20 שירים עצובים שיגרמו לכם לבכות

עצובים, שבורי לב, או סתם לא בא לכם לצאת מהחדר? הפוסט הזה בשבילכם. מוזמנים לכבות את האור, להכין את הממחטות ולהיות עצובים בכיף שלכם. 

Alice in Chains- Nutshell

"אני נלחם את הקרב הזה לגמרי לבד, ללא אף אחד שאוכל לבכות לו וללא מקום שאוכל לקרוא לו בית…" שר ליין סטיילי בשיר שעוסק כולו בבדידות, ניכור ומוות. אין אדם שיש לו לב שלא יזדהה ולו עם קמצוץ מהמילים הכואבות הללו מפני שאין בן אדם שלא הרגיש בודד בחייו גם אם זה לרגע אחד.

למרות שמעולם לא יצא כסינגל, השיר הזה הפך לקלאסיקה בזכות הגרסה האקוסטית שלו מהופעת האנפלגד הבלתי נשכחת של הלהקה ב- MTV.  "ארגיש טוב יותר כשאמות…" שר סטיילי בסופו של Nutshell וכל שנותר לנו לקוות זה שהזמר האדיר הזה באמת מרגיש טוב יותר עכשיו כשהוא כבר לא איתנו.

Michael Andrews ft. Gary Jules- Mad World

מראש שיר עם המשפט: "החלומות בהם אני מת הם החלומות הכי טובים שלי" לא יכול אופטימי במיוחד. אבל אז הגיעה הגרסה של מייקל אנדרוס וגארי ג'ולס שלקחה את השיר עמוק עוד יותר למחוזות העצב עם עיבור פסנתר חשוף, פגיע ומהורהר הרבה יותר מהמקור.

צמד המוזיקאים הקליט את השיר כחלק מהפסקול לסרט הקאלט "דוני דארקו" שעוסק בזמן, מרחב, אובדן ועוד סוגיות שלא ממש ישאירו אתכם מחויכים בסוף הצפייה בו. ועם זאת, עדיין צפייה חובה.

Sufjan Stevens- I Should Have Know Better

אימו של סופיאן סטיבנס הייתה אלכוהליסטית עם נטייה למחלות נפש שנטשה אותו כשהיה בן 3 בלבד. ואם זה לא מספיק אז כשכבר חודש הקשר ביניהם לאחר שנים, גססה אימו מסרטן אלים עד למותה בטרם עת.

מצולק מהטראומה, כתב סופיאן את אלבומו היפה ביותר, ואת אחד העצובים אי פעם- Carrie & Lowell מ- 2015. כל שיר שתבחרו מאלבום הפרידה הזה יגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג, אבל היפה והנוגה ביותר, שבוודאות יביא אתכם לסף דמעות הוא I Should Have Know Better בו נפרד סטיבנס מאימו, לא בכעס ולא בשנאה, אלא ברוך והרבה הבנה. פשוט קסם טהור.

The Smiths- I Know It's Over

לבחור שיר עצוב של הסמית'ס זו לא משימה קשה במיוחד, אבל שיר על אדם גוסס שמהרהר בחייו הבודדים והמבוזבזים לוקח את כולם. השיר הזה נכתב על ידי מוריסי וג'וני ומאר באותו סשן בו הם כתבו גם את Frankly, Mr Shankly ואת שירם היפה ביותר, There is a Light That Never Goes Out שבחרתי בו במקום הראשון ברשימת שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80.

כאמור הטקסטים של מוריסי מעולם לא היו אופטימיים במיוחד אבל I know It's Over לוקח את כולם.

The Antlers- Two

ב- 2009 שחררו ה'אנטלרס' אלבום כל כך עצוב עד שהוא לעיתים ממש קשה להאזנה. צריך להיות במצב רוח מאוד ספציפי בשביל לצלוח את יצירת הקונספט הזאת שמתארת עובד הוספיס שמתאהב בחולה סופנית.

עם מוזיקה קודרת במיוחד וטקסטים על מוות, אובדן, חשבון נפש ושיר אחד מדהים ביופיו על הפלה, 'הוספיס' הוא אחד האלבומים העצובים אי פעם.

הסינגל הראשון שיצא מהאלבום הוא Two, ואחרי ששומעים אותו יודעים בדיוק לאיזה עולם של יגון קודר נכנסים. בחלקו הראשון Two מתאר כיצד הרופא מספר לעובד ההוספיס שאין יותר מה לעשות וש"המקהלה הולכת לשיר והדבר הזה יהרוג אותה".

אופטימי? זה עוד כלום. בהמשך האישה צורחת מכאבים במיטתה בזמן שעובד ההוספיס מנסה לתת לה משהו נגד הכאב, ולאחר מכן אנחנו צוללים אל תוך זכרונות ילדותה בהם בין היתר אבא שלה דפק לה את החיים יחד עם עוד שלל תיאורים ורודים ואופטימיים על החיים. בקיצור, לא שיר שמומלץ לנגן בחתונות או בר מצוות אבל בהחלט כזה ששווה להיכנס בשבילו לדיכאון.

באנר מועדון תרבות

Beck- Lost Cause

השיר הזה מככב אצלי גם ברשימת 12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים ולא סתם כי באמת מה עצוב יותר מפרידה? בטח כזאת שמתרחשת אחרי שתפסת את ארוסתך וחברתך מזה 9 שנים בוגדת בך. נשמע אולי דמיוני, אבל זה בדיוק מה שקרה לבק ושהביא אותו לכתוב את השיר הזה.

"העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" שר בק בקולו העדין וקורע את הלב עם אחד משירי הפרידה הכי נוגים ועצובים שנכתבו אי פעם.

