15 שנים ל- Funeral של ארקייד פייר

אלבום הבכורה של ארקייד פייר מצליח לתפוס את תחושת הבלבול, הטראומה והפחד שהשתלטו על העולם אחרי פיגועי ה- 11 בספטמבר. למרות שמו המורבידי, Funeral מצליח להישמע אופטימי ומלא חיים גם היום.

ציון המועדון: ★★★★★

תשע שניות לוקח לקלידים ולגיטרה להכנס בשיר Neighborhood #1 שפותח את Funeral. תשע שניות זה גם בדיוק הזמן שלקח לי להתאהב ביצירה הזאת של ארקייד פייר ולהבין שלא מדובר כאן בעוד אלבום.

איזה עוד יצירה פופולרית שאתם מכירים נפתחת בשיר על זוג ילדים שמנסים למצוא את מקומם בעולם פוסט אפוקליפטי מושלג? בעודם נלחמים לשרוד, הם נאחזים בשביבי זכרונות מהעולם הישן כשאפילו את שמות האנשים שהכירו הם מתקשים לזכור.

כמובן שהשיר הוא אנלוגיה לזוג אוהבים צעירים שחולמים לחפור מנהרות מתחת לחדרי השינה שלהם בכדי להתאחד ולברוח יחד מהשכונה, מההורים והמסורות המרובעות שמחזיקות אותם כנועים וצייתניים לכל מה שהם לא מאמינים בו.

השיר הזה מהווה למעשה את תמציתו של Funeral, אחד האלבומים היפים, המשפיעים והחשובים של 15 השנים האחרונות. ניסיון לברוח לאמת פשוטה לפני שהעולם יתפוצץ בפנים של כולנו. 

"מכיוון שאין איש בסביבה נוכל להאריך את השיער שלנו ולשכוח את כל מה שידענו" שר באטלר בשיר. המוטיב הזה של ילדים הכבולים בפרברים לשלשלאות המודרניזציה, הציפיות של הוריהם והדרישה החברתית להפוך למבוגרים מפרנסים ומשעממים הוא מוטיב שחוזר על עצמו לא רק בטרילוגיית שירי Neighborhood שפותחת את היצירה אלא לכל האלבום ולמעשה לכל אורך הקריירה של ארקייד פייר.

5 שנים ל- THE SUBURBS של ארקייד פייר
האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ארקייד פייר הוקמה בתחילת שנות ה- 2000. אבל בניגוד לסיפורי סינדרלה אחרים על להקות שהגיעו משום מקום וכבשו את העולם, הקמתה של הלהקה הזכירה יותר את הכלה מאיסטנבול מרוב התנגשויות אגו, ויכוחים, פיצוצים והתפטרות על הבמה.

למזלם של חברי ההרכב, הלב הפועם של היה ונשאר ויין באטלר, הסולן וכותב המילים הראשי, ואישתו המוזיקאית והזמרת, רז'ין שסיין. השניים ידעו לגבש סביבם מוזיקאים מוכשרים ומגוונים (כולל אחיו של ויין, ויל) שהפיחו חיים בטקסטים מלאי המשמעות של באטלר.

ההופעות המפוצצות, ההייפ והסאונד הייחודי שהציגה הלהקה (מן פולק צועני מחושמל), הביאה לה בסופו של דבר חוזה הקלטות בחברה העצמית Merge Records שהכירה לעולם אמנים כמו Buzzcocks, Caribou ו- Neutral Milk Hotel, שהרבה בזכותם החליטו ארקייד פייר להסכים להצעת הלייבל.

בסופו של דבר, Funeral, אלבום הבכורה של הלהקה יצא ב- 14 בספטמבר 2004 והפך מהר מאוד ליקיר המבקרים. פיצ'פורק, שהפך באותה תקופה לשופר הקול האיכותי של מבקרי המוזיקה, אימץ את האלבום ובחר בו כאלבום השנה ובמקום השני ברשימת אלבומי העשור.

למעשה Funeral הוא האלבום השני שנבחר בהכי הרבה רשימות סיכום של העשור כולו אחרי Kid A של רדיוהד. עד כדי כך האלבום הזה מוערך.

באנר מועדון תרבות

"עץ המשפחה שלי מאבד את כל העלים שלו…"

Funeral הוא אחד מאלבומי הבכורה האמיצים ביותר שיצאו אי פעם. שם האלבום הגיע לאחר שמספר מחברי הלהקה איבדו את יקיריהם והאווירה המלנכולית מצאה את עצמה נכנסת אל מתחת לעורם של השירים.

אבל למרות האווירה המלנכולית והמוות שנכח בעת ההקלטות, האלבום הוא לא אלבום דיכאון. בצורה מפתיעה ואף מעוררת התפעלות, האלבום מצליח להכיל בתוכו גם תחושה אופורית של התרוממות רוח מלאת השראה. אחרי הכל מוות הוא חלק מהחיים.

דוגמה לאמביוולנטיות המופלאה הזאת אפשר למצוא בשיר הסוגר, In the Backseat, בו מתארת רז'ין שסיין כמה היא אוהבת לנסוע במושב האחורי של המכונית ולצפות בעלים הנושרים מן העצים, אך עכשיו היא זו שצריכה לתפוס בהגה. אנלוגיה מופלאה בפשטותה על גלגל החיים וליחסי השכנות האינסופיים בין החיים והמוות.

ומוות לצערי לא היה חסר בעולם בעת הקלטות האלבום. מעבר לאובדן האישי שחוו חברי הלהקה, בעידן של פוסט פיגועי ה- 11 בספטמבר והמלחמה בטרור, המוות היה נוכח כמעט בכל מהדורת חדשות בכל מקום בעולם ושאלות חדשות עלו על סדר היום. שאלות הנוגעות למשמעותן של מילים כמו: אויב, חבר, פחד, עתיד ועוד.

"יצאתי למצוא קצת אור…"

החשש מפני העולם החדש שהתעצב כמו גם הבלבול שנבע מהרצון לשמור את רוח הליברליזם מצד אחד ולמנוע מלחמות מיותרות מהצד השני, בא לידי ביטוי ברוח האלבום. גם אם ארקייד פייר לא התכוונו ליצור אלבום פוליטי, התחושות הדיסוטופיות שנושבות בשירים כמו Neighborhood #1 או Power's Out הופכות אותו לכזה.

זהו פס הקול המושלם לאווירת החושך והפוסט טראומה של פיגועי התאומים, פיגועי ה- 11 במרץ במדריד, עריפות ראשים מצולמות, "חוק הפטריוט" ועוד. 

באנר מועדון תרבות

כלל האסונות הגלובליים הללו שנוצרו על ידי ה"מבוגרים", משפיעים בהכרח גם על דור הילדים שגדל אל תוך מציאות מורכבת ומאיימת. הפחדים שחווים הילדים כמו גם ריבוי המסרים של תרבות הצריכה שנועדה להקהות את חושם, הביאו את באטלר לכתוב כמה מן ההמנונים הגדולים שלו. 

הלכה למעשה, באטלר מבקש להפוך את הדור הבא לביקורתי יותר ומפוכח יותר. הוא קורא לילדים להתנגד לכל מה שנתפס כאמת המוחלטת של עולם המבוגרים שבסופו של דבר הורס כל חלקה טובה ולהבין שלפעמים פשוט משקרים להם.

"אני מרגיש כמו החלילן מהמלין כשאני שר את השיר הזה" סיפר באטלר על Rebellion, שמעודד את הילדים ובני הנוער שלא להיכנע לתכתיבים, למסרים ולשקרים שכופים עליהם המבוגרים.

מדובר בלא פחות מאחד הקטעים המשפיעים ביותר שכתבה הלהקה. השניה המדויקת בה הכינור נכנס ב- 03:50 היא מהרגעים היפים והחשובים ביותר ב- 15 השנים האחרונות. נקודה אחת במרחב שמתמצתת את כל הפחדים והתקוות שלנו לכדי רגע אחד קסום ששינה את מוזיקת האינדי לנצח.

גם ב- Wake Up, "ההמנון" של האלבום והשיר הכי מפורסם מתוכו שב וקורא באטלר "ילדים התעוררו". עם השנים זכה השיר האדיר הזה לאינספור גרסאות כיסוי, הפך להמנון במגרשי ספורט וקידם יצירה נוספת המתארת בריחה של ילדים מהמציאות היום יומית הקודרת אל תוך עולם של פנטזיה ("ארץ יצורי הפרא").

