טיים אימפלה- The Slow Rush ביקורת אלבום

כמו האלבומים של קווין פארקר וטיים אימפלה, גם The Slow Rush, מקבל חיבוק חם ותשבוחות מקיר לקיר, אבל נשבע לכם שאני לא מצליח להבין למה. 

ציון המועדון: ★★☆☆☆

מכירים את זה שיש סדרה שכולם צופים בה, מדברים עליה ואומרים לכם שאתם חייבים לצ]ות אותה עד שנשברתם, ראיתם שני פרקים ולא הבנתם על מה המהומה? אז טיים אימפלה.

עם כל אלבום חדש, הפרויקט של קווין פארקר קיבל יותר ויותר חשיפה וביקורות אוהדות עד שהיה נראה כאילו המבקרים רבים ביניהם מי ירים לו יותר. 

השיא היה ב- 2015, עם Currents, אלבומם השלישי של ההרכב, שהתיך בין הרוק הקלאסי שאפיין אותו לבין ביטים אלקטרוניים ופופ עכשווי. הסאונד החדש הניב להיטי ענק כמו Let it Happen ו- The Less I Know the Better שהביאו את טיים אימפלה להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. 

ועכשיו, חמש שנים אחרי ההתפוצצות הקוסמית ההיא, ועם הר של ציפיות, חוזרים טיים אימפלה לסיבוב רביעי עם The Slow Rush. באופן טבעי כמעט האלבום החדש כבר זוכה לביקורת סופר מפרגנות ואוהדות במיוחד, אבל באמת שאני לא מצליח להבין למה. 

 

נתחיל מהנקודות הטובות. כרגיל אצל קווין פארקר, אין ספק שהבחור מאמין במה שהוא עושה. אפשר ממש לשמוע עד כמה הוא השקיע בכל תו ותו שמרכיבים את היצירה החדשה שלו. 

כפועל יוצא מזה, האלבום החדש נשמע פשוט מעולה. לא פחות מתצוגת תכלית של הפקה, סאונד ומיקס ב- 2020. אין ספק שהבחור יודע מה הוא עושה.

ועם זאת, סאונד נפלא לא מספיק בשביל לכפות על הכשל שבבסיס היצירה החדשה והוא: שפשוט אין בה שירים מספיק טובים. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מתוך 12 שירים שנמתחים על פני כמעט שעה של מוזיקה, קשה למצוא שיר זכיר או אחד כזה שימשיך ללוות אתכם בתום ההאזנה. נכון יש את ,Posthumous Forgiveness המעולה ו- Breath Deeper החמוד אבל חוץ מזה שום דבר שאפילו יכול לגרד את Let it Happen.

בנוסף, The Slow Rush מרגיש מאוד רפיטטיבי. לא בקטע טוב כמו "וולווט אנדרגראונד" או "אנימל קולקטיב", אלא בקטע חופר. את הגרסה החדשה של Borderline למשל הייתי חייב באיזשהו שלב להעביר מרוב שהיא הציקה לי באוזן. לפעמים קשה להבין מתי שיר נגמר ומתי הבא מתחיל כי הכל נשמע אותו דבר. 

קווין פארקר שופך גם לא מעט רטרו אל תוך האלבום. מעבר לפסיכדליה הסיקסטיזית שמאפיינת את כל היצירות שלו, Is it True ו- Tommorow's World מרפרפים לדיסקו של שנות ה- 70 בעוד Glimmer ו- Lost in Yesterday (אולי השיר הטוב באלבום) נשמעים כאילו הגיעו הישר משנת 1985.

זה כמובן לא דבר רע, אבל התחושה היא שפארקר מנסה לדחוף לנו את מנהרת הזמן הזאת בכח אל תוך הגרון מבלי לשמור על שמץ של חן.

ובכלל, למרות הסאונד המעולה, הרושם הוא שכלל השירים דחוסים בשכבות על גבי שכבות של סאונד מכל הסוגים והמינים עד לרמה שזה פשוט לא משרת אותם. היה נחמד לשמוע את האלבום הזה בגרסה פחות פומפוזית. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ההבדל בין יומרנות לגאונות תמיד היה דק ובמקרה של טיים אימפלה הוא דק אף יותר. ובכל זאת, אין הרבה הרכבים שהפכו לקונצנזוס בעשור האחרון כמו ההרכב של קווין פארקר ואני לרגע לא מזלזל בזה למרות שבעיני הבלון נפוח מסך חלקיו.

בכל אופן The Slow Rush יספק בהחלט את המעריצים המושבעים, אבל מי שעדיין לא מבין על מה המהומה, כנראה שדעתו עדיין לא תשתנה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

The-Slow-Rush-1579125917-828x536

באנר מועדון תרבות

10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות