בון איבר- i,i ביקורת אלבום

למרות שהוא לא מגיע לשיאים האמוציונליים של קודמיו, האלבום הרביעי של Bon Iver ממשיך להוכיח למה ג'סטין ורנון הוא מהמוזיקאים המשפיעים והחשובים בדורנו.

ציון המועדון: ★★★★☆

כמעט עשור עבר מאז שג'סטין ורנון הפך לחבר הכי קרוב שלי. המוזיקה שהוא יוצר עם ההרכב שלו, בון איבר, ליוותה אותי בכל זמן ובכל מקום החל מלימודי באקדמיה, דרך טיפולי ההפריה עם אישתי, לידת הבנים שלי וההתמודדות עם הטייטל החדש והקשוח- אבא.

בכל הדרכים הלא פשוטות הללו, המוזיקה של ורנון ובון איבר שם בכדי לנחם, לחבק, ללוות ובעיקר להזכיר לי את היופי שטומן בחובו העולם הזה למרות האתגרים בהם אנו עומדים כמעט מדי יום.

לכן מעבר לעובדה שאלבום חדש של בון איבר הוא אירוע מוזיקלי ברמה בינלאומית, הוא אירוע אישי בשבילי. ציון דרך נוסף שאני עובר עם מי שהמוזיקה שלו הפכה לחלק ניכר מפסקול חיי בעשר השנים האחרונות.

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver
22, A Million – ביקורת אלבום

הקריירה של ג'סטין ורנון החלה כמעט במקרה. אחרי פרידה כואבת מחברתו, הסתגר המוזיקאי בבקתה המושלגת של אביו ויצר באמצעים דלים במיוחד, את אלבום הפרידה האולטימטיבי, For Emma Forever Ago, תחת ההרכב "בון איבר". כשיצא מחדש ב- 2008 הפך האלבום למעדן אינדי שזכה להצלחה בקרב המבקרים והקהל כאחד.

אלבומו השני של ורנון תחת "בון איבר", שנשא בפשטות את השם Bon Iver, כבר הציג הפקה הרבה יותר מלוטשת ועיבודים הרבה יותר מתוחכמים שהצליחו לנגוע ברבדים הכי עמוקים של הנפש האנושית. לא ניתן לכנות את האלבום הזה פחות מאשר "אלבום מושלם". וכן, הוא פשוט מושלם.

באנר מועדון תרבות

ב- 2016 יצא 22, A Million בו חתך ורנון וההרכב שלו עמוק אל תוך מחוזות האלקטרוניקה. בהאזנה ראשונה האלבום החדש, i.i, ממשיך את הקו המוזיקלי של 22, A Million (ואף הטקסטואלי הכולל משחקי אותיות מעיקים בתוך שמות השירים), אבל נבירה עמוקה יותר ביצירה החדשה מגלה שהיא שוזרת בתוכה שלל אלמנטים מעבודות קודמות של Bon Iver.

הצליל הדומיננטי הוא אמנם של הסינתיסייזרים, הלופרים ומכונות התופים, אבל בין לבין ורנון מביא לידי ביטוי גם את גם את הגיטרות, קרנות היער, כלי המיתר והפסנתר שכל כך מזוהים עמו. במידה רבה האלבום החדש הוא סך הדרך שעברו Bon Iver עד כאן. סיכום של תקופה.

בסרטון טיזר שיצא לקראת האלבום החדש, השווה ורנון את אלבומיו לעונות השנה. For Emma Forever Ago הוא החורף, Bon Iver האביב, 22, A Million מייצג את הקיץ ועכשיו מגיע הסתיו.

אבל למרות שב- i,i יש כמה שירים שבהחלט יגרמו לכם לרצות להתכרבל מתחת לשמיכה חמה, אני מוצא אותו אלבום אקלקטי ומורכב מדי בכדי לכנותו בפשטות "אלבום סתיו". למעשה זה כנראה האלבום הכי מורכב שהקליטו בון איבר.

כמו ג'קסון פולוק, ורנון משפריץ לכל עבר סימפולים, קולות, צלילים ותכנותים מכל הבא ליד ויוצר מארג חסר תקדים של מרקמים וטקסטורות מוזיקליות שפשוט לא קיימים בשום מקום אחר. מדובר בהפקה ברמה הגבוהה והכי מתוחכמת (אולי מתוחכמת מדי) שקיימת.

הירידה הזאת לכל פרט ופרט, כמו גם חוסר היכולת של ורנון לדרוך במקום, רק מראה עד כמה חלוצי הוא. עד כמה הוא לא מזלזל במעריציו ובדבר הזה שנקרא "מוזיקה". ורנון מזיע עבור היצירה שלו, הוא חי ונושם אותה ואפשר לשמוע את זה בכל תו ב- i,i. אלה בדיוק הדברים שהופכים מוזיקאים או "סתם" זמרים לאמנים.

ומעל הכל יש כאן מוזיקה ובשפע. הפתיחה עם iMi היא תצוגת תכלית מרהיבה של הפקה, We שנכנס לאחר מכן עם מקצב שבטי לא נשמע כמו שום דבר שבון איבר עשו מעולם ו- Hey, Ma הוא אחד השירים היפים שיצאו בשנים האחרונות.

בבלדה הנפלאה, U, Man Like מתארח הפסנתרן ברוס הורנסבי שמחזיר אותנו לימי האלבום השני כאשר Naeem שמגיע מיד לאחר מכן הוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של בון איבר. בולטים גם Salem הנפלא, Marion האקוסטי ו- Sh'Diah הסקסי. אבל מעל כולם עומד Faith בו ממשיך ורנון את הדיונים הבלתי פוסקים שלו עם אלוהים (באוניברסיטה הוא למד, תאמינו או לא, לימודי דתות!).

לכל אורך האלבום אף שזורים אמנים וחברים שבאו לתת יד ביצירה החדשה של ורנון. כך למשל מלבד ברוס הורנסבי, תוכלו למצוא את ג'יימס בלייק, ג'ן וסנר ׁ(Wye Oakׂׂ), ארון דסנר (הנשיונל), צ'ני ליאנג (Poliça), מוזס סאמני ועוד, שמוסיפים לאלבום עוד נפח צלילים ייחודי.

i,i הוא אולי האלבום הכי פחות מיידי של בון איבר, אבל זה לא אמור לגרום לכם לוותר עליו. מדובר אמנם ביצירה מאתגרת אבל כזאת שתשאב אתכם פנימה אם רק תפתחו בפניה את הראש והלב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

https___hypebeast.com_image_2019_06_bon-iver-new-songs-debut-teases-project-icommai-01

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

10 האלבומים הגדולים של 2018

בניגוד ל- 2017, השנה הייתה שחונה יחסית מבחינה מוזיקלית, ובכל זאת קבלו עשרה אלבומים שנשמח לקחת איתנו גם להמשך: עשרת האלבומים הגדולים של 2018. 

10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

10. Arctic Monkeys- Tranquility Base Hotel & Casino

בדיוק כמו ארקייד פייר בשנה שעברה, גם ארקטיק מאנקיז הוצאו אלבום שמחוויר לעומת עברם המפואר. ועדיין, גם אלבום חיוור של ארקטיק מאנקיז הוא הרבה יותר טוב מהשאר. אז נכון לא תמצאו בו הימנונים אלמותיים נוסח I Bet You Look Good on the Dancefloor או Do I Wanna Know, אבל מה שתמצאו בו ובשפע, הוא רגש, ניסיוניות וטונות כריזמה. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Star Treatment, One Point Perspective, Four Out of Five

9. Courtney Marie Andrews- May Your Kindness Remain

טוב תקשיבו, אני ממש לא בקטע של קאנטרי. אפילו סולד לחלוטין מהסגנון הזה אבל (ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה), קורטני מארי אנדרוס לגמרי קנתה אותי. עשרה שירים יש באלבום השישי של קורטני. עשרה שירים חמים, נוגים, מהפנטים ויפים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל ליהנות ממוזיקה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: May Your Kindness Reamain, Kindness of Strangers, Rough Around the Edges.

8. MGMT- Little Dark Age

כמעט עשור חלף מאז Oracular Spectacular, האלבום המופתי והחד פעמי של MGMT. בזמן הזה הם שחררו 2 אלבומים בינוניים מינוס והתעסקו בעוד פרויקטים צדדיים עד שכבר שכחנו מהם. אבל הנה, השנה הם חזרו בגדול עם אלבום רביעי שהפתיע בטירוף והזכיר את ימי התהילה שלהם מתחילת העשור. 

השירים כולם נעים על הציר שבין "דפש מוד" ל"ניו אורדר" (וזו תאמינו לי חתיכת מחמאה). איזה כיף שהקסם הזה שנקרא MGMT חזר.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Little Dark Age, When You Die, Me and Michael

7. Lets Eat Grandma- I'm All Ears

לא יאומן ששתי ילדות בנות 18 (!) עומדות מאחורי הדבר האדיר הזה שנקרא Lets Eat Grandma. אלבומם השני של רוזה וולטון וג'ני הולינגוורת' מנוריץ' הימם את המבקרים בכל העולם והעיף גם אותי לשמיים עם אינדי פופ אלקטרוני, חללי, אקלקטי מורכב ומדהים.

אפשר לשמוע את התמימות והניסיוניות של הצמד שטרם נהרסו על ידי עולם המוזיקה הממוסד. כולי תקווה שזה גם לא יקרה בעתיד אבל גם אם כן, לפחות I'm All Ears ישאר לנו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hot Pink, It's Not Just Me, Ava

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. Snail Mail- Lush

לא משנה לאן הסתכלתם השנה, אין מצב שפספסתם את Lush, אלבום הבכורה של לינדזי ג'ורדן הידועה כ- Snail Mail. רק בת 19, לינדזי פורטת על הגיטרה במיומנות מעוררת קנאה ומפציצה באלבום אינדי רוק חכם, מתוחכם, אותנטי ומרגש. המבקרים בכל העולם עפו על אלבום הבכורה הזה ובצדק. ללא ספק אחד מהאירועים היותר מדוברים השנה בסצנת האינדי וכנראה בעולם מוזיקה בכלל.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Lets Find an Out, Golden Dreams, Pristine.

5. Big Red Machine- Red Big Machine

ג'סטין ורנון וארון דסנר מובילים את שתיים מהלהקות האהובות עליי ביותר בעשור האחרון, "בון איבר" ו"הנשיונל" ולכן החיבור ביניהם היה מאוד מרגש עבורי. בתחושה שלי אלבום הבכורה שנולד מהחיבור הזה יכול היה להיות יותר טוב ולמרות זאת הוא מכיל בתוכו כמה מהרגעים היותר יפים של 2018. 

