פוסט אורח של אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של שירים אלמותיים שגם היום עושים צחוק ממבחן הזמן. והפעם, פוסט אורח של העורך המוזיקלי, ה- DJ והמרצה, אייל דסקל: 20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore של פט שופ בויז

השבוע בדיוק לפני 20 שנה שוחרר הסינגל Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore – יריית הפתיחה של הפט שופ בויז מאלבום האולפן השביעי שלהם – Nightlife.

בין קיץ 1997 לאביב של 1998, לאחר סיום סיבוב ההופעות Somewhere, לקחו הפט שופ בויז הפסקה ארוכה יחסית. כמעט שנה של חופשה זה משהו שהם לא הכירו מאז תחילת דרכם אי שם ב- 1984. ההפסקה נתנה לניל וכריס זמן לחשוב מה לעשות הלאה.

לאורך שנות ה-90 שיחרר הצמד את Behaviour ה"בוגר", Very הפופי והסופר מצליח, Bilingual שנע למחוזות המוזיקה הלטינית, כאשר עכשיו, רגע לפני סיום העשור, הגיע הזמן למשהו חדש. בסופו של דבר החליטו הפט שופ בויז ללכת הכי רחוק שאפשר והתוצאה היא "נייטלייף" (חיי לילה) האלבום הכי אלקטרוני של הפט שופ בויז עד לאותו רגע.

'נייטלייף', כשמו כן הוא, ניהל דיאלוג עם תרבות חיי הלילה ומכאן גם עם מוזיקת המועדונים. אחרי שבריאן אינו כמפיק מוסיקלי ירד מהפרק, שמות חמים מהסצנה נקראו לסייע והתוצאה היא שיתופי פעולה נפלאים עם אמנים כמו דיוויד מוראלס, קרייג ארמסטרונג ורולו (פיית'לס). האווירה הכללית הייתה של מסיבה אפלה.

האלבום נכתב על ידי הצמד כשהם כבר בשנות ה40 לחייהם (כריס 40, ניל 45 אם לדייק). כמעט שני עשורים וחצי עברו מאז West End Girls. התלתלים נשרו, כבר יותר קשה לקבל שערים במגזיני מוסיקה או לכבוש שוב את פסגת המצעד הבריטי. וכך, גם מהזוית הזו, הם ניגשים לכתוב על חיי הלילה, שהם עדיין רואים עצמם חלק אינטגרלי מהם.

Don't Know What You Want, But I Can't Give It Anymore הוא משפט שהיה לניל טננט בראש עוד לפני שהוא נכתב כשיר שלם ושוחרר כסינגל הראשון מהאלבום. למעשה ניל חשב לוותר עליו ואפילו מחק אותו מהמחשב, אבל אז כשהם נכנסו לאולפן ההקלטות הוא קפץ לראשו מחדש.

השיר הזה הוא מאוד "פט שופ בויזי" משלל סיבות כמו למשל שמו הארוך במכוון, המילים והחרוזים המוכרים של ניל, ביט הדיסקו לצד עיבודי כלי המיתר הקלאסיים (כריס אמר שהשפעתו של המפיק האיטלקי ג'ורג'יו מורדור ניכרת כאן), האסתטיקה בקליפ, הפנים החתומות וכמובן העיצוב והסטייל שעוטפים את הכל.

באנר מועדון תרבות

בקליפ לשיר ניל וכריס לבושים במכנסי סמוראים, מעילים ארוכים, שלייקס ובשיער מחומצן, גבות צבועות ופנים מפוצצי מייק-אפ לבן. ההשראה הגיעה מהסרטים הקלאסיים "התפוז המכני" ו"אודיסאה בחלל" של סטנלי קובריק, כמו גם הסטייל והאופנה שעיטרה מגזינים יפנים.

הצמד שאף להציג מראה עתידני, 'סנייס פיקשני' שיהיה הכי רחוק מהאופנה העכשווית ומהפופ העכשווי. משהו שיתן אלמנט פולחני ולא טבעי. הלוק החדש הפתיע את המעריצים (למרות שהסרבלים הכתומים והכובעים המחודדים של תקופת Very היו לא פחות מפתיעים), אבל בשביל ניל וכריס זה היה בדיוק מה שהם רצו בכדי להציג את הקונספט החדש של האלבום.

מבחינת הליריקה, למרות שהוא מהטקסטים הכי מתוחכמים של ניל, עדיין ניתן לפרש אותו בכמה מובנים. מצד אחד זהו שיר קנאה/פרידה/בגידה קלאסי עם מילים כמו:"? "Is he better than me / Was it your place or his / Who was there…, כאשר גם שם השיר עצמו מעיד על סיומה של מערכת יחסים, לא משנה בין מי למי היא מתרחשת.

מן הצד שני, יש כאן שני גברים שהגיעו לעשור החמישי של חייהם כך שניתן לפרש את השיר כמי שחיי הלילה כבר לא מחכים להם, כתחושה של איך זה להיות חלק מחיי הלילה למרות שלא בטוח שאתה עדיין רצוי בהם, שאתה כבר לא מסמר הערב ויש שחקנים חדשים בזירה, במצעדים, באולמי ההופעות.

"המבוגרים" באופן טבעי רוצים להישאר רלוונטים, צעירים, להמשיך לקטוף את פירות ההצלחה ושהקהל לא יבגוד ויעזוב. אבל הם כבר לא יכולים לתת את זה, הם שרים על זה, כי שניהם סופר-מודעים ובגאוניות שלהם הם מצליחים להסתכל על עצמם מהצד ולספר על החוויה. את הנושאים האלה, של איך זה להתבגר ולהזדקן בעולם הפופ ששייך לצעירים, יחקרו הפט שופ בויז עצמם באלבומם Elysium מ- 2012.

לאלה עם הזיכרון הטוב במיוחד מביניכם, השיר אף פתח את צמד ההופעות של הלהקה בארץ בשנת 2000 בבריכהת הסולטן בירושלים ובאמפי רעננה. מאז הם הופיעו בארץ עוד 3 פעמים בהצלחה רבה.