Funeral אמיץ ומעניין לא רק בשל הטקסטים המופלאים שלו אלא גם בשל הבחירות המוזיקליות והאסתטיות שבו. זהו לא עוד אלבום אינדי "רגיל". לכל אורכו תוכלו לשמוע צלילי קסילופון, אקורדיון, כינורות, ויולה, צ'לו ועוד.

מגוון הכלים הללו לא נמצאים שם כקישוטים אלא כחלק אינטגרלי מהעיבודים ומ"העלילה" עצמה והם מעניקים ייחוד למוזיקה של ארקייד פייר.

באנר מועדון תרבות

"כל המבוגרים היו פעם ילדים אך רק מעטים זוכרים זאת…" כתב אנטואן דה סנט־אכזופרי ב"נסיך הקטן" וזו ההרגשה שאני מקבל מ- Funeral. ספקטרום של רגשות שנע על סקאלה של פחד מהול בבלבול שמהול בזעם נעורים.

Funeral הוא באמת אלבום של פעם ב- 15 שנה. יצירת מופת שהגדירה דור. למרות שהיא נקראת "הלוויה", בשביל מוזיקה כזאת שוה לחיות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

funeral-arcade-fire

arcadefire-608x450

 

מודעות פרסומת

פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום

אלבומה החדש של לנה דל ריי גורם לכל השיח המאוס סביב האותנטיות שלה להישמע מגוחך מאי פעם. מדובר ביצירה כנה, אמיצה, מרגשת ולעיתים מפעימה, שהיא לא פחות מ"גיים צ'יינג'ר" עבור הקריירה של הזמרת וגם עבור מי שהטיל בה ספק. 

ציון המועדון: ★★★★☆

בינואר 2012 עסק עולם המוזיקה כולו בשאלה אחת הרת גורל: האם הזמרת לנה דל ריי ששחררה זה עתה את אלבום הבכורה שלה, Born to Die, היא זיוף עשוי היטב או הדבר האמיתי? האם הפרסונה, ננסי סינטרה סטייל שלה, היא מקורית או דמות שנועדה ליצור רומנטיזציה משקרת בשביל למכור תקליטים?

השאלה הזאת סביב האותנטיות של לנה דל ריי, או בשמה המלא אליזבת' וולרידג' גרנט, היא מהשאלות העתיקות ביותר שעולות כמעט בכל דיון מוזיקלי. זאת מכיוון שגם היום אמנים שנתפסים כ"אותנטיים" נחשבים לרוב כבעלי אמירה רצינית ו"חשובה" יותר. כפועל יוצא, גם המוזיקה שהם יוצרים נתפסת כמעט אוטומטית כבעלת ערך נשגב יותר ביחס לאמנים אחרים שלא נתפסים כמספיק "אותנטיים".

באנר מועדון תרבות

כמובן שאין תשובה לשאלת האותנטיות של זמרים ולהקות, אלא רק עוד שאלות. לדוגמה: האם כשבוב דילן נטש את הפולק לטובת הרוק החשמלי הוא איבד את האותנטיות שלו? האם כשהסטונס נברו בפח הזבל התרבותי של ארה"ב ודלו ממנו את הבלוז השחור והמופלא זה הפך את המוזיקה שלהם ללא אותנטית? האם כשנינט אימצה את הרוק האלטרנטיבי זה הפך אותה לאותנטית?

בסופו של דבר מה שחשוב זו המוזיקה, ואם היא טובה אז כלל לא בטוח ששאלת האותנטיות מעניינת מישהו חוץ ממבקרי מוזיקה נרגנים כמוני. במקרה של אלבום הבכורה של דל ריי, אני עפתי עליו במיידית למרות הביקורות המעורבות שקיבל בזמנו ולכן כל השיח הזה שהיה סביבה לא עניין אותי. אפילו לא אותה הופעה חסרת חן ב- SNL.

במרחק הזמן, השיח הזה שהיה סביב לנה דל ריי נשמע כל כך לא רלוונטי. עם מלאי מעורר קנאה של שירים מעולים לצד אלבומים חזקים לא פחות, הוכיחה לנה דל ריי במשך השנים שהיא אמנית נפלאה וייחודית בנוף המוזיקלי העכשווי. אבל לשיא כזה אפילו אני לא ציפיתי.

Norman Fucking Rockwell, אלבומה החדש והשישי במספר של הזמרת, הוא לא פחות מגיים ציינג'ר עבור הקריירה שלה. מדובר ביצירה המעניינת, השלמה והבוגרת ביותר של הזמרת עד היום. לא סתם המבקרים בכל העולם עפים עליו בטירוף (ציון פסיכי של 9.4 בפיצ'פורק) ומתחרים ביניהם מי יעניק לו יותר סופרלטיבים.

הסאונד הייחודי של דל ריי הכולל שירה כמעט מאופקת על גבול הלחישה, ועיבודים עדינים ומלטפים על מצע כלי מיתר, כבר הספיקו להפוך לסימן ההיכר שלה. אבל באלבום החדש העיבודים הופכים להיות מינימליסטים ומאופקים עוד יותר.

כמעט בכל השירים הכלי המוביל הוא הפסנתר כאשר בחלק מהמקרים מתלווה אליו גיטרה אקוסטית או כלי מיתר. הבחירה האסתטית הזאת הופכת את האלבום החדש מבחינת סאונד להכי עדין ואינטימי ברפרטואר של הזמרת.

גם הכתיבה של דל ריי השתפרה בטירוף ו- Norman Fucking Rockwell מציג כמה מהטקסטים היותר מושחזים, יפים וכנים שלה אי פעם.

"לעזאזל ילד-גבר, אתה מזיין אותי כל כך טוב שכמעט גרמת לי להגיד: "אני אוהבת אותך" היא שרה בכנות חסרת מעצורים כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום. אבל זו לא סתם שורה מלוכלכת וחסרת חן קארדי בי סטייל, זו מצוקה אמיתית וכנה של אישה שפעם אחר פעם נמשכת לטייפקאסטים הלא נכונים, שמצד אחד מסבים לה המון רגעים של אושר צרוף אך בסופו של יום משאירים אותה מדממת על הרצפה.

ואכן לכל אורך האלבום דל ריי מדממת את כל הכאבים שלה החוצה ללא פילטרים, ללא מסכות ועם הרבה אומץ. "אני גמורה, אל תעזוב, אני מתמודדת עם האובדן הכי גדול בחיי" היא שרה ב- The Greatest וללב קשה שלא להשבר.

ב- Love Song, מהשירים היפים באלבום ובכלל בקריירה של דל ריי שלא ברור איך לא יצא כסינגל, היא כבר תוהה "האם זה בטוח להיות פשוט מי שאנחנו?"

Venic Bitch (איך לא חשבו על הטייטל הזה קודם?!) בן התשע דקות ושלושים ושבע שניות, הוא ציור כתוב בצורה מופלאה של סיפור אהבה מושלם, אפילו אוטופי על פניו בין דל ריי למושא אהבתה. אך נבירה עמוקה יותר בטקסט תגלה שגם הסיפור הזה אינו נטול חששות: "כיף מפחיד, אהבה מפחידה…".

השיר אף מציג סולו סינתיסייזר שנשמע כאילו נלקח ישירות מהסבנטיז וזה פשוט מדהים (אנחנו מדברים על אלבום של לנה דל ריי כן?).

למרות שעלולה לעלות מהאלבום תחושה מעט רפיטטיבית בשל העיבודים המינימליסטיים, בסופו של דבר כלל השירים יוצרים יחד פסיפס מרתק של אישיותה של לנה דל ריי כאישה חזקה, יוזמת, אסרטיבית ומוכשרת כמו שד שכמו כל בן אדם אחר, זקוקה לעיתים לכתף להניח עליה את הראש.

עוד שירים בולטים במיוחד הם Fuck it I Love You בו מציגה דל ריי את אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה שלה, Mariners Apartment Complex שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, Doin' Time (קאבר ל- Sublime), ו- Bartender, אבל באמת שכמעט ואין שיר חלש לגמרי באלבום.

את הטוב ביותר שמרה לנה דל ריי לסוף עם, Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – But I Have It, שמעבר לעובדה שהוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של הזמרת, הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.