Nick Cave- Into My Arms

אפילו כשניק קייב מנסה לכתוב שיר אהבה אופטימי זה יוצא לו עצוב. אין ספק שיש ברפרטואר של קייב שירים יותר קודרים מ- Into My Arms, כל שיר שתבחרו למשל מ- Skeleton Tree שנכתב לאחר מות בנו יעשה את העבודה. אבל האפלה נוכחת היטב גם ב- Into My Arms.

בשיר מתוודה קייב שאינו מאמין באלוהים, מלאכים וכוחות עליונים אבל אם יש כאלה הוא מקווה שהם ישלחו את אהובתו חזרה לזרועותיו. המתח בין הקודר לאופטימי, הופך את השיר הזה לאחד המיוחדים של קייב ולאחד המרגשים שלו.

Eric Clapton- Tears in Heaven

כמו ניק קייב, גם אריק קלפטון חווה את הנורא מכל כשבשנת 1991 נפל אל מותו בנו קונור בן ה- 4 מחלון בניין בניו יורק. בעקבות הטרגדיה כתב קלפטון את אחד מהשירי האבדן והצער הכואבים ביותר, "דמעות בגן עדן".

בשיר תוהה קלפטון מה יקרה כאשר הוא יתאחד ביום מן הימים מחדש עם בנו בגן עדן. האם הוא יזהה אותו? האם הוא יזכור את שמו? והלב לא יכול שלא להצטמרר.

Elliott Smith- Miss Misery

תכלס, זה לא באמת משנה איזה שיר של אליוט סמית' תבחרו, סביר להניח שזה יגמר בדמעות. בואו, הבן אדם דקר את עצמו בלב למוות, ואני מתכוון לזה מילולית לגמרי. ובכל זאת יש מצב ש – Miss Misery יעשה את העבודה מעט טוב יותר מאחרים.

"אני יודע שאת מעדיפה לראות אותי נעלם מאשר לראות אותי כפי שאני באמת…" שר סמית' בשיר שהיה מועמד לאוסקר כשלקח חלק בפסקול של "סיפורו של וויל האנטינג". 6 שנים לאחר מכן סמית' כבר לא יהיה איתנו.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

The Cure- Disintegration

אם ליד המילה "דיכאון" במילון הייתה תמונה, היא ללא ספק הייתה של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק והשיער שלא סורק לפחות בשני העשורים האחרונים, חתום על כמה מהיצירות היותר עצובות שנכתבו אי פעם.

ב- 1989 שבר סמית' אפילו את השיא של עצמו כששיחרר יחד עם הלהקה שלו את אלבום המופת, Disintegration, שלהגיד עליו עצוב יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. לא משנה איזה שיר תבחרו לשמוע מהאלבום הזה, זה יגמר בדמעות. כן, גם Lovesong כי אי אפשר שלא לבכות למשמע שיר כל כך מרגש.

ובכל זאת, שיר הנושא בן השמונה דקות ועשרים שניות הוא מסע ייסורים של כאב בלתי נסבל (אבל מאוד יפה) שיגרום לכם לרצות לקפוץ מהגג או להתכווץ על המיטה בתנוחת עובר ופשוט לבכות.

Leonard Cohen- Show Me the Place

אחת הפנינים הכי יפות שיצר לאונרד כהן בימי חייו. לא יאומן כמה השיר, הזה שיצא ב- 2012 ונכלל באלבומו ה- 12 של כהן, Old Ideas, מפוצץ רגש. השילוב בין קולו העמוק של כהן לבין הפסנתר העדין והכינורות שברקע ימיס את הלבבות הקשוחים ביותר.

"הראי לי את המקום בו הסבל מתחיל…" מקונן הכהן הגדול עם עוד שיר אהבה שמגולל בתוכו כל כך הרבה תשוקה אך גם כל כך הרבה כאב.

The National- Fake Empire

מכירים את המשפט הזה "כשתהיה גדול תבין?" אז ככה זה עם הנשיונל. הטקסטים קורעי הלב של מאט ברנינגר פונים ישירות לאנשים בני שלושים פלוס, נשואים ונשואות עם ילדים, עבודה טובה ובית יפה, אנשים שמבחוץ הכל נראה אצלם מושלם אבל מבפנים הכל מחורר כמו מסננת.

הנשיונל שרים על המהות של מה זה להיות בוגר, מה אתה משאיר אחריך ומה קורה לכל החלומות הגדולים שאותם שאפת להגשים כשהיית צעיר. כך גם Fake Empire העוסק מערכת יחסים שיושבת על בסיס רעוע.

"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת…" מתפייט ברנינגר בטקסט מופתי שבקלות ניתן להשליך אותו גם על מצבן הפוליטי של ארה"ב בעידן דונלד טראמפ או של ישראל בעידן ביבי.

Nine Inch Nails- Hurt

השיר הזה התפרסם בעיקר בזכות הקאבר המפורסם והדי מדהים שעשה לו ג'וני קאש, אבל הגרסה המקורית נפלאה ומפרקת לא פחות. טרנט רוזנר לוחש באיטיות מלחיצה את הטקסט העוסק בפגיעה עצמית, דיכאון והתייחסות די ברורה לסמים.

חלק מהמעריצים מפרשים את השיר הזה כסוג של מכתב התאבדות של גיבור השיר או כתהליך מציאת משמעות לחיים. בכל מקרה השיר הזה נוטף אווירת דיכאון ואבדון שיגרמו לכם להתייפח כמו תינוקות.

Sinead O'Connor – Nothing Compares 2 U

הקטע הזה בו שינייד אוקונור פורצת בבכי אותנטי בקליפ לשיר הזה, הוא מהרגעים היותר יפים ומרגשים שנראו על המסך. לא משנה כמה אתם ציניים או כמה אתם מתחברים לפרסונה ה"בעייתית" משהו של אוקונור, הרגע הזה פאקינג מרגש.