במיומנות רבה מצליחים ורנון ודסנר ליצור אלבום אינטימי ומלנכולי אך עם זאת גם כיפי ומרומם נפש. ללא ספק אלבום שאקח איתי הלאה מהשנה הזאת. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hymnostic, I Won't Run from It, Deep Green

4. Idles – Joy as an Act of Resistance

אם הזכרנו את ארקטיק מאנקיז שברחו מהרוק, הנה אלבום שכולו על טהרת הרוק. אלבומם של הפאנק רוקרים מבריסטול נשמע כמו קלסיקת רוק בהתהוות מהרגע הראשון. הזעם, ההתנגדות הפוליטיקה, והברקזיט, הופכים את האלבום הזה ליצירה הכי בועטת של 2018 ושל השנים האחרונות בכלל. האזנת חובה לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו רועשת ובועטת, בעצם כמו שמוזיקה אמורה להיות לא?
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Colossus, Never Fight a Man WIth a Perm, Danny Nedelko

3. Chvrches- Love is Dead

אחרי שהגדירו את עצמם שנים כאינדי-פופ, אלטרנטיבי, אינדיטרוניקה, סינת'פופ ועוד שלל כינויים, באלבומם השלישי הצ'רצ'ס סוף סוף קורעים את המסכות מהפנים ועושים פופ. פאקינג פופ טהור, לא מתנצל, אינטליגנטי, כיף, מרגש ומלא קסם. 

Love is Dead היה אחד מהאלבומים שהכי הפתיעו אותי השנה כי אני לא יכול לומר היו לי ציפיות יוצאות מגדר הרגיל לגבי אלבום חדש של הצ'רצ'ס. אבל עם הפקה מלוטשת, שירים פשוט טובים ומאט ברנינגר אחד אלוהינו, האלבום הזה ללא ספק עשה לי את 2019. "חיכיתי כל החיים להתבגר" שרה לורן מייברי בשיר הפותח Graffiti. אז הנה זה הגיע, וזה נשמע מעולה! לביקורת המלאה>> 
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Miracle, My Enemy, Graffiti.

אז כן האלבום יכול היה להיות מהודק יותר, אפשר היה לוותר על 2-3 שירים ואפשר היה להשקיע מעט יותר בטקסטים, אבל לפעמים גם מוזיקה טובה וכיפית יכולה להספיק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

2. Beach House- 7

לקראת אלבומם השביעי, החליטו "ביץ' האוס" לזנוח את המפיק הוותיק שלהם, כריס קודי, ולהצטייד בפיטר קאמבר, הלו הוא Sonic Boom, שעבד בין היתר עם MGMT, Panda Bear ו- Yo La Tengo. ההימור השתלם בענק כשקאמבר הצליח להוציא מהצמד מבולטימור את המיטב.

הטקסטורות והמרקמים המוזיקליים שרוקמים את העולם הכל כך ייחודי של "ביץ' האוס" מגיעים פה לשיא חדש ויוצרים לדעתי, את האלבום הכי טוב של ההרכב (ויסלחו לי המצדדים ב- Depression Cherry) ואחד הטובים של השנה
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Pay no Mind, Dive, Lemon Glow

1. The 1975- A Brief Inquiry into Online Relationships

"אלבום שמשנה את חוקי המשחק", "התשובה של דור המילניום ל- OK Computer", "חבילה פוסטמודרנית של ז'אנרים שהומצאו מחדש" אלה רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל האלבום השלישי של The 1975. אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם (וזה לא קשה כשזה מגיע לסולן הנרקומן והמגולמן שלהם, מאט הילי)  אבל בסופו של דבר The 1975 עושים בת זונה של מוזיקה.

הרביעייה ממנצ'סטר הפכה בשנים האחרונות לאחת הלהקות החמות בעולם ו- A Brief Inquiry into Online Relationships הוא פסגת היצירה שלהם. 15 קטעים על אהבה ובדידות בעולם הדיגיטלי יש באלבום הזה שמציג מגוון ז'אנרים ענק. זה מתחיל עם אינדי-רוק (Give Yourself a Try), ממשיך עם פופ (TOOTIMETOOTIMETOOTIME), עובר לקטע אמביאנט אלקטרוני עם ווקודר סטייל בון איבר (How to Draw / Petrichor) וממשיך עם בלדות אקוסטיות, ג'אז, סינת'פופ ומה לא? לומר על האלבום הזה שהוא אקלקטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.

אמנם לא כל השירים באלבום הזה אחידים ברמתם אבל מדובר ללא ספק בחוויה מטלטלת, מרגשת וייחודית שנשמעת כמו קלסיקה בהתהוות. בטוח יהיה מעניין לשמוע את החלק השני של האלבום שאמור לצאת בשנה הבאה: Notes on a Conditional Form.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: It's Not Living (If It's Not with You), Give Yourself a Try, I Always Wanna Die

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

האלבומים הגדולים של 2018 עמית

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ג'סטין ורנון וארון דסנר- Big Red Machine ביקורת אלבום

בפרויקט החדש של ג'סטין ורנון (Bon Iver) וארון דסנר (The National) יש כמה רגעים קסומים להפליא אך לצידם גם כאלה שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות. בסופו של דבר אי אפשר להתנער מההרגשה שהאלבום הזה יכול והיה צריך להיות יותר טוב.

ציון המועדון: ★★★☆☆

באנר מועדון תרבות

בון איבר (Bon Iver) והנשיונל (The National) הם מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. אתם יודעים מה, זה אפילו אנדרסטייטמנט. מדובר בשניים מההרכבים שלימדו אותי מחדש מה זאת מוזיקה. כאלה שהתרגשתי איתם, בכיתי איתם ושהמוזיקה שלהם ליוותה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי לפחות בשש השנים האחרונות.

עכשיו תארו לעצמכם כמה התרגשתי ששני הכוחות המניעים של ההרכבים הללו (ג'סטין ורנון- האיש מאחורי בון איבר וארון דסנר, הכוח היצירתי המניע את הנשיונל יחד עם מאט ברנינגר) איחדו כוחות ליצרה משותפת.

זו לא הפעם הראשונה שהשניים משלבים פעולה. ורנון התארח באלבומים של הנשיונל, חברי הנשיונל התארחו בהופעות של ורנון ושתי הלהקות אפילו יצרו פסטיבל מוזיקלי משותף. חברי ההרכבים אף חברים בקולקטיב המוזיקלי PEOPLE שהוקם על ידי ג'סטין ורנון והאחים ארון וברייס דסנר במטרה לקדם עשייה מוזיקלית דיגיטלית חפה מכל תכתיבים וחברות התקליטיםהרודפות בצע. בקיצור קואופרטיב מוזיקלי ש- Big Red Machine של ארון דסנטר וג'סטין ורנון הוא פרויקט הדגל שלו.

האלבום המשותף החל כבר לפני 10 שנים כאשר דסנר וורנון החליפו כל מני רעיונות מוזיקליים אינסטרומנטליים עבורם כתב ורנון מילים אבל רק עכשיו יוצא לאוויר העולם הילד המשותף של השניים כאלבום בכורה הנושא את שם הפרויקט: Big Red Machine.

אז האם שניים מהיוצרים הגדולים בעשור האחרון עומדים בציפיות שהם הציבו לעצמם? חלקית, כי לצד רגעים קסומים להפליא Big Red Machine מכיל גם שירים שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות.

האלבום דווקא נפתח בצורה מבטיחה עם Deep Green האלקטרוני והמלנכולי שנשמע כמו המשך טבעי לשני האלבומים האחרונים של להקות האם של ורנון ודסנר. גם Graditue שמגיע אחריו רחוק מלהיות רע, חבל רק שהוא ארוך מדי ומונוטוני למדי. Lyla שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו רעיון חצי אפוי שביום טוב (אולי) יכול היה להיות בי-סייד של בון איבר בתקופת 22 A Million ולצערי זה רחוק מלהשתפר גם עם Air Stryp שמגיע מיד אחריו.

למזלנו המצב משתפר דרמטית בחלק השני של האלבום, בעיקר עם Hymnostic הנפלא שמהדהד ל- Bon Iver, אלבומו השני והמושלם של ג'סטין ורנון ו- Forest Green שנשמע כאילו נשכח על רצפת חדר העריכה של הנשיונל בזמן הקלטות Sleep Well Beast.

למרות שהאלקטרוניקה מאוד נוכחת באלבום, דווקא ברגעים היותר קטנים, שקטים, אינטימיים ואקוסטיים הצמד מצליח להוציא את הכישרון העצום שלו החוצה ולהצדיק את כל היצירה. כך יוצא ששני השירים הטובים באלבום יחד עם Hymnostic הם בלדת הפסנתר People Lullaby ו- I Won't Run From it הפולקי שנוגע בשלמות.

כדרכם של הרבה סופרגרופס (Supergroups) או פרויקטי צד למיניהם, גם Big Red Machine לא מאוזן ומכיל בתוכו מגוון רחב מדי של צלילים שלא תמיד מתגבשים ליצירה אחת קוהרנטית. שלא תבינו אותי לא נכון, ממש לא מדובר באלבום רע, אבל הוא סוג של רכבת הרים שנעה מהר מדי בין שירים מופלאים לבין כאלה שבמקרה הטוב הם פילרים. לפחות קיבלנו משהו נחמד להעביר איתו את הזמן עד לאלבומים הבאים של הנשיונל ובון איבר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Big-Red-Machine
באנר מועדון תרבות

S.carey- Hundred Acres ביקורת אלבום

האלבום החדש של S. Carey יפיפה וקסום אבל איכשהו עדיין לא מצליח להתעלות לפסגות חדשות. נו, לפחות זו אחלה דרך להעביר את הזמן עד לאלבום הבא של בון איבר.

ציון המועדון: ★★★☆☆

בון איבר (Bon Iver) הוא מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. הוא גם מהבולטים והמוערכים ביותר בעולם המוזיקה בעשור האחרון ובצדק. העניין הוא שלקרוא לבון איבר "הרכב" יחטא לאמת מכיוון שמדובר בפרויקט אישי של המוזיקאי ג'סטין ורנון.

לאחר שהקליט את אלבום הבכורה המדהים שלו, For Emme Forever Ago תחת השם בון איבר, אסף לחיקו ורנון מוזיקאים נוספים שיאפשרו לו להרחיב את המנעד המוזיקלי שמייצר מוחו הקודח. 

