תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים

אומרים שאלבומים שניים נוטים לאכזב. אפילו יש לזה שם: "תסמונת האלבום השני". אז הנה 10 אלבומים שניים שדווקא מוכיחים את ההפך.

Muse- Origin of Symmetry

אלבום הבכורה של מיוז, Showbiz, היה אמיץ ונפלא בזכות עצמו, אבל רק ב- Origin of Symmetry הדנ"א של השלישייה מטיינמות' התגבש באמת לכדי יצירה אחת שלמה ומפעימה ביופיה.

הבס הדומיננטי, הטקסטים החדים, קולו האדיר של מת'יו בלאמי, הכל התחבר בסינרגיה אחת לכדי אלבום שיקפיץ את מיוז למעמד של אחת מלהקות הרוק הגדולות של דורנו. וגם, הוא מכיל את Citizen Erased שזה השיר הכי טוב של ההרכב, אז מה עוד צריך?

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז>>

Oasis- (What's the Story) Morning Glory

אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, היה קולם של מעמד הפועלים המדוכא שרק רוצה לברוח מחיי היום יום האפורים לכדורגל, לסיגריות ולחלומות על סקס, סמים ורוקנ'רול. אבל ב- Whats the Story הלהקה ממנצ'סטר כבר הפכה לקולו של דור שלם.

שום פס קול של שנות התשעים לא יהיה שלם בלי לפחות אחד מלהיטים הנצחיים שקיימים באלבום הזה. Some Might Say, Don't Look Back in Anger, Wonderwall, Champagne Supernova עם פול וולר על הגיטרה ומעל כולם בעיני Cast No Shadow המרגש שנכתב על ריצ'רד אשקרופט. תעשו Shuffle ותיפלו על שיר שאתם מכירים בוודאות. כמאמר הקלישאה של אואזיס עצמם המציאו, האלבום הזה יחיה לנצח.
20 שנה ל- Whats the Story Morning Glory של אואזיס>>

Bon Iver- Bon Iver

עם לב שבור ובעיצומו של משבר חיים רציני, נכנס ב- 2007 ג'סטין ורנון לבקתה של אביו בויסקונסין המושלגת ויצא ממנה עם יצירת המופת For Emma Forever Ago.

האלבום שהיווה את קרש הקפיצה עבור ורנון ולהקתו, בון איבר, הוקלט במינימום אמצעים ומבוסס רובו ככולו על הגיטרה האקוסטית של ורנון, מה שאי אפשר לומר על האלבום השני של ההרכב.

Bon Iver שיצא ב- 2011 הוא יצירת מופת שמצליחה להעלות את הסאונד הבסיסי והנטורלי של ההרכב בכמה רמות בעזרת עיבודים מפעימים, כלי נשיפה קסומים וטונות של רגש.

באלבום לוקח אותנו ורנון למסע במשעולי נפשו המיוסרת דרך מקומות אמיתיים ובדויים המייצגים רגשות אנושיים, מה שהופך את האלבום הזה לאחד המרגשים ביותר אי פעם. לא סתם בחרתי בו במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור שלי. לפעמים שלמות היא לא מילה גסה.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

Nirvana- Nevermind

האלבום השני של נירוונה הפך להיות כל כך ענק עד שיש אנשים שעוד בטוחים שזה אלבום הבכורה של הלהקה.

אבל האמת היא שאלבום הבכורה של נירוונה, Bleach, יצא כבר כבר ב- 1989 תחת הלייבל Sub Pop. רק כאשר חתמה השלישייה מסיאטל בענקית Geffen והוצמד לה המפיק בוץ' ויג (גארבג'), הפכה הלהקה לסנסציה עם Nevermind.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רבים ראו בצעד הזה "התמסחרות" מצידה של נושאת דגל הגראנג' ותרבות האלטרנטיב, אבל מה לעשות שמוזיקה טובה היא פשוט מוזיקה טובה וב- Nevermind יש שפע ממנה.

כמעט 30 שנה עברו מאז יצא האלבום השני של נירוונה והוא עדיין מלא זעם ויופי בדיוק כמו ביום שהוא יצא. קלאסיקות לא מתות, הן רק נשמעות טוב יותר.
עדיין מריח כמו רוח נעוים: 25 שנה ל- Nevermind של נירוונה>>

Bob Dylan- The Freewheelin’ Bob Dylan

שניה לפני שהוא מאמץ את הגיטרה החשמלית ומצטרף למהפכת הרוק, שיחרר במרץ 1963 בוב דילן את אלבומו השני והמונומנטלי The Freewheelin’ Bob Dylan.

האלבום יהפוך את דילן מ"עוד זמר פולק" לקולו של דור בזכות שירים נצחיים כמו: A Hard Rain's a-Gonna Fall Masters of War, Girl from the North Country, Blowin' in the Wind ועוד רבים אחרים. בעיני לפחות, מדובר באלבום הטוב ביותר של היהודי הצנום ששינה את העולם.

New Order – Power Corruption And Lies

המבקרים שחטו את האלבום הראשון של ניו אורדר לאחר שאיאן קרטיס התאבד ולקח את ג'וי דוויז'ן איתו לקבר. הם ראו בו ניסיון כושל לשחזר את הצליל של אותו הרכב מיתולוגי.

אבל אחרי שנתיים של כתיבה, הופעות והרבה מסיבות בניו יורק, המציאו את עצמם ניו אורדר מחדש כלהקהת "דאנס-רוק" פורצת דרך שהשפיעה ברבות השנים על דורות של מוזיקאים.

באופן אישי אני לא חושב ש- Power Corruption And Lies הוא אלבומם הטוב ביותר של ניו אורדר, אבל הוא בהחלט החשוב ביותר בהתפתחות של ההרכב ושל המוזיקה האלקטרונית בכלל.

Radiohead- The Bends

באווירה הכללית של 1993, Pablo Honey לא הרגיש חריג במיוחד. הוא השתלב היטב בזרם הבריטפופ ולהקות הרוק החדשות שזכו ל- 15דקות התהילה שלהן. אבל The Bends היה גייים צ'יינג'ר.

העיבודים הפכו מעניינים יותר, ההפקה עשירה יותר ואפילו ניצנים אלקטרוניים שיהפכו את רדיוהד למה שהיא היום אפשר כבר לשמוע באלבום הנפלא הזה.

באנר מועדון תרבות

The Bends גם מכיל כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההרכב כמו Fake Plastic Trees, Just, Street Spirit, The Bends, High and Dry, My Iron Lung והשיר ששובר לי את הלב בכל פעם מחדש, Bullet Proof… I Wish I Was.
אני עדיין אוהב יותר את OK Computer אבל פאק איזה אלבום אדיר זה The Bends!

The Killers- Sam's Town

המקרה של Sam's Town הוא שונה משאר האלבומים כאן מכיוון שבצאתו הוא ספג ביקורת קשה על כך שאינו עומד בסטנדרטים של אחיו הגדול, Hot Fuss, שיצא שנתיים לפניו. אבל כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט כי אין ספק שמדובר באלבום מעולה. קוראי מגזין ה"רולינג סטון" אפילו דירגו אותו בראש רשימת 20 האלבומים הלא מספיק מוערכים של העשור.

אלבומם השני של הקילרז מביא לכדי שלמות את הנוסחה הכוללת המון דיסטורשן לצד סינתיסייזרים שברנדון פלאוורס כל כך אוהב. הגיע הזמן לעשות קצת כבוד לאלבום הבאמת נפלא הזה.
תסמונה האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרס>>

Pixies- Doolittle

הנה רק חלק קטן מהשירים שמופיעים באלבומם השני והאדיר של פיקסיז: Debaser, Hey, Here Comes Your Man, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, אפילו La La Love You שאני פשוט משוגע עליו נמצא שם. תגידו? מה צריך יותר מזה?

בזמן אמת הפיקסיז לא מילאו איצטדיונים (בלשון המעטה) אבל בכל זאת הם אחד ההרכבים שהשפיעו הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית ובכלל (רק תשאלו את נירוונה).

דוליטל היה ונשאר אלבום מונומנטלי עם אנרגיות שיא, טירוף, כיף וזעם נעורים שמצליח להרעיד ולצמרר אותי בכל פעם מחדש. אלבום פשוט ענק.

Foo Fighters- The Colour and the Shape

בעוד שאלבום הבכורה של הפו פייטרס היה בעיקר מאמץ סולו של דייב גרוהל, The Colour and the Shape כבר נשמע יותר כמו להקה מגובשת (על אף שגרוהל נשאר כמובן במושב הנהג).

עם טקסטים אינטרוספקטיביים יותר שכתב גרוהול בעקבות גרושיו מהצלמת ג'ניפר יאנגבלד ועיבודים נגישים יותר, The Colour and the Shape העיף את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה וסלל את דרכה להיות אחת המשפיעות בעשרים השנים האחרונות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

פאקינג מעולה! לנה דל ריי Norman Fucking Rockwell ביקורת אלבום

אלבומה החדש של לנה דל ריי גורם לכל השיח המאוס סביב האותנטיות שלה להישמע מגוחך מאי פעם. מדובר ביצירה כנה, אמיצה, מרגשת ולעיתים מפעימה, שהיא לא פחות מ"גיים צ'יינג'ר" עבור הקריירה של הזמרת וגם עבור מי שהטיל בה ספק. 