אירונית עוד יותר העובדה שהסינגל באמת לא זכה להצלחה גדולה (למרות ש- New York City Boy שיגיע אחריו, כן יהפוך להיט גדול). בקליפ הרופאים, שגם נראים כמו אנשי סאונד מאחורי זכוכית באולפן, מתפעלים את הקונסולה ושלל המכשירים והמכונות ומשדרגים את המראה של ניל וכריס. עוד כדור, עוד זריקה והשיער המלבין יחומצן, הפנים יוחלקו, הגבות יצבעו. התחושה היא כי הבויז היו חייבים חייבים להמציא אבל כבר לא כל כך בטוחים שעדיין יש להם את זה.

תצפו שוב בקליפ עד הסוף. הילדים שמצטרפים אליהם בסיום לשבת איתם בספסל, נראים בדיוק כמוהם, והשאלה שעולה היא מי הוא מוביל הדעה עכשיו – מי מחקה את מי. אותם ילדים אגב היום כבר בני 29 או 30 בהערכה גסה ומעניין אם גם הם מרגישים כבר מבוגרים.

אייל דסקל הוא DJ, עורך מוזיקלי ברדיוס 100FM ומרצה בנושא מוזיקה פופולרית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

PET_SHOP_BOYS_I+DONT+KNOW+WHAT+YOU+WANT+BUT+I+CANT...-164516.jpgבאנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

מי היה צריך עוד קאמבק של סמאשינג פאמפקינס?

עם שלושה חברים מייסדים מתוך ארבעה, מתקמבקים Smashing Pumpkins פעם נוספת עם אלבום חדש ומבטיחים לנו שהפעם זה הדבר האמיתי. זהו, שזה לא. יש מצב שהגיע הזמן לסגור את הבסטה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

הנה וידוי: אני מת על Smashing Pumpkins. אני חושב שהלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בילי קורגן, הם מהרכבי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק שצמחו במחצית הראשונה של שנות התשעים.

אבל מאיזושהי סיבה, הפאמפקינס תמיד חסו בצילן של להקות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'סאונדגארדן' ואחרות, ולא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם. אולי זה בגלל שבזמן שקוביין, ודר וקורנל דאגו לשמר את סאונד הגיטרות המכסח ואת רוח הנעורים של הגראנג', הדלעות לא פחדו לשנות ולהשתנות. "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק" אמר בראיון הגיטריסט ג'יימס איהא עוד ב- 1996.

גם קורגן עצמו אף פעם לא חשש להתקדם ולכתוב טקסטים פואטיים, על גבול השירה שהיו נראים לפרקים עדינים וזרים מדי לז'אנר.

ובכל זאת הסמאשינג פאמפקינס הפכו לאחד הסמלים המובהקים של שנות ה- 90 ואף היו אחראים לאלבום הכפול הנמכר ביותר של העשור עם יצירת המופת שלהם, Mellon Collie and the Infinite Sadness.

ואז קרה מה שקרה לרוב להקות הרוק של התקופה. המתופף ג'ימי צ'מברליין לקח מנת יתר של סמים וניצל ממוות ברגע האחרון (שותפו למעשה, ג'ונתן מלוויין, שליווה את ההרכב בהופעותיו על קלידים, לא היה בר מזל ומת במקום). בעקבות התקרית צ'מברליין פוטר מהלהקה ב- 1996 במה שלימים יכונה על ידי קורגן כ"החלטה הכי גרועה שלנו" וצדק, משום שלאחריה הפאמפקינס כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אבל קורגן עשה הכל בכדי לשמר את השם סמאשינג פאמפקינס בחיים ויצא לסדרת הרפתקאות שנמשכת כבר 20 שנה בשביל לנסות ולשחזר את מה שנשאר מהשם המפואר של מי שכיכבה בכל פלייליסט רוק של הניינטיז.

בין היתר עברה הלהקה במחוזות המוזיקה האלקטרונית, ניסתה את כוחה ביצירת אלבומי קונספט, התפרקה וחזרה, המייסדים ג'יימס איהא ודרסי רצקי עזבו, צ'מברליין חזר ואז עזב שוב ועשרות מוזיקאים עברו תחת מטריית העל הזאת שנקראת הסמאשינג פאמפקינס. הקבוע היחיד במשוואה הזאת נותר בילי קורגן.

להוציא כמה שירים באמת יפים שיצאו לאורך השנים, התוצאה של כל הבלאגן הזה הייתה שלל אלבומים לא אחידים ברמתם שהעידו שהלהקה איבדה את דרכה וגרוע מזה, את הרלוונטיות שלה.

והנה בכל זאת, 4 שנים אחרי אחרי האלבום האחרון שנשא את שמם, מתקמבקים הסמאשינג פאמפקינס שוב עם אלבום חדש ועם ליין אפ חדש ישן (בפעם המיליון) הכולל הפעם את בילי קורגן, ג'ימי צ'מברליין (בפעם המי יודע כמה), ג'יימס איהא שחוזר ללהקה לראשונה מאז שעזב אותה בשנת 2000 וג'ף שרודר שהצטרף להרכב בשנת 2007.

הבשורה ששלושת חברי הלהקה המייסדים מתאחדים שוב ועוד תחת הפקתו של ריק רובין (רד הוט צ'ילי פפרס, AC/DC, איירוסמית', ג'וני קאש ועוד), יצרה איזושהי צפייה שמשהו מעניין הולך לקרות. משהו נוסטלגי, שונה ומרענן. אבל לצערי האלבום העשירי של הלהקה, Shiny and Oh So Bright Vol. 1 / LP: No Past. No Future No Sun ממשיך את הבינוניות שמלווה אותה כבר שנים.

למעשה האלבום החדש אפילו רע יותר מקודמיו. בעוד ש- Monuments to an Elegy לא היה אחיד ברמתו אך ניפק את Being Beige ואת Run2Me האדירים ו- Oceania בכלל הפתיע לטובה, המאמץ החדש של קורגן וחבריו מחוויר הן לעומת העבר הקרוב ובטח ובטח לעומת האלבומים הקלאסיים של ההרכב משנות ה-90.