אחד מאותם מוזיקאים הוא שון קארי או בשם הבמה שלו, S.Carey. השניים נפגשו לראשונה כאשר קארי חימם את ורנון באחת מהופעותיו וסיפר לו שהוא מעריץ. מאז הם ביחד, כאשר קארי לוקח על עצמו את תפקידי התופים והקולות. לקארי נחשפתי לראשונה דרך סשן משותף של השניים שהוקלט במסגרת ה- 4AD/Jagjaguwar Sessions. להגיד שהצפייה היא מומלצת יהיה אנדרסטייטמנט. כבר אז הקול והנוכחות של קארי היפנטו אותי ורציתי לחקור יותר. 

מאז שהצטרף לבון איבר שחרר קארי  שני EP ושני אלבומים. כולם טובים אגב, בעיקר האלבומים המלאים. לא מושלמים, אבל טובים ומתאימים כמו כפפה ליד קרה בימי החורף הקפואים.

בכל יצירות הסולו שלו, הקול הוא קולו המלטף של קארי אך מעליו נחה רוחו המוזיקלית של המנטור, ג'סטין ורנון. אפשר כמובן להבין את ההשראה, בטח כשהמוזיקה היא סבבה לגמרי, אבל באלבום החדש והשלישי במספר שלו, Hundred Acres, ציפיתי כבר לקפיצת מדרגה. לשינוי שיוציא את קארי מצילו של ורנון. משהו שישמע פחות בון איבר ויותר שון קארי. ועד כמה שהאלבום הזה טוב, ושלא יהיה ספק מדובר באלבום טוב, הוא עדיין נשמע כמו פרויקט צד של בון איבר.

כמו שאר הדיסקוגרפיה של קארי ושל להקת האם שלו כמובן, גם Hundred Acres, נשמע כמו חלום במובן הטוב של המילה. עם כלי נשיפה עדינים, קרנות יער, גיטרה אקוסטית ופסנתר דומיננטי, מדובר בחוויה מוזיקלית עשירה ובעיקר מרגשת. לא דבר שיש להקל בו ראש. כשאני מאזין לאלבום הזה אני מרגיש שאני מטייל במחוזות ילדותו של קארי בחורף של ויסקונסין המושלגת וזה הישג די מרשים. 

ועם זאת Hundred Acres לא מצליח לפרוץ את תקרת הזכוכית של קארי. הוא לא מציג שום התפתחות ביחס לשני האלבומים הקודמים שלו. נכון שלפעמים נוסחה מנצחת לא מחליפים אבל התחושה היא שלקארי יש פוטנציאל גדול יותר מסך החלקים שמרכיבים את Hundred Acres.

התחושה הזאת גם הופכת את ההאזנה ל- Hundred Acres לחוויה מעט מתסכלת כי יש באלבום הזה שירים על גבול המושלמים, שאחריהם כמעט תמיד יגיע שיר שהוא סבבה אבל לא יותר מזה וזה בכלל משהו שמאפיין את הקריירה של קארי.

אני מוצא את עצמי מאזין לשירים מדהימים כמו Rose Petals או More I See ומשתגע איך שאר האלבום לא כזה טוב! איך יצירה שמכילה שירים כמו Hideout או Fool's Gold לא מצליחה לפצוע אותי? לשרוט לי את הלב? למה כל החבילה הזאת לא מתרוממת לגבהים שירסקו אותי?!

המוזיקה של S.Carey נשענת על מסורות הפולק המרגש והאישי של ה'פליט פוקסז', סופיאן סטיבנס וכמובן המנטור, ג'סטין ורנון. אבל בשביל להיות באמת כלול בנשימה אחת עם החברה המדהימים האלה קארי חייב לשכלל את עצמו טיפה יותר. לא הרבה, טיפה. להביא מעצמו משהו שייחד אותו. כרגע Hundred Acres זו אחלה דרך להעביר את הזמן עד לאלבום הבא של בון איבר אבל קארי יכול הרבה יותר מזה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

S Carey Cameron Wittig Main

באנר מועדון תרבות

7 אלבומים קלאסיים עם שירי פתיחה מושלמים

אתם יודעים מה אומרים, אין שני לרושם ראשוני. קבלו 7 שירים שפותחים בצורה מושלמת שבעה אלבומים קלאסיים. 

Arcade Fire- Neighborhood #1
מתוך האלבום: Funeral 

המהות של שיר פתיחה היא להכניס את המאזין לאווירה הכללית של האלבום, וזה בדיוק מה שעושה Neighborhood #1, שפותח את אלבום הבכורה המופלא של ארקייד פייר מ-2004. האלבום הקודר שעוסק ברובו במוות נפתח בצלילי פסנתר קרירים, אפלוליים, מהורהרים וכל כך יפים המלווים בטקסט על עולם פוסט-אפוקליפטי מפחיד. העולם הזה קפוא ומכוסה שלג שמסתיר לא רק את בנייניו הפיזיים אלא גם את הזיכרונות והעבר. שיר יפה עד כדי כאב שמגלם בתוכו את כל העצב המלווה אותנו בחיים וגם במוות ומהווה את האינטרדוקציה המושלמת ליצירה מטלטלת כמו Funeal.

Guns N' Roses- Welcome to The Jungle
מתוך האלבום: Appetite For Destruction

כשויליאם ברוס רוז הגיע לראשונה לקליפורניה מאינדיאנה מולדתו, הוא הרגיש שהוא הגיע לג'ונגל. ג'ונגל מטורף ומשוגע שהיה שונה מכל מה שהוא הכיר עד היום. אז הוא שינה את שמו לאקסל רוז, הקים את אחת מלהקות הרוק הגדולות ביותר ותיעד את תחושותיו בקלאסיקת הרוק המופלאה הזאת שפותחת את Appetite For Destruction, מאלבומי הרוק הנמכרים והמצליחים בהיסטוריה. אין תחליף לאדרנלין שמבעבע בגוף ברגע שמתחילים להתקיף אותך צלילי הגיטרה של סלאש. החשש הקל שמשתלט עלייך, הפארנויה. אתה יודע שגילית עולם חדש של רוק לא מתפשר ו- Welcome to The Jungle הוא כרטיס הכניסה המושלם בשבילו.

The Beatles- Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band
מתוך האלבום: Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band

שתי דקות ושתי שניות ששינו את העולם. כשחובבי מוזיקה בכל העולם לחצו לראשונה פליי על אלבומם השמיני של ארבעת המופלאים הם פשוטו כמשמעו היו בהלם. אף אחד לא ידע או הבין בכלל שב- 1967 אפשר לייצר כאלו צלילים וכזאת מוזיקה. ריף הגיטרה של הריסון, התזמור הקלאסי, הסמפלים, כולם הכינו את הקרקע לביטלס "החדשים" ובפעם הראשונה בהיסטוריה, גם המבקרים הכי קיצוניים הסכימו שעידן חדש של מוזיקה החל.

Radiohead- Everything in it's Right Place
מתוך האלבום: Kid A

בשנייה ש- Everything in it's Right Place מתחיל להתנגן מבינים שזאת האשכבה המוזיקלית של תום יורק לרדיוהד של פעם. השירים שהרכיבו את Pablo Honey את The Bends ואת רובו של OK Computer כבר לא יחזרו. המלך מת, יחי המלך.

באופן אישי אני מחובבי רדיוהד האלקטרוניים ו- Kid A הוא מהיצירות היותר יפות ואמיצות שיצא לי לשמוע בשלושים השנה האחרונות. והאמת היא שאין דרך יותר יפה וקסומה יותר לפתוח אותו מאשר עם  Everything in it's Right Place הכל כך יפה, מהרהר ופשוט שונה. הזיה, סיוט, קסם, כל מילה תהיה במקום בניסיון לתאר את הטלטלה המוזיקלית הזאת וזה חלק ממה שהופך בכלל את רדיוהד לכזאת להקה אניגמטית ומצליחה. אגב, גם המותחן הפסיכולוגי המהרהר, "ונילה סקיי", משנת 2001 נפתח לצלילי הקטע הזה. ללא ספק בינגו.

Bon Iver- Perth
מתוך האלבום: Bon Iver

כל שיר באלבומו השני של של הפרויקט של ג'סטין ורנון מתייחס למיקום גיאוגרפי אחר. זהו מן מסע פיזי ורוחני המוביל אותנו אל תוך נבחי נפשו של האדם על שלל רגשותיו ותחושותיו וכנראה שאין שיר מושלם יותר להכניס אותנו לאווירה הזאת מאשר Perth.

קשה לי לתאר במילים את היופי הנשגב הפורץ החוצה מצלילי הגיטרה הראשונים של השיר. קול הפלסט של ורנון שמצטרך לאחר מכן מפלח גם הוא את הנשמה, רגע לפני שהתפרצות תופים גדולה מרעידה את הלב ומוכיחה לנו שיש לנו כאן עסק עם יצירה אחרת. כזאת שלא לוקחת את המאזין כמובן מאליו. כזאת שמוכיחה לנו שגם אחרי עשרות שנים של מוזיקה, עדיין אפשר להמציא את הגלגל מחדש. Perth הוא רק חלק אחד ממה שהופך את Bon Iver לקלאסיקה מדרנית שאתם חייבים להאזין לה.

Pink Floyd- Shine On You Crazy Diamond
מתוך האלבום: Wish You Were Here

שום רשימה כזאת לא תהיה שלמה ללא לפחות שיר אחד של פינק פלויד. זה לא באמת משנה איזה שיר פתיחה שלהם תבחרו, אין אלבום של הפלוידס שלא מתהדר באינטרו מהדהד על גבול המושלם. החל מ- Atom Heart Mother המתקדם ועד ל- Cluster One המינורי, פינק פלויד תמיד ידעו לפתוח את האלבומים שלהם כמו שצריך.

אך אם בכל זאת צריך לבחור, כנראה ש- Shine On You Crazy Diamond, המחווה בת ה-13 וחצי דקות לסיד בארט שפותחת את Wish You Were Here, היא באמת הקטע הכי יפה שפותח איזשהו אלבום של פינק פלויד. כמו רכבת הרים רגשית ומטורפת במיוחד, מזמינה אותנו הלהקה לצלול אל תוך עולמו של בארט, לבכות על מר גורלו ולחגוג את הגאונות שלו. קטע מטלטל מתוך האלבום הכי אישי ואינטימי שפינק פלויד אי פעם שחררו.