ציון המועדון: ★★★★☆

בינואר 2012 עסק עולם המוזיקה כולו בשאלה אחת הרת גורל: האם הזמרת לנה דל ריי ששחררה זה עתה את אלבום הבכורה שלה, Born to Die, היא זיוף עשוי היטב או הדבר האמיתי? האם הפרסונה, ננסי סינטרה סטייל שלה, היא מקורית או דמות שנועדה ליצור רומנטיזציה משקרת בשביל למכור תקליטים?

השאלה הזאת סביב האותנטיות של לנה דל ריי, או בשמה המלא אליזבת' וולרידג' גרנט, היא מהשאלות העתיקות ביותר שעולות כמעט בכל דיון מוזיקלי. זאת מכיוון שגם היום אמנים שנתפסים כ"אותנטיים" נחשבים לרוב כבעלי אמירה רצינית ו"חשובה" יותר. כפועל יוצא, גם המוזיקה שהם יוצרים נתפסת כמעט אוטומטית כבעלת ערך נשגב יותר ביחס לאמנים אחרים שלא נתפסים כמספיק "אותנטיים".

באנר מועדון תרבות

כמובן שאין תשובה לשאלת האותנטיות של זמרים ולהקות, אלא רק עוד שאלות. לדוגמה: האם כשבוב דילן נטש את הפולק לטובת הרוק החשמלי הוא איבד את האותנטיות שלו? האם כשהסטונס נברו בפח הזבל התרבותי של ארה"ב ודלו ממנו את הבלוז השחור והמופלא זה הפך את המוזיקה שלהם ללא אותנטית? האם כשנינט אימצה את הרוק האלטרנטיבי זה הפך אותה לאותנטית?

בסופו של דבר מה שחשוב זו המוזיקה, ואם היא טובה אז כלל לא בטוח ששאלת האותנטיות מעניינת מישהו חוץ ממבקרי מוזיקה נרגנים כמוני. במקרה של אלבום הבכורה של דל ריי, אני עפתי עליו במיידית למרות הביקורות המעורבות שקיבל בזמנו ולכן כל השיח הזה שהיה סביבה לא עניין אותי. אפילו לא אותה הופעה חסרת חן ב- SNL.

במרחק הזמן, השיח הזה שהיה סביב לנה דל ריי נשמע כל כך לא רלוונטי. עם מלאי מעורר קנאה של שירים מעולים לצד אלבומים חזקים לא פחות, הוכיחה לנה דל ריי במשך השנים שהיא אמנית נפלאה וייחודית בנוף המוזיקלי העכשווי. אבל לשיא כזה אפילו אני לא ציפיתי.

Norman Fucking Rockwell, אלבומה החדש והשישי במספר של הזמרת, הוא לא פחות מגיים ציינג'ר עבור הקריירה שלה. מדובר ביצירה המעניינת, השלמה והבוגרת ביותר של הזמרת עד היום. לא סתם המבקרים בכל העולם עפים עליו בטירוף (ציון פסיכי של 9.4 בפיצ'פורק) ומתחרים ביניהם מי יעניק לו יותר סופרלטיבים.

הסאונד הייחודי של דל ריי הכולל שירה כמעט מאופקת על גבול הלחישה, ועיבודים עדינים ומלטפים על מצע כלי מיתר, כבר הספיקו להפוך לסימן ההיכר שלה. אבל באלבום החדש העיבודים הופכים להיות מינימליסטים ומאופקים עוד יותר.

כמעט בכל השירים הכלי המוביל הוא הפסנתר כאשר בחלק מהמקרים מתלווה אליו גיטרה אקוסטית או כלי מיתר. הבחירה האסתטית הזאת הופכת את האלבום החדש מבחינת סאונד להכי עדין ואינטימי ברפרטואר של הזמרת.

גם הכתיבה של דל ריי השתפרה בטירוף ו- Norman Fucking Rockwell מציג כמה מהטקסטים היותר מושחזים, יפים וכנים שלה אי פעם.

"לעזאזל ילד-גבר, אתה מזיין אותי כל כך טוב שכמעט גרמת לי להגיד: "אני אוהבת אותך" היא שרה בכנות חסרת מעצורים כבר בשיר הנושא שפותח את האלבום. אבל זו לא סתם שורה מלוכלכת וחסרת חן קארדי בי סטייל, זו מצוקה אמיתית וכנה של אישה שפעם אחר פעם נמשכת לטייפקאסטים הלא נכונים, שמצד אחד מסבים לה המון רגעים של אושר צרוף אך בסופו של יום משאירים אותה מדממת על הרצפה.

ואכן לכל אורך האלבום דל ריי מדממת את כל הכאבים שלה החוצה ללא פילטרים, ללא מסכות ועם הרבה אומץ. "אני גמורה, אל תעזוב, אני מתמודדת עם האובדן הכי גדול בחיי" היא שרה ב- The Greatest וללב קשה שלא להשבר.

ב- Love Song, מהשירים היפים באלבום ובכלל בקריירה של דל ריי שלא ברור איך לא יצא כסינגל, היא כבר תוהה "האם זה בטוח להיות פשוט מי שאנחנו?"

Venic Bitch (איך לא חשבו על הטייטל הזה קודם?!) בן התשע דקות ושלושים ושבע שניות, הוא ציור כתוב בצורה מופלאה של סיפור אהבה מושלם, אפילו אוטופי על פניו בין דל ריי למושא אהבתה. אך נבירה עמוקה יותר בטקסט תגלה שגם הסיפור הזה אינו נטול חששות: "כיף מפחיד, אהבה מפחידה…".

השיר אף מציג סולו סינתיסייזר שנשמע כאילו נלקח ישירות מהסבנטיז וזה פשוט מדהים (אנחנו מדברים על אלבום של לנה דל ריי כן?).

למרות שעלולה לעלות מהאלבום תחושה מעט רפיטטיבית בשל העיבודים המינימליסטיים, בסופו של דבר כלל השירים יוצרים יחד פסיפס מרתק של אישיותה של לנה דל ריי כאישה חזקה, יוזמת, אסרטיבית ומוכשרת כמו שד שכמו כל בן אדם אחר, זקוקה לעיתים לכתף להניח עליה את הראש.

עוד שירים בולטים במיוחד הם Fuck it I Love You בו מציגה דל ריי את אחד הביצועים הווקאליים המרשימים בקריירה שלה, Mariners Apartment Complex שיצא כסינגל הראשון מהאלבום, Doin' Time (קאבר ל- Sublime), ו- Bartender, אבל באמת שכמעט ואין שיר חלש לגמרי באלבום.

את הטוב ביותר שמרה לנה דל ריי לסוף עם, Hope Is a Dangerous Thing for a Woman Like Me to Have – But I Have It, שמעבר לעובדה שהוא אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של הזמרת, הוא גם אחד השירים הכי יפים שיצאו השנה.

באנר מועדון תרבות

נורמן רוקוול היה צייר אמריקאי שנודע בעיקר בזכות ציורי השער שאייר עבור העיתון "סאטרדיי איבנינג פוסט" בשנות ה-20 וה- 30 של המאה העשרים. יצירותיו הציגו את האידיאל האמריקאי במלוא תפארתו ואת הצדדים היפים של החברה והתרבות האמריקאית. 

בניגוד לאמנות של רוקוול, החיים שמשתקפים מהיצירה החדשה של לנה דל ריי רחוקים מלהיות אוטופיים. נכון יש לה כסף, פרסום וכנראה גם אחלה סקס, אבל מבפנים יש בור שהיא עדיין לא הצליחה למלא. 

כמו בעידן הדיגיטל והאינסטנט, כמו בעידן טראמפ וביבי, לנה דל ריי מציגה את החיים המודרניים כרכבת הרים מהירה שלפעמים אנחנו לא יודעים איך לרדת ממנה. מרוץ של "ציוצים", "פייק ניוז" וחיפוש אחר אמת פשוטה וחמקמקה שנקראת אהבה. 

בביקורת שלהם, פיצ'פורק כינו את לנה דל ריי "אחת מהכותבות הגדולות של אמריקה". מדהים איך מזמרת שהטילו בה כל כך הרבה ספקות, הפכה דל לריי למושא כל כך גדול להערכה ולהשפעה (בילי אייליש ולורד הן רק חלק מהזמרות שהודו כי הושפעו ממנה). כנראה שהיא עשתה משהו נכון וכדאי לכם לבדוק אותו. אם עד עכשיו טרם עשיתם זאת, Norman Fucking Rockwell הוא אחלה מקום להתחיל. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

p05905l3

באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית שלפיה האלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה.

בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם. 'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר.

ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיים ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה.

הצלחת האלבום אף פתחה את הדלת עבור אמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It. לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח.

אבל האמת היא שמבחינת הסאונד וגם מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר.

בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא. אקסל רוז אגב קיבל 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

באנר מועדון תרבות

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. ספיישל גיטריסטים: את הסולו האייקוני של Another Break in the Wall pt.2 ניגן איש הפנדר, דייויד גילמור דווקא על גיבסון לאס פול.
את הסולו האלמותי של Stairway to Heaven, הקליט ג'ימי פייג' המזוהה עם גיטרת הלאס פול, דווקא עם פנדר טלקסטר.

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרופיזיקה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפני שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות

מכת בכורות- עשרת אלבומי הבכורה הגדולים ביותר

לכבוד חג הפסח וכשירות לציבור, המועדון גאה להציג, 10 אלבומי בכורה מופתיים שקרעו את מבחן הזמן ושמו את האמנים שיצרו אותם על המפה!

The Strokes – Is This It? – 2001

אחרי הטירוף של הגראנג' והבריט-פופ, לקראת סוף שנות ה-90, נכנס הרוק לתרדמת עמוקה שהגיעה לקיצה רק ב-2001 עם ההתפרצות המחודשת של רוק הגראז'ים בהנהגתם של הסטרוקס. עם מעילי עור, ג'ינסים צמודים וטקסטים על חרמנות נעורית, החזירו ג'וליאן קזבלנקס והסטרוקס את הרוק למרכז הבמה והשפיעו על דור חדש אל אמנים כמו ארקטיק מאנקיז, הקילרס, קינג אוף ליאון ועוד.

Elvis Presley – Elvis Presley – 1956

אלבום הבכורה של של אלביס פרסלי הוא הרבה יותר מסתם עוד אלבום משובח, זוהי נקודת ציון היסטורית של ממש בהתפתחות המוזיקה הפופולרית. זהו אלבום הרוק הראשון שהגיע לראשי המצעדים, הראשון שמכר למעלה ממיליון עותקים והוא ללא ספק אחד מהרגעים המכוננים שהביאו את הרוקנ'רול למיינסטרים.

אבל כמובן שמעבר לערך ההיסטוריה שלו, אלבומו המלא הראשון של "מלך הרוקנ'רול", פשוט מפוצץ בשירים טובים ובמוזיקה מלאת נשמה וגרוב שמוכיחה שגם אחרי כל כך הרבה זמן כשזה מגיע לרוקנ'רול, אין עוד מלבדו.

Guns N' Roses – Appetite For Destruction – 1987

בין כל להקות הרוק והמטאל המצועצעות של שנות ה-80, גאנז אנד רוזס בלטו כמי שנתנו בראש בלי התנצלויות ובלי להתקלח יותר מדי. בעידן הבון ג'ובי, פויזן, ואן היילן ואחרות, המוזיקה והבלתי מתפשרת של 'השושנים' הייתה הדבר הכי מלא חיים וטירוף שקיבלנו בעשור הזה.

החיבור בין הכריזמה הבלתי נגמרת של אקסל לגיטרה של סלאש, יצרה את אלבום הבכורה הנמכר של העשור ואת אחד המשפיעים בתולדות הרוק הכבד.

Arctic Monkeys – Whatever People Say That's What I'm Not – 2006

אלבום הבכורה של ארקטיק מאנקיז הוא חתיכת תצוגת תכלית של רוק בריטי בועט, שנון, צעיר וחצוף שמוכיח שיש חיים אחרי אואזיס והליברטינז. Whatever People Say הוא לא אלבום קונספט אבל התכנים בו סובבים את הברים והרחובות הצדדיים של אנגליה על שלל טיפוסיה המפוקפקים והמגניבים כאחד.

זה מן אלבום כזה שמלא רוח נעורית שעושה לך חשק עז לחזור לגיל 16, לתפוס גיטרה ולהתקרחן על החיים שלך. וגם, פשוט לא יאמן שאלכס טרנר היה פחות מבן 18 כשהוא כתב חלק מהטקסטים באלבום הזה. פשוט נהדר.

The Stone Roses – The Stone Roses – 1989

בשנת 2000, מגזין המוזיקה המפורסם, ה-NME, בחר באלבום הבכורה של הסטון רוזס לאלבום הבריטי הטוב ביותר בכל הזמנים. לא הרולינג סטונס, לא אואזיס, לא הביטלס, The Stone Roses הוא האלבום הבריטי הטוב ביותר בהיסטוריה. ואם אתם חושבים ש-NME השתגעו או שהם חריגים, אין לכם מושג עד כמה אתם טועים.

אלבום הבכורה של הלהקה (והיחיד שבאמת חשוב ברפרטואר שלה הכולל בסך הכל 2 אלבומים) הוא אחד האלבומים האהובים בהיסטוריה הבריטית ואחד החשובים שבהם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

The Stone Roses מציג שילוב מושלם בין מוזיקת האינדי הבריטית של שנות ה-80 וסצנת "מאדצ'סטר" יחד עם תרבות הרייבים וה-LSD שלימים תכונה "קיץ האהבה השני". למעשה כמעט כל הופעה של הלהקה הסתיימה ברייב מטורף של ריקודים וסמים אל תוך הלילה. פריצת הגבולות המוזיקליים והגישה "העצמאית" האלטרנטיבית, הניחה את הבסיס למה שיהפוך בעתיד להיות הבריט-פופ.

The Doors – The Doors- 1967

לא רק שאלבום הבכורה של 'הדלתות' מתהדר בטקסטים המורכבים והאמנותיים של ג'ים מוריסון שהוכיחו שגם רוק יכול לגלם בתוכו מסרים עמוקים, גם מוזיקלית מדובר באלבום פורץ דרך. ריי מנזרק, רובי קריגר, וג'ון דנסמור מתחו את גבולות הרוק של התקופה לקצה ואימצו (יש היאמרו אף המציאו) את הרוק הפסיכדלי.

קלידי 'הפנדר רודס' של מנזרק יחד עם קולו המיוסר והטקסטים המופלאים של מוריסון היו מפגן יכולת של להקה חד פעמית שעד היום נחשבת לאחת הגדולות בתולדות הרוק ולגמרי בצדק. רק לחשוב על השירים Light My Fire, Alabama Song, Break On Through The End בתוך אלבום אחד מספיק בשביל להגדיר אותו כאחד הבאמת גדולים בהיסטוריה.

Arcade Fire- Funeral – 2004

צריך הרבה אומץ בשביל לקרוא לאלבום הבכורה שלך "הלוויה" אבל זה בדיוק מה שעשו ארקייד פייר. רבים מקרוביהם ובני משפחתם של חברי הלהקה הלכו לעולמם בזמן עבודתם המוזיקלית המשותפת ולכן זה היה בלתי נמנע שתחושת המוות תחלחל גם לאלבום הבכורה של ההרכב הקנדי.

אווירת הנכאים הקשה אך המלטפת התחברה בצורה נפלאה לאינדי-רוק ולכלי המיתר הקלאסיים שיחד יצרו את אחד מאלבומי הבכורה המרגשים, העצובים והאמיצים שנוצרו אי פעם.

Oasis – Definitely Maybe – 1994

מי היה מאמין ששני אחים מובטלים ואלכוהוליסטים בני 20+ ממנצ'סטר יהיו חתומים על אחת המהפכות המוזיקליות הגדולות ביותר בהיסטוריה של האי הבריטי. אבל זה בדיוק מה שקרה עם ליאם ונואל גאלאגר כאשר הקימו את אואזיס.

אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybe מ-1994, הפך בין לילה את האחים גאלאגר לכוכבי על ואת ה'בריט-פופ' לז'אנר הכי חם על הפלנטה. עם שירים על סמים, מצוקה חברתית, רצון לברוח משגרת החיים האפורה אל הנחמה הנמצאת בסיגריות ובאלכוהול, ביטאו אואזיס טוב יותר מכל להקה אחרת באותה התקופה את קולו של מעמד הפועלים שכורע תחת העומס וחולם על מציאות אחרת.

תוסיפו לכך את טונות הכריזמה של ליאם ואת היכולת המופלאה של נואל לכתוב שירי פופ-רוק מושלמים והרי לכם קלאסיקה שרק הולכת ומשתבחת עם השנים.

Jeff Buckley – Grace – 1994

המחשבה הראשונה שקפוצת לראש כשמסיימים לשמוע את Grace, אלבום הבכורה של ג'ף באקלי, היא כמה חבל ובלתי נתפס היא העובדה שלא נשמע עוד מהמוזיקאי הכל כך מוכשר הזה. כמו אלבומי הבכורה של The Velvet Underground או Bob Dylan, גם Grace היא יצירה חד פעמית שהשפיעה על דורות של אמנים ומבצעים החל מתום יורק ועד אסף אבידן. זהו אלבום מלא רגש ועצמות שקשה לשפוט במילים כך שכל מה שנותר הוא שוב, להצטער על כך שלא נזכה לעוד מבאקלי.

