הסוס הכי אנושי על המסך: בוג'אק הורסמן

בהתחלה היה טוני סופרנו. אחר כך דון דרייפר, וולטר וייט, פרנק אנדרווד ועכשיו בוג'אק הורסמן – הסוס המצויר הכי אנושי שנראה אי פעם על המסך.

בוג'אק הוא שלב נוסף באבולוציה של האנטי גיבור האמריקאי. דמות שמבחוץ נראית חזקה, גברית, מצ'ואיסטית ומצליחה אך מבפנים היא כל כך שבורה עד שכמעט ואי אפשר לזהות אותה.

העיסוק בגבריות המסורתית המתפוררת בעידן החדש הופכת את בוג'אק הורסמן לעוד חוליה בשרשרת היצירות התרבותיות שנועצות סיכה בבלון הזה שנקרא "החלום האמריקאי". אותו חלום ישן וספק רלוונטי שעל פיו אם נעבוד קשה ונרוויח הרבה אז בהכרח נהיה גם מאושרים. זה הרי מה שתמיד הבטיחו לנו ההורים שלנו לא?

"אין בושה בלמות לחינם, ככה רוב האנשים מתים…" 🐎

אז לבוג'אק יש כסף (והמון), מעמד, בית גדול, סקס, סמים ואלכוהול אבל כל אלה לא מצליחים למלא את החור השחור שקיים בתוכו. בור עמוק ששום רייטינג או צפיות ביו טיוב לא ימלאו.

והוא לא היחיד שדפוק. שלל דמויות המשנה הנפלאות שמקיפות את בוג'אק מתגלות גם הן כפגומות מן היסוד.

בין אם זו סוכנת שחקנים שנאבקת עם עצמה בכדי לאהוב את הילדה שלה, כוכבת פופ ענקית שמכורה לסמים קשים, שחקן שרואה רק את הצד הורוד של החיים עד שהוא לא מצליח לראות עד כמה החיים שלו עצמם מעוותים וסופרת שמחפשת את עצמה עד לרגע זה ממש.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כולם עכברים במבוך. כולם תוצרים של העידן בו אנו חיים: עידן של שפע, הסחות דעת, זמינות חסרת תקדים ובעיקר של בלבול. עוד ועוד בלבול.

העיסוק בנושאים הללו בצורה ישירה הופך את בוג'אק הורסמן ללא פחות מקולו של דור. דור של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום.

דור של אנשים שבורים, נירוטיים, דיכאוניים, אכולי FOMO, משתמשי טינדר, מכורי נטפליקס, נוטלי "זנקס" או "רסקיו" שרק מחכים שמישהו יציל אותם מעצמם, ואם לא להציל אותם אז לפחות שיקל עליהם במשהו את הנפילה, כמו ששר דוק רובינסון בשיר Break My Fall הנפלא שמתנגן באחד הפרקים היותר מרגשים בסדרה.

"זה הופך להיות קל יותר כל יום. אבל לעשות את זה כל יום זה החלק הקשה…" 🐎

אז בוג'אק הורסמן היא לא "פמילי גיא" ולא "סאות'פארק" ולא "משפחת סימפסון". אפילו לא קרובה. גם לא תמצאו בה מוסר השכל, "האפי אנדינג" וכאלה. זו סדרה מבהילה בעוצמת המציאות שהיא מקרינה על המסך. 

למשל כשבוג'אק מוצא אחרי שנים את אהבתו הראשונה, נחשו מה? הם לא מתאהבים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אלא היא נשואה, עם שני ילדים ומשכנתא. החיים התקדמו, הדלת הזאת נסגרה. אין סוף טוב, אין סגירת מעגל.

וכל זה עוד לפני הפרקים עם ההפלות, ניסיונות ההתאבדות, מנות היתר, ההתעללות הנפשית והקריעה לגזרים של כל דבר שהוא פוליטיקלי קורקט, כן, אפילו חיילים אמריקאים שחוזרים מאפגניסטן.

"הקול הזה בתוכך שאומר לך שאתה חסר ערך, טיפש ומכוער, הוא נעלם מתישהו נכון…?" 🐎

גם אם שמים בצד את הנושאים בהם עוסקת הסדרה, אפילו כטלוויזיה נטו מדובר בחתיכת יצירת מופת.

רבות דובר (בצדק) על הפרק ב"סיינפלד" שמתנהל כולו בתור למסעדה סינית או על הפרק ב"חברים" בו כולם מתארגנים לאיזשהי הרצאה של רוס או משהו כזה, אבל הפרק השישי בעונה החמישית של בוג'אק, "צ'ורו בחינם", מצליח להתחרות בשתי הקלאסיקות הללו ואף להתעלות עליהן.

Free_Churro_S5E06

בפרק (זה לא ספוילר כמובן) נושא בוג'אק הספד של לא פחות מ- 22 דקות בהלוויתה של אימו. זה הפרק. מונולוג בן פאקינג 22 דקות של בוג'אק לאמא שלו, שהתחביב הכי גדול בחיים שלה היה לצלק את נפשו (מדהים עד כמה אנחנו התוצרים הישירים של המעשים של ההורים שלנו).

בין לבין היה גם פרק אילם שמתקיים כולו מתחת למים, פרק שכולו מסיבת סמים אחת גדולה עם סוף טראגי, פרק שממחיש בצורה חסרת תקדים מה זאת דימנציה והכל בצורה כל כך אינטיליגנטית שלרגע לא מזלזלת בצופים בניגוד לרוב מי שמושך בחוטי התעשייה.

ואכן בוג'אק הורסמן לא מפחדת לחשוף את הוליווד האמיתית במערומיה כמו גם את כל תרבות הסלבס והאינסטנט שה- Generation look at me, כלומר כולנו, לוקחים חלק ביצירתה יום יום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

היא מפשיטה את גיבורי התרבות שלנו ומראה לנו את "מאחורי הקלעים" של תעשיית החלומות שמורכבת כולה מאנשים דפוקים לפחות כמונו שצורכים אותה. בדרך זו מפנים יוצרי הסדרה אצבע מאשימה לא פחות גם כלפינו, הצופים, וזו אמירה מאוד אמיצה.

"המפתח לאושר הוא לא לחפש משמעות לחיים אלא להעסיק את עצמך בשטויות לא חשובות עד שלבסוף תמות…" אומר מיסטר פינטבאטר בעונה הראשונה של הסדרה ויתכן שצדק כי אם נחטט מספיק זמן בתוכנו לכו תדעו מה נמצא שם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BO3באנר מועדון תרבות