ונגל. ג'ונגל מטורף ומשוגע שהיה שונה מכל מה שהוא הכיר עד היום. אז הוא שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר ותיעד את תחושותיו בקלאסיקת הרוק המופלאה הזאת שפותחת את Appetite For Destruction, מאלבומי הרוק הנמכרים והמצליחים בהיסטוריה. אין תחליף לאדרנלין שמבעבע בגוף ברגע שמתחילים להתקיף אותך צלילי הגיטרה של סלאש. החשש הקל שמשתלט עלייך, הפארנויה. אתה יודע שגילית עולם חדש של רוק לא מתפשר ו- Welcome to The Jungle הוא כרטיס הכניסה המושלם בשבילו.

The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
מתוך האלבום: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

שתי דקות ושתי שניות ששינו את העולם. כשחובבי מוזיקה בכל העולם לחצו לראשונה פליי על אלבומם השמיני של ארבעת המופלאים הם פשוטו כמשמעו היו בהלם. אף אחד לא ידע או הבין בכלל שב- 1967 אפשר לייצר כאלו צלילים וכזאת מוזיקה. ריף הגיטרה של הריסון, התזמור הקלאסי, הסמפלים, כולם הכינו את הקרקע לביטלס "החדשים" ובפעם הראשונה בהיסטוריה, גם המבקרים הכי קיצוניים הסכימו שעידן חדש של מוזיקה החל.

Radiohead- Everything in it's Right Place
מתוך האלבום: Kid A

בשנייה ש- Everything in it's Right Place מתחיל להתנגן מבינים שזאת האשכבה המוזיקלית של תום יורק לרדיוהד של פעם. השירים שהרכיבו את Pablo Honey את The Bends ואת רובו של OK Computer כבר לא יחזרו. המלך מת, יחי המלך.

באופן אישי אני מחובבי רדיוהד האלקטרוניים ו- Kid A הוא מהיצירות היותר יפות ואמיצות שיצא לי לשמוע בשלושים השנה האחרונות. והאמת היא שאין דרך יותר יפה וקסומה יותר לפתוח אותו מאשר עם  Everything in it's Right Place הכל כך יפה, מהרהר ופשוט שונה. הזיה, סיוט, קסם, כל מילה תהיה במקום בניסיון לתאר את הטלטלה המוזיקלית הזאת וזה חלק ממה שהופך בכלל את רדיוהד לכזאת להקה אניגמטית ומצליחה. אגב, גם המותחן הפסיכולוגי המהרהר, "ונילה סקיי", משנת 2001 נפתח לצלילי הקטע הזה. ללא ספק בינגו.

Bon Iver- Perth
מתוך האלבום: Bon Iver

כל שיר באלבומו השני של של הפרויקט של ג'סטין ורנון מתייחס למיקום גיאוגרפי אחר. זהו מן מסע פיזי ורוחני המוביל אותנו אל תוך נבחי נפשו של האדם על שלל רגשותיו ותחושותיו וכנראה שאין שיר מושלם יותר להכניס אותנו לאווירה הזאת מאשר Perth.

קשה לי לתאר במילים את היופי הנשגב הפורץ החוצה מצלילי הגיטרה הראשונים של השיר. קול הפלסט של ורנון שמצטרך לאחר מכן מפלח גם הוא את הנשמה, רגע לפני שהתפרצות תופים גדולה מרעידה את הלב ומוכיחה לנו שיש לנו כאן עסק עם יצירה אחרת. כזאת שלא לוקחת את המאזין כמובן מאליו. כזאת שמוכיחה לנו שגם אחרי עשרות שנים של מוזיקה, עדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש. Perth הוא רק חלק אחד ממה שהופך את Bon Iver לקלאסיקה מדרנית שאתם חייבים להאזין לה.

Pink Floyd- Shine On You Crazy Diamond
מתוך האלבום: Wish You Were Here

שום רשימה כזאת לא תהיה שלמה ללא לפחות שיר אחד של פינק פלויד. זה לא באמת משנה איזה שיר פתיחה שלהם תבחרו, אין אלבום של הפלוידס שלא מתהדר באינטרו מהדהד על גבול המושלם. החל מ- Atom Heart Mother המתקדם ועד ל- Cluster One המינורי, פינק פלויד תמיד ידעו לפתוח את האלבומים שלהם כמו שצריך.