באנר מועדון תרבות

נורמן רוקוול היה צייר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות ציורי השער שאייר עבור העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנות ה-20 וה- 30 של המאה העשרים. יצירותיו הציגו את האידיאל האמריקאי במלוא תפארתו ואת הצדדים היפים של החברה והתרבות האמריקאית. 

בניגוד לאמנות של רוקוול, החיים שמשתקפים מהיצירה החדשה של לנה דל ריי רחוקים מלהיות אוטופיים. נכון יש לה כסף, פרסום וכנראה גם אחלה סקס, אבל מבפנים יש בור שהיא עדיין לא הצליחה למלא. 

כמו בעידן הדיגיטל והאינסטנט, כמו בעידן טראמפ וביבי, לנה דל ריי מציגה את החיים המודרניים כרכבת הרים מהירה שלפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת ממנה. מרוץ של "ציוצים", "פייק ניוז" וחיפוש אחר אמת פשוטה וחמקמקה שנקראת אהבה. 

בביקורת שלהם, פיצ'פורק כינו את לנה דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה". מדהים איך מזמרת שהטילו בה כל כך הרבה ספקות, הפכה דל לריי למושא כל כך גדול להערכה ולהשפעה (בילי אייליש ולורד הן רק חלק מהזמרות שהודו כי הושפעו ממנה). כנראה שהיא עשתה משהו נכון וכדאי לכם לבדוק אותו. אם עד עכשיו טרם עשיתם זאת, Norman Fucking Rockwell הוא אחלה מקום להתחיל. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

p05905l3

באנר מועדון תרבות

טיילור סוויפט- Lover ביקורת אלבום

ילדות בנות 14 יעופו על החדש של טיילור סוויפט, כל השאר קצת פחות. חבל שלמרות הכישרון הלא מבוטל שלה ומעמדה התרבותי, סוויפט מעדיפה לתת לנו עוד מאותו הדבר במקום לשנות ולהעז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

שלא תחשבו לרגע שיש לי דבר או חצי דבר נגד טיילור סוויפט. להפך, הבחורה שמחזיקה את תעשיית המוזיקה האמריקאית מהביצים בעשור האחרון היא פצצת כישרון מהלכת, מלאת כריזמה שבאמתחתה לא מעט שירי פופ מעולים שהגדירו תקופה עבור מיליוני מתבגרים ומתבגרות ברחבי העולם.

רק אנשים בעלי לב מקרח לא ימצאו את עצמם מנענים לצלילי Shake It Off או נהנים מ- Blank Space. לעזאזל, בכל פעם שלימדתי תלמידה שלי לגיטרה את We Are Never Ever Getting Back Together עפתי באוויר.

עכשיו ממרומי מעמדה וכשכל אלבום חדש שלה הוא אירוע (רק בשביל לסבר את האוזן, האלבום החדש שבר את שיא ההזמנות מראש בשירותי "אפל" מיוזיק), נשאלת השאלה האם לא הגיע הזמן לגוון קצת? להעז קצת? לצאת מהמסגרת? על פי Lover, אלבומה השביעי של הזמרת האמריקאית, עושה רושם שהתשובה היא לא.

לא פחות מ- 18 קטעים שנמתחים על פני למעלה משעה יש באלבום החדש. התחושה היא שסוויפט ירתה לכל הכיוונים בשביל חלילה לא לאכזב אף אחד. הבעיה היא שהכל נשמע מוכר, שלא לומר לעוס. מן תחושת דה ז'ה וו שכבר שמענו את זה בעבר.

שוב אותם שירים על שברון לב, שוב אותם לחנים מוכרים ושוב אותה הפקה מלוטשת אך חרושה להפליא. להגנתה יאמר שסוויפט נשמעת הפעם יותר משוחררת וחופשייה מבכל אלבום אחר שלה. זה מקסים, זה נחמד אבל רצינו יותר.

באנר מועדון תרבות

"שכחתי שאתה קיים ופחדתי שזה יהרוג אותי אבל זה לא" שרה סוויפט בשיר הפותח, I Forgot That You Existed ומתווה את הטון להמשך האלבום. הרבה אהבה, הרבה שברון לב או בקיצור, כל הדברים שסוויפט שרה עליהם כבר 6 אלבומים ברציפות.

זה ממשיך גם בשיר הבא, Cruel Summer, בו שרה סוויפט: "אני שיכורה במושב האחורי של הרכב, בוכה כמו תינוקת, אני לא רוצה לשמור ממך סודות, רק רוצה לשמור עליך" ומצליחה להישמע כמו כל שיר התבגרות אמריקאי גנרי אחר.

מדי פעם סוויפט כן מנסה להוכיח שהיא קורצת לטריטוריות "בוגרות" יותר עם קטעים על העצמה נשית בעידן ה"מי טו" (The Man), מחווה לקהילת הלהט"ב (!Me ו- You Need to Calm Down) או שיר על המאבק של אימה במחלת הסרטן (Soon You'll Get Better), אבל זה לא מספיק ואי אפשר להשתחרר מהתחושה שסוויפט שוב ממחזרת שירי אהבה לבנות 14 במקום לחדש, להוביל ולגוון.

נכון, אפשר לטעון שנוסחה מנצחת לא מחליפים, אבל רגע לפני שהיא משנה קידומת לגיל שלושים, רצוי גם לצפות מאמנית בסדר גודל של טיילור סוויפט לתת לנו יותר דברים מעניינים ומאתגרים.

לראייה, דווקא השירים בהם סוויפט כן מנסה לגוון ולצאת מהקופסה, הם השירים החזקים באלבום. כך למשל The Archer שמזכיר את לנה דל ריי ומהדהד ל- Beach House, הוא מהקטעים היפים באלבום. כמוהו גם שיר הנושא הרגיש, כשלקראת הסוף מתחבא לו It's Nice to Have a Friend הנפלא שנשמע כמעט "ניסיוני" ביחס לשאר השירים ומצליח להוציא מסוויפט את המיטב. בכל שירים הללו ובעוד כמה רגעים נשמעת לפתע טיילור סוויפט כמו זמרת הרבה יותר בוגרת והרבה יותר מעניינת.

לורד, לנה דל ריי, אפילו אריאנה גרנדה, הציגו כולן אבולוציה מוזיקלית וטקסטואלית שהפכה אותן להרבה יותר מסנסציות פופ. אבל סוויפט, עושה רושם, שמחה פשוט להישאר איפה שהיא נמצאת. כרגע זה אולי מספיק. אך בעוד שבארה"ב השם טיילור סוויפט הוא מותג על, התחושה היא שבשאר העולם המותג הזה מתחיל להישחק.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

taylor-swift-ultimate-album-sheff.jpg

באנר מועדון תרבות

בון איבר- i,i ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לשיאים האמוציונליים של קודמיו, האלבום הרביעי של Bon Iver ממשיך להוכיח למה ג'סטין ורנון הוא מהמוזיקאים המשפיעים והחשובים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כמעט עשור עבר מאז שג'סטין ורנון הפך לחבר הכי קרוב שלי. המוזיקה שהוא יוצר עם ההרכב שלו, בון איבר, ליוותה אותי בכל זמן ובכל מקום החל מלימודי באקדמיה, דרך טיפולי ההפריה עם אישתי, לידת הבנים שלי וההתמודדות עם הטייטל החדש והקשוח- אבא.

בכל הדרכים הלא פשוטות הללו, המוזיקה של ורנון ובון איבר שם בכדי לנחם, לחבק, ללוות ובעיקר להזכיר לי את היופי שטומן בחובו העולם הזה למרות האתגרים בהם אנו עומדים כמעט מדי יום.

לכן מעבר לעובדה שאלבום חדש של בון איבר הוא אירוע מוזיקלי ברמה בינלאומית, הוא אירוע אישי בשבילי. ציון דרך נוסף שאני עובר עם מי שהמוזיקה שלו הפכה לחלק ניכר מפסקול חיי בעשר השנים האחרונות.