השיר אמנם נכתב על ידי פרינס כשיר פרידה בעל ניחוח רומנטי, אבל אוקונור בכלל חשבה על אימה שנפטרה בזמן שהיא שרה את השיר. בפועל זה לא באמת משנה מכיוון שמדובר ללא ספק באחד הביצועים הווקליים הכי מרגשים ונוגעים שהוקלטו אי פעם. ללא ספק טיר ג'רקר רציני.

Mount Eerie- Real Death

4 חודשים בלבד אחרי שהפך לאבא, אישתו של פיל אלברום, סולנה של "מאונט אירי", אובחנה כחולת סרטן לבלב קטלני. זמן קצר לאחר מכן, ביוני 2016, היא נפטרה והשאירה את אלברום להתמודד עם הכאב ועם הסטטוס כאב טרי לתינוק.

הכאב הבלתי נסבל מהסיטואציה החדשה אליה נקלע, הביאה את אלברום לכתוב את אחד האלבומים הכי קורעי לב שאי פעם נוצרו- A Crow Looked at Me.

השיר Real Death, שיצא כסינגל הראשון מתוך האלבום, כשמו כן הוא, מתאר המוות של בלי מסכות ובלי רומנטיקה. "המוות הוא אמיתי. רגע אחד מישהו נמצא כאן ורגע לאחר מכן הוא לא".

באנר מועדון תרבות

Radiohead- How to Disappear Completely

יש שירים שרק על פי הטייטל שלהם אפשר לדעת שהם מיוחדים, ואין ספק ש"איך להעלם לחלוטין", הוא אחד כזה. מדובר באחת היצירות היותר מטלטלות של רדיוהד ולאחת המרגשות ביותר ברפרטואר שלהם.

לג'וני גרינווד לקח שבועיים רק לעבד את כלי המיתר בשיר הנפלא הזה שמוצא את ת'ום יורק במצב רח מהורהר ופילוסופי. "אני לא כאן, זה לא קורה…" הוא שר בקולו את מה שכולנו מרגישים מדי פעם, רצון פשוט להעלם.

Counting Crows- Colorblind

עם ראסטות קופצניות ומראה כללי של דובון אכפת לי, אדם דוריץ, סולן ה- Counting Crows, לא עושה רושם של בן אדם עצוב במיוחד. אבל מבט אחד בטקסטים שלו והדעה שלכם תשתנה.

דוריץ הוא אחד הכותבים המחוננים ביותר בדורנו (נשבע לכם). היכולת שלו לכתוב על הדף סיפורי אהבה (בעיקר נכזבת), היא מתנה שלא רבים זכו לה. שירים כמו Round Here, Anna Begins, Goodnight Elisabeth, הם שירי אהבה מדהימים ביופיים וכל כך אנדרייטד.

אז כאמור לאדם דוריץ ול- Counting Crows לא חסרים שירים שיגרמו לכם לבכות בקלות, אבל בכל זאת ב- Colorblind יש משהו אקסטרה קודר. הבלדה הזאת, שאפשר לשמוע בסרט "משחקי פיתוי", מתבססת כולה על ריף פסנתר רפיטטיבי, מלחיץ משהו, על מצע קולו הסדוק של דוריץ ששר על כך שהוא מנסה להתמודד עם השלדים שיש לו בארון ומקווה יום אחד להוציא אותם החוצה. ככה נשמע דיכאון של זמר שחווה לא פעם ולא פעמיים התמוטטות נפשית.

Joy Division- Love Will Tear Is Apart

ככה בדיוק נשמעת מערכת יחסים בדימדויה האחרונים. השיר האלמותי הזה של איאן קרטיס הוא אחד מהשירים שמתארים בצורה הטובה ביותר את כל הרעות החולות שתוקפות מערכות יחסים ארוכות טווח, ע"ע נישואין.

השגרה, השעמום, הויכוחים והרצון למשהו חדש, כולם משתלבים בשיר יוצא דופן בכנותו שמצליח לתאר אהבה ועזה לצד סיומה.

Death Cab For Cutie- Transatlanticism

אין דבר מתסכל יותר מאהבה בלתי ניתנת למימוש ובזה בדיוק עוסק שיר הנושא של אלבומם הרביעי Death Cab For Cutie מ- 2003. אוקינוס שלם פעור בין 2 האוהבים בשיר שכנראה לעולם לא יצליחו לממש את אהבתם האחד לשני. לפעמים אהבה זה לא מספיק.

Fleetwood Mac- Landslide

את השיר הקסום הזה כתבה סטיבי ניקס כאשר הייתה באחת מנקודות השפל הגדולות בחייה. חברת התקליטים זרקה אותה ואת שותפה ליצירה ולמיטה, לינדזי באקינגהם, והיא עמדה בצומת דרכים ענקית בחייה.

ואז ערב אחד היא ישבה בביקתה באספן שבקולורדו וכתבה תוך 5 דקות את אחד השירים הקסומים והנוגעים ביותר של "פליטווד מק". "הרגשתי שכל החיים שלי הם מפולת אחת גדולה" סיפרה ניקס לימים. ואכן השיר הזה מתאר מצב נפשי של בלבול וחוסר אונים שיכניס אתכם להרבה מחשבות שכנראה יגרמו לכם לכלוכית בעין.

15 האלבומים העצובים ביותר בכל הזמנים
12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

elliott-smith-1998-fea-billboard-1500

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

האהבה לא מתה: Chvrches- Love is Dead ביקורת אלבום

האלבום השלישי של ה- Chvrches הוא לא יצירת מופת אבל הוא כן אלבום פופ מעולה, כיף וראוי. לפעמים זה כל מה שצריך. אה כן, והוא גם מכיל את אחד השירים הטובים שיצאו השנה, ותודה למאט ברנינגר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

אחרי 2 אלבומים בהם כונתה המוזיקה של הצ'רצ'ס (Chvrches) בשלל תיאורים פלצניים כאלה ואחרים כמו "אינדי פופ" או "אינדיטרוניקה", באלבומם השלישי, Love is Dead, הטריו מגלזגו סוף סוף חושף את האמת: מדובר בהרכב פופ לכל דבר ועניין. Take it Or Leave it.

