"רבים רואים באייטיז עשור שיש לדלג עליו"- ראיון עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר "רעשים בלתי ידועים".

כשרק השתחררתי מצה"ל, לא ראיתי את עצמי טס לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח. לא התכוונתי גם להתחיל לעבוד או לחפש לעצמי קריירה. ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולעשות – מוזיקה.

וכך פחות מחודשיים אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה, 'רימון'. הייתי בטוח שהשאיפה שלי היא לעמוד על במות, להקים להקה ולכבוש את העולם. אבל כמו שמהרתי להגשים את החלום הגדול שלי, באותה מהירות גם התברר לי שכל העניין הזה של להיות בפרונט זה פחות אני. למעשה זה אפילו פחות עניין אותי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מהר מאוד מצאתי את עצמי מבולבל עד שנקלעתי לקורס של ארי קטורזה על ההיסטוריה של השיר הישראלי כחלק מהלימודים ב'רימון'. 

פתאום דיונים מעמיקים על מיקומה של המוזיקה בתרבות ריתקו אותי יותר מלנגן אותה. זה התחבר לי מעולה עם התחביב שלי לחפור על כל מה שקשור להיסטוריה של המוזיקה וגרם לי להבין שהתשוקה האמיתית שלי לא נמצאת על הבמה אלא מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בהקשרים החברתיים, התרבותיים והסוציולוגיים שלה. 

ההבנה הזאת עזרה לי לממש את עצמי ובהמשך כתבתי ב- MAKO מוזיקה, כתבתי את הסמינרים והתזה שלי בנושא מוזיקה פופולרית, אני מרצה על מוזיקה פופולרית באקדמיה וכמובן יש לי את הבלוג הזה. אבל כל זה לא היה קורה בלי ארי קטורזה.

אז מעבר לעובדה שהפוסט הזה הוא סגירת מעגל אישיתי עבורי, הוא גם בא לספר לכם על ספר חדש ונפלא בעריכתו של קטורזה בשם "רעשים בלתי ידועים" הסוקר את תרבות הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב על התפר שבין שנות השבעים לשמונים.

הנה ראיון שערכתי עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר.

רעשים בלתי ידועים

ארי, כתבת רבות על ההיסטוריה של הרוקנ'רול. איך הגיע הרעיון לערוך ספר שנוגע בנקודה ספציפית בהיסטוריה של המוזיקה שנותרה מעט בערפל?

ב-2014 יצא הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" בעריכתי בהוצאת רסלינג, אז נוצר הקשר ביני לבין ההוצאה וחשבנו כיצד לבנות את ספריית המוזיקה שלהם. הייתה אז תחושה שלפחות האייטיז טרם זכו להתייחסות ראויה.

האמת היא שהרעיון הגיע מד"ר יצחק בנימיני, אחד משני העורכים הראשיים ברסלינג ובעידודו של העורך הראשי השני, עידן צבעוני. בנימיני היה בעצמו נער פאנק או ניו ווייב, כפי שהוא מספר במאמר שכתב לספר, "אוטוביוגרפיות מוזיקליות". המוזיקה עזרה לו בשלבים שונים של ההתבגרות שלו ולכן הוא חשב שזה יהיה מעניין. אני והוא באמת מאותו דור, אבל אני הייתי נער חובב רוק שסולד מלהקות סינת' פופ,  שהיו אז, בעיני, האויב.

בכל אופן, חשבתי שיהיה מעניין לעסוק במוזיקה של התקופה הזו משלל סיבות: העניין הטכנולוגי ומה שנתפס כדימוי של כניעת האדם למכונה. התפר הזה שבין רגישויות מודרניות ופוסט-מודרניות, הווידאו קליפים, הסרטים, המיתולוגיה של הפאנק והניו ווייב בישראל ועוד.

בניגוד לספר על הסיקסטיז, למשל, רוב הכותבים חוו את התקופה בעצמם. דווקא בארץ הייתה המון עיתונות על התקופה, כי היא הסתנכרנה עם תחילתו של עידן המקומונים, אבל בקושי נכתב על זה באקדמיה. היה חשוב להאיר היבטים שונים של התקופה.

הספר כאמור מטיל זרקור על ז'אנרים, בעיקר הפוסט פאנק והניו וייב, שעושה רושם שלא זכו לכבוד המגיע להם. מדוע אתה חושב שזה המצב?

ראשית, ההיסטוריוגרפיה של הרוק שמה דגש על הסיקסטיז והסבנטיז, כך שרוב המחקר התרכז בכל מה שהתחולל בעשורים הללו. הקנון של הרוק נבנה מתוך נקודת המבט הזו של הקבלות בין אמנות מודרנית לאמני רוק. במובן זה, גם לפאנק ניתן כבוד רב בהיסטוריה של הרוק, כתגובת נגד לסיאוב שלו בשנות ה-70.

השוני במחקר ובספר זה היה בשילוב של הפאנק עם הפוסט פאנק והניו וייב כחטיבה אחת. בשני העשורים האחרונים, התפרסמו יותר ספרים על התקופה, ומעל כולם ספריו של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון ריינולדס, שניסה למקד את תשומת הלב בשנים הללו.

התפיסה שלו לא הייתה רק שהיא לא נותחה כראוי, אלא שהשנים 1976-1984 הן מהתקופות הכי חשובות בתולדות הרוק. לפי התפיסה שלו, העשייה כה רבה ומהפכנית עד שהוא מוצא שם לא פחות מהפכנות מבשנות ה-60.

בספר שלי "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20" ניסיתי לכלול את מה שחשוב בפוסט פאנק, אבל אי אפשר היה להרחיב שם יותר מדי, גם ככה זה הגיע לממדים גדולים (450 עמודים). הספר הזה מאפשר להתייחס לתקופה שרבים רואים כלא ראויה מספיק. בל נשכח שסטודנטים רבים למוזיקה רואים בשנות ה-80 כעשור שצריך לדלג עליו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אז מה היה כל כך ייחודי בתקופה ובאמנים הללו?

אני חושב שהשילוב של הפאנק כתגובה חברתית לכלכלה ולשלל המשברונים הפוליטיים בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70, יחד עם ההשפעות של תנועות אנרכיסטיות ישנות יותר כגון "הסיטאציוניסט הבינלאומי", יצרו את אחד הרגעים הכי מעניינים בתולדות הרוק.

אבל היו מחאות חברתיות מוזיקליות גם לפני כן.

היו מחאות מסוגים שונים לפני כן, בטח באמריקה של הסיקסטיז, אבל הפאנק תקף לא רק את המלכה, אלא את הממסד של הרוק עצמו. למעשה הוא היה ז'אנר של גיטרות וזעקה כדי לתקוף מוזיקה של גיטרות וזעקות שנראו מנומסות מדי בתירוץ שהאמנים הוותיקים מכרו את עצמם לתעשיית הבידור.

הטענה שלו הייתה שלא נותר כלום מאותה תרבות לכאורה חשובה ששמה רוק. הוא יצר סוג של דה מיסטיפיקציה של תרבות הרוק, זה הפך את זה למאוד מעניין, אם לא מוזיקלית (ואני חושב שהמוזיקה הייתה נהדרת), אז באטיטיוד.

הפוסט פאנק והניו-ווייב הקצינו את האנטי רוקיות שלהם דרך השימוש בסינתיסייזרים וסמפלרים – הם לא היו מעוניינים להמשיך את צ'ק ברי או את הבלוז. הם רצו משהו חדש לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב על הפאנק כעל פצצת מימן שנחתה על המוזיקה, לאחריה היו אמנים שחיפשו להמציא את הגלגל מחדש.

ניל טננט, סולן הפט שופ בויז, אמר פעם ש"הפאנק היה הז'אנר הראשון במוזיקה הפופולרית שהגיע עם אידיאולוגיה. הניאו רומנטיים צמחו מתוך האתוס הזה והמשיכו אותו". גם בספר שלך אתה מציין את ההשפעה הרבה שהיו לפאנקיסטים על אמני הניו וייב האלקטרוניים. כיצד זה בא לידי ביטוי?

הסינת' פופ בפרט, והניו-ווייב בכלל, המשיכו את הקו האנטי רוקי, לכאורה של הפאנק. אולם בעוד הפאנק עשה זאת עם בס-גיטרה-תופים, הסינת' או אלקטרו פופ עשו זאת עם מכונות. התחושה שהם ניסו להעביר היא שכל מה שהאדם עושה, המכונה יכולה לעשות טוב יותר. למה צריך מתופף באולפן, יש לנו מכונות תופים שיעשו זאת יותר מדויק ויותר זול.