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver
22, A Million – ביקורת אלבום

הקריירה של ג'סטין ורנון החלה כמעט במקרה. אחרי פרידה כואבת מחברתו, הסתגר המוזיקאי בבקתה המושלגת של אביו ויצר באמצעים דלים במיוחד, את אלבום הפרידה האולטימטיבי, For Emma Forever Ago, תחת ההרכב "בון איבר". כשיצא מחדש ב- 2008 הפך האלבום למעדן אינדי שזכה להצלחה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

אלבומו השני של ורנון תחת "בון איבר", שנשא בפשטות את השם Bon Iver, כבר הציג הפקה הרבה יותר מלוטשת ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים שהצליחו לנגוע ברבדים הכי עמוקים של הנפש האנושית. לא ניתן לכנות את האלבום הזה פחות מאשר "אלבום מושלם". וכן, הוא פשוט מושלם.

באנר מועדון תרבות

ב- 2016 יצא 22, A Million בו חתך ורנון וההרכב שלו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה. בהאזנה ראשונה האלבום החדש, i.i, ממשיך את הקו המוזיקלי של 22, A Million (ואף הטקסטואלי הכולל משחקי אותיות מעיקים בתוך שמות השירים), אבל נבירה עמוקה יותר ביצירה החדשה מגלה שהיא שוזרת בתוכה שלל אלמנטים מעבודות קודמות של Bon Iver.

הצליל הדומיננטי הוא אמנם של הסינתיסייזרים, הלופרים ומכונות התופים, אבל בין לבין ורנון מביא לידי ביטוי גם את גם את הגיטרות, קרנות היער, כלי המיתר והפסנתר שכל כך מזוהים עמו. במידה רבה האלבום החדש הוא סך הדרך שעברו Bon Iver עד כאן. סיכום של תקופה.

בסרטון טיזר שיצא לקראת האלבום החדש, השווה ורנון את אלבומיו לעונות השנה. For Emma Forever Ago הוא החורף, Bon Iver האביב, 22, A Million מייצג את הקיץ ועכשיו מגיע הסתיו.

אבל למרות שב- i,i יש כמה שירים שבהחלט יגרמו לכם לרצות להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, אני מוצא אותו אלבום אקלקטי ומורכב מדי בכדי לכנותו בפשטות "אלבום סתיו". למעשה זה כנראה האלבום הכי מורכב שהקליטו בון איבר.

כמו ג'קסון פולוק, ורנון משפריץ לכל עבר סימפולים, קולות, צלילים ותכנותים מכל הבא ליד ויוצר מארג חסר תקדים של מרקמים וטקסטורות מוזיקליות שפשוט לא קיימים בשום מקום אחר. מדובר בהפקה ברמה הגבוהה והכי מתוחכמת (אולי מתוחכמת מדי) שקיימת.

הירידה הזאת לכל פרט ופרט, כמו גם חוסר היכולת של ורנון לדרוך במקום, רק מראה עד כמה חלוצי הוא. עד כמה הוא לא מזלזל במעריציו ובדבר הזה שנקרא "מוזיקה". ורנון מזיע עבור היצירה שלו, הוא חי ונושם אותה ואפשר לשמוע את זה בכל תו ב- i,i. אלה בדיוק הדברים שהופכים מוזיקאים או "סתם" זמרים לאמנים.

ומעל הכל יש כאן מוזיקה ובשפע. הפתיחה עם iMi היא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה, We שנכנס לאחר מכן עם מקצב שבטי לא נשמע כמו שום דבר שבון איבר עשו מעולם ו- Hey, Ma הוא אחד השירים היפים שיצאו בשנים האחרונות.

בבלדה הנפלאה, U, Man Like מתארח הפסנתרן ברוס הורנסבי שמחזיר אותנו לימי האלבום השני כאשר Naeem שמגיע מיד לאחר מכן הוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של בון איבר. בולטים גם Salem הנפלא, Marion האקוסטי ו- Sh'Diah הסקסי. אבל מעל כולם עומד Faith בו ממשיך ורנון את הדיונים הבלתי פוסקים שלו עם אלוהים (באוניברסיטה הוא למד, תאמינו או לא, לימודי דתות!).

לכל אורך האלבום אף שזורים אמנים וחברים שבאו לתת יד ביצירה החדשה של ורנון. כך למשל מלבד ברוס הורנסבי, תוכלו למצוא את ג'יימס בלייק, ג'ן וסנר ׁ(Wye Oakׂׂ), ארון דסנר (הנשיונל), צ'ני ליאנג (Poliça), מוזס סאמני ועוד, שמוסיפים לאלבום עוד נפח צלילים ייחודי.

i,i הוא אולי האלבום הכי פחות מיידי של בון איבר, אבל זה לא אמור לגרום לכם לוותר עליו. מדובר אמנם ביצירה מאתגרת אבל כזאת שתשאב אתכם פנימה אם רק תפתחו בפניה את הראש והלב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

https___hypebeast.com_image_2019_06_bon-iver-new-songs-debut-teases-project-icommai-01

באנר מועדון תרבות

כל הקלישאות נכונות: ברוס ספרינגסטין Western Stars- ביקורת אלבום

ב- Western Stars, אלבומו ה- 19, מוכיח ברוס ספרינגסטין שגם כשהוא נושק לגיל 70 הוא עדיין מסוגל לרגש ולהתרגש כאילו מדובר באלבום בכורה של זמר חדש. השירים האינטימיים ותזמורי כלי המיתר המפעימים, הופכים את היצירה החדשה שלו לאחת המיוחדות והיפות בקריירה שלו.

ציון המועדון: ★★★★☆

חמש שנים אחרי High Hopes הבינוני מ- 2014, חוזר ספרינגסטין לעשות את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב – לשיר את נשמתה של אמריקה ולהדהד את החיים של כולנו. כל שיר ושיר ב- Western Stars, אלבומו החדש וה- 19 במספר, הוא סיפור קטן שמכיל בתוכו פיסה מרוחה של אמריקה על שלל מרחביה העצומים, דרכיה המפותלות ועיירותיה הנשכחות.

ספרינגסטין מוציא אותנו לטיול לאורכה ולרוחבה של ארה"ב (כפי שהוא עשה פעמים רבות בעבר) ומשתף אותנו בחוויות ובתובנות הכי קטנות שלו שמצליחות להאיר באור גדול את אופיה האמיתי של אמריקה, אהובתו הניצחית. אני נשבע לכם שבחלק מהשירים יכולתי ממש להרגיש שאני והוא נוסעים בכביש עפר בלתי נגמר איפשהו במרכז אמריקה המאובקת.

זה מתחיל עם Hitch Hikin הקסום בו ספרינגסטין תופס טרמפ ומצהיר כי "מפות לא עושות לי את זה, מזג האוויר והרוח מכוונים אותי…". כשלאחר מכן ב- Wayfarer הוא כבר מתוודה שהוא אינו יכול להשאר במקום אחד כיוון שהוא "נסחף ברוח מעיירה לעיירה". 

ואכן ספרינגסטין נודד לכל אורכו של Western Stars בין "עיירות בודדות ומבר לבר" כפי שהוא מספר לנו ב- Sundown. אבל כמו שהבוס לימד אותנו, כל מסע פיזי הוא גם מסע פנימי. חשבון נפש אם תרצו, גם כלפי האומה שהוא כל כך אוהב אבל גם ובעיקר כלפי עצמו. "לנסות ולהיות רגוע זה כמו לרדוף אחרי סוסים פראים…" מעיד על עצמו ספרינגסטין ברגישות ב- Chasin' Wild Horses הנפלא. 

גם כשהוא אוטוטו נושק לגיל 70, ממשיך ספרינגסטין לספק טקסטים חדים ונפלאים על  גבריות מדממת הנחצית בין מצ'ואיזם אמריקאי קלאסי לבין רוך ולב שבור של מתבגר. "אתה מתאהב כשאתה בודד ומסיים באותה צורה…" הוא שר בשברון לב ב- Hello Sunshine, הסינגל הראשון מהאלבום.

באנר מועדון תרבות

מבחינה מוזיקלית, את ההשראה לאלבום קיבל ספרינגסטין ממוזיקת הפופ של דרום קליפורניה בשנות ה- 70. ואכן כיאה לתקופה, כל השירים זוכים לתזמורי כלי מיתר עשירים שמעניקים להם עומק ויופי עוצר נשימה. השילוב בין האווירה המלנכולית והאינטימיות, לתזמורים הגדולים מגיע לשיאו ב- There Goes My Miracle, השיר היפה באלבום שזוכה לפזמון המנוני וסוחף ששמור לקלאסיקות הגדולות ביותר ברפרטואר המפואר של הבוס. 