אך אם בכל זאת צריך לבחור, כנראה ש- Shine On You Crazy Diamond, המחווה בת ה-13 וחצי דקות לסיד בארט שפותחת את Wish You Were Here, היא באמת הקטע הכי יפה שפותח איזשהו אלבום של פינק פלויד. כמו רכבת הרים רגשית ומטורפת במיוחד, מזמינה אותנו הלהקה לצלול אל תוך עולמו של בארט, לבכות על מר גורלו ולחגוג את הגאונות שלו. קטע מטלטל מתוך האלבום הכי אישי ואינטימי שפינק פלויד אי פעם שחררו.

The Cure- Plainsong
מתוך האלבום: Disintegration

כנראה הפתיחה המושלמת ביותר לאלבום שאי פעם שמעתי. פעמוני הרוח, השקט שלפני הסערה ואז התפרצות בלתי מרוסנת של רסיסי מוזיקה יפים עד כדי כאב. "שיר פשוט" זה התרגום המילולי של הקטע שפותח את האלבום הכי יפה של רוברט סמית' והקיור, אבל כמה סמלי שאן בו שום דבר פשוט. שטחי הסינתיסייזר, הגיטרה הכל כך מזוהה של סמית', הפעמונים, המצילות, כל אלה יוצרים מארג מוזיקלי כל כך מלא עד שאפשר לטבוע בו וכמה שאתם תרצו לטבוע בכל היופי הזה. שלמות היא מילה כל כך לא גסה במקרה הזה.

הקליקו עכשיו לפלייליסט שירי הפתיחה המושלמים של מועדון תרבות
YT

רוצים לקרוא עוד? להגיב? או סתם לפרגן? מוזמנים לעשות לייק בפייסבוק >>

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

7-d7a9d799d7a8d799-d7a4d7aad799d797d794.jpg

עדיין מריח כמו רוח נעורים: 25 שנה ל-Nevermind של נירוונה

ניכור, מרדנות, אהבה, חברות… Nevermind נוגע בכל הנושאים שלעד יעסיקו את בני הנוער ולכן הוא גם תמיד ישאר רלוונטי. 25 שנה אחרי, האלבום הזה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

ציון המועדון: ★★★★★

כש- Nevermind יצא הייתי רק בן 6. צעיר מדי בכדי להרגיש את הדף הפיצוץ של מהפכת הגראנג', ילד מדי בכדי להבין על מה כל הרעש הזה שמגיע מסיאטל. האמת היא שגם לא ממש גדלתי על המהפכה האלטרנטיבית שסחפה את העולם במחצית הראשונה של שנות התשעים. בזכות אחי הגדול התחנכתי על ברכי 'פינק פלויד', 'הקיור', 'גאנז אנד רוזס', 'אואזיס' ואחרים.

כנראה זו גם הסיבה שבגללה המוזיקה של השלישייה מאברדין וושינגטון (לא, הם לא מסיאטל) תמיד עברה מעלי. זה לא שהיא לא הייתה טובה או שלא האזנתי ל-Nevermind עשרות פעמים. אבל איכשהו, במשך המון שנים, האלבום הזה לא נגע בי כמו ש"אמור" היה לנגוע בי על פי כל המצעדים, הביקורות, הסרטים הדוקומנטריים והאגדה שהפך להיות.

באנר מועדון תרבות

שנים שניגנתי את Smells Like Teen Spirit, את Come as You Are ואחרים, אבל זה היה כאילו על אוטומט, משהו שאתה חייב להכיר ולנגן. בניגוד לתינוק שעל העטיפה האייקונית שלו, אני מעולם לא צללתי אל תוך Nevermind בניסיון אמיתי להבין מה יש בו.

אבל כל זה השתנה ברגע שהתחלתי לחוות אותו מחדש. אבל הפעם לא דרך העיניים שלי, אלא דרך העיניים של בני נוער אחרים.

עדיין מריח כמו רוח נעורים…

עם תחילת לימודי בבית הספר 'רימון' מיד אחרי הצבא, התחלתי להעביר גם שיעורי גיטרה. מהר מאוד גיליתי שיש פלייליסט די קבוע של שירים שכל הגיטריסטים הצעירים שעברו דרכי חלמו לנגן. בין היתר היו שם 'גרין דיי', 'פינק פלויד', 'לד זפלין', 'הביטלס' וכמובן, 'נירוונה'.