את הבסיסט והגיטריסט יחליפו הסינטים והסמפלרים. העולם של הסיקסטיז והסבנטיז נראה להם כעולם ישן ונעלם ובקושי הייתה להם נוסטלגיה אליו.  היום יש יותר נוסטלגיה לסיקסטיז מאשר בשנת 1981, למשל.

איזה שרידים מהתקופה הזאת אפשר למצוא במוזיקה של ימינו?

זה נמצא בכל מקום, בין אם מדובר בגישת הפאנק של הארקטיק מאנקיז או השילוב בין פסיכדליה ופאנק של קייג' דה אלפנט, וזה בטח נמצא בכל האלקטרוניקה שמונצחת בשירי פופ של ימינו. אפילו השילוב של פאנק ורגאיי שנולד באותה תקופה הפך לחלק בלתי מובטל מהמוזיקה הפופולרית של ימינו.

מה שמאוד חסר לי במוזיקה של ימינו זה דווקא הקול  המחאתי שמאחד אנשים תחת צליל אחד. אפילו בהיפ הופ של  שלוש השנים האחרונות בקושי היה מקום לשיח פוליטי-חברתי. ויש כל כך הרבה דברים שאפשר לצאת נגדם, עם כל הנאו-פאשיזם בתחפושת של סמכותיות שלטונית שמתפשטת בעולם כמו מגפה, ולא זו לא הקורונה.

אנחנו בעידן בו הדמוקרטיות נמצאות תחת מתקפה, הגלובליזציה נמצאת תחת מתקפה, ההנהגה של העולם בכאוס, וכמעט אין אמן שמשמיע קול על משהו מזה ובאופן מעניין ומרגש.

בתחושה שלי הרבה אנשים נוטים לזלזל בסאונד של שנות ה- 80. אתה שותף לתחושה הזאת? למה לדעתך זה עדיין קיים?

אין ספק שהסטריאוטיפ של הסאונד של שנות ה-80 ידוע לשמצה. בגלל כל מיני דברים, מעל כולם זה השימוש האובססיבי במכונות ובצורה עילגת-משהו והעובדה שלכאורה אנשים הפסיקו לנגן; אבל גם סאונד התופים של פיל קולינס (הגייטד ריברב) הפך למושמץ.

היה משהו באייטיז שהיה ציני ותמים כאחד: ב- 1978 אולפנים קיבלו את קונסולת ה-SSL שהייתה – ועדיין נותרה – המכשיר המתקדם בעולם לבישול סאונד (מיקס). אז מפיקים וטכנאים רצו להשיג את הכי גדול, הכי מדויק, הכי מהודהד, הכי נקי – וכל זה יצר מפלצת.

עם זאת, צריך להגדיר מה הסאונד של האייטיז? ההפקות של טרבור הורן, אפילו עם סינקלויירים נשמעות פנטסטיות עד מעניינות. הקיור והסמיתס נשמעים נצחיים. חלק גדול מהנאו רומנטיקנים נשמעים מעולה, גם כיום. "Dare" של דה היומן ליג נשמע מטריף במינמליזם שלו. ואגב, טכנאים ממשיכים להשתמש בטכניקת הגייטד ריברב, רק באופן מתון יותר. אז כן, יש דברים מזעזעים בסאונד של האייטיז, אבל גם המון דברים מעולים.

איזה להקות ואמנים אתה הכי אוהב מכל אלה שציינת בספר?

הייתי משוגע על הסקס פיסטולס מהרגע שהאזנתי להם לראשונה, ואני עדיין מאוד מחזיק מהסינגלים שלהם. למדתי לאהוב את אלבום הבכורה של הקלאש שהיה נראה לי חיוור בהשוואה לפיסטולס. ג'וי דיוויז'ן נותרו להקה מעולה, למרות שאין במוזיקה שלהם את העושר שאני אוהב למצוא בביטלס, למשל.

תמיד הייתה לי חיבה לנאו רומנטיקנים, כן גם לדוראן דוראן שכל הבנות בכיתה אהבו לאהוב.  זה היה הסאונד שלי ושל החברים שלנו בשנות ההתבגרות, גם אם הייתי יותר מחובר לדיוויד בואי, למשל, ולא של "לטס דאנס", אלא של זיגי.

יש כל מיני להקות פוסט פאנק פוליטיות כמו גאנג אוף פור, שהתחלתי מאוד להחזיק מהם. אני מאוד – אבל מאוד – אוהב את מה שטרבור הורן, בין אם זה YES, ובין אם זה הפט שופ בויז, ובין אם זה ABC. שלא לדבר על "ווידאו קילד דה רדיו סטאר" שלו בבאגלז.
הייתי אומר שבתור נער שגדל באייטיז, למדתי יותר לאהוב אותם דרך הספר.

ד"ר ארי קטורזה, הוא מוזיקאי, היסטוריון וחוקר תרבות; מלמד ברימון (בית הספר למוזיקה), הקריה אקדמית אונו והמרכז הבינתחומי הרצלייה. בין ספריו: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20"  (רימון 2012), "פינק פלויד – להפיל את החומה" (עורך, רסלינג 2014), "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית" (רסלינג 2017), Come Together: Rock 'N' Roll, Liberalism, Mass Bohemianism and the Sixties (2020).

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ארי קטורזה- רעשים בלתי ידועים

באנר מועדון תרבות

להתבגר בכבוד: הסטרוקס- The New Abnormal ביקורת אלבום

עשרים שנה אחרי, חמשת הנערים החרמנים, החצופים והבועטים מימי ?Is This It כבר נשואים עם ילדים, אבל הם עדיין עושים מוזיקה מעולה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

לפני כמה שבועות התראיין מאט הלדרס, מתופף הארקטיק מאנקיז ל- Viral TED Talks והטיל מיני פצצה כשהצהיר ש"לנגן שירים ישנים של הלהקה מרגיש לו כמו קריוקי".

הלדרס המשיך והוסיף שזה מרגיש לו "לא כנה" לנגן את השירים האלה כיום וראוי ש"ישאירו אותם כפי שהם".

האמירה המאוד מעניינת הזאת של הלדרס מעלה לדיון את המתח הבלתי נגמר בין תחילת קריירה של להקה והצליל הראשוני שלה לבין הצורך הבלתי נמנע שלה להשתנות ולהתפתח. את האופן בו אנחנו רוצים שהלהקות שלנו ישמעו אל מול האמת האומנותית שלהם שממשיכה להשתנות ולהתפתח.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כשהסטרוקס שחררו ב- 2001 את אלבום הבכורה שלהם, Is This It, הם הרעידו את אמות הסיפים של עולם המוזיקה עם יצירת רוקנ'רול חד פעמית שתעמיד את כל מה שהלהקה תוציא אחריה בצילה של אותה יצירה מונומנטלית.

בהרבה מובנים, Is This it הוא הברכה של הסטרוקס אבל גם הקללה שלהם משום שכל אלבום שהם הוציאו מאז הושווה בעל כורחו אוטומטית לאותה יצירה תוך הטחת ביקורת מעצבנת בסגנון של: "למה הוא לא Is this it?".

הבעיה היא שאת אותו אלבום אדיר שיצא כבר לפני 20 שנה (פאק איך הזמן עובר) אי אפשר לכתוב שוב. את אותו צליל נערי, חרמני, חצוף ובועט שיצרו חמישה נערים בתחילת שנות העשרים לחייהם בלתי ניתן לשחזור כשאותם נערים הם כבר נשואים/גרושים/אבות ובעיקר כשהם מבוססים.

בנוסף לכך לכל יוצר אמיתי יש את הדחף לגוון, לנסות, להתנסות ולא להישאר סטטי ולכן כל השוואה של אלבומי הסטרוקס ל- Is this it, לא רק שאינה פיירית, היא אינה נכונה בבסיסה.

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

"לאן נעלמו הלהקות משנות השמונים?"

כאמור הרבה מים זרמו בנהר מאז אלבומם הראשון והמופתי של הסטרוקס. חברי הלהקה הספיקו להסתכסך, להשלים, לשחרר אלבומי סולו, להשתתף באינספור פרויקטים צדדיים, להתקמבק ועכשיו, הם חוזרים עם האלבום השישי שלהם והראשון אחרי לא פחות משבע שנים תמימות: The New Abnormal.

לצורך ה"קאמבק" (איזה מילה נוראית) הצטיידו החמישה בלא אחר מאשר מפיק העל, ריק רובין,(קזבלנקס אפילו נצפה באולפן שלו בסרט הדוקומנטרי "שנגרלי-לה" מהשנה שעברה).

כמו שעשה עבור רבים וטובים אחרים, רובין הצליח בגדול להפיק מחמשת החברים את המיטב האלבום החדש נשמע מעניין, לא מתנצל ומגובש מאי פעם.