האלבום שמכיל רק 8 שירים (הקצר ביותר ברפרטואר של הלהקה), נפתח דווקא נחמד עם Knights of Malta ו- Silvery Sometimes Ghosts וגם מצליח פה ושם להציג כמה רגעים נחמדים, בעיקר Solara ו- With Sympathy, אבל זה הכל פחות או יותר.

זוהי אסופת שירים לא רעה אבל גם לא ממש טובה. הכל נחמד, בסדר, סביר אבל לא בשביל זה ציפינו בכיליון עיניים לאיחוד אמיתי של הסמאשינג פאמפקינס. 

הרושם הוא שקורגן כל כך התלהב מהחזרה של שני חבריו המייסדים עד שהוא רצה לשחרר את האלבום כמה שיותר מהר לפני שאחד מהם שוב יתחרט ויברח. אבל קורגן הוא אחד ממשוררי הרוק האיכותיים והכנים ביותר שפועלים בשלושים השנים האחרונות ולכן ההתפשרות על אלבום כל כך בינוני פשוט מרגיזה.

גם מבחינת הסאונד האלבום הזה לא ממש ברור. מצד אחד אין בו את החספוס או הסאונד האפל והכבד שאפיין את הלהקה באלבומיה הראשונים, ומצד שני אין בו את ה"קלילות" המוזיקלית (היחסית כמובן) של אלבומים כמו Adore ו- Monuments to an Elegy. לא פה ולא שם. פשוט פרווה.

בכלל, שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים (אחת הסיבות לפירוק ההרכבה המקורי), אז מה הקטע?

רק בשנה האחרונה הוא שחרר את Ogilala, אלבום הסולו השני והאולטרה מרגש שלו שהוכיח שהוא כבר מזמן לא צריך את השם של להקת האם בשביל להיות חתום על מוזיקה טובה.

שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש לא גרוע או זוועתי או משהו כזה, אלא הוא פשוט מרגיש מיותר. כשאתה חתום על יצירה תחת השם סמאשינג פאמפקינס אתה מחויב לסאונד מסוים שבמקרה הטוב כבר שמענו ובמקרה הרע נשמע כמו ניסיון לשחזר ימים שכבר לא יחזרו.

אז בילי היקר, אין לך מה לדאוג. הדלעות המתפוצצות שלך כבר הטביעו את חותמן לעד על עולם המוזיקה. אין טעם להמשיך ולהזכיר לנו שאתם קיימים בכדי לתחזק את המותג. זה הרגע לעזוב את הקן ולהמשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלך בעצמך. מספיק כבר עם הפארסה המתמשכת הזאת שנקראת הסאמשינג פאמפקינס שרק מביישת את נעוריה של מי שהייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות של הניינטיז ואולי בכלל. עם האלבום החדש זה אפילו מרגיש קצת פתאטי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

tmpCEbkjZThe-Smashing-Pumpkins_Shiny-and-oh-so-Bright-vol-1באנר מועדון תרבות

לעוף מבלי ליפול: 20 שנה ל- Up של R.E.M

האלבום הראשון של אר.אי.אם לאחר עזיבת המתופף המייסד, ביל בארי, לא ירד בקלות בגרון של המעריצים. הוא שונה, מוזר, ייחודי ועדיין אחד היפים ברפרטואר של הלהקה. המועדון עושה כבוד לאחת הפנינים הנחבאות של הניינטיז.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

בעבר כתבתי כאן פוסט על האלבום המעולה והלא מוערך מספיק של בלינק 182, Blink 182 בו ציינתי בין היתר כי מבקרים וחובבי מוזיקה לא תמיד משתגעים על שינויים. הרבה פעמים הם ובעצם כולנו, נעדיף לשמוע את הלהקות האהובות שלנו ממחזרות שוב ושוב את אותם שירים וצלילים שאנחנו מכירים מבלי לזוז יותר מדי ימינה ושמאלה. אבל מה לעשות שאמנים אמיתיים רוצים להתפתח, לנסות, להתנסות ולגוון זאת למרות שהם יודעים שכל תזוזה מהמקום הבטוח שלהם עלולה לגרור ביקורות או כתף קרה.

אז את את הכתף הקרירה והגבה המורמת קיבלו אר.אי.אם מהמעריצים והמבקרים באוקטובר 1998 כאשר שחררו את האלבום האחד עשר שלהם- Up. הוא היה שונה מכל מה שהלהקה עשתה עד אז:  איטי יותר, אישי יותר ואלקטרוני הרבה יותר. אבל יש מצב טוב שמי שמיהר לשפוט אותו אז ולא חזר אליו עד היום הפסיד פנינה חבויה כי גם 20 שנה אחרי שיצא, Up הוא עדיין אחד האלבומים הכי מעניינים ומרעננים של החבורה מאת'נס ג'ורג'יה. 

"יש לי את העבודה הכי טובה בעולם אבל אני מוכן לקחת צעד אחורה ולהפסיק להיות כוכב פופ…" אמר באוקטובר 1997 ביל בארי, המתופף המייסד של אר.אי.אם, רגע לפני שפרש מעולם המוזיקה בשביל להיות חקלאי (אמיתי!). עבור להקה שחבריה לא התחלפו 15 שנה ושהמוזיקה שלה מבוססת בס, גיטרה ותופים, עזיבתו של בארי הייתה מכה רצינית.

אז מה עושים בהעדר מתופף? פונים למכונות התופים מסתבר. ואכן Up הוא האלבום הכי אלקטרוני של אר.אי.אם. צריך כמובן לקחת דברים בפרופורציות, לא מדובר על אלקטרוני סטייל Kid A של רדיוהד או דפש מוד, אלא יותר על "שטיחי" סינתיסייזרים ומכונות תופים קלות המקנות אווירה אלקטרונית, מסתורית ומן תחושה של "מכניות אינטימית". 

באנר מועדון תרבות

5 שניות אל תוך Airportman שפותח את האלבום, אפשר להבין שאר.אי.אם נמצאים בטריטוריה חדשה. זהו בקטע אלקטרוני אינטימי ומסתורי על גבול הצי'לאאוט. את שידור הלילה הראשון שלי ברדיו 'קול הנגב' של מכללת ספיר פתחתי עם השיר הזה. 

