25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

לעוף מבלי ליפול: 20 שנה ל- Up של R.E.M

האלבום הראשון של אר.אי.אם לאחר עזיבת המתופף המייסד, ביל בארי, לא ירד בקלות בגרון של המעריצים. הוא שונה, מוזר, ייחודי ועדיין אחד היפים ברפרטואר של הלהקה. המועדון עושה כבוד לאחת הפנינים הנחבאות של הניינטיז.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

בעבר כתבתי כאן פוסט על האלבום המעולה והלא מוערך מספיק של בלינק 182, Blink 182 בו ציינתי בין היתר כי מבקרים וחובבי מוזיקה לא תמיד משתגעים על שינויים. הרבה פעמים הם ובעצם כולנו, נעדיף לשמוע את הלהקות האהובות שלנו ממחזרות שוב ושוב את אותם שירים וצלילים שאנחנו מכירים מבלי לזוז יותר מדי ימינה ושמאלה. אבל מה לעשות שאמנים אמיתיים רוצים להתפתח, לנסות, להתנסות ולגוון זאת למרות שהם יודעים שכל תזוזה מהמקום הבטוח שלהם עלולה לגרור ביקורות או כתף קרה.

אז את את הכתף הקרירה והגבה המורמת קיבלו אר.אי.אם מהמעריצים והמבקרים באוקטובר 1998 כאשר שחררו את האלבום האחד עשר שלהם- Up. הוא היה שונה מכל מה שהלהקה עשתה עד אז:  איטי יותר, אישי יותר ואלקטרוני הרבה יותר. אבל יש מצב טוב שמי שמיהר לשפוט אותו אז ולא חזר אליו עד היום הפסיד פנינה חבויה כי גם 20 שנה אחרי שיצא, Up הוא עדיין אחד האלבומים הכי מעניינים ומרעננים של החבורה מאת'נס ג'ורג'יה. 

"יש לי את העבודה הכי טובה בעולם אבל אני מוכן לקחת צעד אחורה ולהפסיק להיות כוכב פופ…" אמר באוקטובר 1997 ביל בארי, המתופף המייסד של אר.אי.אם, רגע לפני שפרש מעולם המוזיקה בשביל להיות חקלאי (אמיתי!). עבור להקה שחבריה לא התחלפו 15 שנה ושהמוזיקה שלה מבוססת בס, גיטרה ותופים, עזיבתו של בארי הייתה מכה רצינית.

אז מה עושים בהעדר מתופף? פונים למכונות התופים מסתבר. ואכן Up הוא האלבום הכי אלקטרוני של אר.אי.אם. צריך כמובן לקחת דברים בפרופורציות, לא מדובר על אלקטרוני סטייל Kid A של רדיוהד או דפש מוד, אלא יותר על "שטיחי" סינתיסייזרים ומכונות תופים קלות המקנות אווירה אלקטרונית, מסתורית ומן תחושה של "מכניות אינטימית". 

באנר מועדון תרבות

5 שניות אל תוך Airportman שפותח את האלבום, אפשר להבין שאר.אי.אם נמצאים בטריטוריה חדשה. זהו בקטע אלקטרוני אינטימי ומסתורי על גבול הצי'לאאוט. את שידור הלילה הראשון שלי ברדיו 'קול הנגב' של מכללת ספיר פתחתי עם השיר הזה. 

אחריו מגיע Lotus ה"שמרני" יותר אבל עדיין מעולה שמזכיר למי שהתבלבל שעדיין מדובר באותם 3 חברה שהביאו לנו את Out of Time ואת Automatic for the People. לאחר מכן נרגעים קצת עם Suspicion לפני ש- Hope האלקטרוני והנפלא מוכיח שלא משנה מה תעשה הלהקה הזאת, הוא יצא זהב. 

מעבר לכיוון האלקטרוני אליו נטו סטייפ וחבריו, בהעדר מתופף, רבים משירי האלבום פשוט נטולים תופים בכלל. התוצאה היא מספר רב של שירים אקוסטיים או בעלי מינון מינימלי של כלי הקשה שהופכים את Up לאלבום מאוד אינטימי. שירים כמו The Apologist ו- Sad Professor, המבוססים ברובם על גיטרה אקוסטית הם מהיפים ברפרטואר של ההרכב. בלי הגזמה.

גם Daysleeper, הסינגל המוביל מהאלבום (ואחד היפים שלהם בכלל), הוא תצוגת תכלית יפיפייה של הפן האקוסטי והמרגש כל כך של Up. אך מעל כל השירים המרגשים ונטולי התופים, עומד At my Most Beautiful הבלתי נלאה. אחד משירי האהבה הכי פשוטים והכי יפים שנכתבו אי פעם. לא באמת, כמה גרוע יכול להיות אלבום שיש בו שיר כזה?!

את הפנינה הקסומה ביותר ב- Up שמרו אר.אי.אם לסוף עם Falls to Climb. יצירה קטנה, קסומה ומופתית שמצליחה להביא אותי לכדי דמעות בכל פעם מחדש. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור הקצר "ההגרלה" של סופרת האימה, שירלי ג'קסון, המספר על עיירה קטנה בה מדי שנה נערך לוטו בו (מסתבר) כי הזוכה נסקל למוות (סליחה מראש על הספוילר). שיר באמת מדהים שכללתי ברשימת 10 שירים סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים.

Up סבל (ובמדיה רבה עדיין סובל) מחוסר סבלנות של מאזינים ומתפיסת מוטעות לגביו. כן זה (ואני כותב זה בזהירות גדולה) אלבום יחסית ניסיוני אבל הוא גם אחד האלבומים המופשטים ביותר של אר.אי.אם מבחינת סאונד, מה שמקנה לו נוכחית אניגמטית ואינטימית יותר מכל אלבום שהלהקה אי פעם הקליטה. אם להיות ציורי לרגע אז אר.אי.אם ניסו לעוף גבוה בעולם של צלילים חדשים והצליחו מבלי ליפול לרגע.

לעיתים הוא ארוך מדי, מפוזר משהו ולא מספיק מהודק. ועדיין אם תחליטו לצלול לתוכו, תגלו צד אחר של אר.אי.אם שאולי לא הכרתם וזה יהיה שווה את זה. תסמכו עלי טוב?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

methodetimesprodwebbinf9acb3e8-c54f-11e7-9914-a38dcc178fcd

REM-Up

באנר מועדון תרבות

 

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

גאונות צרופה או הגזמה פראית? 50 שנה ל- The Velvet Underground & Nico

אלבום הבכורה של הולווט אנדרגראונד, הידוע גם בפי יודעי דבר כ"נו, הדיסק הזה עם הבננה", הוא סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. אבל 50 שנה אחרי האם באמת מדובר ביצירת מופת או באחד האלבומים הכי אוברייטד בהיסטוריה?