רובין הצליח לשלב בצורה מיטבית את הסאונד המוכר של הלהקה (Bad Decisions לדוגמה) יחד עם ההתנסויות האלקטרוניות והמאוד אייטיזיות של קזבלנקס (Brooklyn Bridge to Chorus לדוגמה) וליצור יחד תמהיל נפלא של מוזיקה שהיא מצד אחד נוסטלגית ומצד שני מתקדמת.

"המבוגרים מדברים"

מעבר לעובדה שהשיר שפותח את האלבום, The Adults Are Talking, הוא שיר מעולה בפני עצמו שנכנס בקלות לפנתיאון של הלהקה, הוא גם הצהרה על כך שימי ההדוניזם והשובבות הנערית של חברי ההרכב כבר חלפו.

"אותו חרא, חיים אחרים" שר קזבלנקס בשיר האהבה המורכב הזה שמקבל משמעות כפולה גם לאור הגירושים שלו מאישתו, ג'ולייט ג'וזלין.

אבל The Adults Are Talking רחוק מלהיות הקטע המרשים היחידי באלבום. מיד אחריו מגיעים Selfless הנוגע, Brooklyn Bridge to Chorus האייטיזי בטירוף ו- Bad Decisions הנפלא שמזכיר בכוונה או שלא את בילי איידול שאפילו קיבל קרדיט על כך.

בכלל הרושם הוא שאחרי המריבות והאיבה הסטרוקס פשוט חזרו ליהנות. חזרו ליהנות ממוזיקה כמו גם האחד מהשני.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אין באמת שירים חלשים באלבום הזה (Eternal Summer היה צריך להיות הרבה יותר טוב אבל מילא) ובכל זאת הקטעים הטובים ביותר בעיני הם At the Door האניגמטי משהו שיצא כסינגל הראשון. מדובר בקטע אלקטרוני, מרהיב ביופיו שמזכיר קצת את המוזיקה של קזבלנקס עם The Voidz.

גם הקליפ עוכר השלווה (בקטע טוב) שמלווה אותו הוא חובת צפייה. הקליפ מציג ילד ש"בורח" מביתו וממציאות חייו הקשה דרך פנטזיות ודימיונות שונים. הקליפ שבוים על ידי מייק בורקוף, מלא רפרנסים ומחוות לסדרות המצוירות של שנות ה- 80 כך שמי שגדל על "אולטרון" או "ניצי הכסף" כמוני, יתרגש אפילו עוד יותר.

את האלבום סוגר, Ode to the Mets, מהקטעים הנפלאים והמרגשים ביותר אי פעם של הסטרוקס. "השקט שאת שומעת הופך לשאגה מבישה, כואבת ומחרישת אוזניים" זועק קזבלנקס בסופו של השיר והלב לא יכול שלא להתפרק לחתיכות. השיר הזה, שמגיע לאורך של כמעט 6 דקות הוא מהיפים והקסומים ביותר ברפרטואר של הלהקה. 

הסטרוקס לא יכלו לחשוב על טייטל מדויק יותר מאשר "הא-נורמליות החדשה". בימים בהם כולנו ספונים בבית בגלל מגפה, מטורלל יושב בבית הלבן ומירי רגב עדיין שרת התרבות, הטירוף הפך למיינסטרים ואלבום חדש של הסטרוקס הוא בדיוק מה שהיינו צריכים.

The New Abnormal הוא לא האלבום הטוב ביותר של הסטרוקס, יש לו את החולשות שלו, אבל מבחינתי עצם העובדה שהלהקה הזאת ממשיכה לפעול וליצור מוזיקה נפלאה גם 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה היא מנחמת. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

STROKESבאנר מועדון תרבות

עוד לבנה בחומה: 40 שנה ל"חומה" של פינק פלויד

40 שנה אחרי שיצאה, "החומה" של פינק פלויד ממשיכה לעמוד בגאון כיצירה מהפנטת, מרגשת, עמוקה ואמיצה שחורכת את מבחן הזמן ונשמעת אקטואלית היום לפחות כפי שנשמעה אז. אל תאמינו להייטרים.

ציון המועדון: ★★★★★

ב- 2010 או 2011, באמת שאני כבר לא זוכר, סיימתי את לימודי התואר הראשון שלי בתקשורת במכללת ספיר. במסגרת הלימודים שידרתי ברדיו של המכללה (רדיו 'קול הנגב') כאשר את התוכניות האחרונות שלי בתחנה החלטתי להקדיש לדירוג האלבומים הגדולים ביותר כל הזמנים. הדירוג נעשה על פי ההשפעה ההיסטורית של האלבומים האימפקט שלהם וכמובן על פי טעמי האישי.

עוד לפני שהתחלתי למקם את האלבומים על הסקאלה, לא היה בליבי ספק בקשר למקום הראשון, הוא שייך ל- The Wall של פינק פלויד. היום אין מצב שהייתי בוחר באלבום הזה כ"גדול ביותר בכל הזמנים" שלי, בכל זאת החיים נוזליים ודינמיים, ועם זאת, להשפעה, לעצמה וליופי האינסופיים שטמון בו אין טעם לנסות להתכחש גם כיום.

"אמא האם עלי לבנות חומה…?"

The Wall יצא ב- 1979, כשש שנים לפני שנולדתי ועדיין זה אחד האלבומים שליוו אותי אולי הכי הרבה במהלך חיי. לא אגזים אם אומר שמדובר ביצירה שפשוט לימדה אותי מה זאת מוזיקה. 

אני זוכר את עצמי כילד קטן שאחיו הגדול מסביר לו את עלילת האלבום. זוכר איך צפיתי לראשונה בסרט ותהיתי לאן לעזאזל נעלם Hey You. גם כשהתבגרתי החדר שלי היו מעוטר בפוסטרים של האלבום כשהסולו של Comfortably Numb היה זה גרם לי להרים גיטרה לראשונה בחיי. בקיצור, הבנתם שאני קשור לאלבום הזה ממש חזק.

היום אני כבר פחות מאזין לו. לא בגלל הדושיות של ווטרס, אלא אני מניח שזה פשוט בגלל שהשתניתי וחברים חדשים נכנסו לחיי. חברים כמו ג'סטין ורנון, מאט ברנינגר, ג'וליאן קזבלנקס, אלכס טרנר ואחרים. ועם זאת לעד אשמור לחומה חסד נעורים ולא רק בגלל שגדלתי עליו, אלא בגלל שהוא פאקינג בן זונה של אלבום.

"יש לי פסנתר כנף שמוציא את שאריות האנושיות ממני…"

בשנים האחרונות יש אופנה חדשה – לטעון שפינק פלויד הם אוברייטד. אז למרות שאני רואה בעצמי לעיתים קרובות כסוג של רפורמיסט, אני לא יכול לומר על פינק פלויד שהם אוברייטד. פומפוזיים? כן. נפוחים מחשיבות עצמית? לגמרי. מגלומניים? חד משמעית, אבל אוברייטד? לא הייתי ממהר לקבוע זאת.

עוד מראשית הקריירה שלהם, פינק פלויד פרצו את גבולות המוזיקה כפי שהכרנו אותה כשאימצו את הרוק הפסיכדלי, חתכו לרוק המתקדם, כתבו פואמות מופרעות באיכותן ויצרו שירים ניצחיים.

אפשר לומר הרבה דברים על פינק פלויד, אבל אני לא מכיר הרבה להקות בהיסטוריה שתוך 6 שנים שיחררו אלבומים שמתקרבים לאיכות של: Dark Side of the Moon, Wish You Were Here, Animals ו- The Wall. 

לכל אלבום יש את הסאונד שלו, את הסיפור שלו ואת האיכותיות השונות שלו שמבדילות אותו מאחיו ועדיין הופכות אותו ליצירה פנומנלית שחורכת בקלות את מבחן הזמן. פשוט בלתי נתפס.

"ביחד נעמוד, לחוד ניפול…"

כש- Wish You Were Here חגג 40 כתבתי עליו שהוא האלבום האינטימי והאישי ביותר של הלהקה. במובן הזה The Wall מצליח לייצר תחושות אינטימיות חזקה עוד יותר אבל זאת מפני שבניגוד ל- Wish You Were Here שהוא אלבום של להקה, החומה הוא מאמץ אינדבידואלי של אדם אחד- רוג'ר ווטרס.

היצירה של ווטרס היא סמי ביוגרפית וסובבת סביב ילד שאיבד את אביו במלחמה, גדל תחת אימו המגוננת, סלד ממוריו הנוקשים בבית הספר שמעולם לא הבינו אותו, הפך לכוכב רוק ענק, סקס, סמים ו- BDS. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

את כלל החוויות הללו מטיב ווטרס לתאר בטקסטים נוגעים בשלמות ויוצאי דופן בכנותם. אפשר להגיד על האיש הזה כל כך הרבה דברים אבל הוא בן זונה מוכשר. רק מלקרוא את המילים של Nobody Home אני מסוגל לבכות.