אחריו מגיע Lotus ה"שמרני" יותר אבל עדיין מעולה שמזכיר למי שהתבלבל שעדיין מדובר באותם 3 חברה שהביאו לנו את Out of Time ואת Automatic for the People. לאחר מכן נרגעים קצת עם Suspicion לפני ש- Hope האלקטרוני והנפלא מוכיח שלא משנה מה תעשה הלהקה הזאת, הוא יצא זהב. 

מעבר לכיוון האלקטרוני אליו נטו סטייפ וחבריו, בהעדר מתופף, רבים משירי האלבום פשוט נטולים תופים בכלל. התוצאה היא מספר רב של שירים אקוסטיים או בעלי מינון מינימלי של כלי הקשה שהופכים את Up לאלבום מאוד אינטימי. שירים כמו The Apologist ו- Sad Professor, המבוססים ברובם על גיטרה אקוסטית הם מהיפים ברפרטואר של ההרכב. בלי הגזמה.

גם Daysleeper, הסינגל המוביל מהאלבום (ואחד היפים שלהם בכלל), הוא תצוגת תכלית יפיפייה של הפן האקוסטי והמרגש כל כך של Up. אך מעל כל השירים המרגשים ונטולי התופים, עומד At my Most Beautiful הבלתי נלאה. אחד משירי האהבה הכי פשוטים והכי יפים שנכתבו אי פעם. לא באמת, כמה גרוע יכול להיות אלבום שיש בו שיר כזה?!

את הפנינה הקסומה ביותר ב- Up שמרו אר.אי.אם לסוף עם Falls to Climb. יצירה קטנה, קסומה ומופתית שמצליחה להביא אותי לכדי דמעות בכל פעם מחדש. השיר הזה נכתב בהשראת הסיפור הקצר "ההגרלה" של סופרת האימה, שירלי ג'קסון, המספר על עיירה קטנה בה מדי שנה נערך לוטו בו (מסתבר) כי הזוכה נסקל למוות (סליחה מראש על הספוילר). שיר באמת מדהים שכללתי ברשימת 10 שירים סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים.

Up סבל (ובמדיה רבה עדיין סובל) מחוסר סבלנות של מאזינים ומתפיסת מוטעות לגביו. כן זה (ואני כותב זה בזהירות גדולה) אלבום יחסית ניסיוני אבל הוא גם אחד האלבומים המופשטים ביותר של אר.אי.אם מבחינת סאונד, מה שמקנה לו נוכחית אניגמטית ואינטימית יותר מכל אלבום שהלהקה אי פעם הקליטה. אם להיות ציורי לרגע אז אר.אי.אם ניסו לעוף גבוה בעולם של צלילים חדשים והצליחו מבלי ליפול לרגע.

לעיתים הוא ארוך מדי, מפוזר משהו ולא מספיק מהודק. ועדיין אם תחליטו לצלול לתוכו, תגלו צד אחר של אר.אי.אם שאולי לא הכרתם וזה יהיה שווה את זה. תסמכו עלי טוב?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

methodetimesprodwebbinf9acb3e8-c54f-11e7-9914-a38dcc178fcd

REM-Up

באנר מועדון תרבות

 

מותו של האלבום

בשבוע בו הלך לעולמו ראס סולומון, מייסד רשת Tower Records תנצב"ה, התבשרנו על כניסתה הרשמית של Spotify לישראל. מעבר לעובדה שהאירוניה תלתה את עצמה, זה גם הרגע הרשמי בו האלבום כקונספט תרבותי פינה את מקומו לשיר הבודד.

"תחילה הייתה המילה. לאחר מכן הגיע מעבד התמלילים המחורבן. אחר כך הגיע מעבד המחשבות. אחר כך מות הספרות וכך זה ממשיך… (דן סימונס, 'היפריון').

כמו כל דבר טוב גם ספוטיפיי מגיעה לארץ באיחור אופנתי של כמה שנים אחרי שהשתלטה על עולם המוזיקה. Apple Music, Google Music, Deezer ואפילו Tidel של ג'יי זי ניסו לעשות רוח של מתחרות, אבל כשזה מגיע לסטרימינג, ספוטיפיי היא הפלטפורמה השלטת.

ואכן שם המשחק בשנים האחרונות הוא הסטרימינג. לא עוד קבצי MP3, לא עוד טורנטים ובטח לא עוד מוצר פיזי. אם פעם היינו משלמים על 12 שירים 80₪, היום על 35 מיליון שירים נשלם 20₪ בחודש. מדהים. אבל זה לא מגיע בלי מחיר…

music-on-your-smartphone-1796117_1280

לכל אורך ההיסטוריה, כל חידוש טכנולוגי גרר איתו הפחדות בלתי פוסקות מצד חברות התקליטים. על הקסטה אמרו שהיא "תהרוג את תעשיית המוזיקה" (ציטוט מדויק מפי מודעה בעיתון שפרסם ארגון תעשיית התקליטים הבריטי ב- 1981), על MTV אמרו שהוא הורג את התוכן, על קבצי ה-MP3 אמרו שהם פוגעים בהכנסות של האמנים (ותשאלו את לארס אולריך ממטאליקה שגרר את הלהקה למלחמה חסרת סיכוי ואף מגוחכת בשיתוף הקבצים).

שלא תבינו אותי לא נכון, יש אמת בחלק מהטענות האלה, אבל את הטכנולוגיה אי אפשר לעצור. וטוב שכך. אף פעם לא תשמעו אותי אומר "פעם היה יותר טוב". אני בז לאנשים האלה שבטוחים שהמוזיקה של "פעם" הייתה טובה יותר והיום הכל חרא. בכל דור ובכל עשור הייתה מוזיקה מצוינת לצד מזעזעת. גם כשזה מגיע להתפתחויות הטכנולוגיות.