The Cure- Plainsong
מתוך האלבום: Disintegration

כנראה הפתיחה המושלמת ביותר לאלבום שאי פעם שמעתי. פעמוני הרוח, השקט שלפני הסערה ואז התפרצות בלתי מרוסנת של רסיסי מוזיקה יפים עד כדי כאב. "שיר פשוט" זה התרגום המילולי של הקטע שפותח את האלבום הכי יפה של רוברט סמית' והקיור, אבל כמה סמלי שאן בו שום דבר פשוט. שטחי הסינתיסייזר, הגיטרה הכל כך מזוהה של סמית', הפעמונים, המצילות, כל אלה יוצרים מארג מוזיקלי כל כך מלא עד שאפשר לטבוע בו וכמה שאתם תרצו לטבוע בכל היופי הזה. שלמות היא מילה כל כך לא גסה במקרה הזה.

הקליקו עכשיו לפלייליסט שירי הפתיחה המושלמים של מועדון תרבות
YT

רוצים לקרוא עוד? להגיב? או סתם לפרגן? מוזמנים לעשות לייק בפייסבוק >>

עשו לייק למועדון בפייסבוק! תוצאת תמונה עבור ‪SMALL FACEBOOK ICON‬‏

7-d7a9d799d7a8d799-d7a4d7aad799d797d794.jpg

10 האלבומים הגדולים של 2016

2016 אוטוטו מגיעה לקיצה וזה אומר ים של דירוגים מלאי חשיבות עצמית שיתיימרו לדרג את השירים, האלבומים והאירועים הכי גדולים של השנה. אז מה אכפת לכם לקרוא עוד אחד? קבלו את עשרת אלבומי השנה של מועדון תרבות לשנת 2016!

10. Iggy Pop- Post Pop Depression

האלבום ה-17 של חלוץ הפאנק-רוק איגי פופ, 6 שנים אחרי אלבומו האחרון, מוכיח שזקנים עדיין יכולים לתת בראש! מחוזק בסוללת תותחים המונה את: ג'וש הום ודין פורטיטה מ- Queens of the Stone Age ו- מאט הלדרס Arctic Monkeys, הרוקר האגדי מפציץ כמו שלא הפציץ כבר שנים וזה בועט, מפתיע ומוכיח שהפופ של איגי, כאן בכדי להישאר.
המובחרים: Gardenia, Paraguay, American Valhalla

9. The 1975 – Like It When You Sleep, for You Are So Beautiful yet So Unaware of It

תראו, מצד אחד אני לא שותף להייפ הפסיכי שהתקיים השנה סביב אלבומם השני של להקת הרוק הבריטית, אבל מצד שני, אי אפשר היה להתעלם ממנו. עם סדרה של סינגלים מופקים מדהים וקליטים להחריד, שנת 2016 תיזכר כשנת הפריצה של ה-1975 ודי בצדק האמת.
המובחרים: !Love Me, The Sound, UGH

8. The Hotelier- Goodness

אז השלישי של ההוטלייר הוא אולי לא אלבום השנה שלי אבל הוא בהחלט האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. השלישייה ממסצו'סטס בהנהגתו של כריסטאין הולדן, מציגים אלבום שלישי בוגר ומשמעותי יותר שמפוצץ אנרגיות ושירים שחודרים לנשמה על זעם, בדידות ואהבה לא ממומשת. האלבום הזה מהדהד אל המון מקורות, קצת פאנק-פופ, קצת אימו, קצת גראז' רוק ואפילו פוסט גראנג' של Three Doors Down ו-Puddle of a Mudd רחמנא ליצלן. אבל מעל הכל הוא בעיקר מציג התפתחות מוזיקלית של  כל הסגנונות הללו עם הסתכלות אישית, בוגרת, מהרהרת ועצובה על החיים. סחטיין על ההוטלייר שבאמת הפציצו באלבום רוק משובח השנה.
המובחרים: Goodness Pt. 2, Piano Player, Settle the Scar

7. Public Access T.V- Never Enough

עוד להקה שנשמעת כמו מיליון אחרות אבל עדיין מצליחה להיות מקורית היא Public Access T.V עם אלבום בכורה פשוט נהדר. "אומרים שהילדים של היום כבר לא שומעים רוקנ'רול…" שרה הרבעייה הניו-יורקית ב- End of an Era ויש בזה הרבה מן האמת, אבל עם מוזיקה כמו שהם עושים, הם בהחלט הולכים לתת לילדים סיבה לחזור ולשמוע רוק. סחטיין עליכם.
המובחרים: In Our Blood, End of an Era, In Love and Alone

6. Pet Shop Boys- Super

כמו שכבר כתבתי כאן בביקורת שלי על האלבום, ל- Super, אלבומם ה-13 של גאוני הפופ האלמותיים, היו את כל הסיבות להיכשל. עטיפה מזעזעת, שם נוראי, קמפיין ויראלי שלא תפס ומפיק שמעדיף את הכוח על פני המוח. אבל למרות כל אלה, כמו עוף החול, הפט שופ בויז הצליחו להתעלות על עצמם עם אלבום פופ מקפיץ, אלגנטי וחכם שמוכיח בפעם המיליון למה הם אחת מלהקות הפופ החשובות והמשפיעות ביותר בהיסטוריה.
המובחרים: Twenty Somthing, Burn, Into Thin Air

5. Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"שום דבר לא באמת משנה כאשר מי שאתה אוהב נעלם…" זו השורה שממצה אולי הכי טוב את האלבום העצוב של השנה וכנראה בכל הרפרטואר של ניק קייב (וזה פאקינג עצוב). אתם יודעים מה אומרים, הטרגדיה של אחד היא המתנה של האחר, ו- Skeleton Tree, אלבום הפרידה של ניק קייב מבנו הוא אחד האלבומים היפים והנוגים ביותר שיצר האמן האוסטרלי אי פעם. מדובר ביצירה קורעת לב של אב שנפרד מבנו בטרם עת וכמה שזה עצוב, ככה זה יפה.
המובחרים: Distant Sky, I Need You, Rings of Saturn

4. Radiohead- A Moon Shaped Pool

A Moon Shaped Pool הוא אולי לא האלבום הכי מבריק של טום יורק והחברים, אבל עצם המציאות שהוא כאן ושהם חזרו לעשות מוזיקה היא כמו עובדה מנחמת שמאפשרת לך לישון טוב יותר בלילה. העולם עדיין מסתובב, רדיוהד כאן, עדיין יש מוזיקה טובה בעולם הזה. פשוט תקשיבו ל-Daydreaming ותבינו למה עדיין מדובר באחד ההרכבים החשובים בהיסטוריה של המוזיקה.
המובחרים: Daydreaming, True Love Waits, Glass Eyes

3. David Bowie- Blackstar

שנת 2016 תיזכר בעיקר בשל האמנים הגדולים שהלכו לעולמם ודייויד בואי היה כנראה הגדול שבהם. ביום הולדתו ה-69 ויומיים לפני מותו, שחרר בואי לעולם את אלבום האולפן האחרון שלו, וכמה שהפרידה הזאת עצובה ככה היא מרשימה. Blackstar הוא מפגן יכולת וירטואוזי של ג'אז פסיכדלי ומוזיקה ניסיונית בשילוב האלמנטים הפופיים הכל כך מזוהים עם בואי. אם ממרומי גילו בואי עדיין הצליח להפתיע אותנו ולחדש לנו, עצוב לחשוב על כל המוזיקה  שנחסכה מאיתנו בשל מותו. ביי ביי מייג'ור טום.
המובחרים: Lazarus, Blackstar, I Can't Give Everything Away

2. Leonard Cohen- You Want it Darker

אחרי דייויד בואי וניק קייב, גם לאונרד כהן הוציא השנה אלבום העוסק (לפחות בחלקו הגדול) במוות. האירוניה המכאיבה היא שזה היה אלבום המוות של כהן עצמו שהלך לעולמו בדיוק חודש לאחר צאתו.

בראיון לניו-יורקר לפני יציאת האלבום, סיפר כהן כי הוא מוכן למות. ואכן You  Want it Darker הוא אלבום רטרוספקטיבי, המלא בטקסטים על השלמה, זיכרון ופלירטוטים עם המוות כמו שרק כהן יודע לכתוב. בגיל 82, הרומנטיקן האחרון של עולם הרוק, מצליח לייצר את אחד האלבומים הכי יפים ונוגעים בקריירה שלו וכמו דייויד בואי, פשוט עצוב לחשוב שלא נזכה לשמוע מוזיקה חדשה ממנו. "אני מוכן אדוני" שר כהן בשיר הנושא של האלבום בידיעה שהוא לא יחיה לנצח, אבל למזלנו, המוזיקה שלו כן.
המובחרים: Treaty, You Want it Darker, Traveling Light

1. Bon Iver- 22, A Million

חמש שנים תמימות חיכינו לאלבום חדש של ג'סטין ורנון, אחד מענקי המוזיקה של דורנו, וכמה שזה היה שווה את זה. את הגיטרה האקוסטית מ-For Emma Forever Ago החליף המחשב ואת קרנות היער של Bon Iver החליפו מכונות התופים. אבל את קול הפלצט המרסק של ורנון שום דבר לא יחליף. למרות השימוש האגרסיבי באוטו-טיון, קולו של ורנון והטקסטים המהורהרים שלו עדיין מצליח לחדור מתחת לעצמות ולפרק לך את הנשמה.

אלבומם השלישי של בון איבר הוא בדיוק הצעד הנכון עבור הלהקה בדרכה לגלות עולמות חדשים ובדיוק מה שהיינו צריכים השנה. חיבור אותנטי, מרתק ואקטואלי בין אלקטרוניקה מלטפת, היפ הופ אקספרימנטלי, סול מרגש ובלדות קסומות. נותר רק לקוות שלא נצטרך לחכות 5 שנים נוספות עד האלבום הבא.
המובחרים: 8 (circle), 1000000 (Million), 33 "God

רוצים לקרוא עוד? להגיב? מוזמנים לפנק אותנו בלייק >>

d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d792d793d795d79cd799d79d-d7a9d79c-206.png

15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם

לב שבור, פרידות, מוות או סתם דיכאון, תמיד היו נושאים שהיוו השראה לאמנים. מועדון תרבות מזמין אתכם לסגור את עצמכם בחדר, לכבות את האור ולהתמסר ל-15 אלבומים שיצלקו את נפשותיכם אבל גם יפעימו אתכם ביופיים האלמותי. קחו נשימה ארוכה ותכינו ממחטות כי מהפוסט הזה לא תצאו שמחים.