מכיוון שמורה לגיטרה הוא קודם כל פסיכולוג ורק אז מורה, שמעתי המון הסיפורים, הרהורים, חששות וחוויות השמורות רק לאלה החווים על בשרם את גיל ההתבגרות המבלבל. כך, למרות שלא הייתי שם בזמן אמת, האינטארקציה עם תלמידי הגיטרה שלי גרמה לי להתבגר מחדש עם Nevermind ולהבין אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

אם תרצו חוויתי התפרצות נעורים מחודשת הפעם  דרך עיניהם של עשרות בני נוער ומתבגרים מרדנים שרק רצו להתפוצץ על העולם עם גיטרה ביד. בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה הופך את Nevermind לאלבום אלמותי.

"אני גרוע במה שאני הכי טוב בו…"

עוד מימיו הראשונים, סוד ההצלחה של הרוקנ'רול היה נעוץ בעובדה שהוא פנה בעיקר לבני נוער. למעשה, לפני פריצתו בשנות ה-50, לא היה בכלל שוק כזה שנקרא 'בני נוער'. הסגנון החדש, הבועט והסקסי היה אנטיתזה לעולם המבוגרים הממסדי והמיושן והתאים כמו כפפה ליד עבור צעירי אמריקה ובריטניה שבדיוק נכנסו לגיל ההתבגרות- גיל בו הם מחפשים משמעות לחייהם ובעיקר דרך למרוד במוסכמות.

האפקט הזה הוא שהטעין לעד את הרוקנ'רול במשמעויות החתרניות שמלוות אותו עד היום, ולפסקול המושלם עבור צעירי העולם.

כמו עשרות אלבומים לפניו, גם Nevermind פונה לבני הנוער ולמרכיב האנטי קונפורמי שבהם. אבל ההבדל הוא שבעוד אלבומים אחרים מדברים על בני הנוער, Nevermind מדבר אל בני הנוער. אם להיות קצת פחות פיוטי, Nevermind הוא אלבום שמסתכל לבני הנוער בלבן של העין ועוסק בכל מה שמעניין אותם.

באנר מועדון תרבות

כך למשל, Smells Like Teen Spirit הוא המנון האאוטסיידרים המושלם. Breed הוא מחאה כנגד ההתברגנות, מוסד הנישואין וכל מה שמצופה מהצעיר הממוצע להיות כשיגדל. Come as You Are הוא שיר על צביעות ועל האופן בו אנשים מצפים ממך להתנהג. Lithium הוא שיר על תיעוב עצמי, ואם עדיין לא קלטתם את הנקודה אז אפשר למצוא כאן את כל הנושאים עליהם כותבים בני נוער ביומנים שלהם לפני השינה (או בסטטוס של 90 תווים בעידן הנוכחי).

דוברו של דור ה-X

כל שיר ב-Nevermind הוא חץ מדויק אל תוך ליבם של בני הנוער. אך זה בלבד לא היה מבטיח לאלבום חיי נצח. מה שכן סייע בכך הוא דמותו הכריזמטית להחריד של קורט קוביין שהפך בעל כורחו לגיבור (או אנטי גיבור, תלוי איך מסתכלים על זה) עבור אותו דור של צעירים.

בכדי שיצירה תצליח בקנה מידה כל כך גדול כמו שהצליח Nevermind, חייב להיות בה מרכיב אותנטי, ואין אדם אותנטי יותר שידבר לבני הנוער בגובה העיניים מאשר קורט קוביין- הילד הדחוי שבא ממשפחה מפורקת, סבל מהצקות, התמכרות לסמים, דיכאון ושהשיא שלו בחיים היה כשחזר לעבוד כשרת בבית הספר בו למד (השפלה שצילקה אותו לעד וזכתה למחווה בקליפ ל-Smells Like Teen Spirit).

אם יש יוצר שמכיר את נפשו המיוסרת של בן הנוער הממוצע הרי זהו קוביין שבמיומנות מופלאה וטונות של הזדהות ורגישות, שר לצעירי העולם בדיוק את מה שהם הרגישו. 25 שנים אחרי, זה עדיין עובד.