על אף הצל הכבד שהטילה מלחמת וייטנאם, שנות ה-60 בארה"ב היו ברובן שנים של שינויים ואופטימיות. התנועה לזכויות האזרח הגיעה לשיאה, ההיפים כבשו את לבבות הצעירים עם רעיונות על שלום עולמי ואחווה ורוחות הליברליזם שבו לנשב מעל הדוד סם.

פס הקול המושלם לעידן זה של תמורות חברתיות היה כמובן הרוק שהפך לז'אנר הפופולרי ביותר בקרב צעירי האומה. הרוק הצעיר, הסקסי והבועט בשילוב אירועים חברתיים כמו קיץ האהבה ופסטיבל וודסטוק התחברו לכדי אורגיה ענקית של מוזיקה ואופטימיות שלא נתנה לשום דבר לעצור אותה.

בתוך כל זה, מגיח לעולם ב-12 במרץ 1967 אחד האלבומים הכי מוזרים בהיסטוריה של המוזיקה. הבן החורג של הרוק שהכרנו עד עכשיו. קראו לו בפשטות The Velvet Underground & Nico.

"מחתרת הקטיפה" (על שם שם ספר שעסק במזוכיזם), הורכבה מכותב שירים מוכשר בשם לו ריד, מוזיקאי מוכשר עוד יותר בשם ג'ון קייל, נגן הגיטרה, סטרלינג מוריסון והמתופף אנגוס מקליז. ארבעת החברים החלו להופיע בניו יורק וסביבתה ובשלב מסוים אף הצליחו להרוויח מעט כסף, מה שגרם למקליז לעזוב בטענה כי הוא מתנגד לרעיון של לנגן עבור כסף. סיקסטיז כבר אמרנו? בכל מקרה, את מקומו החליפה מורין טאקר, מהמתופפות ההזויות בהיסטוריה של הרוק שניגנה בעמידה והשתמשה בין היתר בפטישים לצורך כך.

למרות הכישרון של חברי ההרכב ורמת האינטלקטואל הגבוהה של חבריה, איך נגיד את זה? הלהקה לא ממש מילאה אצטדיונים. אבל ככה מתחילה כל אגדה לא? בכל מקרה, המפנה הגיע ב- 1965, כאשר הקולנוענית, ברברה רובין, הכירה בין חברי הלהקה ללא אחר מאשר אמן הפופ-ארט המפורסם, אנדי וורהול. וורהול אהב את התעוזה של ההרכב והחל לנהל אותם. כמו כל יצירה תרבותית, גם בולווט אנדרגראונד ראה וורהול קרקע פוריה לאמנות וכלל אותם במופע המולטימדיה המפורסם שלו, Exploding Plastic Inevitable וב"סדנה", מקום היצירה שלו. וורהול נהג להציג מיצגי וידאו על הלקה בעת שניגנה וחיבר בין המוזיקה שלה לבין אמנות הפופ הייחודית שלו. אה, ועוד משהו קטן, הוא גם החליט לצרף אליה את ניקו, זמרת ודוגמנית הגרמנייה שהוסיפה קצת סקס אפיל ומסתורין ללהקה המתגבשת.

העובדה שוורהול לקח את הולווט תחת חסותו, גרמה להתעניינות מסוימת הפרויקט החדש שלו, אבל בפועל זה לא עזר לאלבום הבכורה שלהם להמריא. למעשה, The Velvet Underground & Nico היה כישלון מסחרי טוטאלי. האלבום מכר משהו בסביבות ה- 30,000 עותקים כאשר גם המבקרים מתעלמים ממנו. באופן גורף היום כאמור האלבום נחשב לאבן דרך בתולדות הרוק ולאחד האלבומים המשפיעים אי פעם אבל בצאתו, זה ממש לא היה ככה. בצדק?

The Velvet Underground & Nico היה חריג בנוף המוזיקלי של 1967 וזאת עוד בלשון המעטה. תיאוריו של ריד אודות צדדיה האפלים של ניו-יורק על שלל טיפוסיה המפוקפקים לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה הליברלית והאופטימית של הסיקסטיז. הטקסטים על זנות, התעללות ומזוכיזם, היו הכי רחוקים מהשוויון, האחווה והמין החופשי של התקופה.

אפילו חגיגת הסמים של ריד הייתה שונה לאין ערוך מזאת של ההיפים לדוגמה. בעוד הם שאפו לחוויה מרחיבת אופקים, ריד חווה זאת כקריז מטונף בלתי ניתן לריסון.  "אני מרגיש חולה ומלוכלך, יותר מת מחי" הוא שר ב- I'm Waiting For The Man שזה הכי שונה בעולם מ- Let The Sunshine In כאמור.

בראיה לאחור זה היה אמיץ לשיר על הנושאים הללו ולהעלות אותם לסדר היום, וברגע שתם עידן הפוליטיקלי קורקט זה גם קל יותר להסתכל אחורה ולגלות שהיו מי שלא ישרו איתו קו. אבל האם זה מספיק בכדי לקרוא לאלבום הזה יצירת מופת? בכלל לא בטוח.

מבחינה מוזיקלית, The Velvet Underground & Nico "מתהדר" (אם אפשר לקרוא לזה ככה) בהפקה Lo-Fi מינימליסטית על גבול החובבנית שלעיתים אפילו מקשה על חוויית ההאזנה. בואו רק נגיד שוורהול היה אמן הרבה יותר טוב מאשר מפיק מוזיקלי.  אפשר כמובן לטעון שבעידן בו ההפקה והסאונד הפכו למרכיבים חשובים במוזיקה (Pet Sounds, Revolver ועוד) דווקא החספוס והחובבנות של הולווט אנדרגראונד ייחדו אותה ושמרו על האותנטיות שלה, אבל אני בכל אופן, מצדיע למי שמסוגל לשרוד את האלבום עד סופו.

גם שירים כמו I'm Waiting for My Man או Venus in Furs על אף החתרנות והחלוציות שבהם, פשוט לא עושים את זה לסחי כמוני. בטח לא 7 דקות רפיטטיביות להחריד של Heroin. דווקא ברגעים בהם הלהקה מציגה את הצד הרך שלה היא נשמעת הרבה יותר טוב. Sunday Morning, Femme Fatal ו- I'll Be Your Mirror לדוגמה, וזה עוד למרות הקול הנוראי של ניקו שאחרי 50 שנה חיים להודות בזה, הוא פשוט חרא.