The Sex Pistols – Nevermind the Bollocks Here's the Sex Pistols – 1997

אז נכון, הראמונס היו יותר מגניבים והקלאש יותר מתוחכמים, אבל הסקס פיסטולס גילמו בצורה הטהורה ביותר את הגישה של הפאנק. ה- DIY של "עשה זאת בעצמך", לשם זין על כל מה שנחשב מגניב, הלבוש, הסטייל חוסר היכולת לנגן (נשבע לכם) וההתרסה הבוטה נגד התרבות והפוליטיקה הבריטית. כל אלה התגבשו בתוך אלבום הבכורה של הלהקה שזעזעה את הממלכה הבריטית.

פחות בגלל המוזיקה, יותר בגלל הבלאגן, Nevermind the Bollocks הוא אלבום של זעם נעורים וכעס אנטי ממסדי טהור שהפך בין לילה לסנסציה בקרב בני הנוער הבריטיים ושינה לגמרי את יחסי הגומלין בין רוק לתרבות ולחברה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

אלבומי בכורהבאנר מועדון תרבות

בלי למצמץ- Blink 182 הוא מאלבומי הרוק המפתיעים והטובים ביותר בעשורים האחרונים

"יצירת מופת לא מוערכת", "רגע מכונן בהיסטוריה של הפאנק", "יצירת מופת ללא עוררין", "אחד האלבומים הטובים ביותר שיצאו בעשורים האחרונים", אלו הם רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל Blink 182, אלבומם החמישי של להקת הפאנק-פופ. כן אותם חברה ששרו בניינטיז על פלוצים, אוננות ורצו ערומים בקליפים שלהם. 

"אין מצב שזה הם!" אמר לי בפליאה מושון, חבר טוב, גיטריסט מדופלם וחובב רוק מושבע כשהשמעתי לו את אלבומם החמישי של בלינק 182 אי שם ב-2003. אני יודע, זה מוזר, אמרתי לו ואני מספר גם לכם. אבל האמת היא? שמדובר באלבום רוק פשוט אדיר!

בזמן האחרון אני במוד נוסטלגי. אולי זה בגלל כל האמנים שנטשו אותנו ב-2016, אולי זה בגלל שאני תוהה לגבי המורשת המוזיקלית שאשאיר לילדי הקטנים ואולי זה סתם בגלל שהזדקנתי. תהא הסיבה אשר תהא, אבל לאחרונה אני מוצא את עצמי חוזר יותר ויותר אחורה לתקופת חשוכות בחיי. תקופות בהן האזנתי לסקורפיונס, איירוסמית', הקילרס (שעל אלבומם Sam's Town כתבתי כאן לא מזמן) ורחמנא ליצלן אפילו לבלינק 182. תהרגו אותי.

אני רוצה לראות האם לשירים האלה עדיין יש משמעות בשבילי. האם אני עדיין מסוגל לשמוע אותם ולהתחבר אליהם? והאמת היא, שלא ממש. את רוב הלהקות ששמעתי בעבר הרחוק אני לא מסוגל לשמוע היום. השתנתי, התבגרתי, למדתי וחקרתי. אבל יש אלבומים שבמרחק הזמן ולמרות שאני לא מקשיב להם יותר, אני יכול להבין למה אהבתי ו- Blink 182 הוא אלבום כזה.

מבקרים וחובבי מוזיקה כאחד, הם עם מוזר. הם לא בהכרח אוהבים שינויים. תנו להם עוד מהמוכר והאהוב והם יהיו שמחים. בכלל כבני אדם מאוד קשה לנו עם שינויים. המוח שלנו עובד על פי סכמות ואנחנו ממהרים לשפוט ולהגדיר אנשים, תופעות ואירועים. להכניס הכל לתבניות מוכרות. ככה קל לנו יותר להתמודד עם העולם.

אופן החשיבה הצר הזה הוא שמקבע את התפיסה שלהקות רוק תמיד יהיו מוערכות יותר מלהקות פופ, שהרוק הקלסי של שנות ה- 70 תמיד יאפיל זה של שנות ה- 2000 ושלנון ומקרטני הם הכותבים הכי גדולים אי פעם (הם לא). הגישה הזאת מקשה על אמנים להתפתח ולנסות כיוונים אחרים. ברגע שסימנו אותך במשבצת מסוימת, יהיה לך מאוד קשה לשבור אותה.

כמובן שאמן "אמיתי" שיוצר קודם כל למען להט היצירה, לא צריך לחשוב על מה יגידו לו ואיך יקבלו אותו. כך קיבלנו אמנים ששינו את הסגנון המוזיקלי שלהם ב- 180 מעלות ועדיין זכו לעדנה מהקהל והמבקרים גם יחד. רדיוהד והביטלס הן רק דוגמאות אחדות. ובכל זאת כשבלינק 182 רצו להראות שיש בהם יותר מלהקה של בדיחות קקי פיפי, העולם הרים גבה. ואולי בצדק.

בסוף שנות ה-90 בלינק 182 כבשו את המיינסטרים עם להיטי ענק קליטים להחריד ומטומטמים להפליא. הם גן שלטו ב- MTV עם שלל קליפים בלתי נשכחים הכוללים עירום, גמדים ופרודיות על להקות ניינטיז. אבל אז החליטה השלישייה שזהו זה. הגיע הזמן להתבגר. יותר נכון היה זה טום דלונג, הגיטריסט ואחד הכוחות המניעים של הטריו, שהרגיש מיצוי מהדרך המוזיקלית של ההרכב ורצה לחקור טריטוריות חדשות. חיפושיו המוזיקליים הביאו אותו להקים להקת רוק כבדה יותר בשם Box Car Racer עם כמה שירים לא רעים בכלל, ובהמשך את Angels and Airwaves המתוחכמת יותר.

תוסיפו לכך את העובדה ששלושת החברים הפכו לאבות ואת האווירה בארה"ב בתחילת המילניום החדש בצל פיגועי ה-11 בספטמבר, והרי לכם קרקע פוריה למוזיקה אינטרוספקטיבית, ניסיונית ובוגרת הרבה יותר.

כלל התהליכים הללו התנקזו לתוך אלבומם החמישי של הלהקה, שנקרא בפשטות: Blink 182. אחרי שאלבומיהם האחרונים נקראו בתרגום חופשי "החוקן של המדינה" – מחווה לא מצחיקה לסרט שיצא באותם ימים בשם "אויב המדינה" (באנגלית זה תמיד נשמע טוב יותר) ו"תורידי את המכנסיים והג'קט שלך", גם ברמת הטייטל, Blink 182 היה הצהרה. אין יתר בדיחות, אנחנו פה נטו בשביל המוזיקה.

אם תתגברו על Feeling This שפותח את האלבום עם אותו קו מוזיקלי מוכר (שלא תטעו, עדיין מדובר בשיר מעולה), תבינו מהר מאוד ש- Blink 182 הוא כל מה ש בלינק 182 הם לא. בשיר השני אנחנו כבר מקבלים בראש את Obvious הכבד והמהורהר ואחריו את I Miss You, בלדה אקוסטית שקטה, קטנה ויפה בה ברקר מתופף עם "מברשות" בהשראת Lovecats של הקיור.

בשיר הרביעי, Violence, כבר לא תזהו שמדובר באותה להקה שניפקה לעולם את All The Small Things, אחד מלהיטי הניינטיז היותר מעיקים. מדובר בתצוגת תכלית מרשימה של רוקנ'רול לפרצוף שלא תשאיר אתכם אדישים. ואם זה לא מספיק אז מיד לאחר מכן תגלו קטע מוסתר בו מקריאה השחקנית, ג'ואן וויילי, מכתב אמיתי שכתב סבו של מארק הופוס, בסיסט הלהקה, לאשתו בזמן שלחם במלחמת העולם השניה. הקטע מסתיים בפתאומיות עם Stockholm Syndrome, מהקטעים היותר כבדים ויפים של הלהקה שעוסק בפרנויה ופחד מהתמודדות עם העולם שבחוץ.

הוייב האפל של האלבום ממשיך גם עם Down ו- The Fallen Interlude האינסטרומנטלי (קטע אינסטרומנטלי באלבום של בלינק 182? באמת?). עוד שיא באלבום הוא Asthenia ("חולשה"), שנולד מתוך התהייה האם לאסטרונאוטים בחלל שווה לחזור לכדור הארץ על כל הסבל שבו או לחפש מקומות חדשים. אולי נדוש, אבל בהחלט לא בקאנון של בלינק.

בכלל, אל תצפו למצוא באלבום הזה טקסטים סטייל תום יורק או בוב דילן, זה לא שם. ההתפחות של בלינק היא יותר ברמת הסאונד והנושאים בהם עוסקים השירים ופחות בטקסטים הפיוטיים. אבל כן נעים לראות התקדמות גם בגזרה הזאת. כיף גם לשמוע שגם ברגעים היותר פופיים באלבום כמו  Feeling This, Go ו- Always הממכר ברמות פסיכוטיות עם הסינתיסייזר סטייל 1984, הלהקה מצליחה להישמע בוגרת יותר וטובה יותר.

זוכרים שדברנו על הקיור? אז טום דלונג הוא מעריץ גדול של רוברט סמית' שהתבקש להתארח באלבום. התוצאה? All of This הקודר שנשמע כאילו הוא נלקח ישירות מהרפרטואר של הקיור. מי היה מאמין שבלינק 182 מסוגלים לעשות פוסט פאנק כל כך טוב?