בלי חארטות, בלי התנצלויות וללא צליל גיטרה אחד לרפואה, Love is Dead הוא אלבום פופ ראוי. וזו לא אמירה של מה בכך. בעידן בו הפופ הוא ביט ראפ אחד ארוך ומלחמת צ'ילבות בין טיילור סוויפט לקייטי פרי, הצ'רצ'ס עושים פופ אלקטרוני לא מתנצל שנשען על מסורות הסינת'פופ הקלסי של שנות השמונים. לא כל המעריצים ההיפסטרים של הלהקה אהבו את הפופ הטהור אליו צעדו חברי ההרכב בגאון, אבל בגדול זו בעיה שלהם.

Love is Dead הוא כמו נסיעה ב'דלוריאן' של דוק ומורטי חזרה ל- 1985. אבל בקטע טוב כן? כל כך הרבה רפרנסים מוזיקליים יש באלבום הזה. בין רסיסי הצלילים והשירים אפשר לשמוע את Depeche Mode, Pet Shop Boys, סינדי לאופר ועוד עשרות אמני סינת'פופ משנות השמונים מהם שאבו הצ'רצ'ס את ההשראה המוזיקלית. אפילו דייב סטיוארט מ- Eurythmics האגדית היה פיזית באולפן ההקלטות עם הטריו על תקן יועץ ומנטור.

אולי הסיבה שהצ'רצ'ס לקחו ב- Love is Dead את הפופ שלהם לקצה, קשורה גם בעובדה שלראשונה הם נעזרו במפיק חיצוני – גרג קרסטין שעבר בין היתר עם סיה, 'פו פייטרס', בק, פינק ועוד רבים אחרים. קרסטין גיבש את הסאונד של ההרכב והוציא אותו החוצה ללא פילטרים ובצורה הרבה יותר פומפוזית מבעבר.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כבר ב- Graffiti שפותח את האלבום אפשר להבין שהצ'רצ'ס לא באים לשחק משחקים ועם סאונד פופ אפי ממכר וחם שמחבק אותך פנימה, קשה שלא להתמכר. המומנטום ממשיך גם עם Get Out, הסינגל הראשון והעצמתי וממשיך לכל אורך האלבום. עוד שירים מעולים הם Never Say Never הנפלא, Miracle האדיר, Graves הפוליטי העוסק בסוגיית הפליטים ("הגופות נשטפות אל החוף…"). ו- Wonderland שסוגר את האלבום. אבל מעל כולם עומד My Enemy, הדואט עם, סולן להקת The National, מאט ברנינגר. השילוב בין קול הבריטון העמוק של ברנינגר לבין קול הפופ הנפלא של לורן מייברי יוצר את אחד השירים הטובים שיצאו השנה.

Love is Dead הוא לא אלבום מושלם. אפשר היה בכיף לצמצם אותו מעט (הוא מכיל 13 שירים) משום שבהעדר תכנים עמוקים שיגרמו לך להרהר בנשמתך (כן, יש הרבה טקסטים נגד מלחמות ובעד אהבת חינם אבל היי, לא מדובר בבוב דילן כן?), הוא סוג של ממצה את עצמו. זה לא אלבום משנה חיים או משהו כזה אבל הוא כן אלבום פופ עשוי טוב, שנשמע נהדר ופשוט כיף. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28577179_2113948861965029_6853814969219647370_n

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות

He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום

סגוליםציון המועדון: ★★★★☆

לפני 3 שנים ב-2014, החליט בק לשבור לנו (שוב) את הלב. זה קרה עם Morning Phase, אלבום אקוסטי, מינימליסטי ובעיקר מלנכולי שנגע בקצוות העצב החשופים ביותר. האלבום הנפלא היה המשכו המוזיקלי והתמתי של Sea Change המופתי מ- 2002, שגם כן הציג לנו את הצד האקוסטי והרגיש של בק. מי שידוע בזכות הניסיונות המוזיקליות שלו הוכיח שהוא יודע גם לרגש. בענק. 

ועכשיו, 3 שנים אחרי Morning Phase, עם למעלה מ- 20 שנות קריירה ו-12 אלבומים באמתחתו, חוזר בק עם האלבום הפופי והשמח ביותר שלו, Colors. עד כמה פופי האלבום החדש? דמיינו הכלאה בין Happy של פראל וויליאמס לבין כל שיר של ג'סטין טימברלייק וזו תהיה נקודת התחלה טובה.

הסנונית הראשונה מתוך Colors יצאה כבר ב- 2015, בדמותו של השיר Dreams שהיה ניסיון של בק לכתוב שיר שיהיה כיף לנגן לייב. הגישה הזאת המשיכה עם בק גם אל תוך הקלטות האלבום החדש כאשר הוא מנסה לתפוס את האנרגיה של הנגינה בלייב ולהעביר אותה מהבמה אל הסטודיו ואל תוך האלבום. התוצאה היא אסופת שירים אנרגטית, מקפיצה, כיפית ופופית מאין כמוה. אני נשבע לכם שאם קייטי פרי הייתה שרה חלק מהשירים האלה, זה לא היה נשמע מוזר. 