מעבר לסאונד הנוראי, הגיטרות הלא מכוונות וחוסר ההצלחה הכללי The Velvet Underground & Nico הוא בעיקר סמל. סמל לכך שגם לשונה, למוזר ולאלטרנטיבי יש מקום בעולם. זהו פסקול האאוטסיידרים המושלם ותאמינו לי, כל מי שהחזיק אי פעם גיטרה הרגיש קצת אאוסיידר, לכן כמאמר המשפט המפורסם של בריאן אינו, "האלבום אולי מכר רק 30,000 עותקים, אבל כל אחד ממי שקנה עותק רץ להקים להקה". ואילו אמנים הושפעו מהולווט אנדרגראונד? פחות או יותר כולם. מספיק רק לומר דייויד בואי, אר.אי.אם והסטרוקס בשביל להבין עם מי יש לנו עסק.

למרות שהמונח "הומצא" רק בשנות ה-80, זה לא יהיה מוגזם להגיד שה- The Velvet Underground & Nico הוא האלבום האלטרנטיבי, אבל ממש אלטרנטיבי, הראשון, וזה ממש לא משהו שיש להקל בו ראש. אבל עדיין אם באמת מתייחסים לאלבום כמכלול, אני חושב שההייפ גדול מסך חלקיו. מרוב הסופרלטיבים שהוא קיבל לאורך השנים אני לא יכול לחשוב על מבקר אחד שיעז להוציא את האוויר מהבלון הזה. לחלוטין מדובר באלבום בכורה מעניין, בעל טקסטים מושחזים ואקטואליים שמתבלט בחריגותו בנוף המוזיקלי- שזה דבר טוב. אבל יצירת מופת? יש מצב שנסחפנו קצת.

כועסים עלי? רוצים להגיב? תנו הצצה לפייסבוק של המועדון>>

THE VELVET

10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם

מכירים את הלהיטים החרושים האלה שאתם בטוחים שאתם יודעים על מה הם מדברים? אז זהו, תחשבו שוב. קבלו 10 שירים מפורסמים שהמשמעות שלהם שונה לחלוטין ממה שחשבתם.

Madonna- Like a Virgin
על מה אנשים חושבים שזה: איבוד בתולים
על מה זה באמת: התחושה המשכרת של להתאהב מחדש

כנראה שתופתעו לשמוע שאת הלהיט הזה של מדונה כתב בכלל גבר. יותר ספציפי, ביל שטיינברג, כך שמראש אין כאן ממש התייחסות לנערה תמימה ההולכת לאבד את בתוליה. שטיינברג שכתב יחד עם שותפו, טום קלי, עשרות מלהיטי התקופה, סיפר כי השיר נכתב אחרי שהיה הרוס מקריסתה של מערכת יחסים בעייתית שהיה שותף לה ורגע לפני שהכיר מישהי חדשה. החששות, הפרפרים והפחד מפני כניסה לקשר חדש גרמה לו לחוש אם כן… כמו בתולה (איך לא?).

אנלוגיה מופרכת? יתכן. טייטל גאוני ליצירת באז שיווקי? ללא ספק. בכל אופן לא מדובר בשיר על סקס אלא על חשש רומנטי. זה כמובן לא מנע ממנו לחזק את התדמית של מדונה כילדה הטובה הכי רעה בתעשייה.

Red Hot Chili Peppers- Give it Away
על מה אנשים חושבים שזה: סקס, סקס ועוד קצת סקס
על מה זה באמת: קארמה שחפצים צריכים לעבור מאחד לשני

אי אפשר באמת להאשים אף אחד שחושב שהשיר הזה הוא על מין. אחרי הכל הפלפלים החריפים הם הרכב מפוצץ טוסטסטרון ומיניות ששר לא מעט על הנושא. אבל האמת היא מאוד שונה. על פי אנתוני קידיס, סולן הלהקה, השיר הוא על גישה בחיים שאומרת שככל שתיתן יותר ככה תקבל יותר.

הרעיון לשיר הגיע לקידיס אחרי שראה אצל  חברתו, הזמרת הגרמניה, נינה היגן, ג'קט שהוא מאוד אהב, והיא מצידה התעקשה שהוא יקח אותו בטענה כי כאשר מעניקים דברים, מקבלים בחזרה וזה יוצר אנרגיה טובה.

Bryan Adams- Summer of 69

על מה חושבים שזה: חוויות התבגרות מהקיץ של 1969
על מה זה באמת: סקס

אחרי שתסכלתי אתכם (?) עם מדונה ורד הוט צ'ילי פפרס, קבלו שיר שבאמת מדבר על סקס. בניגוד למה שנהוג לחשוב על שיר ההתבגרות המוזיקלי הזה, בריאן אדמס היה בן 10 בקיץ 69, מה שקצת סותר את התזה שהשיר נכתב מחוויותיו האישיות. אז על מה בכל זאת מדבר הטקסט? על פי אדמס על סקס. או יותר נכון על סקס בתקופת הקיץ ועל התנוחה האהובה עליו אהמ אהמ 69.

Beatles- Lucy in The Sky With Diamonds
על מה אנשים חושבים שזה: LSD
על מה זה באמת: ציור ילדים תמים

בואו נשים את הסאגה הטרחנית הזאת מאחורינו אחת ולתמיד. לא. Lucy in The Sky With Diamonds הם לא ראשי תיבות של LSD והשיר הוא לא על הסם המדובר. הרעיון לשיר הגיע ללנון אחרי שראה ציור שצייר בנו, ג'וליאן, ובו ילדה מעופפת לה בשמיים ומסביבה יהלומים. מעל הציור כתב ג'וליאן "לוסי בשמיים עם יהלומים" והשאר היסטוריה.

האם התיאורים הביזאריים שבשיר הם תוצאה של השימוש התדיר של לנון בסמי הזיה? את זה כנראה לא נדע לעולם, אבל השיר הזה הוא לחלוטין לא שיר הלל ל- LSD.

Depeche Mode- Personal Jesus
על מה אנשים חושבים שזה: שיר מחאה אנטי דתי
על מה זה באמת: להיות שם עבור מישהו שיקר לך

אני מודה שאפילו אני הופתעתי לגלות את המשמעות האמיתית מאחורי הלהיט האלמותי הזה של דפש מוד והאמת? אי אפשר להאשים אותי. מרטין גור כתב לא מעט שירים בגנותו של אלוהים כך שזה טבעי לחשוב שגם Personal Jesus הוא שיר אנטי דתי. אבל האמת היא שונה לגמרי.