"היום מצאתי את החברים שלי, הם בתוך ראשי…"

Nevermind הוא לא אלבום פורץ דרך, הוא לא האלבום הכי טוב בכל הזמנים ולעזאזל הוא אפילו לא האלבום הכי טוב בניינטיז. אבל הוא כן אלבום נצחי כי הוא נוגע בנושאים שליד יעסיקו את בני הנוער…

אלבום שהביא מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים (לא דבר מובן מאליו) וכן הביא לאחת ממהפכות הרוק הגדולות  שידענו מאז שנות ה-50.

להקות אחרות שהגיעו בעקבות נירוונה כמו 'פרל ג'אם', 'סמשינג פאמפקינס', 'סאונדגארדן' ואחרות, חבות ל-Nevermind וקורט קוביין לא רק את ההצלחה שלהן, אלא את החשיבות שמתלווה אליהן כמי שהמשיכו את מהפכת הגראנג' והמשיכו להביע את קולם של הצעירים.

25 שנה לאחר צאתו,  Nevermind ממשיך להיות פסקול ההתבגרות המושלם של כל כך הרבה צעירים מסביב לעולם. 25 שנה אחרי, Nevermind ממשיך להיות רלוונטי עבור כל מי שחווה את גיל ההתבגרות. 25 אחרי, Nevermind הוא עדיין קולו של דור.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nevermindבאנר מועדון תרבות

12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

אהבה זה שוקולד, ורדים, פרפרים בבטן וכיף גדול… עד שהיא נגמרת. ואז, זה קצת פחות נעים. אז כשירות לציבור ולשבורי הלב, מועדון תרבות מציג מצעד יומרני להחריד של  12 שירי הפרידה הגדולים והיפים ביותר שיש. בלי השמאלץ של אדל, בלי הטחונים והמרגיזים נוסח I Will Survive, אבל עם הרבה שירים שיגרמו לכם לבכות. אז תכינו את הממחטות וזה.

Amy Winehouse- Back to Black

עד כמה שאיימי וויינהאוס הייתה נרקומנית, ככה היא הייתה מוכשרת. את Back to Black היא כתבה לאחר שאהובה המיתולוגי, בלייק פילדר, עזב אותה. "השיר הוא על כך שברגע שמסתיימת זוגיות כל צד חוזר להרגלים הנוחים שלו" סיפרה וויינהאוס ואף הוסיפה: "האקס שלי חזר לחברה הקודמת שלו ואני חזרתי לשתות". קסם.

Coldplay – The Scientist

הרבה לפני שכריס מרטין וקולדפליי הפכו לפצצת שעמום מתקתקה לבני 12 מינוס, היו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. אחת מהן היא The Scientist, מתוך האלבום השני והמעולה שלהם, A Rush of Blood to The Head.

השיר מגולל את סיפורו של מדען שכל כך תקוע בעבודה שלו עד שהוא מזניח לגמרי את אהובתו. ברגע שהוא מבין את את הטעות שלו ואת גודל ההזנחה הוא מבקש שתסלח לו ותיקח אותו בחזרה: "יהיה כל כך חבל להיפרד… קחי אותי בחזרה להתחלה". 


Guns N' Roses- Don't Cry

אקסל רוז הוא ללא ספק אחד האנשים היותר פסיכופתיים בעולם הרוק, ועם זאת אף אחד לא יקח ממנו את היכולת לכתוב המנוני רוק מרגשים ונפלאים שעושים צחוק ממבחן הזמן, על אף שהמבקרים מעולם לא השתגעו עליהם.

Don't Cry הוא מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אני אאזין להם, הם ירגשו אותי כל פעם מחדש. אמנם לא מדובר בשיר פרידה "קלאסי" אבל בכזה שמלווה לבבות שבורים כבר שנים רבות.

"נשקי אותי לפני שאת אומרת לי שלום…". מבקש אקסל אבל גם מבין שלא משנה עד הפרידה היא כואבת, "את תהיי בסדר, את תרגישי טוב יותר מחר…".