גם בניגוד לאופרות רוק אחרות (צמד מילים שמעורר רתיעה וצליל נפיחה בעת ובעונה אחת) העלילה של החומה קוהרנטית, ברורה ומעל הכל פשוט אנושית.

בניגוד למשל ליצירת המורכבות של ג'נסיס, Gong או ELP וחברותיהן לז'אנר, אין כאן עולמות אחרים מפלצות וצלחות מעופפות, אלא סיפור כל כך אנושי שגם אם לא חוויתם אותו על בשרכם אפשר להזדהות איתו בקלות.

בסופו של יום ומעל הכל החומה הוא אלבום על בדידות, על ניכור ועל הנפש האנושית, כל הדברים שהופכים אלבום למאסטרפיס גם 40 שנה אחרי.

"אנחנו עוד ניפגש ביום בהיר אחד…"

אבל כל הטקסטים והחוויות הללו לא היו מגיעים לכל כך הרבה אוזניים אם הן לא היו עטופות במוזיקה מהפנטת ובהפקה כל כך מדוקדקת של בוב אזרין.

מעל כולם מצליח לזרוח כהרגלו דייויד גילמור שכל נגיעה שלו בגיטרה מהפנטת. בלעדיו ובלי שאר החברים, אני מתקשה לראות את ווטרס מצליח להשלים את המגנום אפוס שלו כפי רצה ו- The Pros and Cons of Hitch Hiking (שהביא בפני הלהקה יחד עם החומה ונתן להם לבחור בין השניים) היא הדוגמה המושלמת. 

בל נשכח שמי שאחראי על השיר הכי טוב באלבום, שלא לומר, אחד הגדולים בהיסטוריה, Comfortably Numb, הוא לא אחר מאשר דייויד גילמור שהלחין אותו (זה לא באמת היה פוסט על החומה מבלי שנזכיר את עובדת הטריווייה הזאת שכולם מכירים).

באנר מועדון תרבות

באחת ההופעות הראשונות של ארקטיק מאנקיז בטלוויזיה, אומר אלכס טרנר "אל תאמינו להייפ". אני אעוות את המשמעות המקורית של המשפט של טרנר ואפציר בכם שלא להאמין לדור המבקרים החדש שטוען כי פינק פלויד היא איננה אלא בלון מנופח והחומה הוא אינו אלא אלבום יומרני שלא לצורך. 

מעטות היצירות שגם 40 שנה לאחר שיצאו ממשיכות להישאר כל כך אקטואליות לא רק ברמת השיח והטקסטים אלא אפילו באייקוניות שלהן. מי לא מכיר את הפטישים מהסרט? את עטיפת האלבום? מי לא שמע לפחות פעם אחת בחייו את Another Break in the Wall? התשובה ברורה. 

גם 40 שנה אחרי, החומה היא יצירה אמיצה, מרגשת נדירה בעומקה וביופיה שאין כל ספק בליבי שגם הנכדים של הנכדים שלי ימשיכו ליהנות ממנה ללא כל שמץ נקיפות מצפון ולהרגיש שגם הם וחייהם היא רק עוד לבנה אחת בחומה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

TH WAL

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

ומפייר וויקנד- Father of the Bride ביקורת אלבום

6 שנים מאז ששיחררו את יצירת המופת שלהם, Modern Vampire of the City, חוזרים ומפייר וויקנד עם אלבום חדש שהיה שווה כל שניה של המתנה.

ציון המועדון: ★★★★☆

שנת 2013 הייתה גדושה בכל כך הרבה מוזיקה משובחת. דאפט פאנק הרקידו את העולם עם Random Access Memorries, האחיות לבית HAIM שיחררו את Days Are Gone המשובח, הנשיונל חרכו את העולם עם Trouble Will Find Me המתוסבך, ארקטיק מאנקיז התפוצצו עם AM וקיבלנו אלבומים חדשים מארקייד פייר, קניה ווסט, Chvrches ועוד. ראבק אפילו דייויד בואי חזר עם אלבום חדש אחרי שנים של שקט!

אבל בין כל האלבומים הללו, שחלקם כבר הספיקו הפכו לקלאסיקות מודרניות, מגזין המוזיקה החשוב בעולם, הרולינג סטון, בחר דווקא ב- Modern Vampire of the City, אלבומם השלישי של ומפייר וויקנד, לאלבום השנה. שלא תתבלבלו, זו לא הייתה בחירת רחמים או נימוסים. זו הייתה בחירה ראויה מאין כמוה באלבום חד פעמי וכמעט מושלם מתחילתו ועד סופו.

Modern Vampire in the City פרץ את הדרך של ומפייר וויקנד להמונים. אם עד אז התנדנדה הלהקה הניו-יורקית בהנהגתו של עזרא קניג (כן הוא יהודי) בין המיינסטרים לאלטרנטיב, אלבומה השלישי כבר היה יצירה שאי אפשר להתעלם ממנה משום צד של המיינסטרים.

באופן טבעי הציפיות מאלבומה החדש של הלהקה הרקיעו שחקים וכולם חיכו לשמוע לאיזה כיוונים מוזיקליים היא תלך. ועכשיו סוף סוף, אחרי 6 שנים, אפשר לגלות את האמת הפשוטה והיא, שהיה שווה לחכות כל רגע.

האלבום החדש והרביעי במספר של ומפייר וויקנד נקרא Father of the Bride והוא מכיל בתוכו כמעט שעה של חוויה מוזיקלית יוצאת דופן בהיקפה, במנעד המוזיקלי שבה ובאקלקטיות שלה.

אחת הסיבות למוזיקליות המתפרצת והיקף היצירה, אפשר לייחס לכמות האמנים המשתתפים בה. בניגוד לאלבומיה הקודמים של הלהקה, Father of the Bride מציג סוללת שיתופי פעולה מרשימה ביותר, בין היתר עם דניאל חיים (כפרה עליה!) מהאחיות HAIM, מארק רונסון, סטיב לייסי, DJ Dahi, BloodPop ועוד. קניג סיפר שהוא הושפע מקניה ווסט ורצה באלבום החדש להגדיל את הספקטרום המוזיקלי של ההרכב על ידי שיתופי פעולה עם מפיקים ומוזיקאים נוספים.

ואכן Father of the Bride הוא אלבום מאוד מגוון מוזיקלית. בבסיסו הוא עדיין האמריקנה הפול סיימונית, אבל יחד איתה אפשר לשמוע מנעד חדש של צלילים וז'אנרים כמו: R&B, סול, פופ ועוד…

באנר מועדון תרבות

הרבה פעמים הניסיון לפנות להמון ז'אנרים מוביל לאלבומים חצי אפויים אבל לא במקרה הזה. אלבומם הרביעי של ומפייר וויקנד הוא מופת של כתיבה, ביצוע ובעיקר של הפקה ברמות הכי גבוהות שיש. התחושה היא שעזרא קניג בילה את שש השנים האחרונות בלעבור תו תו ולרדת לפרטים הכי קטנים בשביל להוציא את היצירה הכי טובה שהוא יכול להוציא.

ההשקעה כאמור השתלמה ו- Father of the Bride נשמע פשוט נפלא. כמו טיול קסום באמריקה על מרחביה הגיאוגרפיים ופיתולי הזמן שלה (פלוס כמה גיחות אל מקומות אקזוטיים אחרים). האלבום הזה הוא פשוט חוויה מלאת נשמה ורגש.

כל זה לא מבטל את העובדה שאפשר היה לוותר על כמה קטעים ופילרים (2021, Rich Man, Sunflower) אבל כשמקבלים יצירה עם שירים כל כך יפים כמו: This Life, Hold You Now, Bambina, Married in a Gold Rush, My Mistake, Stranger ואחרים, קשה לבוא בתלונות.

מעל כולם עומדים Jerusalem, New York, Berlin, בלדת הפסנתר הנפלאה שסוגרת את האלבום ו- Harmony Hall, הסינגל הראשון שיצא מהאלבום, שהוא יפה עד כאב ומעורר קנאה לאור המוזיקליות המתפרצת ממנו. בעיני הוא מועמד רציני מאוד לתואר שיר השנה. 

אני עדיין חושב ש- Father of the Bride לא מגיע לפסגות של Modern Vampire of the City, אבל בכל זאת כל כך כיף לשמוע להקה שמתייחסת ברצינות למוזיקה שלה. להקה שתמיד מנסה לחדש ולהתחדש תוך שהיא דוחפת את גבולות המוזיקה שלה. האלבום הרביעי של ומפייר וויקנד מוכיח שהיא כאן בכדי להישאר ויש לה עוד הרבה מה לתת לנו. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

28589fe2-aa99-4ec4-b2b5-c3352c07ab52-GTY_1011247224

באנר מועדון תרבות

מותו של הרוק? על פשיטת הרגל של 'גיבסון'

חברת הגיטרות האלמותית, גיבסון, הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. האם הצרות הכלכליות של אחד מסממני הרוק המובהקים ביותר מסמל את מותו הקרב של הז'אנר?