את המסע שלו ושלנו חותם ספרינגסטין עם Moonlight Motel הקטן והנוגע בשלמות שמראה שגם אחרי קריירה מטורפת של למעלה מ- 40 שנה (!) הוא עדיין מסוגל לרגש ולהרטיט כאילו היה זה אלבומו הראשון.

"אהבה ותהילה, אותו סיפור עצוב שחוזר על עצמו שוב ושוב כמו קלישאה חבוטה…" שר ספרינגסטין ב- The Wayfarer ואולי באמת חוזר הבוס על אותן קלישאות שמלוות אותו מתחילת הקריירה. אתם יודעים, אלה של הנווד המהורהר ממעמד הפועלים ששר על מצבה של אמריקה. אבל כמו שכורסת הקלישאה הגדולה מכולן: כל הקלישאות נכונות, אבל כשהן נשמעות כמו השירים ב- Western Stars הן לא רק נכונות, הן גם כל כך יפות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

bruce-springsteen

 

באנר מועדון תרבות

כאבי גדילה: מדונה Madame X- ביקורת אלבום

באלבומה ה- 14, מנסה מדונה בכח להישמע חדשנית, אקטואלית ופוליטית אך נכשלת בכל החזיתות. Madame x? נשמע כמו Madame Why?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

יש אמנים שלמרות שאני לא מתחבר אליהם או אפילו לא שומע את המוזיקה שלהם, קשה לי שלא להעריך אותם. ככה מדונה בשבילי. לא משנה מה אתם חושבים עליה, אי אפשר להתכחש לפרסונה הכריזמטית בטירוף שלה או להתעלם מהשינויים העצומים שעשתה כמעט במו ידיה בעולם המוזיקה.

בהתאם לכך, לא משנה מה יהיה מצבה במדד הפופולריות, כל אלבום חדש שלה הוא אירוע. לא משנה שלא היה לה להיט כבר שנים, לא משנה שהיא מתקשה (מאוד) למכור כרטיסים לסיבוב ההופעות החדש שלה ואפילו לא משנה שהיא מזייפת קשות כבר לא מעט זמן, כל אלבום חדש של מלכת הפופ (בדימוס?) הוא עדיין בגדר אירוע. חבל רק שאלבומיה האחרונים לא עומדים בציפיות ומאמנית פורצת דרך הפכה מדונה לצל חיוור של עצמה. אז האם היא מצליחה להציל משהו באלבומה החדש? לא. ממש לא. 

אחרי 4 שנות הפסקה, חוזרת מדונה עם אלבום חדש בשם Madame X, וגם הפעם, כמו בשאר יצירותיה מהשנים האחרונות, מדובר באסופת שירים בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. 

אם אנסה לדייק יותר, אז השירים באלבומה ה- 14 של מדונה מנסים להישמע מתוחכמים יותר, מעניינים יותר, מורכבים יותר ולא "שגרתיים". אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו כמו ניסיון התחכמות שלא לצורך. סלט לא טעים שהוכן ממרכיבים לא קשורים אחד לשני, וגרוע מכך, שפג תוקפם.

כבר שנים שבמקום להוביל מדונה מובלת ו- Madame X הוא דוגמה מובהקת לכך. איפה הימים בהם חשפה הנערה החומרנית לעולם מפיקים מוכשרים (ויליאם אורביט וסטיוארט פרייס לדוגמה), אימצה סגנונות חדשים והפתיעה בכל שיר וקליפ. פעם מדונה הייתה סממן לכל מה שחם ולכל מה ששווה לשם אליו לב רגע לפני הפריצה. והיום? כל מה שיש למי שמתיימרת עדיין להקרא "מלכת הפופ" לתת לעולם זה עוד דואט עם מאלומה? באמת?!

ב- Madame X חותכת מדונה לכיוון המוזיקה הלטינית כאילו מעולם לא היה D'esposito או אנריקה איגלסיאס. גם הרגאטון שהיא מאמצת בחום רב באלבום הזה היה נחשב רענן לפני עשור בערך. לעזאזל אפילו צלילי האוטוטיון מ- God Control, מהשירים היותר סבירים באלבום, נשמעים לא מעודכנים. אה ודייויד בואי רוצה את הרטייה שלו בחזרה. כאילו, אם הוא יכול היה לבקש אותה. 

באלבום החדש מציגה בפנינו מדונה גם אלטר אגו חדש בשם "מאדאם איקס" שהיא (וזה ציטוט): "סוכנת חשאית שמסתובבת בעולם, משנה זהויות ונלחמת עבור חופש". אני אחסוך מכם את המשך הטקסט המביך שנראה כמו חיבור של ילדה בכיתה ג' 3 ורק אגיד שמדונה לא צריכה להחליף זהויות, מה שיעשה לה הכי טוב זה פשוט להיות מדונה. 

ממרומי גיל 60 וכשמאחוריה אחת מהקריירות המרשימות בהיסטוריה של המוזיקה, הייתי רוצה לראות את מדונה מפסיקה לרדוף בצורה פתטית אחרי כל מה ש"חם" ומאמצת את הגיל הביולוגי שלה. הרי מה שהפך אותה למפלצת שהיא זו דווקא שבירת הגבולות המקובלים ולא הניסיון להתיישר על פיהם. בשביל להיות מלכה אמיתית לא צריך לרדוף אחרי משהו שכבר לא יחזור אלא להמציא את עצמך מחדש, אולי בגרסה מפוכחת יותר.

אחרי כל מה שעברה ועשתה, מדונה יכולה וצריכה לעשות מוזיקה "בוגרת" ומעניינת יותר ולא עוד בדיחות מביכות כמו Bitch, I'm Loca שנשמע כמו משהו ששאקירה שכחה על רצפת חדר העריכה. השיר הזה בוא באמת על גבול הפתאטי. לראייה, הקטע היחיד באלבום בו היא "מנקה" את כל הרעש והשטויות מסביב הוא Crave ולא במפתיע הוא גם השיר הטוב ביותר בו יחד עם I Rise שסוגר אותו.

באנר מועדון תרבות

ב- 2012 ובעשור השישי לחייהם, שיחררו הפט שופ בויז, מכוכבי הפופ הגדולים של שנות השמונים והתשעים, אלבום בשם Elysium, שתיאר את החווייה של להיות כוכב פופ מזדקן. מדובר באלבום אמיץ שפותח צוהר מרתק לעולמם של מי שהיו פעם נערי הפוסטר של מוזיקת הפופ והיום נאלצים להתמודד עם משפטים כמו: "אני מניח שפרשתם?" מנהגי מוניות מזדקנים (רק תקשיבו לשיר Your Early Stuff ותבינו). 

מדונה בניגוד לכך, ממשיכה בכוח לנסות ולהישמע הכי אקטואלית שיש. מצד אחד זה בסדר גמור, אבל מצד שני זה גורם לה לאבד את הייחודיות שלה. Madame X מנסה להישמע חדשני, אקטואלי ופוליטי אך נכשל בכל החזיתות. הוא אלבום מבולגן שיזכר כאחד ההזויים במה שעוד נשאר מהקריירה של מדונה בתקווה שעוד תשתקם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

MadonnaLGBT

באנר מועדון תרבות

ביאת המשיח: 30 שנה לאלבום הבכורה של הסטון רוזס

אלבום הבכורה של הסטון רוזס מייצג את שיאה של אחת התקופות הצבעוניות, הפסיכדליות והיפות ביותר בהיסטוריה הבריטית כשעל הדרך הוא גם משנה את פני המוזיקה הבריטית לעד. 

ציון המועדון: ★★★★★

שנות ה- 80 באנגליה לא היו מהתקופות הטובות של המדינה, וזה עוד בלשון המעטה. בעיות הגירה וגזענות, הקונפליקט הבלתי נגמר עם צפון אירלנד, משברים כלכליים שנבעו מתעשיות הפחם והפלדה המיושנות ואיגודים מקצועיים שניטרלו כל אפשרות להתייעלות, השאירו את אנגליה הרחק מאחור.