כבר משיר הפתיחה המעולה, Colors, לא תטעו בכיוון אליו הולך האלבום. מדובר בקטע חד, מלא אנרגיה שרק יעשה לכם חשק לקפוץ (וכמה שזה מוזר לכתוב את זה בהקשר לאלבום של בק אבל נשבע לכם שזאת האמת). Seventh Heaven שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו שיר אייטיז נפלא מאזור 1985 ולא מוריד את הקצב לשניה.

באנר מועדון תרבות

עוד שירים ששווה לחפש ביו טיוב הם No Distraction האנרגטי, Wow שהיה נשמע מעולה בכל אלבום של ביונסה, Fix Me שנשמע כמו בלדת אייטיז (כן, שוב) סטייל 'אולטרווקס' או משהו כזה, כאשר מעל כולם עומד Up All Night שהוא ללא כל ספק אחד משירי הפופ המושלמים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה שיר של בק. פשוט גלולת כיף מרוכזת!

ועדיין, למרות השירים הנפלאים שבו Colors לא תמיד אחיד ברמתו. Dear Life למשל חלש, Squre One נשמע כמו משהו לא אפוי והאמת היא שעל Dreams אף פעם לא עפתי. בסך הכל למרות ש- Colors הוא כיף גדול והוא מופק (כרגיל) מושלם, אני עדיין לא בטוח לגבי המשקל הסגולי שלו. האלבום הוא ללא ספק אתנחתא נחמדה ומעניינת בקריירה של בק, משהו חדש שהוא טרם ניסה, אבל אני לא בטוח איזה מטען ישאר ממנו בעוד שנה או שנתיים מהיום. 

"אני כל כך חופשי" שר בק ב- I'm So Free וזה בהחלט נשמע ככה. Colors הוא קודם כל אלבום של בק עבור בק. אלבום בו הוא נותן לחיית הפופ שלו לפרוץ החוצה. האלבום החדש לא נשמע כמו אילוץ או כמו ניסיון להישמע רלוונטי ופופי, זה נשמע כמו משהו שאחרי כל כך הרבה שנים בק באמת ובתמים רצה לעשות. זה נשמע אמיתי, כנה ואותנטי. Colors אולי לא יעמוד בין יצירותיו הגדולות ביותר של בק, אבל לפעמים גם אלבום שהוא כיף טהור זה מספיק. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK COLORS

באנר מועדון תרבות

האלבום שבזכותו קולדפליי הצליחו- על The Man Who של טראוויס.

על אף שכיום הם נחשבים בכיינים ומאוסים, ב- 1999 סיפקו לעולם טראוויס סגיר שקט ויפה לשנות ה- 90 הסוערות עם אלבומם השני, The Man Who, שמצליח לרגש ולהעלות חיוך קטן של נוסטלגיה גם היום.  

ממש לא מזמן כתבתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולנו שומעים אבל מתפדחים להודות בזה. טראוויס נכללו באותה רשימה. קשה למצוא אנשים שמוכנים להודות שהם מחובבי הלהקה הסקוטית החמודה מדי הזאת. האמת היא שגם אני לא מחסידיה הגדולים, אבל לרגע אחד ב- 1999, הם העניקו לנו אלבום מקסים בפשטותו שמהווה סיום מהורהר, סתווי ואינטימי לעשור מוזיקלי שכולו צבע וטירוף.

השנה היא 1999. סערת הבריטפופ מתפיידת לאיטה והגראנג' הוא כבר מזמן זיכרון מתוק. בתקופה זו הרוק האמריקאי מקצין לכיוון הנו-מטאל ונשלט על ידי להקות כמו P.O.D, Puddle of a Mud, Korn, Limp Bizkit וכמובן, Linkin Park.

בניגוד אליו, מעבר לאוקיינוס, להקות הרוק הבריטיות שאפו להתרחק מהרעש ומתדמית הרוק הצעקני והחברתי של הבריטפופ ומאמצות גישה שקטה ואישית יותר. התוצאה: גל להקות בעלות סאונד אקוסטי חם עם טקסטים אינטרוספקטיביים ומלנכוליים שלימים יכונה "פוסט- בריטפופ".

הפוסט-בריטפופ לבש מגוון צורות. להקות כמו Radiohead ו- Muse הלכו לכיוון האקספרמינטלי בעוד ש- The Verve, Coldplay ואחרות הלכו כאמור לכיוון המופנם והאקוסטי. אחת מהלהקות שבישרו יותר מכל על הפוסט-בריטפופ היו Travis. ארבעת הסקוטים השתייכו לחלוטין לזרם הרך יותר של הז'אנר ובמאי 1999 שחררו את מה שיהפוך להיות האלבום המייצג ביותר שלו, The Man Who.

"מה זה בכלל וונדרוול?"

למרות שרבים טועים בכך, The Man Who הוא לא אלבום הבכורה של הלהקה כי אם אלבומה השני, והשילוב בין הסאונד השקט לתזמון בו הוא יצא היו מושלמים. אחרי הטירוף של האחים גאלאגר, הצבעוניות של ברט אנדרסון והאלקטרוניקה של תום יורק, האי הבריטי היה זקוק לקצת שקט ושלווה ו- The Man Who סיפק בדיוק את זה. סיכום מלנכולי, שקט ואישי לעשור חברתי, צעקני וצבעוני. אם תרצו The Man Who הוא כמו שביזות יום א' אחרי סופ"ש פרוע במיוחד. אבל בקטע טוב.

"בכל יום אני מתעורר ומרגיש שזה יום ראשון" שר הילי ב- Writing to Reach You הנפלא שפותח את האלבום ומוסיף את השאלה החשובה באמת: "מה זה בכלל וונדרוול"? בהתייחסו ללהיט הענק ההוא של אואזיס שהגדיר את העשור. The Fear שמגיע אחריו הוא קטע אינטימי ויפה בו שר הילי לאהובתו, "כל מה שרציתי הוא רק הזדמנות לומר שאני רוצה לראות אותך בבוקר לצידי כשאני מסתובב במיטה" רגע לפני שהוא מתוודה ב- As You Are  כי למרות הכל "בכל יום אני מתעורר לבדי…".