אחרי שמועות רבות עכשיו זה רשמי. יצרנית הגיטרות האגדית, 'גיבסון' (Gibson), הגישה בקשה רשמית לפשיטת רגל. החברה שנוסדה ב- 1894 ומוצריה מזוהים עם נגני ענק כמו ג'ימי פייג', רנדי רודס, זאק ויילד, בוב מארלי, סלאש ועוד רבים וטובים אחרים, נמצאת בחובות של 500 מיליון דולר ומתקשה להתאושש.

בכלל שוק הגיטרות החשמליות נמצא במשבר עצום כאשר הכנסותיו ירדו מכמיליון וחצי דולר לשנה לכמיליון בלבד בעשור האחרון. למרות הנתון הזה גיבסון טוענת כי מה שסיבך אותה הן בעיקר השקעות בחטיבת החדשנות שפיתחה ועסקאות כמו רכישת חטיבת האודיו של 'פיליפס' ב- 2014.

גיבסון אמנם הודיעה כי הגיעה להסדר על 69% מחובותיה, מה שיאפשר לה להמשיך לפתח ולמכור את מוצרי הליבה שלה. אבל אי אפשר להתכחש לעובדה שאם חברה כל כך ותיקה, כל כך אייקונית ושכל כך מזוהה עם תרבות הרוק כמו ג'יבסון', נכנסת לקשיים, זו רק מראה למשבר שעובר על הז'אנר כולו.

"הרוק מת. רק הראפ חשוב".

אם לא נבהלתם עד עכשיו, בוודאי לא תשמחו לשמוע שעוד מותגי גיטרות הודיעו על קשיים. כך למשל דירוג האשראי של חברת 'גיטר סנטר' האמריקאית הורד בעקבות חוב של 1.6 כשגם יצרנית גיטרות אייקונית נוספת, 'פנדר' (Fender), הודיעה על קשיים.

אז נכון, אין ספק שבהרבה מקרים האשמה נופלת על מנהלי החברות שלא תמיד יודעים לתכנן לעתיד או לבנות תכנית עבודה פרקטית. גם השקעות כושלות וניתוח נתונים מטעה הביאו למצב הזה, אבל אי אפשר שלא לתהות האם אנשים פשוט פחות מנגנים על גיטרות חשמליות בשנים האחרונות. על פי הנתון היבש שמציין כי מכירות הגיטרות החשמליות נחתכו בשליש בעשור האחרון התשובה היא חד משמעית: כן. אבל מדוע?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ובכן לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין שתור הזהב של הרוק כבר מזמן מאחורינו. נסו לחשוב על להקת רוק אחת גדולה בעולם וסביר להניח שתסגרו את הפינה עם ארקטיק מאנקיז ו'פו פייטרס' (דייב גרוהל אגב מנגן על גיבסון). מי ששולט במוזיקה הפופולרית כבר 2 עשורים הם ההיפ הופ, הראפ והמוזיקה האלקטרונית. הדור הצעיר נטש בהמוניו את הגיטרה עבור המחשב, הלופר והמיקרופון.

אחרי הכל היה זה לא אחר מאשר רוג'ר דלטרי, סולן הרוק האגדית, The Who, שאמר עוד באוקטובר 2016 "הרוק מת. רק הראפ חשוב".

טיילור סוויפט אשמה?

"אולי עידן הגיטרה הסתיים" אמר אריק קלפטון בכבודו ובעצמו כשנדרש לסוגיה בפסטיבל הסרטים האחרון בטורונטו אליו הוזמן בעקבות סרט דוקומנטרי חדש שצולם עליו. אבל לא בטוח שזה באמת מה שמתרחש.

במאמר של הוושינגטון פוסט מינואר האחרון בשם "המוות האיטי של הגיטרה החשמלית", נטען כי מכירות הגיטרות האקוסטיות דווקא נמצאות בעלייה (ביחס לחשמליות) בעיקר בגלל טיילור סוויפט שהיא כידוע האמנית המצליחה ביותר על הגלובוס. הפולק-פופ שלה משמעותי מאוד לקהל המוזיקאים הצעיר שרוצה לחקות אותה ואת הסאונד שלה. "היא הגיטריסטית המשפיעה ביותר בשנים האחרונות…" אמר עליה מנכ"ל "פנדר'. לא פחות ולא יותר. תוסיפו לסוויפט את הפופ המתקתק של אד שירן, סם סמית' ואפילו קולדפליי והמגמה היא ברורה. פחות דיסטורשן, יותר אקוסטי.

בשנים האחרונות גם מורי הגיטרה בישראל נמצאים במצוקה בשל מיעוט תלמידים. בהרבה מקומות בארץ אף נסגרו בתי ספר פרטיים ללימודי מוזיקה. אפילו "כלי זמר" חדלו בצורה רשתית להעניק שיעורי גיטרה. קצת עצוב לא?

ובכל זאת קצת אופטימיות?

היסטורית הרוק תמיד היה האנדרדוג. הוא צמח משירת העבדים השחורים, חי בשוליים ורק בשנות החמישים של המאה העשרים כבש את מיינסטרים כגם לאחר מכן הוא תמיד זגזג בין השוליים למרכז. מי שנשאו את הסצנה על כתפיהם הם בעיקר גיבורי גיטרה כמו ג'ימי פייג', אריק קלפטון, ריצ'י בלקמור, קורט קוביין ואחרים שבזכות כריזמה בלתי רגילה ויכולת מופלאה על הכלי השאירו אותו בחיים. ילדים הסתכלו עליהם בהערצה ורצו לנגן כמותם. היום אותם גיטריסטים הם זן נכחד ואין מי שימלא את החלל.

אבל בכל זאת הנבואה נתנה לשוטים והגלגל מסתובב. ז'אנרים פופולריים תמיד קמים ונופלים ומוקדם מדי להספיק את הגיטרות החשמליות. הרוק הוא תרבות שלא ניתן להעלים בקלות. קהל מעריציו אולי הולך וקטן, אבל הוא עדיין קהל קנאי מאוד שאהבתו לז'אנר היא בלתי מתפשרת. גם גיבסון עצמה תמשיך לייצר את דגמי הדגל שלה ולמעשה תחזיר עטרה ליושנה בכך שתתמקד בהן יותר מאשר בדברים אחרים. ללא ספק מהלך מבורך.

אז אפשר להרגע. אנחנו לא בדרך לעולם נטול גיטרות. אני לא רואה יקום בו ילד צופה בסלאש עולה על הפסנתר של אקסל בקליפ ל- November Rain ולא רוצה לחקות אותו.

אי אפשר להתעלם מהעובדה הברורה שימיה הזוהרים של הגיטרה החשמלית מאחוריה. אבל זה ממש בסדר כי זה מעולם לא היה מיינסטרים להיות רוקר. אני בטוח שכבר עכשיו דור חדש, צעיר ומצומצם מחכה בכיליון לאחוז בגיטרה הראשונה שלו ולקרוע את העולם. אם כבר קלישאות, הם אולי מעטים אבל איכותיים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

סלאש

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

10 השירים הגדולים של ארקטיק מאנקיז

שנייה לפני האלבום החדש, Tranquility Base Hotel & Casino שישוחרר ב- 11 במאי, זה הזמן להתחמם עם  עשרת השירים הגדולים ביותר (נכון להיום) של ארקטיק מאנקיז.

10. Crying Lightning
Humbug, אלבומם השלישי של המאנקיז, הופק על ידי איש Queens of the Stone Age, ג'וש הום, עובדה שהופכת אותו לסוג של אנומליה בדיסקוגרפיה של ארקטיק מאנקיז. כש- Crying Lightning יצא כסינגל הראשון מהאלבום הוא הציג סאונד חדש כבד ואפלולי יותר שאולי היה קשה להתחבר אליו בהתחלה אבל מהר מאוד הוכיח את עצמו. עד היום Crying Lightning הוא מהשירים האהובים של הלהקה וזוכה לביצועי לייב מלאי אנרגיה. בקלות נכנס לטופ 10 של הלהקה.

9. Black Treacle
תאמינו או לא אבל מכל השירים של המאנקיז, דווקא השיר הזה גרם לי להתעמק בהם ברצינות. למרות שהכרתי את האלבומים והסינגלים הקודמים משהו ב- Black Treacle משך אותי (אולי הקליפ הנהד), פיתה אותי לקנות את Suck it and See ומשם את שאר הדיסקוגרפיה. אחרי כל הזמן הזה אני עדיין משוכנע שמדובר באחד השירים הפחות מוערכים של הלהקה ולא בצדק. 