Sun Kil Moon- Benji

"אני יכול לחיות עם שמיים שנופלים עלי מלמעלה, אני יכול לחיות עם הלעג שלכם, עם החמיצות שלכם, עם הזחיחות שלכם. אני יכול לחיות עם להזדקן לבד אבל אני לא יכול לחיות ללא אהבתה של אימי". לא להרבה אמנים יש את האומץ והיכולת בכלל, לכתוב בכזאת כנות כמו שמארק קוזלק, האיש שמאחורי סאן קיל מון כותב. בנגי' מ-2013 הוא בדיוק החומר ממנו עשויים אלבומי מופת שמשנים חיים.

"דברים נעשים כבדים יותר כשאתה מזדקן. אני לא יכול לכתוב בגיל 47 כמו שכתבתי כשהייתי בן 25", סיפר קוזלק על האלבום הזה. ואכן בנג'י הוא סוג של אלבום משבר אמצע החיים שמצד אחד מסתכל אחורה בערגה על הרגעים המעצבים בחיינו, אך מצד שני מביט בחשש אל העתיד, על המוות ועל כל מה שנשאיר מאחורינו. אני לא יודע מה זה יעשה לכם, אבל I Can't Live Without My Mother's Love הוא אחד השירים שהכי השפיעו עלי בשנים האחרונות. טוסו לשמוע.

Sufjan Stevens- Carrie & Lowell

אמו של סופיאן אף פעם לא הייתה בקו הבריאות. היא אהבה לשתות וסבלה מפרנויות ובעיות נפשיות. בגיל 3 היא נטשה את סופיאן והשאירה אותו לגדול עם אחיו אצל אביהם. עם השנים התחדש הקשר בין השניים אבל הוא אף פעם לא היה חזק במיוחד. סופיאן הקטן נסע בעיקר לחופשות קצרות אצל אימו ובעלה החדש, לואל, באורגון. חוויות הילדות הקצרות שחווה עם אימו הן חלקי הפסיפס מהם הרכיב סופיאן את אלבום הפרידה המוחלט מאימו שנפטרה מסרטן ב-2012.

לכל אורכו של Carrie & Lowell, סופד סופיאן לאימו המנוחה, לא בטינה ובכעס, אלא בהבנה וקבלה. במילותיו מחבק סופיאן את אימו כפי שמעולם לא עשה זאת בחייו. זהו אלבום פרידה קורע לב בין בן שתמיד רצה להיות קרוב יותר לאימו. אלבום על חרטות ואובדן. "הייתי צריך לכתוב לך יותר" מקונן סופיאן בלב שבור אבל "העבר הוא עדיין העבר, רכבת לשום מקום…".

The Mountain Goats- The Sunset Tree

כמו סופיאן סטיבנס, גם ג'ון דרניאל גדל בבית לא ממש יציב. הוריו נפרדו כשהיה קטן ואביו המאמץ והאלכוהליסט נהג להכות אותו קשות. את כל החוויות הללו העלה דרניאל על גבי האלבום The Sunset Tree מ-2005 הנודף מכאב נעורים מצלק. אך היופי האמיתי באלבום הזה טמון בליריקה שאינה רק דיכאונית וכואבת אלא גם נוטעת תקווה בלבבותיהם של נערים ונערות שחווים על בשרם את מה שחווה דרניאל בצעירותו. בהערות שבספרון האלבום הוא כותב "האלבום הזה מוקדש לכל הגברים והנשים הצעירים והצעירות שחיים עם אנשים שמתעללים בהם, ואלו החדשות הטובות: אתם הולכים לשרוד את זה. אתם הולכים לצאת מזה בחיים. אתם הולכים לספר את הסיפור שלכם. אף פעם אל תאבדו תקווה". ללא ספק מעורר השראה.
לחובבי "המתים המהלכים" השיר, Up The Wolves, נוגן בעונה הרביעית בסצנה בה דריל ובת' שורפים את בית העץ בו הם שוהים. קלאסיקה.

The Cure- Disintegration

אם לדיכאון היה פרצוף, זה היה לגמרי הפרצוף של רוברט סמית'. האיש עם הליפסטיק המרוח והשיער הבלתי אפשרי שהיווה השראה לדורות של אמנים ואלבומי דיכאון ונערים ששקלו לחתוך ורידים ולסיים את זה. אחרי הכל, כמה שמח כבר יכול להיות אדם שסירב להביא ילדים לעולם בטענה ש: "התנגדתי להיוולד, אז למה שאעשה את זה למישהו אחר? לחיות זה נורא עבורי".

אחרי שהוכיח שהוא יכול לכבוש את המיינסטרים עם שירי פופ חמודים וקופצניים, משבר גיל השלושים הכה חזק ברוברט סמית' שהחליט להחזיר את הלהקה לשורשיה הגותיים, ובשנת 1989, הוציאו סמית' והקיור את "התפוררות", אחד מאלבומי הדיכאון הגדולים היסטוריה. מדובר ביצירה שהיא באמת על גבול השלמות, שמצליחה לנגוע בקצוות העצבים החשופים ביותר של מנעד רחב של רגשות שנע בין אהבה, פרידה, פארנויה וכאב בלתי אפשרי. מדהים שבתוך ערימת העצב הזאת מבצבצת לרגע נקודת אור קטנה ויפה בדמות השיר הרומנטי ביותר שאי פעם נכתב, Lovesong. יכול להיות שקייל מסאות'פארק צדק כשאמר ש"דיסינטיגריישן הוא האלבום הכי טוב אי פעם"?

Nick Drake- Pink Moon

אם יש גרוע יותר מאמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני, זה אמן מיוסר הסובל מבדידות קיצונית ודיכאון קליני שאפילו לא זכה בחייו לראות את העבודה שלו מקבלת את ההכרה לה הייתה ראויה. ההערכה לה זכה דרייק לאחר מותו היא תוצאה של הטקסטים הכל כך אנושיים והנוגעים שלו שבאים לידי ביטוי בצורה המופלאה ביותר באלבומו השלישי והאחרון שהקליט בחייו. Pink Moon הוא האלבום הפשוט והמופשט ביותר של דרייק.  28 דק' בלבד של דרייק לבדו עם הגיטרה, שקורעות את הלב ומנפצות אותו לרסיסים קטנים של חמלה. Pink Moon הוא ההוכחה שלפעמים השירים הפשוטים ביותר, הם גם היפים ביותר.

Elliott Smith- Figure 8

אליוט סמית' התאבד על ידי 2 דקירות בלב. לא באמת, כאילו, יש יותר דכאוני מזה? באמת לא משנה איזה אלבום שלו תבחרו, מעודדים לא תצאו ממנו ולכן הבחירה ב- Figure 8, אלבומו האחרון הרשמי לפני מותו היא בהחלט שרירותית. למרות שהיצירה הנבחרת היא דווקא היותר "מיינסטרימית" שלו, היא עדיין תגרום לכם לבכות כמו ילדים.

The Smiths- The Queen is Dead

כמו במקרה של אליוט סמית', גם אצל מוריסי והסמית'ס, לא ממש משנה באיזה אלבום תבחרו, יהיו בו מספיק שירים שיביאו אתכם לכדי דמעות, כך שהבחירה ב- The Queen is Dead היא בעיקר בגלל שזהו האלבום המוכר ביותר של הלהקה וגם בגלל שהוא מכיל את There is a Light That Never Runs Out המושלם עם השורה האלמותית: "אם משאית במשקל 10 טונות תהרוג את שנינו, אז למות לצידך זוהי זכות והכבוד הוא שלי". וזה עוד לפני שהזכרנו בכלל את The Boy With The Thorn in His Side, The Queen is Dead ואת I Know It's Over, שיר הדיכאון האולטימטיבי שבמקרה הטוב יביא אתכם לדמעות ובמקרה הפחות טוב יגרום לכם לחפש גג לקפוץ ממנו.

באנר מועדון תרבות

Counting Crows- August and Everything After

אל תתנו לראסטות של אדם דוריץ ול- Mr.Jones המקפיץ להטעות אתכם. August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים והכי עצובים שתשמעו בחייכם. אחרי הכל, לא כל אמן מסוגל לכנות את עצמו "מלך הגשם". אוגוסט וכל מה שלאחר מכן הוא יצירה אישית ומפעימה בכנותה, על עולמו הפנימי וליבו המדמם של אדם דוריץ. בין סיפור אהבה נכזבת למשנהו, לוקח אותנו דוריץ למסע ברחבי ארצות הברית ונפשו המיוסרת בחיפוש אחר השלמה, שקט נפשי ואהבה אמיתית שתציל אותו מעצמו. מדובר באלבום קאלט שעם כל שנה שעוברת "מגייס" עוד ועוד מעריצים ומחזק את מעמדו כאחד האלבומים היותר מוערכים ואישיים של שנות ה-90.

Joy Division- Unknown Pleasures

איאן קרטיס תלה את עצמו בגיל 23. פאקינג גיל 23 וזה עוד כשהוא משאיר אחריו 2 יצירות מופת שהגדירו את ז'אנר הפוסט פאנק והפכו לפסקול של דור הילדים האבודים שעברו עם בריטניה את שנות ה-70 הקשות. מדהים לשמוע את עצמת סערת הרגשות והכאב העצום שהתחולל בתוך קרטיס כבר ביצירת הביכורים שלו יחד עם ג'וי דוויז'ן. הקול החודר והעמוק, על סף המבעית של קרטיס, מצליח לערער את הנשמה גם היום ולהשאיר אותו כדמות טראגית שעל אף הכישרון העצום הפסידה לדיכאון .ההמשך ידוע, ג'וי דויז'ן הפכו לניו אורדר ושינו לעד את עולם המוזיקה, אבל רוחו של קרטיס תמשיך לרחף מעל כל נפש תועה שמבקשת להסתגר בתוך עצמה ופשוט לבכות.

Radiohead- Kid A

ככה נשמעת פרנויה, ככה נשמעת התמוטטות עצבים של להקה שכבשה את העולם. אחרי הצלחת הענק של OK Computer, טום יורק ברח הכי רחוק שהיה יכול, במקרה זה אל מכונות התופים, הסינתיסייזרים והמחשבים שיצרו עבורו את האסקפיזם המושלם מעולם הרוק בו הוא הומלך שלא מרצון.  Kid A הוא עולם שלם של צלילם נוגעים, נוגים, לעיתים מפחידים, אך בעיקר מרגשים שיעטפו אתכם ויכנסו לכם לורידים כמו סם שלא תרצו להתנקות ממנו.