אז סלח לי אבי כי חטאתי. אני נהנה מספוטיפיי. מאוד. זה לא מונע ממני לרגע לקנות דיסקים ותקליטים כאילו אין מחר, לזה אני עדיין מכור, אבל הפשטות של הסטרימינג ממכרת ומתאימה לעולם בו אנו חיים ב- 2018.

ובכל זאת אם יש משהו שמפריע לי בעידן הדיגיטלי ובמה שמייצגות ספוטיפיי וחברותיה זה את מותו של האלבום. אל תתבלבלו עם מותו של התקליט או הדיסק, אלה רק התוצרים הפיזיים. האלבום הוא מכלול היצירה המורכבת ממספר שירים המוטבעים על גבי הדיסק או התקליט. הסיפור שהאמן רוצה שנקשיב לו, התוצר האמנותי שמשליך על התרבות בו הוא נוצר.

באנר מועדון תרבות

בעבר השאיפה של כל אמן או הרכב הייתה לשחרר אלבום. זה היה הייצוג המוזיקלי אופטימלי. אסופת השירים הטובה ביותר שניתן היה להקליט. כמכלול הוא מייצג את היכולת להעביר תמות, עמדות ורעיונות גדולים הרבה יותר מאשר שיר בודד. הוא מפתח הכניסה לעולם אחר של מוזיקה ומשמעויות.

גם מוזיקלית האלבומים מתאפיינים בסאונד מסוים, ייחודי רק להם שמובל בדרך כלל על ידי מפיק ספציפי, מה ששוב הופך אותו ליצירה הנשגבת ביותר של האמן. לאמנות עצמה. מבחינתי להקשיב לשיר אחד ולא לאלבום כולו זה כמו להסתכל רק על כתף של מונה ליזה ולא על הדיוקן כולו.

העידן הטכנולוגי החדש ביטל את הצורך באלבום המלא. מספיק להפציץ בלהיט אחד בשביל למלא אולמות, לגרוף תמלוגים ולהביא השמעות בספוטיפיי. כמובן שהרדיפה אחרי הלהיט תמיד הייתה נחלתה של המוזיקה הפופולרית, אבל העידן החדש מייתר את הצורך בלהכניס אותו למסגרת של אלבום ומתוך כך גם להשקיע במוצר התרבותי הזה שנקרא אלבום.

מספיק רק להסתכל על סטטיק ובן אל תבורי שזוכים להצלחה עצומה מבלי ששחררו אפילו אלבום אחד. גם הלהיט הכי גדול של שנה האחרונה, 'דספסיטו', של הזמר הפורטוריקני, לואיס פונסי, יצא בלי להיכלל בשום אלבום דבר שלא יכול היה לקרות פעם.

turntable-1337986_1280

כשאני מאזין למוזיקה אני מחפש חוויה. לכן אני מוצא את עצמי מתחבר לאמנים שלוקחים את המוזיקה שלהם ברצינות ושעדיין מתייחסים לאלבום כתוצר הסופי והמלא של עבודתם. אמנים שמקליטים אלבום כיצירה חד פעמית, אותנטית, מלאת רגש ומשמעות.

כשאני לוחץ פליי על אלבום של ארקייד פייר, בון איבר, פינק פלויד ואחרים, אני יודע שאני יוצא למסע. אני יודע שכל שיר ושיר יתחברו יחד לכדי חוויה שתהיה משמעותית עבורי.

אם אדלג על אחד משירי האלבום החוויה לא תהיה מלאה ואם אאזין לשיר בודד הוא ירגיש לי יתום. זו כמובן גישה רומנטית אבל זה בדיוק מה שאני מחפש במוזיקה.

זו גם החוויה שמכרה לנו טאוואר רקורדס. היא אולי לא המציאה את האלבום כקונספט אמנותי אבל היא כן היוותה את הייצוג הבולט ביותר שלו.

בהעדר ביקוש למוצר פיזי נסגרו החנויות, וללא חנויות פיזיות קיבלנו את ספוטיפיי. מוזיקה יותר זולה ונגישה אבל עם קצת (ואני אשתדל לא להיות אנכרוניסטי מדי) פחות נשמה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

האהבה מתה- על Hospice של The Antlers

Hospice, אלבומם השלישי של The Antlers, מספר את סיפורו של עובד הוספיס שמתאהב במטופלת גוססת. אל תצפו לסוף טוב.

לפני קצת יותר משנה העליתי כאן פוסט על 15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם שמאז הפך לאחד הפוסטים הנקראים ביותר של מועדון תרבות (מסתבר שיש הרבה אנשים עצובים בעולם).

אבל כשכתבתי את הפוסט המדובר לא הכרתי את 'הוספיס' ובדיעבד אני מרגיש כמו אידיוט מושלם כי לידו אלבומים כמו Sea Change של בק או Disintegration של הקיור נשמעים כמו מסיבות כיתה. פאק קוראים לאלבום הוספיס שזה המקום אליו אנשים הולכים בשביל למות כן?

ובכל זאת כמאמר הקלישאה, עדיף מאוחר מאשר אף פעם, ולמרות שאין בו שום דבר שמח, אני יותר משמח שגיליתי את האלבום הזה כי כמה שהוא קורע את הלב ככה הוא גם מלא ביופי.

"אין שום דבר שאוכל לעשות בשביל להציל אותך, המקהלה תשיר והדבר הזה יהרוג אותך…"

כמו ג'סטין ורנון עם בון איבר, גם הסיפור של 'הוספיס' מתחיל במוזיקאי בשם פיטר סילברמן שהחליט להתבודד בדירה בניו יורק תוך שהוא מדיר את עצמו מכל פעילות חברתית בשביל להתרכז במוזיקה. הפעם, בניגוד לשני אלבומיו הקודמים, צירף אליו סילברמן גם שני נגני אולפן שהפכו את האנטלרס מפרויקט סולו ללהקה של שלושה.

התוצאה היא אלבום שמוזיקלית נשמע טוב יותר ולירית מגובש יותר. ה- Lo-Fi (היי Neutral Milk Hotel), הניסיוניות והאינטימיות לחלוטין כאן, אך האלבום נשמע קוהרנטי ומהודק מאי פעם, עניין קריטי כאשר מדובר באלבום קונספט.

