עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

He's Back: בק- Colors ביקורת אלבום

סגוליםציון המועדון: ★★★★☆

לפני 3 שנים ב-2014, החליט בק לשבור לנו (שוב) את הלב. זה קרה עם Morning Phase, אלבום אקוסטי, מינימליסטי ובעיקר מלנכולי שנגע בקצוות העצב החשופים ביותר. האלבום הנפלא היה המשכו המוזיקלי והתמתי של Sea Change המופתי מ- 2002, שגם כן הציג לנו את הצד האקוסטי והרגיש של בק. מי שידוע בזכות הניסיונות המוזיקליות שלו הוכיח שהוא יודע גם לרגש. בענק. 

ועכשיו, 3 שנים אחרי Morning Phase, עם למעלה מ- 20 שנות קריירה ו-12 אלבומים באמתחתו, חוזר בק עם האלבום הפופי והשמח ביותר שלו, Colors. עד כמה פופי האלבום החדש? דמיינו הכלאה בין Happy של פראל וויליאמס לבין כל שיר של ג'סטין טימברלייק וזו תהיה נקודת התחלה טובה.

הסנונית הראשונה מתוך Colors יצאה כבר ב- 2015, בדמותו של השיר Dreams שהיה ניסיון של בק לכתוב שיר שיהיה כיף לנגן לייב. הגישה הזאת המשיכה עם בק גם אל תוך הקלטות האלבום החדש כאשר הוא מנסה לתפוס את האנרגיה של הנגינה בלייב ולהעביר אותה מהבמה אל הסטודיו ואל תוך האלבום. התוצאה היא אסופת שירים אנרגטית, מקפיצה, כיפית ופופית מאין כמוה. אני נשבע לכם שאם קייטי פרי הייתה שרה חלק מהשירים האלה, זה לא היה נשמע מוזר. 

כבר משיר הפתיחה המעולה, Colors, לא תטעו בכיוון אליו הולך האלבום. מדובר בקטע חד, מלא אנרגיה שרק יעשה לכם חשק לקפוץ (וכמה שזה מוזר לכתוב את זה בהקשר לאלבום של בק אבל נשבע לכם שזאת האמת). Seventh Heaven שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו שיר אייטיז נפלא מאזור 1985 ולא מוריד את הקצב לשניה.

באנר מועדון תרבות

עוד שירים ששווה לחפש ביו טיוב הם No Distraction האנרגטי, Wow שהיה נשמע מעולה בכל אלבום של ביונסה, Fix Me שנשמע כמו בלדת אייטיז (כן, שוב) סטייל 'אולטרווקס' או משהו כזה, כאשר מעל כולם עומד Up All Night שהוא ללא כל ספק אחד משירי הפופ המושלמים ביותר שיצאו בשנים האחרונות. שמעתי אותו כל כך הרבה פעמים ואני עדיין מתקשה להאמין שזה שיר של בק. פשוט גלולת כיף מרוכזת!

ועדיין, למרות השירים הנפלאים שבו Colors לא תמיד אחיד ברמתו. Dear Life למשל חלש, Squre One נשמע כמו משהו לא אפוי והאמת היא שעל Dreams אף פעם לא עפתי. בסך הכל למרות ש- Colors הוא כיף גדול והוא מופק (כרגיל) מושלם, אני עדיין לא בטוח לגבי המשקל הסגולי שלו. האלבום הוא ללא ספק אתנחתא נחמדה ומעניינת בקריירה של בק, משהו חדש שהוא טרם ניסה, אבל אני לא בטוח איזה מטען ישאר ממנו בעוד שנה או שנתיים מהיום. 

"אני כל כך חופשי" שר בק ב- I'm So Free וזה בהחלט נשמע ככה. Colors הוא קודם כל אלבום של בק עבור בק. אלבום בו הוא נותן לחיית הפופ שלו לפרוץ החוצה. האלבום החדש לא נשמע כמו אילוץ או כמו ניסיון להישמע רלוונטי ופופי, זה נשמע כמו משהו שאחרי כל כך הרבה שנים בק באמת ובתמים רצה לעשות. זה נשמע אמיתי, כנה ואותנטי. Colors אולי לא יעמוד בין יצירותיו הגדולות ביותר של בק, אבל לפעמים גם אלבום שהוא כיף טהור זה מספיק. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK COLORS

באנר מועדון תרבות

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

לא כולם מודעים לכך, אבל חלק ניכר מהקלאסיקות הגדולות ביותר שכולנו מכירים הן למעשה קאברים. זה כמובן לא דבר רע, אבל בואו נתקן לרגע את ההיסטוריה ונעשה קצת כבוד לאמנים המקוריים שכתבו עבורנו כמה מהשירים הגדולים ביותר בהיסטוריה.

חלק ב': 10 קאברים (נוספים) שלא ידעתם שהם קאברים>>
חלק ג': 10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים

Sinead O'Connor- Nothing Compares 2U (במקור של פרינס)

הזמרת האירית המחורפנת חייבת את הקריירה שלה ללא אחר מאשר פרינס שכתב שיר הפרידה האולטימטיבי הזה במקור עבור פרויקט הצד שלו, The Family ב-1985. השיר מעולם לא שוחרר כסינגל עד שבשנת 1990 התגלגל לידיה של אוקונור ומשם היסטוריה והיסטריה.