Depeche Mode- Ultra

בשנת 1995 עזב אלן ויילדר את דפש מוד, מרטין גור החל לשתות את עצמו לדעת ומעל כולם דייב גהאן התדרדר לסמים קשים, חווה מוות קליני והיה כפסע מהמוות. כן, העתיד נראה אז זוהר לדפש מוד. אבל דווקא אז אספו את עצמם החברים והוציא את Ultra, אחד האלבומים הכבדים, האפלים והעצובים שלה ביותר. בהתחשב בנסיבות זה היה לגמרי טבעי. 4 שנים אחרי שחתכו לרוק ב-Songs of Faith and Devotion, דפש מוד הורידו הילוך ושיחקו אותה עם אלבום מינימליסטי ונוגע ללב שמצליח להעביר את  החוויות ואת כל דרך הייסורים שעברו חברי הלהקה בשנים שקדמו ליציאת האלבום. עד היום שירים כמו Home, Useless, Sister of Night ואחרים, מצליחים להעביר את תחושת הריקנות בעולם אך גם לשמור על סוג של אופטימיות מינימלית. האלבום האהוב ביותר עלי באופן אישי של דפש מוד. חבל שהם לא עושים כאלה יותר.

The National- Trouble Will Find Me

הדיכאון אף פעם לא היה זר באלבומים של הנשיונל, אבל ב- Trouble Will Find Me, אלבומם השישי של החברה מאוהיו, עושה רושם שהוא מגיע לקצה. 13 שירים מכל האלבום הזה וכל אחד ואחד מהם הוא סיפור מייסר של התבגרות, חשבון נפש וריקנות שהדבר היחיד שיכול למלא אותה זה עוד עצב.  "אם את רוצים לשמוע אותי בוכה, נגנו את Let it Be או Nevermind" שר ברנינגר ב- Don't Swallow the Cap המרסק, אבל האמת היא שלא מעט אנשים יבכו אחרי שהם יאזינו ל- Trouble Will Find Me.

Nick Cave & The Bad Seeds- Skeleton Tree

"נסיך האופל", ניק קייב, הוא גם ככה האיש הכי דכאוני בתעשייה. עכשיו תתארו לעצמכם איך נשמע אלבומו  ה-16,  Skeleton Tree, שנכתב עקב מותו של בנו ארתור. קחו את הבן אדם הכי עצוב בעולם, שימו אותו בסיטואציה בלתי אפשרית ותקבלו אלבום יפיפה אבל גם כזה שהוא על גבול הקשה להאזנה מרוב שהוא עצוב. אין מצב שתשארו אדישים למשמע זעקותיו של קייב לבנו ""אני זקוק לך, בליבי אני זקוק לך". ועיניתם את נפשותיכם? זה לגמרי Skeleton Tree. לא מדובר באלבום שמאזינים לו סתם כי בא לכם, זה אלבום שיצלק את נפשותיכם וישאיר אתכם מדממים בשדה הקרב אך גם מתחננים לעוד מהיופי הזה.

Beck- Sea Change

שלושה שבועות לפני יום הולדתו ה-30 ואחרי תשע שנות זוגיות(!) גילה בק שארוסתו, הסטייליסטית לי לימון, בוגדת בו. חתיכת מתנת יום הולדת. הגילוי טלטל את עולמו של בק שתיעל את פרץ הרגשות אל תוך יצירה אקוסטית שוברת לב על אהבה אכזבה ומה שביניהם. מסתבר שלב שבור של אחד הוא הנחמה של האחר. Sea Change הוא לגמרי אחד מהאלבומים היותר טובים של ה-20 שנה האחרונות ולחלוטין אחד מאלבומי הפרידה הכי קורעי לב שנוצרו אי פעם. כי מי מאיתנו לא הרגיש אף פעם שהוא נמצא בקשר שהוא  "מקרה אבוד"?

Bon Iver- For Emma Forever Ago

בשלהי 2006 ג'סטין ורנון, מנהיג ההרכב, בון יבר, הרגיש שהחיים שלו נכנסו אל תוך סערה שאי אפשר לצאת ממנה. הלהקה הקודמת שלו התפרקה, הוא סבל מבעיות בריאותיות, עבד בחנות סנדוויצ'ים, בקיצור לא מצא את עצמו בעולם. ואם זה לא מספיק, גם חברתו באותם הימים, כריסטי סמית', נפרדה ממנו. בתגובה לכל הטלטלות בחייו, זרק ורנון את כל ציוד ההקלטה שהיה לו אל  תוך הבגאז' של המכונית ולחץ על הגז.

מסעותיו הביאו אותו לבקתת הצייד הנטושה של אביו, אי שם בהרים המושלגים של ויסקונסין. שם, במינימום אמצעים ומקסימום לב ונשמה, שפך ורנון את כל צרותיו אל תוך יצירת מופת מופלאה שתהדהד שנים קדימה אל תוך עולם האינדי. ולגבי מי זאת אמה? ורנון חוזר ואומר כי לא מדובר באישה אמיתית אלא ב"מקום שאתה מרגיש תקוע בו. כאב שאתה לא יכול למחוק". את הכאב של ורנון אולי אי אפשר למחוק אבל הוא מונצח בצורה היפה ביותר שאפשר בתוך האלבום הקסום הזה שישבור לכם את הלב כל פעם מחדש.

עשו לייק לעמוד הרשמי של מועדון תרבות בפייסבוק

15-d794d790d79cd791d795d79ed799d79d-d794d7a2d7a6d795d791d799d79d-d791d79bd79c-d794d796d79ed7a0d799d79d.png

Bon Iver- 22, A Million ביקורת אלבום

5 שנים בלי אלבום של בון איבר זה יותר מדי, אבל 22, A Million, בהחלט הפך את ההמתנה לשווה. טוב שחזרת ג'סטין ורנון, עולם המוזיקה היה זקוק לך. 

ציון המועדון: ★★★★★

שלילי הראתה הבדיקה. גם הטיפול הזה לא הצליח. ילד עוד לא נראה באופק. אחרי שנתיים של נישואים ושמונה שנות היכרות, טיפולי ההפריה שעברנו אשתי ואני, היו האתגר הכי גדול שהזוגיות שלנו נאלצה להתמודד איתו. מטוטלת רגשית שלא היינו מוכנים אליה. רכבת הרים מטורפת שנעה בקיצוניות מזהירה בין תקווה ליאוש.

אחרי הפעם השנייה, השלישית או הרביעית, מי כבר זוכר או סופר, החלטנו שאנחנו נוסעים לצפון. זה היה מנהג קבוע שלנו לנסוע לפחות פעם בשנה לצפון, להשתחרר מהלחץ של היום יום ופשוט ליהנות מהשקט. כמו בכל נסיעה ארוכה, או אפילו קצרצרה במקרה שלי, הצטיידתי במיטב המוזיקה שתנעים לי את הדרך ותשכיח מעט את העצב ששרר בתוכנו.

אחד מהדיסקים שלקחתי איתי היה Bon Iver, אלבומו השני של ג'סטין ורנון וההרכב שלו שנשא את אותו שם. הרבה זמן הבטחתי לעצמי להאזין לאלבום הזה שזכה בגראמי ב-2011 והשתיקה שהשתררה בדרך לצפון ביני ובין אשתי הייתה מסתבר הזמן מתאים לכך. אז נתתי לבון איבר הזדמנות וכמאמר הקלישאה זה היה רגע מכונן בחיי. לפחות בחיי המוזיקליים. מהרגע שלחצתי פליי על האלבום לא הפסקתי לשמוע אותו, עד היום למעשה. הקסם של בון איבר תפס אותי לא מוכן. כמו אגרוף בבטן צפו כל הרגשות שלי והתמסרתי ברצון עז לעולמו המופלא והעצוב של ג'סטין ורנון.

לכל אורך הטיול ליוותה אותי המוזיקה של האלבום הזה, אך זו הייתה רק ההתחלה של החיבור האישי שלי עם בון איבר כי מהר מאוד התאהבתי בכל הרפרטואר שלהם ובאינטימיות והרגישות האינסופית דרכה מצליח ורנון לשרטט את העולם. המוזיקה של בון איבר המשיכה ללוות אותי לטיפולי ההפריה בירושלים, ברגעי האמת של תוצאות הבדיקות, ברגעים המשמחים וברגעים הפחות טובים כמו אשפוזה של אשתי בשל הטיפולים. בזכות המוזיקה שלו, ג'סטין ורנון, הפך לבן אדם הכי קרוב אלי. חבר של ממש שהכיר אותי כמו שמעט מאוד אנשים הכירו. המוזיקה שלו הייתה שם בשבילי לאורך כל הדרך. ניחמה, ליטפה, עודדה וחדרה לנשמה כמו שרק מוזיקה יודעת לעשות. ועכשיו הוא חוזר באלבום חדש.

החיים שלי השתנו ב-5 השנים שעברו מאז בון איבר שחררו את אלבומם האחרון, Bon Iver, שכבר הפך לקלסיקה מודרנית. לכן אני שמח שבמידה מסוימת גם המוזיקה של בון איבר השתנתה או יותר נכון התפתחה. אחרי האינטימיות האקוסטית של For Emme Forever Ago, קרנות היער והמלודיות הנדירות ב-Bon Iver, לקח ג'סטין ורנון את ההרכב שלו באלבום החדש, 22, A Million הכי רחוק משני האלבום הראשונים- לכיוון האלקטרוני. למעשה, מאז Kid A של רדיוהד לא הייתה בריחה כזאת של אמן בקונצנזוס אל עבר מחוזות כל כך בלתי מוכרים, והאומץ הזה מרשים וראוי להערכה. רק אמנים גדולים באמת מרשים לעצמם לאתגר את עצמם ללא הפסקה תוך שהם דוחפים את גבולות המוזיקה שלהם לקצה. למזלנו, ג'סטין ורנון הוא אחד כזה ו- 22, A Million הוא יצירה אמיצה, מופלאה ומרתקת.

כל הקטעים ב- 22, A Million נקראים בשמות הכוללים מספרים, אותיות וסימנים משונים, כאילו בשביל להסתיר את זהותם האמיתית ואת המשמעות שלהם, תמות שורנון חוקר באלבום החדש. אבל למרות המוזרות שבעניין והכיוון האלקטרוני שתפס, מדובר באוסף שירים שנשמעים אותנטיים ותפורים על ורנון ושמצליחים לרסק את הלב בכל פעם מחדש, וזה כידוע, מה שחשוב בסוף היום.