Police- Every Breath You Take

תראו, אני לא חובב גדול של סטינג ו"פוליס", באמת שלא. אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שכל הקלאסיקות האלה שמוקצות אצלנו מחמת מיאוס, יש סיבה שקוראים להן קלאסיקות. מדובר בשירים גדולים מהחיים שמצליחים לחצות זמן, מרחב, גיל וניתן להתחבר אליהם ולאהוב אותם כמעט תמיד.

עבורי, Every Breath You Take הוא אחד מהשירים האלה. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה שלו, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים.

האמת היא שלא מדובר בשיר פרידה קלאסי. הוא אמנם נכתב בעקבות פרידתו של סטינג מבת זוגתו דאז, פרנסס טומלטי, אבל מדובר יותר בשיר על אהבה לא בריאה שנכתב מנקודת מבט של אדם אובססיבי שלא מפסיק להסתכל על כל צעד שאהובתו עושה.

"מאז שעזבת נעלמו עקבותיי, בחלומות הלילה אני רואה רק את פנייך, אני מסתכל מסביב אבל אותך אני לא יכול להחליף, כל כך קר לי, אני מתגעגע לחיבוק שלך… איך ליבי המסכן כואב עם כל צעד את עושה".

באנר מועדון תרבות
Arcade Fire- Afterlife

בשיר היפיפה הזה, ויין באטלר מדמה מערכת יחסים גוועת למוות ומשווה בין החיים לאחר המוות לחיים שלאחר האהבה. "כשהאהבה נגמרת, לאן היא הולכת?" שואל באטלר בגרון ניחר ובטונות רגש.

מעטים שירי הפרידה שמצליחים לרגש ולהקפיץ בעת ובעונה אחת אבל עם הטקסט הכואב של באטלר והפקת הדיסקו האפלה של ג'יימס מרפי, זה בדיוק מה שקורה כאן. אגב פרידה, הקליפ לשיר מתאר משפחה מקסיקנית התמודדת עם מותה של האם. עוד צורה של אהבה ופרידה. לגמרי מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות.

Bob Dylan- If You See Her Say Hello

ב- 1975 נישואיהם של שרה ובוב דילן כבר החלו להתפורר. את השדים והזיכרונות של אותה מערכת יחסים הוא תיעד באלבום הפרידה הקסום שלו, Blood on the Tracks מ-1977.

אחד מהשירים היותר מפורסמים מתוך האלבום הוא If You See Her Say Hello בו מתאר דילן את התרחקותם הבלתי נמנעת של זוג אוהבים אשר "אהבתם התרחקה כמו שקורה לאוהבים לעיתים תכופות…". בכנות קורעת לב מקונן דילן על כך ש"הפרידה חוררה את ליבי" עד שלבסוף הוא מבקש, "תגידו לה שהיא יכולה לחפש אותי אם יש לה זמן, לא כל כך קשה למצוא אותי". עוד טקסט מושלם של הגאון הלירי.

Sinead O'connor- Nothing compers 2U

לצערנו שינייד אוקונור כבר מזמן התחרפנה אבל לפחות היא השאירה לנו את אחת הקלאסיקות היותר מרסקות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. Nothing Compers 2U נכתב כאמור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family בהשראתו של אחד מחברי הלהקה שנפרד מחברתו, אבל הפך ללהיט ענק רק אחרי החידוש של אוקונור, שלא משנה איך תהפכו את זה, מצליח לרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.


Bon Iver- Skinny Love

עד סביבות גיל 26, החיים של ג'סטין ורנון לא התקדמו כמו שהוא תכנן. הוא עבד בחנות סנדוויצ'ים, חלה המון, נזרק על ידי כמה להקות שהיה חבר בהם, ואם זה לא הכל, גם היחסים שלו עם חברתו, קריסטי סמית', הגיעו לסיומן.

אז ורנון אסף את עצמו, את כלי הנגינה שלו ואת ציוד ההקלטות שברשותו וברח מהכל לבקתה של אביו המבודדת ביער שנמצא במרחק 18 שעות נסיעה מביתו של ורנון. בבקתה הזאת קרה לא פחות מקסם וורנון הקליט בה את מה שלימים יהפוך לאחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, For Emma, Forever Ago.