את הסאונד החם שעוטף את The Man Who חייבים טראוויס ללא אחר מאשר נייג'ל גודריך, מפיק העל האגדי של רדיוהד (הידוע בכינוי "הרדיוהד השישי"), שמוכיח שלמרות שסימן ההיכר שלו זו הניסיוניות המוזיקלית, הוא בהחלט יכול להפיק גם מוזיקה אקוסטית פשוטה ויפה. הוא יוכיח זאת שוב ב-2002 עם Sea Change המופתי של בק. שלא תעטו, מדי פעם תוכלו לשמוע הבלחות סאונד מעניינות סטייל גודריך (כמו הפתיחה של The Fear למשל) אבל בסך הכל האלבום הוא כולו על טהרת הפשטות האקוסטית וזה יותר ממספיק.

The Man Who, שזכה לשמו בזכות הספר The Man Who Mistook His Wife for a Hat של הסופר אוליבר סאקס, אוצר בתוכו פנינים נוספות של רגש מזוקק ויופי מלטף בזכות שירים קסומים כמו Driftwood המוקדש לכל אלה שיש להם פוטנציאל ענק אך הם מפחדים לממש אותו, The Last Laugh of the Laughter בעל ליין הפסנתר הקסום שמדבר על סיום פרק בחיים ומעל כולם, כנראה השיר היפה באלבום, Turn. כל אלה שירים נפלאים שתמיד כיף לחזור אליכם.

האלבום שהפך את קולדפליי למפלצת אצטדיונים

כאשר יצא The Man Who, הוא לא היה להיט גדול ונפל במהירות מהטופ 10 בבריטניה. האגדה מספרת שכאשר הלהקה הוזמנה לנגן בפסטיבל המוזיקה המפורסם, גלסטונברי, רגע לפני שהחלה לנגן את Why Does it Always Rain on Me, החלו ארובות השמיים לשטוף את באי הפסטיבל ללא רחמים. אגדה אורבנית או לא, הסיפור הזה שהפך לויראלי מפה לאוזן, הקפיץ את השיר לתודעה הקולקטיבית, הפך אותו ללהיט הגדול ביותר מתוך האלבום ובצעד חריג החזיר את האלבום לראש מצעד המכירות הבריטי.

עוד אנקדוטה פרובנציאלית קטנה כי בכל זאת חייבים. את השיר החורפי הזה כתב הילי דווקא ב… אילת! כן כן. באיזשהו שלב פראן הילי חיפש לצאת לחופשה במקום חם ושמשי בניגוד לסקוטלנד הגשומה והגיע עד אילת. העניין הוא שבדיוק כשהגיע לעיר החופש הישראלית, היא הברכה ביומיים רצופים של גשם. הילי שהבין עד כמה המחזה נדיר החליט לכתוב את השיר והשאר היסטוריה.

על אף הפופולריות של טראוויס ולהקות דומות לה, ברבות השנים רוב להקות הפוסט-בריטפופ לא זכו לפופולריות גדולה או לעדנה ביקורתית וזה עוד בלשון המעטה. המוזיקה שלהם נתפסה כמשעממת, מתבכיינת ונטולת כל עניין. האמת היא שיש משהו בביקורות הללו ובאמת תוך זמן קצר רוב הלהקות הללו התפרקו (Catatonia), נעלמו אל תהום הנשייה (Steriophonics) או שינו את עורן (Coldplay). אגב קולדפליי, ללא ההצלחה של טראוויס ו- The Man Who בפרט, אין שום סיכוי שהם היו הופכים  למפלצת האצטדיונים שהם הפכו להיות.

עדיין מצליח לרגש

טראוויס עוד זכו לטעום את טעם הצלחה עם אלבומם הבא, The Invisible Band (גם כן בהפקתו של גודריך) שהנפיק את Sing הנוראי ו- Side הנחמד שהיו להיטים גדולים. יהיו להם גם כמה הבלחות לא רעות בכלל כמו Love Will Come Through המעניין או Closer המרגש, אבל בגדול גם הם הלכו ומחזרו את עצמם לדעת עד שהתדרדרו לתהום הנשייה. כיום הם עדיין פועלים (מסתבר), אבל את ההבלחה החד פעמית שלהם, The Man Who הם כבר לא ימחזרו וזה בסדר. האלבום הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון וסיפק מוזיקת נחמה לעשור רווי תהפוכות מוזיקליות.

כמעט 20 שנה אחרי, עדיין כיף לחזור לאלבום הזה בבוקר סתווי או סתם כשמתחשק משהו נעים לאוזן. הוא עדיין עושה את העבודה ומצליח לרגש גם את הציניקנים הגדולים ביותר, וביניהם, גם אותי.

אהבתם? רוצים להגיב? לקרוא עוד פוסטים? תנו לנו לייק בפייסבוק>>

travis

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

עשו לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.png

12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

אהבה זה שוקולד, ורדים, פרפרים בבטן וכיף גדול… עד שהיא נגמרת. ואז, זה קצת פחות נעים. אז כשירות לציבור ולשבורי הלב, מועדון תרבות מציג מצעד יומרני להחריד של  12 שירי הפרידה הגדולים והיפים ביותר שיש. בלי השמאלץ של אדל, בלי הטחונים והמרגיזים נוסח I Will Survive, אבל עם הרבה שירים שיגרמו לכם לבכות. אז תכינו את הממחטות וזה.