באנר מועדון תרבות

כבר עם צלילי הפתיחה של 22 (OVER S∞∞N) בהם קולו של ורנון חוזר על עצמו במעין לופ בלתי נגמר, אפשר להבין שאנחנו בטריטוריה חדשה.  "זה יכול להיגמר בקרוב" הוא שר ומתייחס אולי למשבר היצירתי הענק שפקד אותו אחרי האלבום השני אז הוא חשב לפרק את החבילה.  "לאן תלך בשביל לחפש את ההכרה שלך?" הוא שואל אחר כך, כמעט מבולבל.

הסמפלרים ומכונות התופים נכנסים להילוך גבוה בקטע השני, 10 d E A T h b R E a s T ⚄ ⚄ כאשר השיר השלישי, 715 – CR∑∑KS, הוא כבר שיר א-קפלה המבוסס על מניפולציות שהתבצעו על קולו של ורנון. השיר נשמע כמו המשך ישיר של Woods שסוגר את המיני אלבום, Blood Bank מ-2009 ושסומפל על ידי קניה ווסט שכינה את ורנון "האמן החי האהוב עלי ביותר". לאחר מכן מגיע 33 “GOD המדהים, משבר האמונה האישי של ורנון שזועק לאלוהיו או למי שמוכן לשמוע, שיבוא להציל אותו.

29 #Strafford APTS הוא שיר בון איבר קלאסי ואחד היפים באלבום כאשר 666 ʇ שמגיע אחריו הוא פנינה קטנה ויפה שמשום מה מזכירה לי את Hinnom, TX הנוגע מהאלבום הקודם. אחרי אלה מגיע Moon Water שמהווה מעין אקספוזיציה לשיר היפה ביותר באלבום ואחד היפים ברפרטואר של בון איבר, ותאמינו לי זה לא עניין של מה בכך. 8 (circle) הוא נקרא והוא אחד הקטעים היפים של השנה. שיר שקורע את הלב והנשמה.

בון איבר ניגנו אותו לראשונה בתוכנית הלילה של ג'ימי פאלון בהופעה מלאת רגש. ג'סטין ורנון עם כובע מצחייה שמסתיר כמעט לחלוטין את פניו בסוג של צניעות מלאת עצמה, שר באיפוק ובהתרגשות את השיר הבאמת מדהים הזה. מודה שכאשר ראיתי את ההופעה לראשונה זלגה דמעה על לחי. יש דברים שקשה מאוד להישאר אליהם אדישים.

אחרי כל המחשבות העגמומיות והרגש, נסגר האלבום בצורה מופלאה ב-00000 Million העדין ומבוסס הפסנתר בו שר ורנון באופטימיות זהירה "אני דואג בגלל הגשם, אני דואג בגלל הברק, אבל צפיתי בשניהם נעלמים אל מול אור הבוקר". 

22, A Million הוא שילוב מושלם בין פולקיות אמריקאית עממית לבין אלקטרוניקה רכה ומהורהרת. לפרקים הוא נשמע כמו רדיוהד בתקופת Kid A ו- Amnesiac, לפרקים כמו אלבום גנוז קניה ווסט, אבל מעל הכל הוא נשמע כמו בון איבר, ואלה החדשות הכי טובות של השנה.

ולגבי? אני נוסע בעוד שבועיים עם אישתי לצפון שוב. גם הפעם בון איבר יתנגנו ברקע, הם עם דיסק חדש ואנחנו? עם 2 ילדים. זו תהיה סגירת המעגל האישית שלי. אמנים כמו ג'סטין ורנון ואלבומים כמו 22, A Million, נותנים לי תקווה שהילדים שלי יגדלו בעולם קצת יותר טוב.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

bon-iver-22-a-million.jpgבאנר מועדון תרבות

קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver

אחרי שהפך לסנסציית אינדי עם אלבומו הראשון, שחרר ב-2011 ג'סטין ורנון יחד עם חבריו להרכב "בון איבר" את אחד האלבומים הכי מרגשים והכי יפים שיצאו ב-20 השנה האחרונות. 

ציון המועדון: ★★★★★

מחקרים גילו שגיל 30 הוא הגיל בו רוב האנשים מפסיקים לשמוע מוזיקה חדשה. האמת? זה נשמע די הגיוני פחות או יותר. גם אני חשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי מוזיקלית בדמדומי שנות ה-20 שלי. את בסיס הטעם המוזיקלי שלי כבר רכשתי מזמן. מהבית, מהחברים או מה-MTV של שנות ה-90 העליזות. מה כבר יצליח להפתיע שועל מוזיקה ותיק כמוני?

גדלתי עם ניל וכריס, חשבתי שהאחים גאלאגר הם הדבר הכי מגניב בעולם, עברתי את מרידות גיל העשרה עם קורט קוביין ובילי קורגן, האמנתי שפינק פלויד הם התגלמות האלוהות על פני האדמה, פגשתי את תום יורק בסימטאות הכי חשוכות בחיי, העברתי שמירות לילה צבאיות עם פלסיבו והפיקסיז, התפלספתי עם אדם דוריץ על אהבה, שתיתי לשכרה עם ג׳וליאן קזבלנקס ואלכס טרנר, התבגרתי עם מאט ברנינגר, דייב גהאן ופול סיימון, וחשבתי שהגעתי לשיא עם ויין באטלר.

חקרתי את רזי הפופ, הרוק, הפולק, הפרוגרסיב וחשבתי ששום דבר כבר לא יפתיע אותי… אפילו לא אלבום חדש של ביורק. גם על גיטרה, פסנתר ושאר ירקות למדתי לנגן ובין לבין כתבתי, שרתי, הרצאתי, בכיתי, התרגשתי, שמחתי, עלצתי ואפילו ברימון (רחמנא ליצלן) למדתי.

אבל אז… סתם ככה באמצע החיים וללא שום הכנה מוקדמת, הגיע בחור בשם ג'סטין ורנון, שנראה כמו החנון המושלם, ופירק אותי לחתיכות. יצירה אחרי יצירה, שיר אחרי שיר, הוא הצליח במו ידיו לכתוב דף חדש בהיסטוריה המוזיקלית שלי עם עצמי.

באנר מועדון תרבות

אלבום הבכורה של היוצר המופלא, For Emma Forever Ago מ-2007, שהוא יצירה מפעימה בפני עצמה, הציג את הצד הרגיש של האמן שהסתגר בבקתה מושלגת תוך שהוא מקליט במינימום אמצעים ומקסימום כאב את אחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים.

לעומתו, Bon Iver (בצרפתית "יער אפל"), הוא מארג מוזיקלי מושלם של הרבה יותר שכבות, הרבה יותר תמות והרבה יותר כלים, מקרנות יער ועד לגיטרה האקוסטית המסורתית. במיומנות מופלאה בונה ורנון פסיפס מרהיב של צלילים שיפרקו לגורמים אפילו את המאזין הקשוח ביותר.

כל שירי האלבום נקראים בשמותם של מקומות אמיתיים המייצגים לא רק הבדלים פיזיים וגיאוגרפיים, אלא גם מצבים תודעתיים ורגשיים של הנפש האנושית. כך למשל Perth הוא מקום של זיכרון ופרידה, Minnesota, WI זו החזרה הביתה, Holocene הוא הכאב והגאולה שבאה בעקבותיה ו- Towers הוא זמן לחרטה.

שיר אחר שיר, צעד אחר צעד, לוקח אותנו ורנון למסע כואב, מרתק קסום ומרגש אל תוך נבכי הנשמה והרגש ביצירה מטלטלת, חד פעמית שמצליח לרסק את הלב לאטומים הכי כמו שאף פעם לא חשבתי שאפשר. זה בקלות אחד האלבומים הכי מרגשים שאי פעם שוחררו לאויר העולם.

בצאתו, זכה Bon Iver בפרס הגראמי היוקרתי והסופרלטיבים נשפכו לכל עבר, מה שבטח יעזור לו לצלוח את מבחן הזמן ובצדק. כמו ציור מפורסם, פסל קנוני או מבנה ארכיטקטוני מרהיב, Bon Iver היא יצירה שלמה, קוהרנטית ומורכבת העומדת בפני עצמה שתגלה לכם משהו על היופי הטמון בעולם הזה, ועל הדרך גם על עצמכם.

Bon Iver הוא המקום המדויק, החלק האדום של המטרה, בו רגשות נוצרים. המקום בו המוזיקה היא הדבר הכי מושלם שיכול לתאר את החיים שלך מבלי שתזדקק למילים. יצירה שכל רגע שלא הכרת אותה נראה פתאום כמו בזבוז זמן בעולם הזה.

זיקוק מושלם של אמנות, רגש, כנות והתרוממות רוח. חוויה רוחנית אמיתית – לא פחות מזה – שיכולה להגיע רק מתהומות הנפש העמוקות ביותר של  האדם. כמאמר הקלישאה, תודה לך עבור המוזיקה מר ורנון היקר, הלב שלך לא נשבר לחינם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

אהבה זה שוקולד, ורדים, פרפרים בבטן וכיף גדול… עד שהיא נגמרת. ואז, זה קצת פחות נעים. אז כשירות לציבור ולשבורי הלב, מועדון תרבות מציג מצעד יומרני להחריד של  12 שירי הפרידה הגדולים והיפים ביותר שיש. בלי השמאלץ של אדל, בלי הטחונים והמרגיזים נוסח I Will Survive, אבל עם הרבה שירים שיגרמו לכם לבכות. אז תכינו את הממחטות וזה.

Amy Winehouse- Back to Black

עד כמה שאיימי וויינהאוס הייתה נרקומנית, ככה היא הייתה מוכשרת. את Back to Black היא כתבה לאחר שאהובה המיתולוגי, בלייק פילדר, עזב אותה. "השיר הוא על כך שברגע שמסתיימת זוגיות כל צד חוזר להרגלים הנוחים שלו" סיפרה וויינהאוס ואף הוסיפה: "האקס שלי חזר לחברה הקודמת שלו ואני חזרתי לשתות". קסם.

Coldplay – The Scientist

הרבה לפני שכריס מרטין וקולדפליי הפכו לפצצת שעמום מתקתקה לבני 12 מינוס, היו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. אחת מהן היא The Scientist, מתוך האלבום השני והמעולה שלהם, A Rush of Blood to The Head.

השיר מגולל את סיפורו של מדען שכל כך תקוע בעבודה שלו עד שהוא מזניח לגמרי את אהובתו. ברגע שהוא מבין את את הטעות שלו ואת גודל ההזנחה הוא מבקש שתסלח לו ותיקח אותו בחזרה: "יהיה כל כך חבל להיפרד… קחי אותי בחזרה להתחלה". 