השיר המוכר ביותר מתוכו הוא כנראה Skinny Love אשר על פי ורנון זהו מצב בו שני הצדדים במערכת היחסים נמצאים האחד עם שני רק לשם העזרה והתמיכה, מה שהופך את האהבה שלהם ל"רזה" ולא חזקה מספיק. ואגב, אם אתם תוהים מי זאת "אמה"? אז היא מסתבר לא דמות אמיתית אלא מצב רגשי אליו מתייחס ורנון. עמוק.


Joy Division- Love Will Tear Us Apart

איאן קרטיס הוא מהדמויות המרתקות והטרגיות שידע עולם הרוק, והתאבדותו המצערת בגיל 23 קשורה לחלוטין לעובדה שהיה אבוד בתוך אהבתו לשתי נשים בחייו.

קרטיס התחתן בגיל 19 בלבד עם אהבת נעוריו, דברה. אבל לא כמו סיפורי האהבה ההוליוודיים, גם הוא גילה שלתחזק חיי נישואים זה לא דבר קל. השגרה והכרסום התמידי ברגשות, הופכים למעמסה לא פשוטה, בטח ובטח כשאתה כוכב רוק. העניין הסתבך עוד יותר עבור קרטיס ברגע שפגש את העיתונאית אניק הונרה ופתח איתה ברומן סוער.

אבל קרטיס לא מיהר להיפרד מאשתו. הוא עדיין אהב אותה ולכן נאלץ להתמודד עם אהבתו לשתי נשים תוך תחזוק קריירה מוזיקלית שרק עתה החלה לפרוח. לצערנו זה היה גדול מדי על קרטיס ששם סוף לחייו בגיל 23 בלבד והשאיר אותנו עם מורשת מוזיקלית מעוררת השתאות ושיר פרידה אחד מושלם.

"כשהשגרה נוגסת חזק, כשחדר השינה נהיה קר ואת מסתובבת לצד שלך, כאשר אנחנו משנים את דרכנו והולכים בנתיבים שונים, אז האהבה תקרע ביננו". כך קרטיס מצליח לדבר אל כל אחד ואחת שיודעים מה זה להיות נשוי ומה קורה לעיתים קרובות בקשרים ארוכי טווח. או בקיצור, שיגרה זה רע.


Fleetwood Mac- Go Your Own Way

כמות הפעמים שהזוגות בפליטווד מק בגדו האחת בשני ולהפך (בתוך הלהקה ומחוצה לה, נשואים ולא נשואים), כנראה לא ידועה אפילו להם. אבל מרגעים קשים צומחים השירים הכי יפים ו-Go Your Own Way הוא דוגמה נהדרת לכך.

הקלאסיקה הזאת, שכבר הספיקה להיכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול עם עוד 499 שירים שעיצבו את הז'אנר, נכתב על ידי לינדזי באקינגהאם ברגע של כעס אחרי שסטיבי ניקס, החליטה לזרוק אותו.

"אם הייתי יכול, מותק הייתי נותן לך את עולמי, אבל איך אני יכול לעשות זאת אם את לא רוצה לקבל אותו ממני?"עשרות גרסאות הכיסוי שהוקלטו לשיר מוכיחות שלב שבור זה תמיד נושא שמוכר.


Beatles- Yesterday

שיר הפרידה האולטימטיבי של ארבעת המופלאים, או ליתר דיוק של פול מקרטני שאף מחזיק בשיא (הלא רשמי) כשיר אשר בוצעו לו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה.

Yesterday הוא לא עוד קינה על פרידה ואהבה שנעלמה. הוא שיר שהקסם שלו טעון בפתאומיות של שבירת מערכת היחסים וברגע הזה שבדיוק כשחשבת שהכל טוב ומושלם, זה נגמר. ככה סתם. פתאום. ביום בהיר אחד.

"למה היא הייתה חייבת ללכת…? מקונן פול בעודו תוהה אם זה בגלל משהו שהוא אמר. עכשיו כל מה שנותר לחלום עליו זה לחזור לאתמול בו  "הבעיות שלי היו כל כך רחוקות ממני" ו"אהבה הייתה משחק שכל כך קל לשחק בו". 

Beck- Lost Cause

אין דבר כואב יותר מלגלות שארוסתך בוגדת בך. שהאישה שעוד רגע התחייבת לקחת לחיים שלמים, שיקרה לך ופגעה בך במקום הכי רגיש. לצערו, זה בדיוק מה שקרה לבק רגע לפני שהוא התמסד עם חברתו מזה 9 שנים.