את ההשראה לשיר שאב גור מספרה של פרסיליה פרסלי (אשתו של), "אלביס ואני", בו היא מספרת על יחסיה עם מלך הרוקנ'רול ואיך הוא היה שם בשבילה בעת הצורך. גור מספר שהטקסט הוא על איך זה להיות ישו עבור מישהו. להיות שם עבור מישהו שאתה אוהב, לתמוך בו ולדאוג לו. הרעיון הוא שכל אחד יכול להיות אלוהים בתוך ליבו.

באנר מועדון תרבות

U2-One
על מה אנשים חושבים שזה: אחווה ואהבה נצחית
על מה זה באמת: שיר פרידה ויציאה מהארון

העובדה שהשיר הזה היה להיט ניינטיז ענק, אחד השירים המושמעים אי פעם ברדיו ושיר העשור של ישראל, לא מנעה ממיליוני מעריצים לתפוס אותו בצורה אחרת ממה שהתכוון המשורר. בעוד שהנטייה היא לחשוב שהשיר עוסק בנושאים כמו אחווה, שלום ואהבה מרגשת, חדי העין (או אלה שפשוט קראו את המילים), יבחינו שהאמת קצת שונה.

בראיון למגזין המוזיקה ה"רולינג סטון" סיפר בונו: "זה סיפור על אב ובנו. ניסיתי לכתוב על מישהו שהכרתי שיצא מהארון אבל פחד לספר לאביו הדתי. יש לי הרבה חברים הומוסקסואליים שנדפקו מיחס המשפחות שלהם אליהם אז חלק מהשיר הוא על זה, אבל הוא גם על אנשים שנאבקים בכדי להישאר ביחד, בין אם זה במסגרת של להקה או במסגרת רומנטית". אז בפעם הבאה שאתם רוצים להקדיש לחבר או לחברה שלכם את השיר הזה, תחשבו שוב.

R.E.M- Losing My Religion
על מה אנשים חושבים שזה: איבוד האמונה באלוהים
על מה באמת השיר: שיר על אהבה אובססיבית

למרות שם השיר והקליפ המלא במוטיבים דתיים נוצריים, אין שום קשר בינו לבין אלוהים. "לאבד את הדת" הוא ביטוי אמריקאי דרומי שמשמעותו היא ממש לעצבן מישהו או לחילופין לאבד אמון במישהו. בהמשך לכך, השיר הוא שיר די סטנדרטי על אהבה נכזבת ואובססיבית. "חשבתי ששמעתי אותך צוחקת, חשבתי ששמעתי אותך שרה, חשבתי שראיתי אותך מנסה". לא סתם השווה מייקל סטייפ את השיר הזה ל- Every Breath You Take של פוליס.

אני לא יודע אם להיט הניינטיז הזה היה אי פעם פסקול של איזשהו דתל"ש או חוזר בשאלה, אבל אם כן אני מניח שיבאס אותו לדעת שלמשמעות המקורית שלו אין קשר לאלוהים.

Bruce Springsteen- Born in The USA
על מה אנשים חושבים שזה: שיר הלל פטריוטי לארה"ב
על מה זה באמת: מחאה נגד יחס המדינה כלפי יוצאי מלחמת וייטנאם

כנראה הדוגמה המפורסמת בהיסטוריה לשיר שלא הובן כהלכה. מספיק לקרוא את מילות הלהיט הזה של "הבוס" בשביל להבין שמדובר באחד השרים הכי מחאתיים שאי פעם נכתבו על מלחמת וייטנאם ויחס האומה האמריקאית ליוצאיה. "הם שלחו אותי לארץ רחוקה ונתנו לי רובה בכדי שאהרוג את האדם הצהוב" זועק ספרינגסטין את כאבם של הלומי הקרב. "היה לי אח ב'קה סאן' שנלחם נגד הוייטקונג, הם עדיין שם, הוא כבר מזמן נהרג…".

כנראה שאף אחד לא חשב שהזמר הכל כך אמריקאי יכול להיות כל כך בוטה כלפי ארצו שלו. גם העובדה שדגל ארה"ב עיטר את הקליפ לשיר ואת עטיפת האלבום ממנו יצא (Born in The USA מ- 1984) הוסיפה לבלבול. התוצאה? מיליוני אנשים ברחבי העולם שבטוחים, עד היום(!), שמדובר בשיר סופר פטריוטי, שלא לומר לאומני, כלפי ארצות הברית.

הדיסוננטיות בין שם השיר, החזות של ספרינגסטין והטקסט הכל כך אנטי ממסדי, הביאו אפילו את נשיא ארצות הברית לימים, רונלד רייגן, להשתמש בשיר הזה ובספרינגסטין כדוגמה לאהבת המולדת בקמפיין הבחירות שלו. על אף המבוכה, זה לא מנע ממנו להיבחר לנשיאות ולהפוך עם השנים לאחד הנשיאים האהובים בהיסטוריה האמריקאית.

שלמה בר והברירה הטבעית- ילדים זה שמחה
על מה אנשים חושבים שזה: האושר שבלהביא ילדים לעולם
על מה זה באמת: מחאה נגד עידוד ילודה במשפחות מעוטות יכולת

בשנת 1976 העלה תיאטרון חיפה הצגה מחאתית בשם "קריזה" שכתב יהושוע סובול בהשראת עשרות ראיונות שקיים סובול בעיירות פיתוח ובאזורים חלשים כלכלית בישראל שכונו אז "ישראל השנייה". ההצגה עסקה באוכלוסיה החלשה של מדינת ישראל שעיקרה היה ממוצא מזרחית והציגה סיפורים על עוני, פשע ואפליה עדתית. הצגה זו ללא ספק הייתה הטיזר למה שיוביל את המהפך של 77.

את המוזיקה להצגה כתב שלמה בר, מנהיג להקת "הברירה הטבעית", ועולה ממרוקו בעצמו, ואחד השירים שהלחין עבורה היה "ילדים זה שמחה" למילים של סובול. אז אם לא הבנתם עד עכשיו, לגמרי מדובר בשיר מחאה היוצא נגד עידוד הילודה המוגזם של המדינה (מי אמר קצבאות ילדים?) וגם נגד אותן משפחות שמביאות ילדים בגלל מצווה שכתובה "בתורה? בגמרא"? מי באמת יודע, מבלי יכולת אמיתית לכלכל אותם. אז בפעם הבאה שתשמעו את השיר הזה בברית או בריתה, יש מצב טוב שתרגישו אי נוחות קלה.