"רגע, אלבום קונספט אמרת?" כן. אבל אל תרתעו לא מדובר באיזה אופרת רוק פומפוזית סטייל Tommy, מגלומנית כמו The Wall (כבודן הענק במקומן מונח) או אפילו יצור כלאיים מהסוג של American Idiot. 'הוספיס' הוא אלבום קטן ואינטימי להחריד המגולל את סיפורו של מטפל בהוספיס המתאהב במטופלת שגוססת וחיה על זמן שאול. לא מסופר לנו מפורשות ממה סובלת מושא האהבה של המטפל אך יש די הרבה רמיזות לכך שמדובר בסרטן. לא שזה ממש משנה, סיפור האהבה הזה גם ככה לא נועד להתממש וזה לא ספוילר. זו מהות האלבום.

באנר מועדון תרבות

גם באלבומים העצובים והקודרים ביותר שאתם יכולים לחשוב עליהם יש נקודות אור דרכן ניתן לראות ניצוץ של תקווה. אפילו אלבומים שעוסקים באופן ישיר במוות ואבדן "חוטאים" באופטימיות זהירה. כך למשל ב- Funeral של ארקייד פייר נוכל למצוא סגירת מעגל מרגשת, ב- Carrie & Lowell של סופיאן סטיבנס נמצא מחילה וכפרה ואפילו Skeleton Tree של ניק קייב מסתיים ב" זה בסדר עכשיו…".

אבל כאן לא תמצאו את ה- Lovesong של Disintegration. 'הוספיס' הוא יצירה היא קשה להאזנה, לעיתים קשה מדי, שמציגה את הצדדים הכי שחורים של האובדן. החל מהכעס, הדיכאון והסיוטים דרך תיאורי בתי החולים, הרופאים והצינורות ועד לבכי, התסכול והגעגועים. סילברמן לא משאיר אפילו חרך אחד דרכו יוכל להיכנס מעט אור ולאזן במשהו את החושך. על הכל שורה אווירה קלסטרופובית ולא מרחמת שפשוט תשרוף לכם את הנשמה.

מחפשים סוף טוב? זה לא האלבום בשבילכם. לעזאזל סוף טוב, מחפשים מעט אופטימיות? תשכחו מזה. 'הוספיס' ידחוף לכם את האמת המרה לפנים כבר מהשיר הראשון. האהבה לא תמיד מנצחת, אנשים מתים, אלה החיים, עכשיו תתגברו על זה.

"לפתע כל המכונות הפסיקו לעבוד בבת אחת והמוניטורים צפצפו בפעם האחרונה.
מאות אלפי מיטות ריקות יש בכל בתי החולים, רק שלי תפוסה…"

כאמור, בניגוד ליצירות אחרות שנגעו בסרטן, אבדן וכו', בסיפור של 'הוספיס' אין שום רומנטיזציה. אפילו לא זכר למשפטים נוסח: "אני מודה על הזמן שהיה לנו ביחד", "אני מאושר עכשיו שהיא מצאה שלווה". אלה משפטים שמתאימים לסרטים הוליוודיים ופחות לחיים עצמם.

מערכת היחסים שמתוארת לנו ב'הוספיס' היא סופר מורכבת ולצד אהבה גדולה היא היא מציגה לנו גם סצנות אותנטיות ויום יומיות של עצבים, האשמות הדדיות, זריקת חפצים, סיוטים נוראיים, הפלה, אבא דפוק ועוד שלל תיאורים מדויקים מדי שכולנו מכירים מהחיים. המוות מסתבר לא הופך את הכל לקל יותר. להיפך.

באנר מועדון תרבות

ואם בכל זאת תרצו ליהנות מ'הוספיס' אתם תצטרכו להשקיע בו ולשקוע איתו. חוץ מ- Bear הקרוב לשלמות ו-Two שמצליח לפרק אותי בכל פעם מחדש, אין בו שיר שיתפוס אתכם ישירות ולכן צריך ממש לרצות להתמסר לסיפור וליופי החבוי בו. אפילו השירה של סילברמן תאלץ אתכם להגביר את הווליום משום שהוא שר כל כך חלש עד שלעיתים קשה לבין מה הוא אומר. בהתחלה זה עצבן אותי אבל עם הזמן קיבלתי את העובדה שהקול שלו הוא עוד חלק בסיפור העצוב הזה שאף אחד לא ממש רוצה לצעוק אותו החוצה.

יום לפני שדודה שלי נפטרה מאותה מחלה מחורבנת, כתבתי את הטקסט הבא:

"החיים מלאי ניגודים…
היום הגעתי שוב לאחד המקומות שהיו הכי קרובים לליבי. מקום בו הרגשתי תמיד בבית במשך כל כך הרבה זמן. מקום עם כל כך הרבה זיכרונות טובים וחוויות. בית, במלוא מובן המילה, שתמיד קיבל אותי לא משנה איך ומתי.
וגם היום כמו בכל יום אחר לא התאכזבתי. הממטרות עבדו במלוא המרץ בכדי להשקות את הדשא הירוק כל כך. השמיים היו כחולים ויפים מתמיד, הציפורים צייצו, הפרחים פרחו, והאוויר… אוי האוויר הנפלא של הקיבוץ. הפסטורליות בשיאה.
ואז בתוך הבית… הניגוד המושלם. עצב אינסופי שמפלח את הלב ונבלע רק בתוך דמעות של עצב ופרידה. לתמיד….
הטוב תמיד ישכון לצד הרע, היפה תמיד יסבול מצילו של המכוער והשמחה לעד תלווה בצער. תגידו לאהובים שלכם כל יום שאתם אוהבים אותם ותנצלו כל רגע בחיים…"

למרות העצב האינסופי של 'הוספיס', חשוב שיצירות כאלה קיימות. הן מזכירות לנו שלא יכול להיות טוב ללא רע. הן מזכירות לנו שאף פעם לא נעריך עד שלא נפגע, שאחרי הכל אנחנו אנושיים. הן מזכירות לנו שעצב הוא חלק אינטגרלי מהחיים ולהיות עצוב זה הכי אנושי שיש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

THE ANTLERS

באנר מועדון תרבות

10 שירי סיום מדהימים לאלבומים קלאסיים

בדיוק היום לפני לכבוד תחילתה של 2017, פינקתי ברשימה של 7 שירי פתיחה אדירים לאלבומים קלאסיים. עכשיו, שנייה לפני שהשנה מסתיימת ונכנסת לה שנה אזרחית חדשה קבלו 10 שירים אדירים שמסיימים אלבומים נפלאים עוד יותר! שתהיה לנו שנה נפלאה לפחות כמו השירים האלה.