את האלבום סוגרים Here's Your Letter הלא רע אבל גם הלא ממש טוב ו- I'm Lost Without You, כנראה השיר הכי לא בלינק 182 ברפרטואר של בלינק 182 המציג את הלהקה במוד איטי במיוחד עם פסנתר, אפקטים של לופים וטקסט על אהבה אבודה. ללא ספק סגיר ראוי לאלבום יותר מראוי שמוכיח את המטמורפוזה הדרמטית והכל כך מוצלחת שעברה הלהקה.

לצערי, את השלב האבולוציוני הזה במוזיקה של בלינק 182 קשה היה לבחון לאורך תקופה משום שזמן לא רב לאחר יציאת האלבום התפרקה הלהקה וחזרה רק ב- 2011 עם אלבום חדש שהמשיך את הסטייל של Blink 182 אם כי בצורה הרבה פחות מוצלחת. בסופו של יום הניצנים שהביאו למתיחות בין דלונג למארק הופוס וטראוויס ברקר בזמן הקלטות Blink 182, גרמו לעזיבתו הפתאומית והמתוקשרת במיוחד של דלונג מההרכב ב- 2015.

בשורה התחתונה, Blink 182 הוא לא יצירת מופת. הוא לא אלבום שישנה את חייכם, הוא לא רגע מכונן בהיסטוריה. ממש לא. אבל הוא כן אלבום רוק מעולה ומהנה שמוכיח שעם כוונות טובות ויכולות מוזיקליות לא רעות בכלל, ניתן לעשות מוזיקה כבדת משקל ועם משמעות שתהדהד לעתיד. זה בהחלט אלבום שהייתי שמח שילדי ינגנו בעודם מתבגרים לכיוון רדיוהד, הקיור, הסטרוקס ואחרים ובהחלט מאותם רגעים מפתיעים שמוכיחים שאסור לנו למהר ולשפוט הרכבים ואלבומים לפני שבאמת, אבל באמת נותנים להם צ'אנס. קוראי ה- Rolling Stone הכריזו על האלבום הזה כאחד מ-20 אלבומי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק של שנות האלפיים. אין לי אלא להסכים.

רוצים להגיב או לקרוא עוד פוסטים תנו בקליק >>

blink.jpg

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות

15 שירים קלאסיים מאוסים שכבר אי אפשר לשמוע

יש לא מעט שירים שבאיזשהו שלב בחיים שלנו אהבנו בטירוף אבל עם הזמן הם נמאסו עלינו, או יותר נכון המאיסו את עצמם עלינו בגל עשרות פעמים ששמענו אותם בכל חור. אז קבלו את 15 הכי חרושים וטחונים שכבר לגמרי נמאס לשמוע אותם.

15. Red Hot Chili Peppers- Californication

הפלפלים החריפים הם ללא ספק אחת הלהקות האהובות בארץ ואפשר להבין למה. המוזיקה הפאנקית והמעולה שלהם תמיד דיברה לכל מתבגר שאי פעם חלם להחזיק גיטרה ולנגן בפני מיליון אנשים ללא חולצה ועם גרב על הזין.

אבל בתחילת שנות ה-2000 אי אפשר היה לברוח מהם ומהאלבום הסופר מצליח שלהם, Californcation. שלא תבינו לא נכון, מדובר באלבום מעולה, אבל מאז שיצא, שיר הנושא שלו נטחן ללא היכר והפך להיות אחד השירים המאוסים ביותר שיצא לי לשמוע, בטח ובטח הכי מאוס של הלהקה.

העובדה שהוא נבחר בישראל כשיר העשור של שנות האלפיים, לא ממש עזרה לו להישאר כיף. ובכל מקרה, עדיין יש להם בערך 100 שירים יותר טובים ממנו.

14. The Eagles- Hotel California

מכירים עוד שיר של האיגלס? קחו שניה… לא? OK אולי זו הסיבה שהשיר הזה כל כך מאוס. או אולי זה סולו הגיטרות (הבאמת נפלא) ששמעתם כבר 500,000 פעם בשנה האחרונה. השיר הזה נטחן כבר 40 שנה בכל תחנת רדיו שמכבדת את עצמה ומנוגן על ידי כל תלמיד גיטרה מתחיל, מתכון בטוח להמאסה מהירה של קלאסיקה. חבל.

13. 2Pac- Changes

הייתי בן 13 כשיצא Changes של טופאק שאקור ועד היום אני זוכר שתוך ימים מיציאתו, כל התלמידים בשכבה החלו ללבוש מכנסי X-BOY ענקיים, לצעוק "יו יו יו" ולהתנהג כאילו הם יצאו עכשיו מהגטו של קומפטון.

אין ספק שהתרומה של Changes והחשיפה שהוא העניק גם לטופאק וגם למוזיקה השחורה באופן כללי הייתה ענקית. הבעיה היא שעד היום הוא נשאר אחד השירים הכי חרושים בז'אנר וכזה אשר ולקח את הגנגסטראפ למחוזות הפופ בצורה כזאת שרידדה את המסר שלו. למרות המעמד ההיסטורי המכובד שלו, עדיין מדובר בשיר שעם כל האזנה והאזנה רק הופך מעיק ומציק יותר.

12. Police- Roxenne

למרות ששחרר בקריירה שלו לא מעט שירי מופת, אני מודה שמעולם לא אהבתי יותר מדי את סטינג. הוא תמיד נתפס בעיני כטרחן יהיר ומתנשא, בדיוק כמו 'רוקסן'. עשרות הרפרנסים התרבותיים להם הוא זכה (כן, שיר על זונה איזה קטע), והעובדה שהוא תמיד מתנגן בכל פאב או מסיבה שתכנסו אליהם, הצליחו להמאיס אותו לעולמי עד.

תוסיפו לכך את העובדה שמדובר בשיר לגמרי בינוני ואת הצרחות המעיקות של סטינג בבתים, והרי לכם שיר שהוא גם מוקצה מחמת מיאוס וגם אוברייטד בצורה קיצונית.

11. Bon Jovi- Always

במחצית הראשונה של שנות התשעים, בון ג'ובי היה הגבר הכי לוהט בסביבה וכל להיט שלו ושל הלהקה מלאת האגו שלו, כבש את פסגות המצעדים בכל העולם. לא שונה מהם היה השיר Always שהפך בישראל לשיר הסלואו הרשמי של תלמידי ותלמידות כיתות ו' במסיבות מקלט.

אחרי טירוף הגראנג' ומנת יתר של גברים מסוקסים בחולצות פלנל, לרגע קצר ב-1994 היה נחמד להאזין לשיר האהבה הקיטשי הזה, אבל היום, אין מצב לשמוע אותו מבלי להצטייד בשקית הקאה.

באנר מועדון תרבות

10. Pink Floyd- Money

גילוי נאות, אני מעריץ ענק של פינק פלויד. אני חושב שמדובר בחלוצים מוזיקליים אמיתיים ובאחת הלהקות הגדולות אי פעם. אבל גם לי יש גבול. והוא עובר בכמות הפעמים הבלתי אפשרית שניתן לשמוע את Money.

אני מאשים את כל תוכניות הכלכלה בטלוויזיה וברדיו שבמהלך השנים טחנו את הפתיח עם הכסף המרשרש והמטבעות. האמת היא שאני מדלג עליו כבר שנים ומתנחם בעובדה שאחריו ב- Dark Side of the Moon תמיד מגיע Us and Them.

באנר מועדון תרבות

9. Beatles- Help

על הגאוניות של הביטלס ואינספור הקלאסיקות שהם העניקו לעולם אין ממש צורך להרחיב. אבל גם להם יש כמה שירים שנטחנו קצת יותר מדי (מי אמר Here Comes the Sun?).

עוד אחד שנטחן בטירוף הוא כמובן Help. מדובר בשיר של הביטלס שכולם מכירים, עילאיים ומתנשאים בינוניים וסבירים, קטנים וגדולים, ממש כולם. אולי זו הסיבה שאין מצב לעבור שבוע מבלי לשמוע את השיר בוקע מאיזה רמקול, סרטון פרסומת או סתם מפיו של הבחור השבוז לידך בעבודה ביום ראשון. בקיצור, מיצינו את השיר הזה ממזמן.

8. Bob Dylan- Knocking on Heaven's Door

אולי זו הגרסה של גאנז אנד רוזס, אולי גרסאת הרגאיי המזעזעת של קלפטון, אולי זאת של אבריל לאבין (נשבע לכם) או אולי בכלל זאת של מאיר אריאל שגרמו לכל מי שיש לו אזניים לתעב את השיר הזה.

על כל פנים, אין ספק שזה אחד מהשירים הכי מאוסים בתולדות המוזיקה בזכות אינספור גרסאות הכיסוי שנעשו לו. אני מציע שניתן לשיר הזה כמה שנים של מנוחה ואז נוציא אותו מהבוידעם ונחליט אם לתת לו עוד צ'אנס.