אחינועם ניני- הוא (בואי כלה)
על מה אנשים חושבים שזה: שיר חתונה רומנטי
על מה זה באמת: 
שיר על אהבה נכזבת ולקינוח, מוות

הרבה לפני ש"ברית עולם" של שלומי שבת השתלט על כל חופה בישראל, הייתה תקופה שהשיר "הוא", הידוע יותר בכינויו, "בואי כלה", היה שיר החתונה האולטימטיבי. הבעיה היא, שזה כנראה השיר האחרון עלי אדמות שתרצו לצעוד איתו בדרך לחופה. השיר שנכתב על ידי לאה גולדברג שמעולם לא זכתה להינשא או להביא ילדים לעולם וכנראה משום כך הוא מלא בדידות עמוקה ויוקדת.

אם המילים: "בירח אדום מול הים מפכה דמך, בירח אדום מול הים דמי ודמך… וגלים בדכים זועקים בבכים את שמך…" נשמעים לכם אופטימיות, אתם מוזמנים להמשיך ולהתרגש ממנו, אבל שיר רומנטי על כלה ביום חתונתה זה ממש, אבל ממש לא.

באנר מועדון תרבות
רוצים לקרוא עוד ולהגיב>>המועדון מחכה לכם בפייסבוק!

האזינו לפלייליסט של כל השירים בערוץ היו טיוב הרשמי>>

 

10-d7a9d799d7a8d799d79d-d7a9d797d7a9d791d7aad79d-d7a9d790d7aad79d-d799d795d793d7a2d799d79d-d7a2d79c-d79ed794-d794d79d.png

25 שנה ל- Achtung Baby של U2

אי שם ב- 1991 לפני ש- U2 הפכה לפרודיה על עצמה ובונו לאיש הכי מייגע בעולם, שחררה הרביעייה האירית את Achtung Baby, אחד מהאלבומים שהגדירו את הניינטיז. אבל 25 שנה אחרי האם הקסם עוד קיים?

לא מעט אמנים קיבלו לאורך השנים הערכה ביקורתית גדולה על האומץ שהיה להם לחתוך בשיא הצלחתם לכיוונן של טריטוריות מוזיקליות חדשות. בוב דילן עשה את זה כשהרים את הגיטרה החשמלית וזנח את הפולק, רדיוהד היו שם כשחיבקו את הצליל האלקטרוני עם Kid A על חשבון הגיטרות המנסרות של The Bends ו- OK Computer, בק היה שם עם Sea Change, דייויד בואי עשה זאת בכל אלבום שלו.

כל האמנים הללו ועוד רבים וטובים אחרים, העדיפו חדשנות מוזיקלית על פני השמרנות והדריכה במקום. המבקרים מעריכים את זה וברוב המקרים גם הקהל לא נשאר אדיש. Achtung Baby, אלבומם השביעי של U2 הוא גם אחד מאותם מקרים.

אחרי שהגיעו לשיא ההצלחה עם The Joshua Tree, מילאו איצטדיונים והפכו ללהקה הכי גדולה על הגלובוס, בונו, דה אדג', אדם קלייטון ולרי מולאן היו בצומת דרכים.

לצורך הקלטות אלבומם החדש הם הם החליטו לשנות אווירה ולנסוע לאולפני הנזה המיתולגיים בברלין בהם הקליטו בין היתר: איגי פופ, ניק קייב, דפש מוד ודייויד בואי את טרילוגיית ברלין המפורסמת שלו.

כשברקע שקיעתן של שנות ה-80, התפוררות חומת ברלין וקריסת העולם הדו-גושי, עידן מוזיקלי חדש עמד בפתח. עידן של מוזיקת רוק אלטרנטיבית בועטת מצד אחד ורייבים אלקטרוניים המוניים מצד שני.

באנר מועדון תרבות

גם ברמה האישית העידן החדש של U2 לא נפתח בקלות. דה אדג' ואישתו התגרשו, בונו הפך לאבא, הלהקה הייתה פקעת עצבים, דמואים של האלבום נגנבו ובקיצור, היה שמח. ואת הסממנים לכל הבלאגן הזה אפשר למצוא ב- Achtung Baby.

מדובר באלבום אקלקטי שמציג ערבוב ז'אנרים ומכונות תופים ותכנותים לצד ריפים בועטים. באותה תקופה בונו אפילו שינה את הסטייל שלו למעילי עור ומשקפי "זבוב" במן הכלאה מוזרה ומודרנית בין אלביס פרסלי ולו ריד (כהגדרתו).

הסינגל הראשון מתוך האלבום, The Fly, יחד עם המראה החדש של בונו והחברים, היה הצהרת כוונות של הלהקה. אנחנו לא חד מימדיים, אנחנו משתנים בהתאם לתקופה ולסגנון ויש לנו עוד הרבה מה לתת.

הסאונד החדש, המראה המודרני והטקסטים האישיים הפכו את Achtung Baby ברבות השנים לקלאסיקת חובה לכל חובב מוזיקה באשר הוא. "רולינג סטון" מיקמו את האלבום במקום ה-62 והמרשים במיוחד ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. אבל האם 25 שנה אחרי, Achtung Baby עדיין מצליח להיות רלוונטי?

הכי קל היה ל- U2 לעשות קולדפליי (הממשיכה ההיסטורית שלה) ולהוציא להיטים ואלבומים שנשמעים אותו דבר תוך כדי שהם ממלאים אצטדיונים ואת חשבונות הבנק שלהם. אבל ל- U2 הייתה את האמביציה והרצון לשנות ולחקור עוד טריטוריות מוזיקליות ואת זה תאהבו או לא, חייבים להעריך.

אז כן, הניסוי הצליח ו- Achtung Baby הוא ללא ספק אלבום טוב. מעולה אפילו. אבל הוא לא שרד מבחינת סאונד ורלוונטיות את מבחן הזמן טוב כמו אלבומים אחרים מתקופתו.

Nevermind של נירוונה, Out of Time של אר.אי.אם, Use You Illusion של גאנז אנד רוזס, Ten של פרל ג'אם, Loveless של My Bloody Valentine Blood Suger Sex Magic של רד הוט צ'ילי פפרס, כל אלה נשמעים היום הרבה יותר רלוונטיים מאשר Achtung Baby. חלקם הגדירו תקופה, חלקם הגדירו דור, חלקם הביאו את להקת האם לתודעה וכולם פשוט נשמעים כיום טוב יותר מ- Achtung Baby ולא, אני לא מדבר רק על הסאונד אלא על החבילה כולה.