לפני שנתחיל, הנה עוד קטעים ראויים לציון:
The Doors- The End
Led Zeppelin- When the Levee Breaks
Nine Inch Nails- Hurt
Animal Collective- Brother Sport
Radiohead- Street Spirit
The Who- Won't Get Fooled Again

Rolling Stones- You Can't Always Get What You Want

האלבום הקלאסי הזה מ- 1969 נפתח בצורה עוינת משהו עם Gimme Shelter אך מסתיים הכי רחוק משם, עם הרוך והרגש של You Can't Always Get What You Want. קטע הסיום הזה הוא השיר הארוך ביותר ברפרטואר של האבנים ועם המקהלה הנפלאה והשירה המהפנטת של מיק ג'אגר, הוא שווה כל שנייה. שיר סיום מתוק מריר שנשאר איתך הרבה אחרי שסיימת להאזין לו.

REM- Falls to Climb

הבחירה בשיר הלא ממש מוכר הזה היא מוזרה אני יודע. תאמינו לי היה פה קרב איתנים עם Find The River אבל בסופו של דבר אני כנראה תמיד מעדיף את האנדרדוגים ו- Falls to Climb הוא לגמרי כזה.

השיר המופלא הזה סוגר את UP, האלבום הראשון של REM שהוקלט ללא המתופף ביל בארי שבהעדרו נאלצו שלושת חברי הלהקה הנותרים לפנות לכיוון ניסיוני יותר שכלל שלל צלילים אלקטרונים ומכונות תופים. התוצאה היא אלבום נהדר ולא מספיק מוערך בקרב המעריצים והמבקרים כאחד. בעיני UP הוא אלבום אמיץ, מרגש ונפלא שנסגר בצורה האופטימלית ביותר: בלדה עדינה וקורעת לב עליה מנצח קולו הסדוק והעל זמני של סטייפ. כל פעם שאני שומע אותו, השיר הזה שובר אותי מחדש.   

Prince- Purple Rain

אני מודה ומתוודה, אף פעם לא עפתי על פרינס. כאילו, אין לי ספק לגבי הגאונות המוזיקלית שלו זה פשוט שבאופן אישי מעולם לא התחברתי אליו. ולמרות זאת, Purple Rain הוא חתיכת יצירה מדהימה. אחד מאותם שירים שפשוט אי אפשר להתעלם מהם. לא יאמן שהוא יושב לו בסבלנות לאורך כל האלבום (הנהדר אגב) ופשוט מחכה לתת בראש בענק. כל ההוויה של פרינס, הכישרון, העצמה והרגש מתנקזים לרגע אחד סגול במיוחד שתמיד ידאג להשאיר אתכם פעורי פה לא משנה כמה פעמים תאזינו לו.

Beatles- A Day in A Life

יש מצב שמתוך כל הרפרטואר המטורף של הביטלס, A Day in A Life שנועל את סרג'נט פפר הוא ההישג האמנותי הכי גדול של הלהקה. מתחיל כמו שיר אקוסטי רך על גיטרה ופסנתר עם טקסט מלנכולי, ממשיך עם תזמורת שלמה שלנגניה נאמר לנגן מה שהם רוצים עד שיגיע לתו אחד ספציפי וממשיך בצורה פסיכדלית ומרתקת כמו שרק הביטלס יודעים. אההה והוא גם זה שעורר את תיאורית הקונספירציה המגוחכת על מותו של פול מקרטני בתאונת דרכים.

סרג'נט פפר היה ההוכחה הניצחת לעולם שמוזיקה פופ יכולה להיות אמנותית ו- A Day in A Life ממחיש זאת יותר מכל גם חמישים שנה אחרי.

Muse- Knights of Cydonia

אם כבר לסיים אלבום, אז ככה! יש מצב ש- Black Holes and Revelations היה האלבום החלש ביותר של מיוז שיצא עד אז אבל ברגע שמגיעים ל- Knights of Cydonia הכל מתגמד. הסאונד הגדול מהחיים, המגלומניה (בקטע טוב) הריפים העצבניים והצרחות של בלאמי, כל הסיבות לאהוב את מיוז מתנקזות אל תוך שיר אחד אפי שיותיר אתכם לעד עם טעם של עוד. קלאסיקה!

באנר מועדון תרבות

Arctic Monkeys- I Wanna Be Yours

למרות שיצא "רק" לפני 4 שנים, AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז, כבר נחשב לקלסיקת רוק מודרנית. אני באופן אישי לא בטוח שזה האלבום הכי טוב שלהם או ש- I Wanna Be Yours הוא השיר הכי יפה שסוגר איזשהו אלבום שלהם (הייתה התלבטות קשה עם A Certain Romance מ- Whatever People Say I Am, That's What I'm Not) אבל אין ספק שהוא המיוחד ביותר.

זהו השיר הראשון בו השתמשו אי פעם הקופים במכונת תופים, מה שמקנה לו סאונד מינימליסטי מכני, שמתאים בצורה מושלמת לטקסט המבוסס על שירו של משורר הרוק, ג'ון קופר קלארק. עם כל שנייה שעוברת השיר הזה חודר עמוק ועמוד יותר אל תוך הלב תוך שהוא שורט ומשאיר סימני מאבק וכאב. סיום הולם לאלבום נהדר.