Amy Winehouse- Back to Black

עד כמה שאיימי וויינהאוס הייתה נרקומנית, ככה היא הייתה מוכשרת. את Back to Black היא כתבה לאחר שאהובה המיתולוגי, בלייק פילדר, עזב אותה. "השיר הוא על כך שברגע שמסתיימת זוגיות כל צד חוזר להרגלים הנוחים שלו" סיפרה וויינהאוס ואף הוסיפה: "האקס שלי חזר לחברה הקודמת שלו ואני חזרתי לשתות". קסם.

Coldplay – The Scientist

הרבה לפני שכריס מרטין וקולדפליי הפכו לפצצת שעמום מתקתקה לבני 12 מינוס, היו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. אחת מהן היא The Scientist, מתוך האלבום השני והמעולה שלהם, A Rush of Blood to The Head.

השיר מגולל את סיפורו של מדען שכל כך תקוע בעבודה שלו עד שהוא מזניח לגמרי את אהובתו. ברגע שהוא מבין את את הטעות שלו ואת גודל ההזנחה הוא מבקש שתסלח לו ותיקח אותו בחזרה: "יהיה כל כך חבל להיפרד… קחי אותי בחזרה להתחלה". 


Guns N' Roses- Don't Cry

אקסל רוז הוא ללא ספק אחד האנשים היותר פסיכופתיים בעולם הרוק, ועם זאת אף אחד לא יקח ממנו את היכולת לכתוב המנוני רוק מרגשים ונפלאים שעושים צחוק ממבחן הזמן, על אף שהמבקרים מעולם לא השתגעו עליהם.

Don't Cry הוא מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אני אאזין להם, הם ירגשו אותי כל פעם מחדש. אמנם לא מדובר בשיר פרידה "קלאסי" אבל בכזה שמלווה לבבות שבורים כבר שנים רבות.

"נשקי אותי לפני שאת אומרת לי שלום…". מבקש אקסל אבל גם מבין שלא משנה עד הפרידה היא כואבת, "את תהיי בסדר, את תרגישי טוב יותר מחר…".


Police- Every Breath You Take

תראו, אני לא חובב גדול של סטינג ו"פוליס", באמת שלא. אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שכל הקלאסיקות האלה שמוקצות אצלנו מחמת מיאוס, יש סיבה שקוראים להן קלאסיקות. מדובר בשירים גדולים מהחיים שמצליחים לחצות זמן, מרחב, גיל וניתן להתחבר אליהם ולאהוב אותם כמעט תמיד.

עבורי, Every Breath You Take הוא אחד מהשירים האלה. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה שלו, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים.

האמת היא שלא מדובר בשיר פרידה קלאסי. הוא אמנם נכתב בעקבות פרידתו של סטינג מבת זוגתו דאז, פרנסס טומלטי, אבל מדובר יותר בשיר על אהבה לא בריאה שנכתב מנקודת מבט של אדם אובססיבי שלא מפסיק להסתכל על כל צעד שאהובתו עושה.

"מאז שעזבת נעלמו עקבותיי, בחלומות הלילה אני רואה רק את פנייך, אני מסתכל מסביב אבל אותך אני לא יכול להחליף, כל כך קר לי, אני מתגעגע לחיבוק שלך… איך ליבי המסכן כואב עם כל צעד את עושה".

באנר מועדון תרבות
Arcade Fire- Afterlife

בשיר היפיפה הזה, ויין באטלר מדמה מערכת יחסים גוועת למוות ומשווה בין החיים לאחר המוות לחיים שלאחר האהבה. "כשהאהבה נגמרת, לאן היא הולכת?" שואל באטלר בגרון ניחר ובטונות רגש.

מעטים שירי הפרידה שמצליחים לרגש ולהקפיץ בעת ובעונה אחת אבל עם הטקסט הכואב של באטלר והפקת הדיסקו האפלה של ג'יימס מרפי, זה בדיוק מה שקורה כאן. אגב פרידה, הקליפ לשיר מתאר משפחה מקסיקנית התמודדת עם מותה של האם. עוד צורה של אהבה ופרידה. לגמרי מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות.

Bob Dylan- If You See Her Say Hello

ב- 1975 נישואיהם של שרה ובוב דילן כבר החלו להתפורר. את השדים והזיכרונות של אותה מערכת יחסים הוא תיעד באלבום הפרידה הקסום שלו, Blood on the Tracks מ-1977.

אחד מהשירים היותר מפורסמים מתוך האלבום הוא If You See Her Say Hello בו מתאר דילן את התרחקותם הבלתי נמנעת של זוג אוהבים אשר "אהבתם התרחקה כמו שקורה לאוהבים לעיתים תכופות…". בכנות קורעת לב מקונן דילן על כך ש"הפרידה חוררה את ליבי" עד שלבסוף הוא מבקש, "תגידו לה שהיא יכולה לחפש אותי אם יש לה זמן, לא כל כך קשה למצוא אותי". עוד טקסט מושלם של הגאון הלירי.

Sinead O'connor- Nothing compers 2U

לצערנו שינייד אוקונור כבר מזמן התחרפנה אבל לפחות היא השאירה לנו את אחת הקלאסיקות היותר מרסקות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. Nothing Compers 2U נכתב כאמור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family בהשראתו של אחד מחברי הלהקה שנפרד מחברתו, אבל הפך ללהיט ענק רק אחרי החידוש של אוקונור, שלא משנה איך תהפכו את זה, מצליח לרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.


Bon Iver- Skinny Love

עד סביבות גיל 26, החיים של ג'סטין ורנון לא התקדמו כמו שהוא תכנן. הוא עבד בחנות סנדוויצ'ים, חלה המון, נזרק על ידי כמה להקות שהיה חבר בהם, ואם זה לא הכל, גם היחסים שלו עם חברתו, קריסטי סמית', הגיעו לסיומן.