עד היום נשגב מבינתי איך שיר כל כך בינוני וכל כך קיטשי כמו One הפך להיות כזה להיט היסטרי. גם Mysterious Ways תמיד היה די מעיק בעיני, Even Better Than The Real Thing בינוני מדי ו- Zoo Station מתאמץ מדי. אם כבר הפנינים האמיתיות באלבום הם 2 שירים שלא יצאו מעולם כסינגלים: Ultraviolet ו- So Cruel הנהדרים.

דווקא אלבום המחווה, AHK-toong BAY-bi Covered, המעולה שיצא ב-2011 לציון 20 שנה ל- Achtung Baby, ממחיש עד כמה האלבום נשמע לא מפוקס ואפילו מיושן מעט בראי הזמן.

מצד אחד סוללת האמנים המרשימה שלקחה בו חלק (דפש מוד, הקילרז, ניין אינצ' ניילס, פטי סמית', ג'ק וויט ועוד רבים וטובים) היא הוכחה ניצחת למורשתו המוזיקלית ומצד שני כמעט כל ביצוע בו עולה על המקור, בעיקר אלה של דפש מוד ל-So Cruel (זה לא באמת פייר להתחרות עם דייב גהאן) והקלירס ל- Ultraviolet.

ממרחק הזמן, Achtung Baby עדיין נשאר אלבום טוב, מאתגר ומלא קסם, אבל לא בטוח שהוא קלאסיקה כזאת גדולה כפי שהוא נתפס. אולי העובדה שזה האלבום הבאמת טוב האחרון של U2 הביאה מבקרים רבים להסתכל אליו אחורה בערגה או אולי העובדה שבונו הפך לדושבאג בלתי נסבל גרמה למעריצים להתגעגע לימים בהם עסק (פחות או יותר) רק במוזיקה. בכל מקרה, Achtung Baby הוא אחלה אלבום, אבל לא בטוח שהרבה יותר מזה.

עוד לא עשיתם לייק בפייסבוק? למה אתם מחכים? >>

achtungbabyvinyl_cover_640.jpgבאנר מועדון תרבות

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90

הניינטיז היו עידן הזהב של MTV והדיסקים. בהעדר יו-טיוב, iTunes, Spotify ואחרים, הליכה לחנות דיסקים ורכישת הדיסק האהוב עלייך, הייתה חוויה שבשגרה. זה הזמן לעשות כבוד (גם אם מפוקפק) לחלק מהאלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית ישראלי בשנות ה-90. זהירות, פוסט נוסטלגיה לפניכם.

Guns N' Roses- Use Your Illusion 1+2

במחצית הראשונה של שנות ה-90, סלאש, דף ובעיקר אקסל רוז, היו הדבר הכי חם בעולם. עם שירים שהגדירו מחדש את גבולות הרוק, קליפים מטורפים שפומפמו ללא הרף ב-MTV והמון פוזה, כבשו "רובים ושושנים" (כפי שכונו בתקשורת הישראלית במשך שנים) את העולם וגם את הפרובינציה המקומית שלנו. פוסטרים, ציורי קיר, קעקועים וכמובן אלבומי הלהקה, היו מראה מאוד נפוץ בארץ בשנות התשעים.

שיאה האמנותי של הלהקה הגיע עם צמד האלבומים Use Your Illusion 1+2 שניפקו להיטי ענק כגון Civil War, November Rain, Estranged, וכמובן Don't Cry האלמותי שמתנגן לפחות פעם בשבוע באיזושהי תחנת רדיו מקומית. התוצאה? כל בית שמכבד את עצמו בישראל החזיק לפחות באחד משני העותקים של Use Your Illusion, והאמת? די בצדק.

Pet Shop Boys- Very

כאמור, הניינטיז לגמרי היו תור הזהב של הדיסק ומעבר למוזיקה טובה, אחת הדרכים להתבלט היתה להשקיע בעטיפות הדיסקים בכדי לעניין ולהזמין את המאזין הפוטנציאלי. הפט שופ בויז תמיד היו אשפים כל הקשור לצד הויזואלי המלווה את המוזיקה שלהם, ו-Very לא היה שונה. האלבום הציג לראשונה עטיפת פלסטיק מיוחדת בצבע כתום עם עיגולים בולטים ממנו, בעיצוב ייחודי שלימים יכונה "עטיפת הלוגו".

העובדה שבתוך "עטיפת הלגו" הייתה גם אסופת שירי פופ מדהימה, סייעה במשהו לאלבום הזה להיות אחד הנמכרים בישראל של שנת 1993. למעשה, Very נבחר לאלבום השנה בישראל ו-Go West מתוכו נבחר לשיר השנה. זכורה במיוחד הפרודיה על הבויז בפרסומות לקטשופ אסם. פרודיה שתזכה אותם לעד בכינוי הלא ממש מחמיא, "הקטשופ בויז".

Spice Girls- Spice

אם את בחורה וגדלת בניינטיז, תודי בזה, אין שום סיכוי בעולם שלא החזקת עותק של אלבום הבכורה של חמשת הפריחות מבריטניה. מדובר באלבום הנשי הנמכר ביותר אי פעם ואחד האלבומים הנמכרים בהיסטוריה. למעלה מ-30 מיליון עותקים (!) מכר האלבום הזה אני נשבע לכם שלפחות חצי מהם נמצאים איפשהו עדיין ברחבי ישראל.

Hitman 7

6 אלבומים. 6 אלבומי אוסף תחת המותג Hitman, הוציאה חברת התקליטים הישראלית, "הד ארצי" ואין לי מושג למה דווקא Hitman 7 הפך להיות סנסציה ענקית. באמת שאין מצב שהאזנתם למוזיקה בשנות התשעים מבלי לפחות להיחשף לאלבום הלהיטים הזה שמכר בישראל בלבד למעלה מ-200,000 עותקים! מספר מטורף במונחים מקומיים. החל מ- Tic, Tic Tac, דרך "מקרנה" ועד "קוקו ג'מבו", כל כך הרבה שירים גרועים יש באוסף הזה שההצלחה שלו באמת נשגבת מבינתי, אבל עם מספרים כאמור, בלתי אפשרי להתווכח. לפחות פט שופ בויז ודייויד בואי היו שם…

Oasis- What's The Story Morning Glory

בשנות ה-90, אואזיס היו הלהקה הכי גדולה ביקום. ההשוואות לביטלס עפו לאוויר כל שני וחמישי והאחים גאלאגר מילאו אייטמים בראש 1 ומעריב לנוער בלי הפסקה. אלבום הבכורה של הלהקה, Definitely Maybey, אמנם הפך אותם לכוכבים בבריטניה, אבל רק באלבומם השני, (What's the Story (Morning Glory, הם הפכו לסנסציה גלובלית, בעיקר בזכות Wonderwall- להיט הענק שלהם מתוך האלבום. כמובן שגם בישראל ההצלחה של אואזיס ו- Wonderwall הייתה ענקית, ולכן מעטים האנשים שלא החזיקו בביתם עותק של האלבום. שהאמת? הוא לגמרי מעולה!