8. I Bet You Look Good on the Dancefloor
"אל תאמינו להייפ" אומר טרנר בתחילת הקליפ לסינגל הראשון אי פעם של ארקטיק מאנקיז. אבל את ההייפ אי אפשר היה לעצור. הסינגל הראשון של הלהקה מכר בשבוע הראשון לצאתו 365,765 עותקים, יותר מכל 20 הסינגלים הגדולים באותו השבוע ביחד(!) אחרי שנים של טראוויס וקולדפליי הממלכה הבריטית התגעגעה לרוקנ'רול אמיתי.

7. Yellow Old Bricks
אחד השירים הנפלאים של הלהקה נכתב על ידי אלכס טרנר וג'ון מקלור, סולן להקת Reverend and the Makers בהווה ושותף לדירה של טרנר בעבר. כל כך הרבה אנרגיה יש בשיר הזה שבכל פעם שאני שומע אותו אני נשבע לכם שהרגליים שלי מתחילות לזוז מעצמן. באופן טבעי השיר מכיל שלל רפרנסים לקוסם מארץ עוץ אבל השורה האחרונה היא עדיין הכי טובה: Dorothy was right though…

6. Fluorescent Adolescent
הסינגל השני מתוך Favourite Worst Nightmare התחיל כבדיחה שכתב טרנר יחד עם חברתו דאז, ג'ואנה בנט. הטקסט עוסק בנערה צעירה ודי משועממת שנזכרת בעברה בנוסטלגיה וגעגוע, סוג של רקוויאם לילדות אם תרצו. מאז זה אחד השירים הכי אהובים על המעריצים והאמת? לגמרי בצדק.

5. The View From the Afternoon
"לציפייה יש את נטייה לאכזב אותך…" שר טרנר בפתיחת השיר. אבל איזה אכזבה ואיזה נעליים? The View From the Afternoon הוא שיר מושלם לפתוח איתו אלבום. לפתוח איתו קריירה. כבר בשניה הראשונה אין מצב שלא להתמכר.

באנר מועדון תרבות
אם תקשיבו ממש טוב אני נשבע לכם שגם תוכלו לשמוע את כל ההיסטוריה המפוארת של הרוק הבריטי בשיר הזה. החל מהכסאח של The Who, דרך הסקסיות של הרולינג סטונס ועד לאטיטוד של אואזיס והליברטינז. ארקטיק מאנקיז מוכיחים בשיר הזה שהם עומדים על כתפי ענקים וגם לא נופלים מהם.

4. Fake Tales of San Francisco
היכולת של טרנר "לצלם" רגעים בעזרת טקסט בלבד היא פשוט מפעימה ו- Fake tells of San Francisco היא הדוגמה המושלמת לכך. ביי פאר השיר עם המילים הכי טובות ברפרטואר של המאנקיז. 

הטקסט מתאר את סצנת ההופעות במועדונים באנגליה ובעיקר להקה אחת שנשמעת "אמריקאית" ושחבריה מתנהגים כמו רוקסטארים מסן פרנסיסקו למרות שהם לגמרי פרובנציאלייםאבל למרות הזיוף והמוזיקה הגרועה, מה שהכי מחרפן את טרנר זו העובדה שאנשים אשכרה אוהבים את המוזיקה של הלהקה, בעיקר מעריצה אחת שמוכיחה ש"האהבה לא רק עיוורת אלא גם חירשת".

3. I Wanna Be Yours
בסוף השנה האחרונה פרסמתי כאן פוסט עם 10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים ו- I Wanna Be Yours היה אחד מהם. כמו שכתבתי אז, I Wanna Be Yours הוא השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי ומכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. אחד השירים הכי נוגעים ומרגשים של הלהקה ומבחינתי לגמרי בטופ 3 שלה.

 

2. R U Mine?
השיר הזה יצא שנה וחצי לפני AM ולפי טרנר הוא במידה רבה גם הכתיב את הסאונד שלו. הטקסט מושפע רבות מהראפרים ליל ויין ודרייק להם האזין טרנר באותה תקופה והוא עוסק במערכת יחסים חדשה אליה הוא נכנס.

ריף הגיטרה המרכזי של השיר הוא בעיני אחד הגדולים בעשור האחרון והוא נכתב בכלל על ידי הבסיסט ניק אומאלי. אילו היה לי שקל על כל פעם שלימדתי אותו תלמיד לגיטרה…

1. Mardy Bum
מעטים השירים שמצליחים לתאר את העליות והמורדות של מערכת יחסים כמו השיר הזה. אלכס טרנר מתעלה על עצמו עם טקסט חד וקולע על רכבת הרים רגשית שעובר גבר במערכת יחסים עם חברתו הקפריזית שכשהיא מתחממת זה מרגיש כמו "להביט אל תוך לוע של אקדח".

אבל למרות הקושי והריבים תמיד כיף לזוג להיזכר ב"כירבולים" הלוהטים על רצפת המטבח ובבדיחות המשותפות שמוכיחות כמה אהבה יש שם למרות הכל. שילוב מושלם בין לחן קליט וממכר לבין הטקסט החד והכל כך בריטי של טרנר. ממליץ גם לבדוק את הגרסה השקטה יותר מההופעה בגלסטונברי ב-2013.

10 שנים ל- Whatever People Say I am That's What I'm Not לפוסט המלא>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Arctic-Monkeys

באנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #11: Jigi מפציץ, Dorka סתמית, בית ספר לנבואה נפלאים ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

JIGI- Trouble

אחת הסיבות שבגללן התחלתי לכתוב את את דו"ח המבקר הייתה בכדי להעניק במה לאמנים צעירים שעושים את צעדיהם הראשונים בעולם המוזיקה. מקום לשפוט יצירות שעוד לא "התלכלכו" במקומות אחרים. ואכן כמו שקיוויתי אני מקבל כמעט מדי יום סינגלים של אמנים שחלקם רק החלו להקליט, חלקם כבר יותר מבוססים, חלקם עומדים בפני אלבום, חלקם רק הקליטו שיר אחד – הכל לגיטימי ולכולם יש מקום.

כשקיבלתי את הסינגל Trouble של JIGI והבנתי שהמוזיקה של הבחור עדיין בחיתוליה, אני מודה שלא ציפיתי להרבה. למעשה, בכלל לא תכננתי לכתוב עליו. אבל אז החלטתי לתת צ'אנס ו… וואו! פשוט וואו! כבר מהשנייה הראשונה התמכרתי לקטע המופלא הזה! 

Trouble הוא שיר רוק לפנים, לא מתחכם אבל גם לרגע לא משעמם. מקפיץ, מלהיב, לא מתנצל- הכל בחבילה אחת. גם הקול של גי'גי מלא בחיים ואנרגיה כאשר אפילו השירה האנגלית נשמעת מעולה. למעשה מעטים האמנים המקומיים שיכולים לשיר ככה באנגלית ולצאת מזה בחיים. לייק ענק גם למפיק הבאר שבעי המוכשר, מיקי אביעוז, שאין לי ספק שאתם תשמעו עליו עוד הרבה (שאפו על סולו ה"פנדר רודס"). אני אתמצת את זה במשפט אחד: בשביל שירים כאלה אני כותב על מוזיקה. שווה לעקוב.

DORKA- Never

אני מעריך את הניסיון של מעיין דור (להלן, "דורקה") ליצור איזשהו קטע פופ EDM שנשמע אקטואלי ביחס למה שקורה מעבר לים, אבל התוצאה הסופית חלשה להחריד. כל כך הרבה רעיונות מוזיקליים נזרקו אל תוך העריכה בזמן ההקלטות שהתוצאה הסופית נשמעת כמו בלאגן אחד שלם. אנדרלמוסיה שנוצרה כאילו על ידי ילד שלמד זה עתה הפקה ובא לו לנסות הכל מהכל. כלי נשיפה, ביט 'אר נ' בי' שהופך למזרחי, תפקידים ווקאליים מיותרים כל אלה ועוד מקשים להאזין לשיר ולהבין מה קורה בו. עם קצת יותר הידוק ופחות בלאגן זה עוד איכשהו יכול היה לעבור אבל כרגע זה סתמי. וזה הדבר הכי גרוע שאפשר לומר על מוזיקה.

באנר מועדון תרבות

בית ספר לנבואה- הנה ימים באים

איך זה נשמע כשארבע חברה דתיים מחליטים לתת ברוק? בדיוק במו בית ספר לנבואה. ההרכב שפועל מ- 2014 מורכב מלא פחות מאשר 4 בוגרי ישיבות שעושים רוק לפנים ונשמעים פשוט מעולה! "הנה ימים באים" הוא סנונית ראשונה מתוך אלבום קונספט חדש בשם "מי אתה ומה אתה עושה פה באמצע הרחוב" בהפקתו של פילוני. האלבום מורכב בסך הכל מ- 5 שירים אך כולם בעלי מטרה אחת- לספר סיפור אחד מכמה זוויות שונות.