Natalie Imbruglia – Torn (במקור של Ednaswap)

אפשר להתווכח עד כמה זה מעפן אם השיר היחיד שיזכרו אותך בזכותו הוא קאבר… בכל מקרה זה בדיוק המקרה של הכוכבת האוסטרלית שפרצה לחיינו ב-1997 עם להיט הענק הזה שהוא במקור שייך ללהקת הרוק האלטרנטיבי האמריקאית, Ednaswap.

Whitney Houston – I Will Always Love You (במקור של דולי פרטון)

בשנות התשעים, לא היה בית בישראל שלא החזיק עותק של פסקול הסרט הסופר מצליח "שומר הראש", וזה כאמור, בגלל המגה להיט הזה שחרך את המצעדים ב-1992 והדהד עוד הרבה אחרי אל תוך העשור. ללא ספק השיר שהפך את הפאוזה הדרמטית לפני הפזמון המתפרץ (סטייל "ים של דמעות" של נינט באותו ערב בניצנים) לשיא חדש!

The Animals – The House of the Rising sun (מקור לא ידוע, הגרסה המוכרת ביותר היא של בוב דילן).

זה, ש"בית השמש העולה" הוא בית זונות, זה כבר די ברור לכולם, אבל זה שמדובר בקאבר? לא בטוח. למעשה מדובר בשיר עם ישן נושן שזכה לאינספור גרסאות במרוצת השנים, כולל אחת של בוב דילן שהביא את השיר להמונים ולידיעתם של The Animals, והשאר? היסטוריה.

The Jimi Hendrix Experience – Hey Joe (מקור לא ידוע, הגירסה המוכרת ביותר היא של The Leaves)

גם המקור של Hey Joe לא לגמרי ידוע. ישנם כמה וכמה אמנים שרבים על הזכות לקרוא לו שלהם, אבל האמת? שכל הגרסאות פשוט מתגמדות לעומת הטיפול שהנדריקס מעניק לסטנדרט רוק הזה. קלאסיקה.

באנר מועדון תרבות

Soft Cell – Tainted Love (במקור של גלוריה ג'ונס)

מי היה מאמין שקלאסיקת הסינת'פופ הההומואירוטית של מארק אלמונד ודייויד בל היא בכלל קאבר של זמרת סול אפרו-אמריקאית בשם גלוריה ג'ונס? תודו שזה מדהים.

Cyndi Lauper – Girls Just Wanna Hvae Fun (במקור של רוברט האזרד)

סינדי לאופר, הילדה הרעה של שנות ה-80 ידועה עד היום בזכות הלהיט הענק הזה שלה שמצליח לעצבן אותנו גם היום. אבל מעבר לזה, די מדהים לגלות שההמנון הפוסט פמניסטי הזה נכתב בכלל על ידי …. גבר.

The Beatles- Twist and Shout (במקור של  The Top Notes)

כי אין רשימה שתהיה מושלמת בלי הביטלס. כמו הרבה שירים משנות ה-60, גם השיר הזה עבר הרבה ידיים ומבצעים עד אשר התפרסם תחילה על ידי ה- Isley Brothers ומאוחר יותר קיבל את הקסם הנערי והחצוף שלו מארבעת המופלאים שגרמו לבנים ובנות בכל העולם לתזז על רחבת הריקודים כאילו אין מחר (כן אני יודע, יצ לי קצת זקן ובכל זאת סיקסטיז וזה…).

Beyonce- If I were a Boy (במקור של BC Jean)

כן כן, גם ל- Queen B יצא להיט היסטרי שלא היא כתבה. השיר נכתב במקור על ידי זמרת אלמונית למדי בשם בריטני ג'ין קאריסון או בקיצור BC Jean אחרי שסבלה מחרטה לאחר אכילת פיצה (נשבע לכם שזה אמיתי). חברת ההקלטות של קאריסון בסופו של דבר ויתרה עליה והשיר התגלגל לידיה של ביונסה שעפה עליו ומשם הסיפור כבר ידוע. קאריסון הוציאה שנתיים מאוחר יותר את אלבום הבכורה שלה, Just a Guy, והוכיחה שהיא עדיין לא מרוצה לגמרי הזהות המגדרית שלה.

Elvis Presley- Hound Dog (במקור של Big Mama Yhornton)

כמו במקרה של הביטלס, בשנות ה-50 כאמור, היה די נפוץ ששיר טוב החליף הרבה ידיים ואמנים שונים ניכסו אותו לעצמו. אחד מהם הוא Hound Dog של אלביס פרסלי שבאינטרפטציה שלו לשיר של זמרת הרית'ם אנד בלוז, ביג מאמא ת'ורנטון, מעניק משמעות חדשה למונח "הפך אותו לשלו". פרסלי העניק לשיר את החספוס הגברי והסקס אפיל הייחודי שלו שעזר לו לפרוץ לתודעה ולהפוך אותה למלך. מלך הרוקנרול.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

10 קאברים שלא ידעתם שהם קאברים.png

באנר מועדון תרבות