Nirvana- Nevermind

מהפכת הגראנג' לא פסחה על ישראל. לא משנה בני כמה הייתם כשקורט קוביין החזיר את הצבע ללחיים של כל חובב רוק ממוצע, אין מצב שלא החזקתם עותק של Nevermind בבית. Smells Like Teen Spirit שהתנגן כל שנייה ב-MTV הפך להמנון הרוק הרשמי של העשור ואת האלבום השני של נירוונה לאחד המצליחים בעשור והנמכרים ביותר גם בישראל. למתעקשים, כן, גם Ten של פרל ג'אם כיכב יפה בישראל, אבל לא כמו Nevermind.

Cranberries- No Need to Argue

לא משנה כמה ניסית להתחמק מזה, צעקות ה"זומבי" הלא ברורות של דלורס אובריין בקעו מעשרות חדרים של נערים ונערות חובבי רוק בישראל. לרגע אחד בהיסטוריה היה נדמה שהקרנבריז עוד עשויים לדגדג את U2 בקרב על התואר הלהקה האירית הגדולה בעולם. זה כאמור לא קרה, אבל עשרות ישראלים נותרו נאמנים לקרנבריז והותירו אותם די אהובים במחוזותינו גם כיום. בכל מקרה, אני זוכר בצורה מאוד ברורה, שאין הרבה בתים שביקרתי בהם בשנות התשעים שלא התהדרו באלבום הזה.

פסקולי הסרטים "שומר הראש"/"אישה יפה"

מכירות האלבומים בניינטיז לא פסחו על תעשיית הקולנוע וכל סרט שכיבד את עצמו התהדר בפסקול עם מיטב אמני התקופה. זו הייתה שעתם המאוד יפה של הפסקולים ושניים מהם הפכו לבני בית כמעט בכל סלון בישראל. מדובר כמובן בפסקולים ללהיטי הניינטיז "אישה יפה" עם המגה להיט של רוקסט It Must Have Been Love הצ'יזי אך האפקטיבי, וזה של "שומר הראש" עם הקאבר המעיק של ויטני יוסטון ז"ל לקלסיקה I Will Always You. אגב, גם הפסקול ל"מלך האריות" של דיסני לא היה מחזה נדיר (בלשון המעטה) בשנות התשעים בישראל.

Fugees- The Score

הרבה לפני שוייקליף ז'אן ולורן היל איבדו את זה, הם חברו לראפר, פארז, (בן דודו של ז'אן) ויחד שחררו את אחד מאלבומי ההיפ הופ (אר נ' בי אם אתם ממש מתעקשים) המשפיעים בהיסטוריה ובניינטיז בפרט. באופן מפתיע, דווקא בארה"ב הם לא היו הצלחה מיידית אבל בישראל ובאירופה זו הייתה אהבה ממבט ראשון. אני נשבע לכם ש- Ready or Not, הלהיט הענק של The Score התנגן לפחות פעם בשעה ב-MTV, מה שהכניס את ההיפ הופ מהדלת הראשית כמעט לכל בית בישראל.

REM- Automatic For the People

שנה בלבד אחרי ששחררו את Out of Time ואת המגה להיט ההיסטרי מתוכו, Losing My Religion, מייקל סטייפ וחבריו לא הורידו את הרגל מהגז ושחררו את אחד האלבומים שהגדירו את הניינטיז והגיעו לכל מתבגר ישראלי. שורת להיטים חורכת מצעדים כמו Man on the Moon, Drive, The Sidewinder Sleeps Tonite, ומעל כולם, Everybody Hurts, הבטיחו לאר.אי.אם שהות ניצחית בפנתאון הישראלי ושידור אינסופי בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ.

עשו לנו לייק בפייסבוק!

אלבומים שהיו בכל בית בשנות ה-90

10 שירים לסוף הקיץ ותחילת החורף

שלפו את הפך מהארון ותכינו את הצעיפים, הסתיו כבר פה! אז רגע לפני שהקיץ נגמר, קבלו את עשרה שירי מעבר, שירים לסוף קיץ ותחילת החורף שיעשו לכם קצת יותר חמים ונעים בלב.

The Doors- Summers Almost Gone .10

"איפה נהיה כשהקיץ יגמר…?"

הקטע הנהדר הזה הוא ללא ספק אחד השירים היותר נוגעים של מוריסון. העבודה שריי מנזרק עושה על הקלידים כאן פשוט שואבת אותך פנימה אל תוך עולמם הסהרורי של 'הדלתות', כשגם הסולואים העדינים והכל כך יפים של רובי קריגר מכים בבטן וגורמים לך להבין שמבלי ששמת לב שהחורף כבר כאן. לכל אלו תוסיפו את קולו המהפנט של מוריסון והרי לכם שיר שיפתח לכם העונה הקרה של השנה עם קצת חום בלב.

Placebo- Summer's Gone .9

"תשיר לאהובך כמו דם מאבן, שיר לאהובך שמחכה בבית…"

'פלסיבו' תמיד היו עוף מוזר בנוף המוזיקלי, הרבה בזכות סולנה וכותב השירים המרכזי שלה, בריאן מולוקו ואישיותו הטווסית אך גם האניגמטית. השיר הזה מגיע מתוך האלבום הכי טוב שמולוקו כתב בחייו, Without you I'm Nothing, המציג את הלהקה בשיא יצירתה. הקטע הנוכחי נפתח בפריטת גיטרה מהירה אך עדינה כשלאחריה מצטרפים התופים, קולו המתבכיין (אבל בקטע טוב) של מולוקו ובהמשך גם צלילים עמומים מרוחקים המשרים תחושה של געגוע, כמיהה ונוסטלגיה לימים חמים יותר.

The Mamas And The Papas- California Dreaming .8

"כל העלים חומים, והשמיים אפורים…."

שיר המתאר את הסתיו בסן פרנסיסקו. אתה הולך ברחוב, השמיים אפורים, העלים נושרים וקר בחוץ. אין מצב שתתבלבלו ותשכחו ללבוש סוודר. קלאסיקה חורפית שנשמעת נהדר גם אחרי כל השנים הללו.