אז ורנון אסף את עצמו, את כלי הנגינה שלו ואת ציוד ההקלטות שברשותו וברח מהכל לבקתה של אביו המבודדת ביער שנמצא במרחק 18 שעות נסיעה מביתו של ורנון. בבקתה הזאת קרה לא פחות מקסם וורנון הקליט בה את מה שלימים יהפוך לאחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, For Emma, Forever Ago.

השיר המוכר ביותר מתוכו הוא כנראה Skinny Love אשר על פי ורנון זהו מצב בו שני הצדדים במערכת היחסים נמצאים האחד עם שני רק לשם העזרה והתמיכה, מה שהופך את האהבה שלהם ל"רזה" ולא חזקה מספיק. ואגב, אם אתם תוהים מי זאת "אמה"? אז היא מסתבר לא דמות אמיתית אלא מצב רגשי אליו מתייחס ורנון. עמוק.


Joy Division- Love Will Tear Us Apart

איאן קרטיס הוא מהדמויות המרתקות והטרגיות שידע עולם הרוק, והתאבדותו המצערת בגיל 23 קשורה לחלוטין לעובדה שהיה אבוד בתוך אהבתו לשתי נשים בחייו.

קרטיס התחתן בגיל 19 בלבד עם אהבת נעוריו, דברה. אבל לא כמו סיפורי האהבה ההוליוודיים, גם הוא גילה שלתחזק חיי נישואים זה לא דבר קל. השגרה והכרסום התמידי ברגשות, הופכים למעמסה לא פשוטה, בטח ובטח כשאתה כוכב רוק. העניין הסתבך עוד יותר עבור קרטיס ברגע שפגש את העיתונאית אניק הונרה ופתח איתה ברומן סוער.

אבל קרטיס לא מיהר להיפרד מאשתו. הוא עדיין אהב אותה ולכן נאלץ להתמודד עם אהבתו לשתי נשים תוך תחזוק קריירה מוזיקלית שרק עתה החלה לפרוח. לצערנו זה היה גדול מדי על קרטיס ששם סוף לחייו בגיל 23 בלבד והשאיר אותנו עם מורשת מוזיקלית מעוררת השתאות ושיר פרידה אחד מושלם.

"כשהשגרה נוגסת חזק, כשחדר השינה נהיה קר ואת מסתובבת לצד שלך, כאשר אנחנו משנים את דרכנו והולכים בנתיבים שונים, אז האהבה תקרע ביננו". כך קרטיס מצליח לדבר אל כל אחד ואחת שיודעים מה זה להיות נשוי ומה קורה לעיתים קרובות בקשרים ארוכי טווח. או בקיצור, שיגרה זה רע.


Fleetwood Mac- Go Your Own Way

כמות הפעמים שהזוגות בפליטווד מק בגדו האחת בשני ולהפך (בתוך הלהקה ומחוצה לה, נשואים ולא נשואים), כנראה לא ידועה אפילו להם. אבל מרגעים קשים צומחים השירים הכי יפים ו-Go Your Own Way הוא דוגמה נהדרת לכך.

הקלאסיקה הזאת, שכבר הספיקה להיכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול עם עוד 499 שירים שעיצבו את הז'אנר, נכתב על ידי לינדזי באקינגהאם ברגע של כעס אחרי שסטיבי ניקס, החליטה לזרוק אותו.

"אם הייתי יכול, מותק הייתי נותן לך את עולמי, אבל איך אני יכול לעשות זאת אם את לא רוצה לקבל אותו ממני?"עשרות גרסאות הכיסוי שהוקלטו לשיר מוכיחות שלב שבור זה תמיד נושא שמוכר.


Beatles- Yesterday

שיר הפרידה האולטימטיבי של ארבעת המופלאים, או ליתר דיוק של פול מקרטני שאף מחזיק בשיא (הלא רשמי) כשיר אשר בוצעו לו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה.

Yesterday הוא לא עוד קינה על פרידה ואהבה שנעלמה. הוא שיר שהקסם שלו טעון בפתאומיות של שבירת מערכת היחסים וברגע הזה שבדיוק כשחשבת שהכל טוב ומושלם, זה נגמר. ככה סתם. פתאום. ביום בהיר אחד.

"למה היא הייתה חייבת ללכת…? מקונן פול בעודו תוהה אם זה בגלל משהו שהוא אמר. עכשיו כל מה שנותר לחלום עליו זה לחזור לאתמול בו  "הבעיות שלי היו כל כך רחוקות ממני" ו"אהבה הייתה משחק שכל כך קל לשחק בו". 

Beck- Lost Cause

אין דבר כואב יותר מלגלות שארוסתך בוגדת בך. שהאישה שעוד רגע התחייבת לקחת לחיים שלמים, שיקרה לך ופגעה בך במקום הכי רגיש. לצערו, זה בדיוק מה שקרה לבק רגע לפני שהוא התמסד עם חברתו מזה 9 שנים.

בעקבות הגילוי והפרידה הבלתו נמנעת, התיישב בק לכתוב את אחד מאלבומי הפרידה היפים ביותר בהיסטוריה (Sea Change) אשר מתהדר איך לא, גם בשיר הפרידה האלוטימטיבי, Lost Cause.

כמו ברוב השירים של Sea Change המופתי, גם ב- Lost Cause בק מוותר על הניסיונות המוזיקלית שמאפיינת אותו ופשוט סוחף אותנו בבלדה אקוסטית מהרהרת ומופלאה פרי הפקתו של נייג'ל גודריך הגאון.

בשיר בק מתאר בדיוק מופתי איך זה מרגיש להיפרד, מה אומרים לחברים, איך ממשיכים הלאה והאם יש לנו עוד סיכוי?  "העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" הוא עוד מהרהר רגע לפני שהוא סותם את הגולל באופן סופי ומבין ש"מותק את מקרה אבוד…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK

באנר מועדון תרבות