7. Aerosmith- I don't wanna miss a thing

הבלדה הזאת, מתוך שובר הקופות "ארמגדון" הייתה להיט היסטרי ב-1998. למעשה, מדובר בלהיט כל כך גדול שלא ברור אם הסרט קידם את השיר או שהשיר קידם את הסרט.

בכל מקרה מדובר בקטע קיטשי להחריד שנחמד אולי לשמוע אותו כשאתה בן 15 וקונה לחברה שלך שרשרת חצי לב, אבל הוא לא שומר בשום צורה על הרלוונטיות שלו ככל שאתה מתבגר. גם העובדה שבקליפ סטיבן טיילור, כאילו שר את השיר לביתו, שמשחקת בסרט, ליב טיילור, הופכת את הכל לעיסה הוליוודית מאוסה שנראית היום מביכה מאי פעם.

6. Oasis- Wonderwall

אואזיס היא אחת הלהקות הכי אהובות עלי. למעשה,  What's the Story היה האלבום הראשון שקניתי אי שם בגיל 10. ועדיין, אפילו אני לא מסוגל לשמוע את השיר הזה יותר.

למעלה משני עשורים לאחר שיצא לראשונה הוא ממשיך באופן קוסמי להתנגן כאילו הוא שוחרר ממש אתמול. נכון, זו כוחה של קלאסיקה אמיתית אבל בואו נעשה טובה וניתן לה לנוח איזה שנה שנתיים ומי יודע? אולי אפילו נתגעגע קצת.

5. Queen- Bohamian Raphsody

בסדר בסדר תנשמו… אבל בואו נודה באמת והיא שלמרות שהשיר הזה באמת אדיר, מתי הייתה הפעם האחרונה שבאמת היה בא לכם לשמוע אותו מרצונכם החופשי? לא תפסתם אותו ברדיו והגברתם, אלא ממש לחצתם פליי בשביל לשמוע אותו.

האמת היא שמאז שהסרט על פרדי מרקורי יצא בשנה שעברה, גם אם בא לכם לשמוע את Bohamian Raphsody לא תצטרכו להתאמץ יותר מדי כי הוא בכל מקום! מסרטים סוג ג' דרך תוכניות טלוויזיה, רדיו, פרומואים וכו', הרפסודיה של קווין שטה לכל מקום, וכן, זה מעצבן ומאוס! יש לקווין ולפרדי מרקורי מספיק שירים אחרים לחרוש עליהם. אפשר להתקדם.

4. R.E.M- Losing My Religion

מי שמכיר את אר.אי.אם יודע שיש להם עשרות שירים שעולים עשרות מונים על Losing My Religion. אבל עם השתלטות הלהקות האלטרנטיביות מהאייטיז על המיינסטרים בניינטיז, השיר הזה היה במקום הנכון ובזמן הנכון והחפירה החלה.

גם העובדה שהשיר הוא שיר אהבה די סטנרטי ואין לו שום הקשר דתי, לא מוסיפה לו הילת מיסתורין או איכות מסוימת ששווה להאזין לו בגללה במשך 30 שנה. סך הכל שיר די סטנדרטי. אגב אתם מוזמנים לקרוא על עוד שירים עם משמעות שונה לחלוטין מזו שחשבתם

3. Led Zeppelin- Stairway to Heaven

אולי זה בגלל שכל ילד שתופס גיטרה בפעם הראשונה בחייו מנסה לנגן אותו ואולי זה בגלל שמשמיעים אותו ללא הפסקה לפחות פעם ביום באיזשהו מקום. בשורה התחתונה, עד כמה שהשיר הזה טוב, ושלא יהיה ספק הוא פאקינג טוב, כבר ממש קשה לשמוע אותו.

יש מצב שזה השיר הכי חרוש ברשימה ולמרות הסולו של ג'ימי והשירה השמיימית רוברט, יש דברים שצריך לתת להם לנוח ו- Stairway to Heaven הוא אחד מהם.

2. Deep Purple- Smoke on the Water

אז נכון, מדובר באחד הריפים הגדולים (אם לא הגדול) בתולדות הרוק, אבל ראבק, באמת שבלתי אפשרי לשמוע אותו יותר. אפילו חובבי הרוק האדוקים ביותר יודו שהיוכלת שלהם להקשיב לשיר הזה הגיעה למיצוי בערך בגיל 12. שיר נחמד, ריף אדיר, אבל בואו, יש שירים טובים מזה.

1. Metallica- Nothing Else Matters

ללא ספק, הלהיט הכי מאוס בהיסטוריה. שוב, שיר טוב והכל, אבל כזה שמיצה את עצמו כבר לפני אלפי השמעות.

הלהיט ההיסטרי הזה אמנם הביא את מטאליקה להמונים אבל הוא לא מייצג בשום צורה את הרוח של הלהקה. מדובר בקלישאת רוק לבני 14 פלוס שלא ברור איך הצליחה להחזיק מעמד כל כך הרבה שנים ועדיין להתנגן ללא הפסקה בכל פעם בהקשרים של רוק, גיטרות, ניינטיז ועוד.

וגם, הקטע הזה שכל שמוק תופס גיטרה ומתחיל לפרוט את הפתיחה של השיר הוא ללא ספק מהרגעים הכי מייגעים שיצא לכל אדם, לא רק נגני גיטרה, לחוות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Slashtrioעשו 

באנר מועדון תרבות

12 שירי הפרידה הגדולים בכל הזמנים

אהבה זה שוקולד, ורדים, פרפרים בבטן וכיף גדול… עד שהיא נגמרת. ואז, זה קצת פחות נעים. אז כשירות לציבור ולשבורי הלב, מועדון תרבות מציג מצעד יומרני להחריד של  12 שירי הפרידה הגדולים והיפים ביותר שיש. בלי השמאלץ של אדל, בלי הטחונים והמרגיזים נוסח I Will Survive, אבל עם הרבה שירים שיגרמו לכם לבכות. אז תכינו את הממחטות וזה.

Amy Winehouse- Back to Black

עד כמה שאיימי וויינהאוס הייתה נרקומנית, ככה היא הייתה מוכשרת. את Back to Black היא כתבה לאחר שאהובה המיתולוגי, בלייק פילדר, עזב אותה. "השיר הוא על כך שברגע שמסתיימת זוגיות כל צד חוזר להרגלים הנוחים שלו" סיפרה וויינהאוס ואף הוסיפה: "האקס שלי חזר לחברה הקודמת שלו ואני חזרתי לשתות". קסם.

Coldplay – The Scientist

הרבה לפני שכריס מרטין וקולדפליי הפכו לפצצת שעמום מתקתקה לבני 12 מינוס, היו להם כמה יציאות לא רעות בכלל. אחת מהן היא The Scientist, מתוך האלבום השני והמעולה שלהם, A Rush of Blood to The Head.

השיר מגולל את סיפורו של מדען שכל כך תקוע בעבודה שלו עד שהוא מזניח לגמרי את אהובתו. ברגע שהוא מבין את את הטעות שלו ואת גודל ההזנחה הוא מבקש שתסלח לו ותיקח אותו בחזרה: "יהיה כל כך חבל להיפרד… קחי אותי בחזרה להתחלה". 


Guns N' Roses- Don't Cry

אקסל רוז הוא ללא ספק אחד האנשים היותר פסיכופתיים בעולם הרוק, ועם זאת אף אחד לא יקח ממנו את היכולת לכתוב המנוני רוק מרגשים ונפלאים שעושים צחוק ממבחן הזמן, על אף שהמבקרים מעולם לא השתגעו עליהם.

Don't Cry הוא מהשירים האלה שלא משנה כמה פעמים אני אאזין להם, הם ירגשו אותי כל פעם מחדש. אמנם לא מדובר בשיר פרידה "קלאסי" אבל בכזה שמלווה לבבות שבורים כבר שנים רבות.

"נשקי אותי לפני שאת אומרת לי שלום…". מבקש אקסל אבל גם מבין שלא משנה עד הפרידה היא כואבת, "את תהיי בסדר, את תרגישי טוב יותר מחר…".


Police- Every Breath You Take

תראו, אני לא חובב גדול של סטינג ו"פוליס", באמת שלא. אבל ככל שהתבגרתי גיליתי שכל הקלאסיקות האלה שמוקצות אצלנו מחמת מיאוס, יש סיבה שקוראים להן קלאסיקות. מדובר בשירים גדולים מהחיים שמצליחים לחצות זמן, מרחב, גיל וניתן להתחבר אליהם ולאהוב אותם כמעט תמיד.

עבורי, Every Breath You Take הוא אחד מהשירים האלה. לא משנה כמה פעמים אשמע אותו ולא משנה כמה אני אחשוב שסטינג הוא פלצן מתנשא, ברגע שמתחיל ליין הבס הגאוני הזה שלו, אני מקבל כזה אגרוף בבטן שאני לא מתעורר ממנו עד שהשיר מסתיים.

האמת היא שלא מדובר בשיר פרידה קלאסי. הוא אמנם נכתב בעקבות פרידתו של סטינג מבת זוגתו דאז, פרנסס טומלטי, אבל מדובר יותר בשיר על אהבה לא בריאה שנכתב מנקודת מבט של אדם אובססיבי שלא מפסיק להסתכל על כל צעד שאהובתו עושה.