Travis- Why Does It Always Rain On Me? .7

"ימי שמש, לאן נעלמתם…"

אם אתם חושבים ש'טראוויס' משעממים או שפרן הילי (הסולן) בכיין, אז אולי תסכימו שלשיר הזה מגיע להכנס לרשימה רק משום שהוא נכתב ב….. אילת. כן כן קראתם נכון. אילת, עיר הערסים והללא מע"מ. ע"פ הסיפור, הילי הגיע לישראל לחופשה הישר מגלזגו הגשומה ובצירוף מקרים נדיר עם הגעתו לאילת, נפתחו ענני השמיים והמטירו עליו גשמי ברכה. אחרי שהוא הבין עד כמה גשם באילת זה לא דבר מובן מאליו, קיבל הילי מוזה והחליט לכתוב את השיר משום שהרגיש כי לכל מקום שהוא הולך הגשם רודף אחריו. ביננו? מי מאיתנו אף פעם לא הרגיש ככה?

Nat King Cole- Autumn Leaves. 6

"העלים הנושרים נסחפים ליד חלוני, עלים אדומים זהובים של סתיו…"

הקלאסיקה הזאת, שהפכה ברבות השנים לסטנדרט ג'אז מפורסם, הוקלטה ע"י אינספור אמנים כאשר הגרסה שנבחרה כאן היא, כנראה המפורסמת ביותר. באמת שאין צורך להכביר במילים אודות השיר הקסום הזה. פשוט לשים אותו ברקע ולהיכנס מתחת לפוך.

באנר מועדון תרבות

Green day- Wake Me Up When September Ends .5

"הקיץ הגיע וחלף, התמימות לעולם לא תישאר…."

שיר מתגייסי ספטמבר האולטימטיבי. הקטע הזה הגיח לעולם מתוך האלבום זוכה הגראמי של 'גרין דיי', American Idiot, שהעמיד אותם לראשונה במקום זר: להקה רצינית. הקטע הזה מסמל את שיא התהליך שעברה הלהקה מנושאת דגל הפאנק-פופ הילדותי, לכזאת המסוגלת לשחרר  גם שירים ואלבומים בעלי אופי רציני הרבה יותר. בכל אופן, אם לא ידעתם, אז תחילתו הרשמית של הסתיו היא ב-23 בספטמבר. רק בגלל כך מגיע לשיר להכנס לרשימה.

R.E.M- Nightswimming. 4

"ספטמבר מגיע בקרוב…."

אחד השירים הקסומים ביותר של REM. בלדה מצוינת שהמוטיב המוזיקלי הראשי בה הוא הפסנתר המלווה בשלל כלי מיתר מרגשים. מייקל סטייפ כתב את השיר בהשראת חוויות הילדות שלו ובו הוא מתאר סופה של תקופה, הסתכלות אחורה אל התמונות, הזיכרונות והגעגועים לימי התום הצעירים של פעם. שיר שמעביר את תחושת סוף הקיץ בצורה האותנטית ביותר שאפשר. קלאסיקה.

Counting crows- A Long December .3

"דצמבר ארוך ויש סיבות להאמין, שאולי השנה הזאת תהיה טובה יותר מקודמתה…"

אל תתנו לשורה האופטימית הזאת להטעות אתכם כי מדובר כאן באחד השירים העצובים של אחת הלהקות העצבות ביותר שאי פעם עשתה מוזיקה. בכל זאת אנחנו מדברים כאן על הרכב שהסולן שלו כתב על עצמו שהוא "מלך הגשם". ועם זאת ל"עורבים" תמיד היה את הקסם להפוך את החורף לחמים ולמשהו שמתגעגעים אליו בחודשי הקיץ.

השיר הזה סוגר את האלבום Recovering The Satellites משנת 1995 שהוקלט לאחר התמוטטות העצבים של סולן הלהקה, אדם דוריץ, ומתאר את כל רגעי המשבר הכי אישיים וכמוסים שלו. חוץ מזה השיר הזה מקבל עוד נקודות על כך שקורקטני קוקס (חברתו של דוריץ באותם ימים) מופיעה בקליפ שלו. שיר סתווי של להקה שהיא כולה חורף.

The Cure- The Last Day Of Summer .2

"ביום האחרון של הקיץ מעולם לא הרגשתי כל כך קר…."

הבלדה העצובה הזאת היא פרי עטו של האיש והדיכאון רוברט סמית' ותוכלו למצוא אותה באלבום (הלגמרי אנדרייטד) Bloodflowers מ- 2000. מספיקה האזנה אחת לשיר בשביל לצלול אל תוך העצב של סמית' ולדמיין את עצמכם עומדים על צוק ומסתכלים על הנוף המעונן עת הרוח הקרירה מלטפת את הגוף ומזכירה לכם שהנה תם לו הקיץ והחורף ממש מעבר לפינה. קולו המרטיט של סמית' נשבר כאן על מצע גיטרות אקוסטיות וקצב תופים איטי וחודר המהדהד אל תוך החדרים הכי סמויים בנשמה. שיר חורף מושלם של הקיור ורוברט סמית', האיש שאם העצב היה לובש צורה הוא בטוח היה נראה כמוהו.

A-ha- Summer Moved On .1

"עונות לא יכולות להישאר לנצח…"

מה זה? שיר פופ רחמנא ליצלן? א-הא? הם עוד קיימים? אז כן, כן ו…. מסתבר שכן. איך שלא תסובבו את זה מדובר בשיר סוף הקיץ ותחילת החורף האולטימטיבי. להקת א-הא בקאמבק מפואר עם השיר הזה שיצא בשנת 2000 מתוך האלבום Minor Earth Major Sky שכבש את המצעדים בכל רחבי אירופה. השיר מתחיל בנגיעות גיטרה קלאסית עם כלי מיתר ברקע ונמשך עם קולו המיוחד (והמדהים אפילו אפשר לומר) של מורטון הרקט, סולן הלהקה שבשיר הזה אף מחזיק בשיא גינס על שירת תו יחיד לאורך הכי הרבה זמן בשיר פופ, 20.2 שניות. לא מגיע לו על זה לפחות לייק?

היו קרובים להיכנס:

Guns n' roses- November rain
Red hot chili peppers- The zephyr song
Neil Young- Harvest Moon
U2- October

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את הזאניים
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם
10 אלבומים שהיו בכל בית בישראל בשנות ה-90
10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
thecure
באנר מועדון תרבות