ברקע כל האתגרים הללו, עלתה לשלטון מרגרט תאצ'ר, "אשת הברזל", וכיהנה כראשת ממשלה לכל אורך שנות השמונים (1979-1990). תאצ'ר נקטה ביד ברזל נגד האיגודים המקצועיים ויצאה בשורת רפורמות והפרטות חסרות תקדים בניסיון להחיות את המשק. הגישה הכלכלית, הניאו-ליברליסטית, של תאצ'ר, שכונתה לימים "התאצ'ריזם", הצליחה מצד אחד להפיח חיים בכלכלה הבריטית על ידי עצירת האינפלציה, ייעול התהליכים הבירוקרטיים וצמיחה מחודשת. אך מן הצד השני היו אלה כרגיל, עובדי הצווארון הכחול אשר פוטרו בסיטונאות כתוצאה מהרפורמות החדשות ותהליכי ההפרטה הפראיים שעברו על המשק.

הבעיות הכלכליות והחברתיות שטילטלו את בריטניה הובילו ליצירתן של תתי תרבויות רבות. מה'סקינהדס' דרך הפאנקיסטים והניאו-רומנטיים, הצעירים הבריטיים אימצו תרבויות אלטרנטיביות שונות בניסיון להתמודד עם העולם החדש. זו גם הסיבה לעלייתה המטאורית של המוזיקה האלטרנטיבית על שלל גווניה בשנות השמונים.

באנר מועדון תרבות

דרך נוספת איתה התמודדו, או יותר נכון התנתקו בני הנוער מחייהם המדכאים, הייתה פשוט לחגוג אותם כאילו אין מחר במסיבות מטורפות שנמשכו לעיתים קרובות עד הבוקר. לכל אורכה ורוחבה של הממלכה הבריטית קמו מועדונים שאפשרו לבני הנוער לברוח ולשמור קצת על השפיות שלהם. בין המועדונים המפורסמים של התקופה ניתן למנות את ה"הבליץ" ממנו יצאו "ילדי הבליץ" שאימצו את הסינת'פופ, "הבן" (Heaven) שהיה בית לקהילה הלהט"בית ומעל כולם ה"האסיינדה" המיתולוגי של סטיבן וילסון וחברי להקת ניו אורדר.

כשלא היה מקום לחגוג, יצאו המסיבות החוצה, לטבע, ויצרו תת תרבות חדשה של רייבים ענקיים ומסיבות טבע מתודלקות באסיד, MDMA וסמים אחרים. התקופה הזאת, שהתרחשה בעיקרה בין 1988 ל- 1989, כונתה לימים "קיץ האהבה השני" בהמשך לאותו קיץ בקליפורניה של 1967.

הרבה להקות מסמלות את אותו קיץ פסיכדלי שעבר על צעירי בריטניה, ביניהן "ניו אורדר", Happy Mondays, The Charlatans ו- Inspiral Carpets. אבל מעל כולם ניצבים הסטון רוזס ואלבום הבכורה שלהם The Stone Roses שלכד בצורה הטובה ביותר את רוח התקופה. 

הסטון רוזס (איאן בראון, ג'ון סקוייר, "מאני" ו"ראני") הוקמה ב- 1983 במנצ'סטר, עיר פועלים הידועה במפעליה הרבים ובסצנת המוזיקה האלטרנטיבית שלה שאף קיבלה את השם המחייב MADchester וכללה בין היתר את הלהקות הנ"ל ועוד. 

אחרי מספר סינגלים שלא זכו להצלחה משמעותית אבל כן יצרו באז בסצנה, אלבום הבכורה של הלהקה יצא במאי 1989 תחת הפקתו של ג'ון לאקי (רדיוהד, מיוז, XTC ועוד רבים וטובים אחרים) וזכה לסופרלטיבים באמת חסרי תקדים. עטיפת האלבום אגב היא פרי יצירתו של גיטריסט הלהקה, ג'ון סקוייר, בהשראת האמן האמריקאי מפורסם ג'קסון פולוק.

בשביל להבין את האהבה העצומה והמקום של האלבום בהיסטוריה הבריטית מספיק רק לספר שהוא נבחר על ידי קוראי מגזין NME כאלבום הטוב בהיסטוריה בשנת 2000 ובשנת 2006 נבחר שוב על ידי אותו מגזין בתואר האלבום הבריטי הטוב בהיסטוריה. לא הרולינג סטונס, לא הביטלס, לא פינק פלויד אלא הסטון רוזס. מדהים. 

The Stone Roses, האלבום, מסמל עבור הבריטים את אחת התקופות המורכבות אך גם הצבעוניות ביותר שחוו. הוא מסמל את שיאה של הסצנה האלטרנטיבית בכך שהצליח לשלב באופן מדויק בין רוק הגיטרות האנגלי המסורתי (Made of Stone), הסאונד המחתרתי של מסיבות הרייבים (Don't Stop) ואפילו גישת We Don't Give a Fuck של הפאנק שמרחפת מעל כולו. 

השילוב הזה הופך את ה- Stone Roses, לצילום פולורואיד יפיפה של תקופה קצרה אך מרתקת בהיסטוריה של המוזיקה הבריטית. תקופה של שחרור מיני, תודעתי, ממסדי, חתרני, צעיר, יומרני וחצוף. תקופה בה צעירים חיפשו מפלט במוזיקה שמחה ומשחררת שמצד אחד הזכירה להם מאיפה הם באו ומהצד השני הציעה להם אסקפיזם בלתי מתפשר.

כמו דיימון אלברן, ליאם גאלאגר וברט אנדרסון שבאו אחריהם, בסטון רוזס ובאיאן רייט בפרט, הייתה מן התנשאות נערית שקשה לעמוד בפני בפניה. הם ידעו מה הכי טוב עבור הנוער הבריטי ומה באמת מעניין אותו. I Wanna Be Adored למשל, תמיד מהדהד לי את Rock 'n' Roll Star של אואזיס ואת הרצון הזה של בני הנוער הבריטיים לצאת מהמיץ של הזבל למקום הרבה יותר זוהר. להיות מישהו ולעשות משהו אמיתי ומשמעותי.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת, הרבה לפני שהאחים גאלאגר שרו על סיגריות ואלכוהול כמפלט מהאפרוריות המדכאת של מנצ'סטר, היו אלא הסטון רוזס שהציעו מציאות אלטרנטיבית של אסקפיזם נטול מעצורים. ההופעות של הלהקה למשל היו ידועות באמירה "אתה יודע איך הן מתחילות אך לא יודע איך הן מסתיימות". בדרך כלל אגב הן היו מסתיימות ב- I Am the Resurrection שהפך למסיבת אסיד אחת גדולה. 

הבחירה ב- I Am the Resurrection לסגירת האלבום וההופעות של הלהקה היא כמובן לא סתמית. באמרו "אני התחייה", משווה את עצמו איאן בראון ללא אחר מאשר ישו בגלגולו החדש ומשלים מעגל עם השיר שפותח את האלבום, I Wanna Be Adored. בראון לא כתב את זה כמסר אנטי דתי או משהו כזה, הוא באמת ראה בעצמו משיח של המוזיקה הבריטית הגוועת ובאלבום הבכורה של הלהקה את "ההתגלות" הרוחנית המוזיקלית הנעלה ביותר שלו. לפי ההצלחה של שניהם הוא לא היחיד מסתבר.

הרבה פעמים כתבתי כאן שאחד הדברים שהופכים יצירה לעל זמנית, ולא משנה אם מדובר בסרט, ספר, מחזה או שיר, זה האופן בו היא מצליחה "לשמר" ולהנציח את רוח התקופה בה נוצרה, וזה בדיוק מה שהופך את The Stone Roses לאלבום כל כך חשוב. תוסיפו לכך את העובדה שהוא השפיע על דורות של אמנים והביא את האלטרנטיבי למיינסטרים ותקבלו את אחד מאלבומי הבכורה הגדולים בכל הזמנים. 

ההצלחה האדירה ותווית "משיחי המוזיקה הבריטית", הכניסו את הלהקה ללחץ היסטרי. אלבומם השני, Second Coming, שוחרר רק בדצמבר 1994, הרבה אחרי שאואזיס, בלר, סווייד ואחרות שיחררו את אלבומי הבכורה שלהם ושינו את העולם כשהם נישאים על כנפי המהפכה שחוללו הסטון רוזס בעצמם. ב- 1996 התפרקה הלקה רשמית וחזרה לפעילות רק ב- 2011 לסיבובי הופעות ולגל שמועות בלתי פוסקות על אלבום שלישי שטרם התממשו.

אבל עד שזה יקרה, אנחנו וכנראה גם הילדים והנכדים שלנו, ימשיכו להתענג על אחד האלבומים הכי גדולים שיצאו אי פעם.

שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80
15 שירי הבריפופ הגדולים ביותר
20 שנה ל- What's the Story Morning Glory של אואזיס

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TSR2.jpegבאנר מועדון תרבות

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום

6 שנים מאז ששיחררו את יצירת המופת שלהם, Modern Vampire of the City, חוזרים ומפייר וויקנד עם אלבום חדש שהיה שווה כל שניה של המתנה.

ציון המועדון: ★★★★☆

שנת 2013 הייתה גדושה בכל כך הרבה מוזיקה משובחת. דאפט פאנק הרקידו את העולם עם Random Access Memorries, האחיות לבית HAIM שיחררו את Days Are Gone המשובח, הנשיונל חרכו את העולם עם Trouble Will Find Me המתוסבך, ארקטיק מאנקיז התפוצצו עם AM וקיבלנו אלבומים חדשים מארקייד פייר, קניה ווסט, Chvrches ועוד. ראבק אפילו דייויד בואי חזר עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט!

אבל בין כל האלבומים הללו, שחלקם כבר הספיקו הפכו לקלאסיקות מודרניות, מגזין המוזיקה החשוב בעולם, הרולינג סטון, בחר דווקא ב- Modern Vampire of the City, אלבומם השלישי של ומפייר וויקנד, לאלבום השנה. שלא תתבלבלו, זו לא הייתה בחירת רחמים או נימוסים. זו הייתה בחירה ראויה מאין כמוה באלבום חד פעמי וכמעט מושלם מתחילתו ועד סופו.

Modern Vampire in the City פרץ את הדרך של ומפייר וויקנד להמונים. אם עד אז התנדנדה הלהקה הניו-יורקית בהנהגתו של עזרא קניג (כן הוא יהודי) בין המיינסטרים לאלטרנטיב, אלבומה השלישי כבר היה יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה משום צד של המיינסטרים.

באופן טבעי הציפיות מאלבומה החדש של הלהקה הרקיעו שחקים וכולם חיכו לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים היא תלך. ועכשיו סוף סוף, אחרי 6 שנים, אפשר לגלות את האמת הפשוטה והיא, שהיה שווה לחכות כל רגע.

האלבום החדש והרביעי במספר של ומפייר וויקנד נקרא Father of the Bride והוא מכיל בתוכו כמעט שעה של חוויה מוזיקלית יוצאת דופן בהיקפה, במנעד המוזיקלי שבה ובאקלקטיות שלה.

אחת הסיבות למוזיקליות המתפרצת והיקף היצירה, אפשר לייחס לכמות האמנים המשתתפים בה. בניגוד לאלבומיה הקודמים של הלהקה, Father of the Bride מציג סוללת שיתופי פעולה מרשימה ביותר, בין היתר עם דניאל חיים (כפרה עליה!) מהאחיות HAIM, מארק רונסון, סטיב לייסי, DJ Dahi, BloodPop ועוד. קניג סיפר שהוא הושפע מקניה ווסט ורצה באלבום החדש להגדיל את הספקטרום המוזיקלי של ההרכב על ידי שיתופי פעולה עם מפיקים ומוזיקאים נוספים.

ואכן Father of the Bride הוא אלבום מאוד מגוון מוזיקלית. בבסיסו הוא עדיין האמריקנה הפול סיימונית, אבל יחד איתה אפשר לשמוע מנעד חדש של צלילים וז'אנרים כמו: R&B, סול, פופ ועוד…

באנר מועדון תרבות

הרבה פעמים הניסיון לפנות להמון ז'אנרים מוביל לאלבומים חצי אפויים אבל לא במקרה הזה. אלבומם הרביעי של ומפייר וויקנד הוא מופת של כתיבה, ביצוע ובעיקר של הפקה ברמות הכי גבוהות שיש. התחושה היא שעזרא קניג בילה את שש השנים האחרונות בלעבור תו תו ולרדת לפרטים הכי קטנים בשביל להוציא את היצירה הכי טובה שהוא יכול להוציא.

ההשקעה כאמור השתלמה ו- Father of the Bride נשמע פשוט נפלא. כמו טיול קסום באמריקה על מרחביה הגיאוגרפיים ופיתולי הזמן שלה (פלוס כמה גיחות אל מקומות אקזוטיים אחרים). האלבום הזה הוא פשוט חוויה מלאת נשמה ורגש.

כל זה לא מבטל את העובדה שאפשר היה לוותר על כמה קטעים ופילרים (2021, Rich Man, Sunflower) אבל כשמקבלים יצירה עם שירים כל כך יפים כמו: This Life, Hold You Now, Bambina, Married in a Gold Rush, My Mistake, Stranger ואחרים, קשה לבוא בתלונות.

מעל כולם עומדים Jerusalem, New York, Berlin, בלדת הפסנתר הנפלאה שסוגרת את האלבום ו- Harmony Hall, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, שהוא יפה עד כאב ומעורר קנאה לאור המוזיקליות המתפרצת ממנו. בעיני הוא מועמד רציני מאוד לתואר שיר השנה. 

אני עדיין חושב ש- Father of the Bride לא מגיע לפסגות של Modern Vampire of the City, אבל בכל זאת כל כך כיף לשמוע להקה שמתייחסת ברצינות למוזיקה שלה. להקה שתמיד מנסה לחדש ולהתחדש תוך שהיא דוחפת את גבולות המוזיקה שלה. האלבום הרביעי של ומפייר וויקנד מוכיח שהיא כאן בכדי להישאר ויש לה עוד הרבה מה לתת לנו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28589fe2-aa99-4ec4-b2b5-c3352c07ab52-GTY_1011247224

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- The Division Bell של פינק פלויד

עם ביקורות לא מפרגנות, מעריצים שעברו הלאה וללא רוג'ר ווטרס, קמו שלושת חברי פינק פלויד הנותרים, כמו עוף החול, ושחררו אלבום סיום מפעים לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 1985 עזב רוג'ר ווטרס את סופית פינק פלויד. החבר המייסד שהיה הרוח מאחורי המעטפת, מי שהיה אמון על הצד הקריאייטיבי והוביל את הנושאים בהן עסקה המוזיקה של הלהקה, נטש. נכון, המוזיקה של פינק פלויד לא הייתה מגיעה בחיים לגבהים אליהם הגיעה ללא הגיטרה המופלאה של דייויד גילמור או צלילי הסינתיסייזר פורצי הדרך של ריצ'ארד רייט. על סיד בארט אני בכלל לא מדבר. אבל לטוב או לרע ווטרס היה הפנים של הלהקה וזה שהתווה את הדרך האמנותית בה תלך.

באופן טבעי, רבים חשבו כי הלהקה פורצת הדרך שהביאה לעולם כמה מהיצירות המוזיקליות הגדולות בהיסטוריה, הלכה לעולמה. אבל גילמור, רייט ומייסון החליטו להמשיך ושנתיים בלבד לאחר הטלטלה שעברו שחררו את אלבומם הראשון ללא ווטרס, A Momentary Lapse of Reason. כמובן שאלבום חדש תחת השם 'פינק פלויד', לא עברה חלק בגרון של האיש והפה הגדול, רוג'ר ווטרס, שדאג לגרור את הלהקה לסכסוך משפטי על הרשות להשתמש בשמה (שהסתיימה בפשרה מחוץ לכותלי בית המשפט) וכמובן לטנף על האלבום החדש תחת כל עץ רענן.

האמת… וקשה לומר את זה כישראלי בימים אלה, אבל ווטרס צדק. אפילו ריצ'ארד רייט יטען לעתיד כי "הביקורת של ווטרס הייתה מוצדקת". מלבד כמה קטעים נחמדים כמו Learning to Fly ו- On the Turning Away למשל, A Momentary Lapse of Reason הוא אלבום חלש, לא אחיד ובעיקר מבולגן. ההרגשה היא שיש שם כמה רעיונות נחמדים שלא מצליחים להפוך למקשה אחת, שחסר שם הדבק שידביק את הכל יחד, או בקיצור, חסרה האישיות הדומיננטית של ווטרס שתדביק הכל יחד. על אף המכירות הרבות להן זכה האלבום, העתיד של פינק פלויד היה לוט בערפל.