כמה נדיר למצוא להקות רוק נפלאות בימינו (לא רק בארץ) ובית ספר לנבואה, לפחות על פי הסינגל החדש שלהם, בהחלט עונים להגדרה. כמה מוסכמות שוברים החברה הנהדרים האלה. פשוט שיר מעולה שלעיתים נשמע כמו שייגעצ ולפעמים כמו Sum 41 אבל הוא בעיקר נשמע כמו להקה רעבה ומלאת תשוקה שרוצה פשוט לתת בראש ולהראות לעולם מה הם שווים. אם כל האלבום ישמע כמו "הנה באים ימים" אז אין לי ספק שבית הספר לנבואה לגמרי בכיוון הנכון ואני רוצה עוד מזה.

ענת אסתר חיטמן- אוויר אחר

אחרי שנים של דשדוש לא ברור, (כי כישרון תמיד היה שם) עושה רושם שענת אסתר חיטמן סוף סוף מצאה את עצמה. "אוויר אחר", סינגל הבכורה מתוך ה- EP החדש שלה, הוא רוקנ'רול לא מתחנף, עשוי טוב וממכר. הריף האיטי והסקסי מרפרף קצת לארקטיק מאנקיז ואם ככה הולך להישמע האלבום החדש אז אין ספק שחיטמן סוף מצאה את הסאונד שעושה לה הכי טוב. שווה לעקוב.

טוניק קלוניק- כל העצב הזה

לפעמים הגבול בין יומרנות וגאונות הוא נורא דק, כפי שאפשר לשמוע בסינגל הבכורה של ההרכב טוניק קליניק. כאשר קיבלתי  את הסינגל עודכנתי מראש שקשה לעכל את הסגנון המוזיקלי של הלהקה ושהוא נע בין דארק קברט, רוק פסיכדלי ופוסט פאנק. "כל העצב הזה" מתקרב אולי לקברט מטורף כלשהו אבל למען האמת אני לא מוצא אותו מאתגר כמו שאני מוצא אותו מעיק. הקטע לעיתים מזכיר לי (מעט) את הג'ירפות או את נושאי המגבעת, אבל הוא חסר את החן והסטייל של שני ההרכבים. לפחות הקליפ מגניב.

לדו"ח המבקר #10

לדו"ח המבקר #9

לדו"ח המבקר #8

לדו"ח המבקר #7

לדו"ח המבקר #6

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

22540193_10155066367012081_4788791475294805568_n

באנר מועדון תרבות

 

40 עובדות מדהימות על מוזיקה שירעידו לכם את האוזניים

כל מי שעוקב אחרי הבלוג יודע שאני בדרך כלל כותב פוסטים חופרים על מהות המוזיקה והקשרים החברתיים שלה וביקורות אלבומים ובלה בלה בלה. אבל יש לי גם פטיש ענק לעובדות ופרטי טריוויה מוזיקליים שמעניינים רק אנשים שהם באמת חולי מוזיקה. קבלו 40 עובדות מדהימות ומעניינות במיוחד שצברתי לאורך הדרך.  

1. Bohemian Rhapsody של קווין הוא ללא ספק אחד השירים האהובים בהיסטוריה. אולי בגלל זה הוא הגיע למקום הראשון במצעד המכירות הבריטי ב-4 שנים שונות. איך הדבר המוזר הזה קרה אתם שואלים? ובכן, השיר כבש את ראש המצעד לראשונה ב-8 נובמבר 1974 ונשאר שם 9 שבועות, כלומר עד ינואר 1975. לאחר מותו של פרדי מרקורי, שוחרר השיר שוב כסינגל ׁ(יחד עם השיר These Are the Days of Our Lives) ב- 5 בדצמבר 1991 ושהה במקום הראשון 5 שבועות ארוכים עד ינואר 1992. 

2. לפני שהתפרסמו: אלביס פרסלי היה נהג משאית, סטינג מורה לאנגלית, מדונה מלצרית ב'דאנקן דונאטס' וג'וני קאש מפענח קודים מוצפנים בצבא.

3. ואם כבר עבודות הזויות, הסיבה שבגללה בקליפ לשיר Smells Like Teen Spirit של נירוונה מופיע שרת עם מגב ודלי (ובכלל אווירה בית ספרית עם שחקני כדורסל, מעודדות וכו') היא בגלל שקורט קוביין נאלץ לעבוד כשרת בבית הספר בו למד. תקופה שצילקה אותו קשות ועיצבה את אישיותו המרדנית. 

4. הקליפ הראשון שאי פעם שודר ב-MTV הוא Video Killed the Radio Star של 'הבאגלס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם ב- MTV אירופה הוא Money For Nothing של 'דייר סטרייטס'. הקליפ הראשון ששודר אי פעם בערוץ 24 הוא "רד מעל מסך הטלוויזיה שלי" של רמי פורטיס.

5. Blue Monday הקלאסי של ניו אורדר הוא סינגל ה- 12 אינצ' הנמכר בהיסטוריה. כמה חבל  שעל כל עותק שנמכר הלהקה הפסידה כסף מכיוון שעלות יצור עטיפת הדיסקט המיוחדת שלו הייתה גבוהה מעלות המכירה. אאוץ'.

6. ואם כבר ניו אורדר, אז כשחמישה מוזיקאים מלאס וגאס חיפשו שם ללהקה המתגבשת שלהם, הם החליטו להיעזר בלהקה פיקטיבית מתוך הקליפ לשיר Crystal של ניו אורדר. שם הלהקה: The Killers.

7. שמו של הנגן היחד שלא מתהדר בזקן בלהקת ZZ Top הוא פרנק בירד (Beard).

באנר מועדון תרבות

8. ארגון זכויות בעלי החיים הבינלאומי, PETA, ביקש מצמד ה- Pet Shop Boys (או כפי שכינתה אותם תקשורת המוזיקה בארץ בשנות השמונים: "נערי חנות חיות המחמד"), לשנות את שמם ל-Rescue Shelter Boys. מיותר לציין שהצמד סרב בנימוס בריטי אופייני לבקשה ההזויה.

9. לריק אלן, המתופף של דף לפרד, יש רק יד אחת. 

10. כשוויליאם ביילי הגיע לקליפורניה, היה לו ברור שהוא זקוק לשם במה יותר סקסי. אז הוא שיכל את האותיות בצמד המילים Oral Sex ויצר את השם Axel Rose. עובדת בונוס: לפני שהוא הפך לכוכב ענק, קיבל רוז 8 דולר לשעה כדי לעשן סיגריות, במסגרת ניסוי באוניברסיטת UCLA.

11. פול סיימון זכה באיזשהו פרס גראמי לפחות פעם אחת במהלך 5 עשורים רצופים. משנות ה-60 ועד ה-2000. כבוד.

12. ללהקת הדאת' מטאל Hatebeak יש סולן ממש מיוחד מאוד בשם וולדו. מה מיוחד בו? ובכן וולדו הוא… תוכי. קונגו אפריקאי אפור ליתר דיוק ואני נשבע לכם שלא המצאתי את זה.

13. מורטון הרקט, סולנה של A-Ha, מחזיק בשיא האירופאי עבור שירת התו היחיד הארוכה ביותר בשיר פופ. זה קורה בלהיט הענק של הלהקה, Summer Moved On, מ- 2001 בו שר הרקט תו אחד יחיד מבלי לעצור במשך 20.2 שניות.

14. אלביס פרסלי הוא במקור בלונדיני. הוא החל לצבוע את שיערו בשחור רק בגיל 15. ולחשוב שהיום כולם רוצים להיות בלונדיניים.

15. את העובדה ש- Thriller של מייקל ג'קסון הוא האלבום הנמכר ביותר בכל הזמנים כולם יודעים. אבל האם אתם יודעים מהו האלבום הנשי (של זמרת) הכי נמכר בכל הזמנים? ובכן התשובה הזאת הולכת להפתיע אתכם: Come on Over של שאניה טווין משנת 1997.