Guns N' Roses- Don't Cry

אקסל רוז הוא ללא ספק אחד האנשים היותר פסיכופתיים בעולם הרוק, ועם זאת אף אחד לא יקח ממנו את היכולת לכתוב המנוני רוק מרגשים ונפלאים שעושים צחוק ממבחן הזמן, על אף שהמבקרים מעולם לא השתגעו עליהם.

Don't Cry הוא מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אני אאזין להם, הם ירגשו אותי כל פעם מחדש. אמנם לא מדובר בשיר פרידה "קלאסי" אבל בכזה שמלווה לבבות שבורים כבר שנים רבות.

"נשקי אותי לפני שאת אומרת לי שלום…". מבקש אקסל אבל גם מבין שלא משנה עד הפרידה היא כואבת, "את תהיי בסדר, את תרגישי טוב יותר מחר…".


Police- Every Breath You Take

תראו, אני לא חובב גדול של סטינג ו"פוליס", באמת שלא. אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שכל הקלאסיקות האלה שמוקצות אצלנו מחמת מיאוס, יש סיבה שקוראים להן קלאסיקות. מדובר בשירים גדולים מהחיים שמצליחים לחצות זמן, מרחב, גיל וניתן להתחבר אליהם ולאהוב אותם כמעט תמיד.

עבורי, Every Breath You Take הוא אחד מהשירים האלה. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה שלו, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים.

האמת היא שלא מדובר בשיר פרידה קלאסי. הוא אמנם נכתב בעקבות פרידתו של סטינג מבת זוגתו דאז, פרנסס טומלטי, אבל מדובר יותר בשיר על אהבה לא בריאה שנכתב מנקודת מבט של אדם אובססיבי שלא מפסיק להסתכל על כל צעד שאהובתו עושה.

"מאז שעזבת נעלמו עקבותיי, בחלומות הלילה אני רואה רק את פנייך, אני מסתכל מסביב אבל אותך אני לא יכול להחליף, כל כך קר לי, אני מתגעגע לחיבוק שלך… איך ליבי המסכן כואב עם כל צעד את עושה".

באנר מועדון תרבות
Arcade Fire- Afterlife

בשיר היפיפה הזה, ויין באטלר מדמה מערכת יחסים גוועת למוות ומשווה בין החיים לאחר המוות לחיים שלאחר האהבה. "כשהאהבה נגמרת, לאן היא הולכת?" שואל באטלר בגרון ניחר ובטונות רגש.

מעטים שירי הפרידה שמצליחים לרגש ולהקפיץ בעת ובעונה אחת אבל עם הטקסט הכואב של באטלר והפקת הדיסקו האפלה של ג'יימס מרפי, זה בדיוק מה שקורה כאן. אגב פרידה, הקליפ לשיר מתאר משפחה מקסיקנית התמודדת עם מותה של האם. עוד צורה של אהבה ופרידה. לגמרי מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות.

Bob Dylan- If You See Her Say Hello

ב- 1975 נישואיהם של שרה ובוב דילן כבר החלו להתפורר. את השדים והזיכרונות של אותה מערכת יחסים הוא תיעד באלבום הפרידה הקסום שלו, Blood on the Tracks מ-1977.

אחד מהשירים היותר מפורסמים מתוך האלבום הוא If You See Her Say Hello בו מתאר דילן את התרחקותם הבלתי נמנעת של זוג אוהבים אשר "אהבתם התרחקה כמו שקורה לאוהבים לעיתים תכופות…". בכנות קורעת לב מקונן דילן על כך ש"הפרידה חוררה את ליבי" עד שלבסוף הוא מבקש, "תגידו לה שהיא יכולה לחפש אותי אם יש לה זמן, לא כל כך קשה למצוא אותי". עוד טקסט מושלם של הגאון הלירי.

Sinead O'connor- Nothing compers 2U

לצערנו שינייד אוקונור כבר מזמן התחרפנה אבל לפחות היא השאירה לנו את אחת הקלאסיקות היותר מרסקות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. Nothing Compers 2U נכתב כאמור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family בהשראתו של אחד מחברי הלהקה שנפרד מחברתו, אבל הפך ללהיט ענק רק אחרי החידוש של אוקונור, שלא משנה איך תהפכו את זה, מצליח לרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.


Bon Iver- Skinny Love

עד סביבות גיל 26, החיים של ג'סטין ורנון לא התקדמו כמו שהוא תכנן. הוא עבד בחנות סנדוויצ'ים, חלה המון, נזרק על ידי כמה להקות שהיה חבר בהם, ואם זה לא הכל, גם היחסים שלו עם חברתו, קריסטי סמית', הגיעו לסיומן.

אז ורנון אסף את עצמו, את כלי הנגינה שלו ואת ציוד ההקלטות שברשותו וברח מהכל לבקתה של אביו המבודדת ביער שנמצא במרחק 18 שעות נסיעה מביתו של ורנון. בבקתה הזאת קרה לא פחות מקסם וורנון הקליט בה את מה שלימים יהפוך לאחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, For Emma, Forever Ago.

השיר המוכר ביותר מתוכו הוא כנראה Skinny Love אשר על פי ורנון זהו מצב בו שני הצדדים במערכת היחסים נמצאים האחד עם שני רק לשם העזרה והתמיכה, מה שהופך את האהבה שלהם ל"רזה" ולא חזקה מספיק. ואגב, אם אתם תוהים מי זאת "אמה"? אז היא מסתבר לא דמות אמיתית אלא מצב רגשי אליו מתייחס ורנון. עמוק.


Joy Division- Love Will Tear Us Apart

איאן קרטיס הוא מהדמויות המרתקות והטרגיות שידע עולם הרוק, והתאבדותו המצערת בגיל 23 קשורה לחלוטין לעובדה שהיה אבוד בתוך אהבתו לשתי נשים בחייו.

קרטיס התחתן בגיל 19 בלבד עם אהבת נעוריו, דברה. אבל לא כמו סיפורי האהבה ההוליוודיים, גם הוא גילה שלתחזק חיי נישואים זה לא דבר קל. השגרה והכרסום התמידי ברגשות, הופכים למעמסה לא פשוטה, בטח ובטח כשאתה כוכב רוק. העניין הסתבך עוד יותר עבור קרטיס ברגע שפגש את העיתונאית אניק הונרה ופתח איתה ברומן סוער.

אבל קרטיס לא מיהר להיפרד מאשתו. הוא עדיין אהב אותה ולכן נאלץ להתמודד עם אהבתו לשתי נשים תוך תחזוק קריירה מוזיקלית שרק עתה החלה לפרוח. לצערנו זה היה גדול מדי על קרטיס ששם סוף לחייו בגיל 23 בלבד והשאיר אותנו עם מורשת מוזיקלית מעוררת השתאות ושיר פרידה אחד מושלם.

"כשהשגרה נוגסת חזק, כשחדר השינה נהיה קר ואת מסתובבת לצד שלך, כאשר אנחנו משנים את דרכנו והולכים בנתיבים שונים, אז האהבה תקרע ביננו". כך קרטיס מצליח לדבר אל כל אחד ואחת שיודעים מה זה להיות נשוי ומה קורה לעיתים קרובות בקשרים ארוכי טווח. או בקיצור, שיגרה זה רע.


Fleetwood Mac- Go Your Own Way

כמות הפעמים שהזוגות בפליטווד מק בגדו האחת בשני ולהפך (בתוך הלהקה ומחוצה לה, נשואים ולא נשואים), כנראה לא ידועה אפילו להם. אבל מרגעים קשים צומחים השירים הכי יפים ו-Go Your Own Way הוא דוגמה נהדרת לכך.

הקלאסיקה הזאת, שכבר הספיקה להיכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול עם עוד 499 שירים שעיצבו את הז'אנר, נכתב על ידי לינדזי באקינגהאם ברגע של כעס אחרי שסטיבי ניקס, החליטה לזרוק אותו.

"אם הייתי יכול, מותק הייתי נותן לך את עולמי, אבל איך אני יכול לעשות זאת אם את לא רוצה לקבל אותו ממני?"עשרות גרסאות הכיסוי שהוקלטו לשיר מוכיחות שלב שבור זה תמיד נושא שמוכר.


Beatles- Yesterday

שיר הפרידה האולטימטיבי של ארבעת המופלאים, או ליתר דיוק של פול מקרטני שאף מחזיק בשיא (הלא רשמי) כשיר אשר בוצעו לו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה.

Yesterday הוא לא עוד קינה על פרידה ואהבה שנעלמה. הוא שיר שהקסם שלו טעון בפתאומיות של שבירת מערכת היחסים וברגע הזה שבדיוק כשחשבת שהכל טוב ומושלם, זה נגמר. ככה סתם. פתאום. ביום בהיר אחד.

"למה היא הייתה חייבת ללכת…? מקונן פול בעודו תוהה אם זה בגלל משהו שהוא אמר. עכשיו כל מה שנותר לחלום עליו זה לחזור לאתמול בו  "הבעיות שלי היו כל כך רחוקות ממני" ו"אהבה הייתה משחק שכל כך קל לשחק בו". 

Beck- Lost Cause

אין דבר כואב יותר מלגלות שארוסתך בוגדת בך. שהאישה שעוד רגע התחייבת לקחת לחיים שלמים, שיקרה לך ופגעה בך במקום הכי רגיש. לצערו, זה בדיוק מה שקרה לבק רגע לפני שהוא התמסד עם חברתו מזה 9 שנים.

בעקבות הגילוי והפרידה הבלתו נמנעת, התיישב בק לכתוב את אחד מאלבומי הפרידה היפים ביותר בהיסטוריה (Sea Change) אשר מתהדר איך לא, גם בשיר הפרידה האלוטימטיבי, Lost Cause.

כמו ברוב השירים של Sea Change המופתי, גם ב- Lost Cause בק מוותר על הניסיונות המוזיקלית שמאפיינת אותו ופשוט סוחף אותנו בבלדה אקוסטית מהרהרת ומופלאה פרי הפקתו של נייג'ל גודריך הגאון.

בשיר בק מתאר בדיוק מופתי איך זה מרגיש להיפרד, מה אומרים לחברים, איך ממשיכים הלאה והאם יש לנו עוד סיכוי?  "העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" הוא עוד מהרהר רגע לפני שהוא סותם את הגולל באופן סופי ומבין ש"מותק את מקרה אבוד…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK

באנר מועדון תרבות