בעקבות הגילוי והפרידה הבלתו נמנעת, התיישב בק לכתוב את אחד מאלבומי הפרידה היפים ביותר בהיסטוריה (Sea Change) אשר מתהדר איך לא, גם בשיר הפרידה האלוטימטיבי, Lost Cause.

כמו ברוב השירים של Sea Change המופתי, גם ב- Lost Cause בק מוותר על הניסיונות המוזיקלית שמאפיינת אותו ופשוט סוחף אותנו בבלדה אקוסטית מהרהרת ומופלאה פרי הפקתו של נייג'ל גודריך הגאון.

בשיר בק מתאר בדיוק מופתי איך זה מרגיש להיפרד, מה אומרים לחברים, איך ממשיכים הלאה והאם יש לנו עוד סיכוי?  "העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" הוא עוד מהרהר רגע לפני שהוא סותם את הגולל באופן סופי ומבין ש"מותק את מקרה אבוד…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK

באנר מועדון תרבות

הכינו את הבנדנות: גאנז אנד רוזס מתאחדים!

מה שהחל כשמועה עקשנית הופך למציאות עם הכרזה חצי רשמית על איחודה של להקת הרוק המיתולוגית להופעה בפסטיבל קואצ'לה באפריל 2016. 

כבר חודשים שעיתונות המוזיקה העולמית עוסקת בשאלה אחת: האם חברי הלהקה המקוריים של גאנז אנד רוזס עומדים להתאחד? היום אנחנו מקבלים (כנראה) את התשובה המשמחת: כן!

האיחוד המדובר אמור לקרות באפריל הקרוב, כאשר אחרי 20 שנה, יעלו חברי ההרכב המקורי של גאנז אנד רוזס על הבמה בפסטיבל קואצ'לה, ומשם ימשיכו כנראה לסיבוב הופעות עולמי. עדיין לא ברור אילו מבין החברים המקוריים אכן יקחו חלק באיחוד, על פי הדיווחים איזי סטראדלין לדוגמה, יוותר על התענוג, אבל אקסל רוז, סלאש, דף מקגן, ומאט סורום לגמרי בעניין.

זה התחיל עם ההכרזה הדרמטית של סלאש על סולחה היסטורית בינו לבין אקסל רוז  בקיץ האחרון, והמשיך עם אינספור רמזים ברשתות החברתיות ובעולם התרבות בכלל (מרצ'נדייז חדשים עם תמונות חברי הלהקה המקוריים, ניקוי מוחלט של אתר האינטרנט של הלהקה והשארת הלוגו המיתולוגי שזכויותיו אינן שייכות לאקסל, קהל מריע על רקע Welcome to the Jungle לפני הקרנת מלחמת הכוכבים: הכוח מתעורר, בחלק מבתי הקולנוע בארה"ב ועוד ועוד ועוד…).

כזכור, גאנז אנד רוזס התפרקו רשמית ב-1996 אחרי 4 וחצי אלבומים סופר מצליחים ואינספור מריבות בין חבריה המקוריים, בראשם אקסל רוז וסלאש. הפרידה כאמור הייתה הדבר הכי רחוק מלהיות נעימה כאשר היא כללה בין היתר השמצות הדדיות בין רוז לשאר חברי הלהקה, תביעות משפטיות ואינספור גילויי סלידה ושנאה סטייל האחים גלאגאר בימיהם הטובים.

לאחר הפרידה, רוז המשיך לפעול תחת השם גאנז אנד רוזס ואף הוציא אלבום בכלל לא רע בשם Chinese Democracy, בשנת 2008. כמוהו גם שאר חברי הלהקה יצאו לקריירות אחרות כמו איזי סטראדלין שפרש עוד ב-93 לקריירת סולו וסלאש, דף ומאט שהקימו את Velvet Revolver המעולה.

כאמור, הסיפור עדיין לא סגור וחתום, אבל כמאמר הקלישאה, אין עשן בלי אש. אז זה הזמן להחזיק אצבעות ולשלוף את הבנדנה הישנה מהארון.

d792d790d7a0d796.jpg