16. זוכרים את להקת ה- One Hit Wonder מהניינטיז: Chumbawumba? נו אלה ששרים את Tubthumping. עדיין לא? נו טוב זה לא שהפסדתם יותר מדי. בכל אופן אז רק שתדעו שהם מחזיקים בשיא גינס לאלבום בעל השם הארוך ביותר בהיסטוריה (קחו אוויר):
The Boy Bands Have Won, and All the Copyists and the Tribute Bands and the TV Talent Show Producers Have Won, If We Allow Our Culture to Be Shaped by Mimicry, Whether From Lack of Ideas or From Exaggerated Respect. You Should Never Try to Freeze Culture. What You Can Do Is Recycle That Culture. Take Your Older Brother's Hand-Me-Down Jacket and Re-Style It, Re-Fashion It to the Point Where It Becomes Your Own. But Don't Just Regurgitate Creative History, or Hold Art and Music and Literature as Fixed, Untouchable and Kept Under Glass. The People Who Try to 'Guard' Any Particular Form of Music Are, Like the Copyists and Manufactured Bands, Doing It the Worst Disservice, Because the Only Thing That You Can Do to Music That Will Damage It Is Not Change It, Not Make It Your Own. Because Then It Dies, Then It's Over, Then It's Done, and the Boy Bands Have Won. לא נגעתי.

17. מטאליקה היא הלהקה הראשונה והיחידה שהופיעה בכל 7 היבשות בעולם אחרי שהופיעה באנטרטיקה ב- 2013.

18. לפני שקראו להם הביטלס, ארבעת המופלאים מליברפול קראו לעצמם Johnny and the Moondogs או בעברית צחה, "ג'וני וכלבי הירח".

19. שלוש חברות מוזיקה בלבד אחראיות ללמעלה מ-80% מהמוזיקה לה אתם מאזינים: Sony BMG, Warner Music Group ו- Universal Music Group.

20. השיר לו בוצעו הכי הרבה גרסאות כיסוי בהיסטוריה הוא  Yesterday של הביטלס. למעלה מ- 3000 כאלה כבר קיימים.

באנר מועדון תרבות

21. הקול מאחורי ה- I'm Loving it, הג'ינגל המפורסם של מקדונלדס, הוא לא אחר מאשר קולו של ג'סטין טימברלייק. הזמר האמריקאי קיבל סכום צנוע של 6 מיליון דולר עבור העניין.

22. מחקר אוסטרלי גילה שכוכבי רוק חיים בממוצע 25 שנה פחות מאנשים רגילים. מועדון ה- 27 מישהו?

23. שלושת חברי נירוונה סולקו ממסיבת ההשקה של אלבומם Nevermind אחרי שפתחו במלחמת אוכל ספונטנית.

24. שמו האמיתי של אלטון ג'ון הוא רג'ינלד קנת' דווייט, של מרלין מנסון הוא בריאן יו וורנר, של  ליידי גאגא הוא סטפני ג'ואן אנג'לינה גרמנוטה ושל לורד הניו-זילנדית הוא (קחו אוויר מספר 2) אלה מריז'ה יאני יליח אוקונור.

25. דקסטר הולנד, סולנה של 'אופספרינג (Offspring), הוא דוקטור לביולוגיה מולקולרית בעוד שבריאן מיי, גיטריסט להקת Queen האגדית, מתהדר בתואר דוקטור באסטרופיזיקה.

26. ליאו פנדר, ממציא גיטרות הפנדר המפורסמות עליהם ניגנו במהלך ההיסטוריה אמנים כמו דייויד גילמור, ג'ימי הנדריקס, ג'ון פרושיאנטה, אריק קלפטון ואחרים, מעולם לא ידע לנגן בגיטרה.

27. Baby One More Time הוצע תחילה ללהקת הבנות TLC, השיר Toxic הוצע לקיילי מינו ו- I'm a Slave 4U הוצע לג'נט ג'קסון. מה שמעלה את השאלה: בריטני ספירס, אמנית בעלת חוש ריח ללהיטים או פח אשפה מוזיקלי?

28. השיר All Around the World של אואזיס מחזיק בתואר: השיר הארוך ביותר (09:38) שהגיע אי פעם למקום הראשון במצעד הסינגלים הבריטי.

29. האלבום Born in the USA של ברוס ספרינגסטין משנת 1984, היה הראשון שהופץ בצורה מסחרית בארה"ב על גבי CD.

30. Sledgehammer של פיטר גבריאל, הוא הקליפ המשודר ביותר בהיסטוריה של MTV.

באנר מועדון תרבות

31. אדי ואן הלן מנגן גיטרה ב- Beat it של מייקל ג'קסון, ג'וני דפ (כן כן, השחקן) מנגן את גיטרת הסלייד ב- Fade in-Out של אואזיס, דייב גרוהל פינק בגיטרה את דייויד בואי בקאבר לניל יאנג I’ve Been Waiting For You ו- While My Guitar Gently Weeps לא היה יפה כל כך לולא היה זה אריק קלפטון שסיפק את צלילי הגיטרה המפורסמת.

32. ג'וש הום שר קולות רקע בשיר Knee Socks של ארקטיק מאנקיז (Arctic Monkeys), מייקל ג'קסון תרם את קולו ל- Girls, Girls, Girls של ג'יי זי ואם תקשיבו היטב, תוכלו לשמוע את קולו של דייויד בואי מעטר את Reflektor של ארקייד פייר (Arcade Fire).

33. מעבר להיותה סדרה מוערכת שנצפית על ידי מיליונים ברחבי העולם, מסתבר שלמשחקי הכס יש לא מעט מעריצים מוזיקאים. בין הלהקות והמוזיקאים שהתארחו בסדרה כניצבים ובתפקידי אורח תוכלו למצוא את: אד שירן, וויל צ'מפיון מ'קולדפליי', גארי לייטבאדי מ'סנואו פטרול', חברי להקת 'סיגור רוס',  חברי להקת המטאל 'מאסטודן', להקת Of Monsters and Men ועוד…

34. הג'זיסט המפורסם בהיסטוריה, לואי ארמסטרונג, ענד כל חייו שרשרת עם מגן דוד ודיבר יידיש שוטף למרות שלא היה יהודי. הסיבה? ארמסטרונג שגדל בעוני מחפיר (אביו נטש אותו בילדותו ואימו הייתה זונה) מצא בית חם אצל משפחת קרנופסקי היהודית שאימצה אותו לחיקה כאילו היה משלהם ואף העסיקה אותו בעסק המשפחתי. לאות כבוד לחברי המשפחה החליט ארמסטרונג לענוד למשך כל חייו מגן דוד.

35. השיר Like a Virgin של מדונה נכתב למעשה על ידי גבר המנסה להתגבר על פרידה. אין שום קשר ממשי לאיבוד בתולים. שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם תוכלו למצוא כאן.

36. להיט הניינטיז הענק של שינייד אוקונור, Nothing Compares 2 U, נכתב בכלל על ידי… פרינס והוקלט על ידי פרויקט הצד שלו, The Family. עוד כמה שירים שלא תאמינו שהם קאברים תוכלו למצוא בפוסט קאברים שלא ידעתם שהם קאברים ממש כאן.

37. והנה סיפור שכל ישראלי אוהב להתגאות בו. המדינה הראשונה בה זכו 'רדיוהד' (Radiohead) להצלחה היא לא פחות מאשר ישראל. לפני שהפכה להיות מפלצת אצטדיונים ואחת הלהקות המוערכות בדורה, Creep תפס בארץ ברמות מטורפות (ותודה לפרסומת של ליאור מילר ויעל אבקסיס) והפך את הלהקה לסנסציה מקומית. כך שבאזור 1993, ניתן היה לתפוס את חברי הלהקה בין היתר חותמים על דיסקים בדיסק סנטר ומופיעים ברוקסן ובקיסריה. לא פחות ממדהים. 

38. פעם תהיתם מי זאת "אנני" שמייקל ג'קסון שואל אותה אם היא בסדר בלהיט הענק שלו מ- 1987, Smooth Criminal? אז למי שלא יודע בובת אנני (Annie Doll) זו שמה הבובה עליה מתאמנים בהגשת עזרה ראשונה, והדבר הראשון שעושים בעת הגשת עזרה ראשונה הוא לשאול את המטופל "האם אתה בסדר". מכאן כל מי שעבר סדנת עזרה ראשונה יודע שהדבר הראשון שעושים הוא לשאול: ?Annie Are You OK. בום.

39. להקת הרוק הכבד, Rockbitch, שהורכבה בעיקרה מנשים ופעלה בין השנים 1984-2002, נהגה להופיע בעירום מלא, לבצע אקטים מיניים מפורשים על הבמה ובשיא הערב לזרוק קונדומים לקהל ולבחור מתוכו צופים שיצטרפו להרכב מאחורי הקלעים לאורגיה ענקית. ללא ספק מעניק משמעות נוספת לסקס, סמים ורוקנ'רול.

40. לפני שרוברט צימרמן הלך על שם הבמה, בוב דילן, הוא כינה את עצמו אלסטון גאן.

רוצה פוסטים חדשים לפני כולם?>> פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד ולהגיב?>> כנס לפייסבוק!

40 עובדות.png

באנר מועדון תרבות