"יום מושלם לחירות…"

6 שנים לאחר מכן, ב- 1993, חזרו גילמור, רייט ומייסון לנגן יחד. סתם ככה, בשביל הכיף. אל הסשנים, הם צירפו את בסיסט האולפן המפורסם גיא פראט שעל פי מייסון היה זה שהצית מחדש את הלהט במוזיקה שניגנו חברי הלהקה: "כשפראט ניגן איתנו, זה שינה משהו בסאונד של המוזיקה שלנו. קרה שם משהו מיוחד".

הרחק מהביקורות ומהסכסוכים המתוקשרים עם ווטרס, סוף סוף הרגישו חברי הלהקה חופשיים ליצור משהו חדש ובתוך שבועיים בלבד הקליטו השלושה לא פחות מ- 65 קטעים (!). כל שיר עליו המשיכה העבודה המשותפת נבחר בצורה דמוקרטית על ידי שלושת חברי הלהקה – הכי רחוק מהדומיננטיות של ווטרס.

תהליך ההבראה שעברו והדינמיקה החדשה והשוויונית בין השלישייה הביאה אותם ליצור את The Division Bell, אלבומה ה- 14 של פינק פלויד.

"מה אתם רוצים ממני?"

The Division Bell הציג פינק פלויד בוגרים, שלמים עם עצמם ומגובשים הרבה יותר. ברמה המוזיקלית, האלבום אולי לא רחוק שנות אור מהמוזיקה המתקדמת והמנופחת שאפיינה את הלהקה, רק שהפעם התחושה היא של צלילים הרבה יותר עדינים ורכים. אם תרצו, התפכחות מימי Atom Heart Mother ושאר היצירות הפומפוזיות של ההרכב.

מבחינה טקסטואלית, האלבום כולל לראשונה טקסטים שנכתבו על ידי הסופרת ואשתו של דייויד גילמור, פולי סמסון. כמעט כלל השירים סובבים סביב הרעיון של תקשורת בינאישית כחלק מההתפתחות האנושית וככזאת אשר אנו מזניחים אותה לעיתים קרובות על אף שלפעמים שיח פשוט יכול לגשר על פערים תהומיים. נושא התקשורת והאינטימיות, יחד עם המוזיקה הרכה והעדינה יותר באלבום יוצרת תחושה הרבה יותר אופטימית ומרוממת נפש בניגוד ליצירות הקודרות האחרונות פרי עטו של ווטרס: Animals, The Wall ו- The Final Cut.

באנר מועדון תרבות

נושא התקשורת מתכתב בצורה מושלמת עם התהום שנפערה בין שלושת חברי פינק פלויד הנותרים לבין רוג'ר ווטרס, עם הפער שריחוק שנוצר בין הלהקה למעריציה אך גם עם הקשר שהתחדש והתחזק בין ווטרס, מייסון ורייט.

"מה אתם רוצים ממני?" שר כמעט בכעס, גילמור ב- What Do You Want From Me? לווטרס? למעריצים מי יודע? "אתם רוצים שאשיר עד שלא אוכל לשיר עוד? אתם רוצים שאנגן עד שאצבעותי ינשרו?… כל כך קשה לרצות אתכם".

"תקוות גדולות"

כאמור נושא התקשורת מלווה כמעט את האלבום כולו ובא לידי ביטוי בעיקר בשירים What Do You Want From Me העצמתי, Keep Talking (עם קולו הממוחשב של סטיבן הוקינג) ו- Lost For Words, האקוסטי והנוגע בשלמות. נשבע לכם שזה אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. איך אפשר שלא לאהוב שיר שמכיל משפט כמו: "אז פתחתי את שלתי לאויבים שלי וביקשתי מהם לפתוח דף חלק, אבל הם אמרו לי: לך תזדיין, אתה פשוט לא יכול לנצח…". קבלו פריט טריוויה לא מעניין, אבל הלהקה הישראלית "בוטן מתוק בקרקס" עשתה לוו סוג של קאבר עם מילים שונות בשם "הרגע". זהו, הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת.

אך מעבר לנושאי התקשורת, The Division Bell מציג נושאים נוספים שהלהקה לא ממש נגעה בהן בעבר כמו יחס האנושות לטבע (Take it Back), הכמיהה האנושית לחופש (A Great Day For Freedom) ולב שבור (Coming Back to Life המדהים!).

אבל מעל עולם עומד High Hopes, אני כל כך אוהב את השיר הזה שאני יכול לכתוב עליו לא פוסט שלם, אלא ספר. High Hopes ליווה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי ולא רק מפני שהוא כשלעצמו שיר חד פעמי ומפעים ביופיו, אלא מכיוון שהוא עוסק בנוסטלגיה, בהתבננות אחורה, בהשלמה ובסגירת מעגל.

השיר, שזכה לאחד הקליפים המדהימים ביותר שצולמו אי פעם, עוסק בזכרונות הילדות של גילמור ובימיה הראשונים של הלהקה בקיימברידג' וכך מהווה את הסיום המושלם לא רק לאלבום אלא לקריירה הכל כך מפוארת של פינק פלויד. שיר הסיום האולטימטיבי.

"לחזור לחיים…"

The Division Bell נקרא על שמו של "פעמון החלוקה" המצלצל בבניין הפרלמנט של הממלכה המאוחדת כאשר ישנה הצבעה. ואכן, מבלי שהתכוון לכך, האלבום הזה סוג של מחלק את מעריצי פינק פלויד לשניים. לאו דווקא לאוהבים ושונאים, אלא יותר בין ה"וותיקים" ל"חדשים".

אחרי כמעט שלושה עשורים של פעילות, The Division Bell חשף את פינק פלויד לקהל חדש של מעריצים. אחרי 7 שנות שקט וכמעט עשור ללא ווטרס, מיליוני אנשים ברחבי העולם נחשפו מחדש לפלא שנקרא פינק פלויד והחלו לחקור את הרפרטואר שלהם מלמעלה למטה.

מהבחינה הזאת, The Division Bell, תמיד יהיה סוג של אלבום מריבה. הקהל שליווה את פינק פלויד לאורך שנות השבעים יראה באלבום נטע זר בעוד שאלה שגילו את הלהקה דרך האלבום יראו בו את אחת מפסגות היצירה שלה. אני אגב משתייך לזרם השני.

ועם זאת, למרות שווטרס לא נוכח באלבום ולמרות שזכה לביקורות צוננות בזמן אמת, עם הזמן האלבום הזה הולך ומקבל את ההכרה האמנותית שמגיעה לו ועובר תהליך של קאנוניזציה. כך למשל נכתב בביקורת ב- Uncut ב- 2014 במלאת 20 שנה לאלבום: "למרות שרוג'ר ווטרס חשב שאין פינק פלויד בלעדיו, גילמור לא רק שתפס את רוח האלבומים הקלאסיים של הלהקה, הוא עשה זאת עם אמירה!".

כיום שירים כמו High Hopes, Lost For Words, Keep Talking ואחרים הם לחלק לגיטימי מהרפרטואר של הלהקה כאשר אפילו העטיפה של האלבום כבר מזוהה עם פינק פלויד לפחות אם לא יותר מהעטיפות של Animals, Dark Side of the Moon, Wish You Were Here ועוד.

"נהר אינסופי…"

המילים הכמעט אחרונות באלבום הם "נהר אינסופי…" וזה מעניין שדווקא בצמד המלים הללו בחר גילמור לסיים את הקריירה של פינק פלויד(זה גם שם האלבום האחרון של פינק פלויד שיצא 20 שנה לאחר The Division Bell ומורכב בעיקר מקטעים אינסטרומנטליים שלא נכנסו לתוכו).

אני לא מתיימר לפענח את כל המשמעות מאחורי צמד המילים אבל אם להיות פיוטי לרגע, אז אין ספק שהמוזיקה של פינק פלויד תמשיך לשוט לה בנהר ההיסטוריה הרבה אחרי שחברי הלהקה עצמם יעלמו וכנראה שגם אני. נהר שוצף וקוצף של יצירות, אלבומים ושירים שלא יכחדו לעולם כל עוד המין האנושי ימשיך להאזין למוזיקה.

בדרך כלל להקות גדולות הולכות ודועכות והאלבומים האחרונים שלהם לא זכורים לטובה, The Division Bell הוא יוצא מן הכלל. אלבום סיום מושלם לאחת הקריירות האדירות בהיסטוריה של של המוזיקה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BELL
באנר מועדון תרבות