"מאז שעזבת נעלמו עקבותיי, בחלומות הלילה אני רואה רק את פנייך, אני מסתכל מסביב אבל אותך אני לא יכול להחליף, כל כך קר לי, אני מתגעגע לחיבוק שלך… איך ליבי המסכן כואב עם כל צעד את עושה".

באנר מועדון תרבות
Arcade Fire- Afterlife

בשיר היפיפה הזה, ויין באטלר מדמה מערכת יחסים גוועת למוות ומשווה בין החיים לאחר המוות לחיים שלאחר האהבה. "כשהאהבה נגמרת, לאן היא הולכת?" שואל באטלר בגרון ניחר ובטונות רגש.

מעטים שירי הפרידה שמצליחים לרגש ולהקפיץ בעת ובעונה אחת אבל עם הטקסט הכואב של באטלר והפקת הדיסקו האפלה של ג'יימס מרפי, זה בדיוק מה שקורה כאן. אגב פרידה, הקליפ לשיר מתאר משפחה מקסיקנית התמודדת עם מותה של האם. עוד צורה של אהבה ופרידה. לגמרי מהשירים האהובים עלי בשנים האחרונות.

Bob Dylan- If You See Her Say Hello

ב- 1975 נישואיהם של שרה ובוב דילן כבר החלו להתפורר. את השדים והזיכרונות של אותה מערכת יחסים הוא תיעד באלבום הפרידה הקסום שלו, Blood on the Tracks מ-1977.

אחד מהשירים היותר מפורסמים מתוך האלבום הוא If You See Her Say Hello בו מתאר דילן את התרחקותם הבלתי נמנעת של זוג אוהבים אשר "אהבתם התרחקה כמו שקורה לאוהבים לעיתים תכופות…". בכנות קורעת לב מקונן דילן על כך ש"הפרידה חוררה את ליבי" עד שלבסוף הוא מבקש, "תגידו לה שהיא יכולה לחפש אותי אם יש לה זמן, לא כל כך קשה למצוא אותי". עוד טקסט מושלם של הגאון הלירי.

Sinead O'connor- Nothing compers 2U

לצערנו שינייד אוקונור כבר מזמן התחרפנה אבל לפחות היא השאירה לנו את אחת הקלאסיקות היותר מרסקות בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. Nothing Compers 2U נכתב כאמור על ידי פרינס עבור פרויקט הצד שלו, The Family בהשראתו של אחד מחברי הלהקה שנפרד מחברתו, אבל הפך ללהיט ענק רק אחרי החידוש של אוקונור, שלא משנה איך תהפכו את זה, מצליח לרגש גם אחרי כל כך הרבה שנים.


Bon Iver- Skinny Love

עד סביבות גיל 26, החיים של ג'סטין ורנון לא התקדמו כמו שהוא תכנן. הוא עבד בחנות סנדוויצ'ים, חלה המון, נזרק על ידי כמה להקות שהיה חבר בהם, ואם זה לא הכל, גם היחסים שלו עם חברתו, קריסטי סמית', הגיעו לסיומן.

אז ורנון אסף את עצמו, את כלי הנגינה שלו ואת ציוד ההקלטות שברשותו וברח מהכל לבקתה של אביו המבודדת ביער שנמצא במרחק 18 שעות נסיעה מביתו של ורנון. בבקתה הזאת קרה לא פחות מקסם וורנון הקליט בה את מה שלימים יהפוך לאחד מאלבומי הפרידה הגדולים בכל הזמנים, For Emma, Forever Ago.

השיר המוכר ביותר מתוכו הוא כנראה Skinny Love אשר על פי ורנון זהו מצב בו שני הצדדים במערכת היחסים נמצאים האחד עם שני רק לשם העזרה והתמיכה, מה שהופך את האהבה שלהם ל"רזה" ולא חזקה מספיק. ואגב, אם אתם תוהים מי זאת "אמה"? אז היא מסתבר לא דמות אמיתית אלא מצב רגשי אליו מתייחס ורנון. עמוק.


Joy Division- Love Will Tear Us Apart

איאן קרטיס הוא מהדמויות המרתקות והטרגיות שידע עולם הרוק, והתאבדותו המצערת בגיל 23 קשורה לחלוטין לעובדה שהיה אבוד בתוך אהבתו לשתי נשים בחייו.

קרטיס התחתן בגיל 19 בלבד עם אהבת נעוריו, דברה. אבל לא כמו סיפורי האהבה ההוליוודיים, גם הוא גילה שלתחזק חיי נישואים זה לא דבר קל. השגרה והכרסום התמידי ברגשות, הופכים למעמסה לא פשוטה, בטח ובטח כשאתה כוכב רוק. העניין הסתבך עוד יותר עבור קרטיס ברגע שפגש את העיתונאית אניק הונרה ופתח איתה ברומן סוער.

אבל קרטיס לא מיהר להיפרד מאשתו. הוא עדיין אהב אותה ולכן נאלץ להתמודד עם אהבתו לשתי נשים תוך תחזוק קריירה מוזיקלית שרק עתה החלה לפרוח. לצערנו זה היה גדול מדי על קרטיס ששם סוף לחייו בגיל 23 בלבד והשאיר אותנו עם מורשת מוזיקלית מעוררת השתאות ושיר פרידה אחד מושלם.

"כשהשגרה נוגסת חזק, כשחדר השינה נהיה קר ואת מסתובבת לצד שלך, כאשר אנחנו משנים את דרכנו והולכים בנתיבים שונים, אז האהבה תקרע ביננו". כך קרטיס מצליח לדבר אל כל אחד ואחת שיודעים מה זה להיות נשוי ומה קורה לעיתים קרובות בקשרים ארוכי טווח. או בקיצור, שיגרה זה רע.


Fleetwood Mac- Go Your Own Way

כמות הפעמים שהזוגות בפליטווד מק בגדו האחת בשני ולהפך (בתוך הלהקה ומחוצה לה, נשואים ולא נשואים), כנראה לא ידועה אפילו להם. אבל מרגעים קשים צומחים השירים הכי יפים ו-Go Your Own Way הוא דוגמה נהדרת לכך.

הקלאסיקה הזאת, שכבר הספיקה להיכנס להיכל התהילה של הרוקנ'רול עם עוד 499 שירים שעיצבו את הז'אנר, נכתב על ידי לינדזי באקינגהאם ברגע של כעס אחרי שסטיבי ניקס, החליטה לזרוק אותו.

"אם הייתי יכול, מותק הייתי נותן לך את עולמי, אבל איך אני יכול לעשות זאת אם את לא רוצה לקבל אותו ממני?"עשרות גרסאות הכיסוי שהוקלטו לשיר מוכיחות שלב שבור זה תמיד נושא שמוכר.


Beatles- Yesterday

שיר הפרידה האולטימטיבי של ארבעת המופלאים, או ליתר דיוק של פול מקרטני שאף מחזיק בשיא (הלא רשמי) כשיר אשר בוצעו לו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה.

Yesterday הוא לא עוד קינה על פרידה ואהבה שנעלמה. הוא שיר שהקסם שלו טעון בפתאומיות של שבירת מערכת היחסים וברגע הזה שבדיוק כשחשבת שהכל טוב ומושלם, זה נגמר. ככה סתם. פתאום. ביום בהיר אחד.

"למה היא הייתה חייבת ללכת…? מקונן פול בעודו תוהה אם זה בגלל משהו שהוא אמר. עכשיו כל מה שנותר לחלום עליו זה לחזור לאתמול בו  "הבעיות שלי היו כל כך רחוקות ממני" ו"אהבה הייתה משחק שכל כך קל לשחק בו". 

Beck- Lost Cause

אין דבר כואב יותר מלגלות שארוסתך בוגדת בך. שהאישה שעוד רגע התחייבת לקחת לחיים שלמים, שיקרה לך ופגעה בך במקום הכי רגיש. לצערו, זה בדיוק מה שקרה לבק רגע לפני שהוא התמסד עם חברתו מזה 9 שנים.

בעקבות הגילוי והפרידה הבלתו נמנעת, התיישב בק לכתוב את אחד מאלבומי הפרידה היפים ביותר בהיסטוריה (Sea Change) אשר מתהדר איך לא, גם בשיר הפרידה האלוטימטיבי, Lost Cause.

כמו ברוב השירים של Sea Change המופתי, גם ב- Lost Cause בק מוותר על הניסיונות המוזיקלית שמאפיינת אותו ופשוט סוחף אותנו בבלדה אקוסטית מהרהרת ומופלאה פרי הפקתו של נייג'ל גודריך הגאון.

בשיר בק מתאר בדיוק מופתי איך זה מרגיש להיפרד, מה אומרים לחברים, איך ממשיכים הלאה והאם יש לנו עוד סיכוי?  "העיניים המצטערות שלך חותכות עד העצם ומקשות עלי להשאיר אותך לבד…" הוא עוד מהרהר רגע לפני שהוא סותם את הגולל באופן סופי ומבין ש"מותק את מקרה אבוד…".

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BECK

באנר מועדון תרבות

10 קאברים מעולים ששווים האזנה

בעבר פרסמתי כאן 10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד שהאוזן האנושית לא ממש מסוגלת לסבול. עכשיו זה הזמן לעשות כבוד גם לכאלה, שכמאמר הקלישאה, קיבלו חיים חדשים ואף שודרגו מהגירסה המקורית שלהם. אז מועדון תרבות גאה להציג: עשרת הקאברים הטובים בהיסטוריה (טוב אולי קצת נסחפנו, אבל לגמרי עשרה קאברים מעולים!).

10. Placebo- Running Up the Hill (במקור של קייט בוש)

הגרסה של פלסיבו לקלאסיקה של קייט בוש היא ההיפך הגמור מכל מה שאנחנו מכירים ואוהבים מהזמרת הבריטית הותיקה. את התיאטרליות והפאתוס מחליפים מינימליזם ושקט עוכרי שלווה שלא רק שאינם גורעים מהגרסה המקורית, אלא אף מוספים לה מימד אישי ומהורהר של חשבון נפש. אז את פלסיבו הפסקתי לשמוע אי שם בסביבות גיל 20, אבל את הדברים הטובים שהם עשו אי אפשר לקחת מהם.

9. Fine Young Cannibals- Suspicious Mind (במקור של אלביס פרסלי)

לרגע אחד בשנות השמונים, ה- Fine Young Cannibals היו הדבר הכי מגניב בסביבה, דבר שכנראה נסך בהם מספיק ביטחון לקחת את הקלאסיקה הזאת של מלך הרוקנרול ולעשות בה כרצונם. היופי הוא שבאופן מפתיע, זה עובד! עם עיבוד עדכני לזמנו וקופצני במיוחד אפילו לקשוחים ביותר יהיה חשק לעמוד על הרגליים ולהתחיל להתנועע כמו אלביס.

8. Red Hot Chili Peppers- Higher Ground (במקור של סטיבי וונדר)

סטיבי וונדר הוא אחד ממקורות ההשארה המובהקים ביותר במוזיקה של Red Hot Chili Peppers. לכן קאבר מצידם לשיר של האבא המייסד היה רק עניין של זמן.

בשנת 1989 החליטו הפלפלים להרים את הכפפה והקליטו גרסה פרועה משהו משלהם ל- Higher Ground המעולה של וונדר. הפפרס מצליחים להזריק לשיר מנה הגונה של מרץ ומעיפים אותו לגבהים חדשים, תודות לגיטריסט החדש בזמנו של הלהקה, ג'ון פרושאנטה שהיה אז כולה בן 19. יחד עם צ'אד סמית' על התופים, פלי על הבס והכריזמה של קידיס על המיקרופון, פשוט לא היה סיכוי שהקאבר הזה יכשל.

7. Marilyn Manson- Sweet Dreams (במקור של Eurythmics)

מרלין מנסון, מרבים לקחת להיטי אייטיז ולהפוך אותם לגרסאות רוק מלוכלכות וכבדות. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, אבל במקרה של Sweet Dreams הם שיחקו אותה. הלהקה מצליחה לתפוס את להיט הסינת'פופ של יורית'מיקס ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

האינטרו הכל כך מפורסם של השיר המקורי מקבל כאן עיבוד חשמלי שמצליח לשמור על הרעננות המקורית. בסופו של דבר ריף טוב הוא ריף טוב, לא משנה באיזה כלי תנגן אותו. וזה גם אחלה קטע למי שרוצה להתחיל לנגן על גיטרה חשמלית. טיפ ממני. אההה, וגם אחרי שתצפו בקליפ, סיכוי סביר שהדבר האחרון שתהנו ממנו זה חלומות מתוקים. 

6. Johnny Cash- Hurt (במקור של Nine Inch Nails)

למרות שהפך כבר מזמן ללהיט גלגל"צי טחון, הגרסה הנוגעת של ג'וני קאש לקלאסיקה האינדוסטריאלית של Nine Inch Nails לא מפסיקה לרגש אף פעם. למעשה השיר הזה יושב כל כך נכון וכל כך יפה על אחד מגדולי הזמרים האמריקאים בכל הזמנים עד שקשה להאמין שהוא לא נכתב עבורו מלכתחילה. גם הקליפ לשיר מצליח לצמרר כאשר יש המכנים אותו כ"מצבה" של האיש בשחור. אין ספק שזה אחד מהרגעים הגדולים ביותר שסיפק לנו קאש בקריירה הארוכה שלו.

5. Jimi Hendrix- All Along The Watchtower (במקור של בוב דילן)

בוב דילן שחרר לעולם את הקלאסיקה הזו ב- 1967 וכנראה שהיא הותירה חותם עז במיוחד על ג'ימי הנדריקס שכעבור שנה בלבד שחרר גרסה לשיר משלו. הפעם את המפוחית הרכה מחליפה כמובן הגיטרה שמפיחה חיים אחרים ביצירה המדהימה מלכתחילה של דילן. בכלל כשהטקסט של דילן פוגש את הוירטואוזיות של הנדריקס רק דברים טובים יכולים לצאת מזה.

4. Nirvana- The Man Who Sold The World (במקור של דייויד בואי)

נירוונה עושים דייויד בואי. יש סיכוי שזה יהיה גרוע? גם אם קורט קוביין היה שר שיר של "אבבא" או סטטיק ובן אל יש סיכוי סביר שזה היה יוצא בן זונה היה. נירוונה ביצעו את הקאבר הזה בהופעת האנפלאגד המפורסמת שלהם בניו יורק שמאז כבר הספיקה להפוך להיסטוריה.

המראה המיוסר של קוביין וקולו הסדוק בעודו שר את המילים "מתתי לבד לפני שנים רבות" על רקע זרי הליליות והנרות השחורים שדולקים על הבמה, הפכו בדיעבד לפרידה אחרונה. בדיוק בשביל הרגעים הללו אנחנו מאזינים למוזיקה.

3. Gary Jules- Mad World (במקור של Tears For Fears)

הקאבר הבאמת יפיפה הזה נכתב במיוחד עבור הסרט "דוני דארקו" משנת 2001. בזמן אמת הסרט לא כל כך הצליח אך ככל עם השנים הוא זכה למעמד של קאלט. עם ההכרה המחודשת שוחרר גם הקאבר הזה מחדש רק שהפעם הוא כובש את ראשי המצעדים משני צידי האוקיינוס. ועוד בזמן כריסטמס- הזמן היוקרתי ביותר להגיע למקום הראשון במצעדי המכירות. לא פחות מנס.

השיר המקורי יצא אי שם בשנת 1982 והיה מלא סינתיסייזרים ומכונות תופים המקנות הרגשה קלסטרופובית כמעט של כאילו העולם באמת משתגע וקורס תחת הצליל הקודר שהביא איתו הגל החדש. ג'ולס בגרסתו העדינה, מפשיט את השיר מכל אלמנט אלקטרוני ומשאיר אותו חשוף למעט צלילי פסנתר רכים ונגיעות צ'לו. לפעמים פחות זה יותר. למרות שאני מת גם על טירס פור פירז.

2. Pet Shop Boys- Always on My Mind (במקור של אלביס פרסלי)

נכון, השיר עבר הרבה גלגולים עד שהגיע לידיו של מלך הרוקנרול, אבל אין ספק כי עד שהפט שופ בויז    נכנסו לתמונה, הגרסה שלו הייתה המפורסמת מכולן.

הסיפור הוא כזה: ב- 1987 התבקש אשפי הפופ הבריטיים להשתתף בתוכנית ספיישל לציון עשור למותו של אלביס פרסלי ולכבוד המאורע הם החליטו לבצע רענון לשירו הקלאסי של הזמר, Always on My Mind. הביצוע העכשווי והפופי בטירוף ללהיט של אלביס היה כל כך מיוחד וזכה לתגובות כל כך נלהבות עד שהצמד החליט לשחרר אותו כסינגל. וכך בחג המולד של 1987 הגיע החידוש של הצמד למקום הראשון כמעט בכל מצעדי הלהיטים ברחבי אירופה והיה לאחד מלהיטי העשור.

כמיטב המסורת הפט שופ בויזית הצמד מזריק לשיר מנה הגונה של סינתיסייזרים, מכונות תופים ותיכנותים מכל הבא ליד שמעיפים אותו לרמות חדשות של גאונות. קלסיקת פופ.

1. Jeff Buckley- Hallelujah (במקור של לאונרד כהן)

מה עוד ניתן לומר על הקטע המושלם הזה של ג'ף באקלי? לפעמים כל מה שצריך בשביל ליצור קלסיקה אמיתית זו גיטרה, רגש וכמובן גם מעט כישרון לא יזיק. התשוקה שבאקלי מכניס לשיר, העצמה והחיבור האמיתי שלו עם השיר, הופכים את היצירה הזאת לרגע אלמותי שיישאר איתנו לעד. לנו רק נותר להצטער על כך שלא נזכה ליהנות יותר מהכישרון הנדיר הזה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

הקאברים הגדולים ביותררוצה לקבל עדכונים חמים ממני