Oasis- Champagne Supernova

אם ב- Definetly Maybe נואל גאלאגר הוכתר כקולם של מעמד הפועלים, ב- What's the Story הוא כבר לקח את התפקיד הזה ברצינות תהומית. השאיפה הזאת לקחת את המוזיקה של אואזיס צעד אחד קדימה, הביאה אותו לכתוב לאלבומה השני של הלהקה כמה מהימנוני הרוק הגדולים של זמננו כמו Wonderwall, Don't Look Back in Anger ו- Some Might Say.

אבל מעל כולם עומד Champagne Supernova, השיר המסיים את What's the Story שהוא לגמרי האפוס של אואזיס. עם פול וולר על הגיטרה, האחים גאלאגר וחבריהם עפים בפרץ יצירתיות מפעים של שבע וחצי דקות שלא נשמע כמו שום דבר שהם עשו לפני כן. אז נכון, לא מדובר בטקסט הכי מבריק אי פעם ("הולך לי באיטיות במסדרון, מהר יותר מכדור של תותח…") אבל מוזיקלית מדובר בסיום אדיר שמזכיר גם אחרי כל השנים הללו למה הלהקה הזאת תחיה לנצח.

Counting Crows- A Long December

זו אולי לא קלסיקה על זמנית כמו חלק מהשירים שמככבים כאן אבל אין שיר מתאים יותר לפתיחתה שנה חדשה. עם השנים Counting Crows הפכה להיות סוג של להקת קאלט מאוד אהובה בישראל ובכלל, ולמרות שהרוב זוכרים ממנה בעיקר את אלבום הבכורה האדיר, August and Everything After, Recovering the Satellites שיצא 3 שנים מאוחר יותר אולי קצת פחות מהודק, אבל לא פחות טוב.

האלבום הזה, שנכתב בעיצומה של התמוטטות עצבים ודיכאון קשה של הסולן אדם דוריץ, מלא בשירי כאב וכמיהה לאהבה. בתוך כל החושך הזה, A Long December הוא נקודה אור של תקווה בסוף מנהרה חשוכה מלאת יגון. אולי "השנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת" מקונן דוריץ. ברגע האופטימי הכמעט יחיד באלבום הזה.
נ.ב אני בטוח שתסלחו לי על ה- 01:12 של Walkaways.

David Bowie- Rock N' roll Suicide 

לא היה לדייויד בואי שום סיכוי לכתוב שיר מושלם יותר לסיים איתו את Ziggy Stardust and the Spiders From Mars הקלאסי מ- 1972. Rock N' roll Suicide הוא תיאור נפילתו של זיגי סטארדסט המוגש על מצע מוזיקלי אקלקטי של סגנונות כמו שנסונים צרפתיים, מוזיקת פיפטיז וכמובן רוקנ'רול בועט בואי סטייל. שיר שמוכיח בפעם השני מילוין וחצי למה לא היה ולא יהיה כמו בואי. 

Pink Floyd- High Hopes

The Division Bell הוא ההוכחה הנצחית לכך שפינק פלויד הם הרבה יותר מרוג'ר ווטרס. עיבודי הפסנתר המהפנטים של ריצ'ארד רייט, הגיטרה האלמותית של גילמור והתיפוף המאופק של מייסון מצליחים להפוך את האלבום הזה לפנינה קסומה ומיוחדת ובאופן אישי לאחד האלבומים האהובים עלי ביותר.

11 שירים יש באלבום הזה ומעל כולם עומד High Hops המהווה סיום מפואר לאלבום מושלם. כיאה לאלבום האחרון ברפרטואר של הלהקה (ותסלחו לי שאני לא מחשיב את השאריות המחוממות של The Endless River), שיר הסיום הזה הוא רטרוספקטיבי ונוסטלגי ונכתב מנקודת מבטו של איש המסתכל אחורה על עברו ואל חלומותיו הגדולים ביותר. נקודת השיא: סולו גיטרת הסלייד של גילמור שגורמת לי לבכות כל פעם מחדש. וגם… יש לשיר הזה את הקליפ הכי יפה אי פעם. קלסיקה. שווה להזכיר גם את Eclipse שנועל את Dark Side of the Moon, שנתן פייט ל- High Hopes אבל בסוף חייב היה להיות רק מנצח אחד.

 Arctic-Monkeys-608x405

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows- ביקורת אלבום

August and Everything After של Counting Crows, הוא אחד האלבומים הכי אישיים וקסומים שנכתבו אי פעם. למעלה מ-20 שנה אחרי שיצא, האלבום הזה עדיין מצליח לרסק את הלב.

ציון המועדון: ★★★★★

"אתה חייב כבר לשמוע את הדיסק הזהֱ!" הפציר בי עשרות פעמים שי, החבר הכי טוב שלי עוד מהגן. אני והוא חולקים פחות או יותר את אותו טעם מוזיקלי ושום אלבום שהוא נתן לי לשמוע לא אכזב אותי. אבל הוא גם יודע שקשה לי להאזין סתם ככה למוזיקה חדשה. אני צריך את ה'מוד' הנכון ואת הוייב המושלם בכדי להעניק את מלוא תשומת הלב ליצירה שאני שומע. "אני אאזין, אני מבטיח" אמרתי לו פעם אחר פעם ובאמת התכוונתי לזה, אבל פשוט לא יצא לי.

ואז יום אחד, התאהבתי. לא באלבום אלא בבחורה. הכרנו במהלך סוף שבוע כשהייתי בצבא. זו הייתה אהבה ממבט ראשון. הפרפרים, ההתרגשות ובעיקר החשש. האם זה יעבוד? האם זה זה אמיתי? האם תהיה לזה המשכיות?

בילינו סופ"ש מושלם ביחד, ממש כמו בסרטים הדביקים האלה של יו גרנט וג'וליה רוברטס. ואז הגיע יום ראשון ואיתו הפרידה בחזרה לבסיס. היא שירתה באילת בזמן שאני פיקדתי בחוסר רצון מופגן על טירונים בניצנים. אבל הרגע הכי קשה הגיע עם ההבנה שהשבת הזאת לא ניפגש. היא סוגרת. האם זה הסופ"ש היחיד המושלם שנבלה ביחד?

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ראשון בבוקר. עליתי על האוטובוס לכיוון הבסיס. אכול ספקות, חששות ופחדים תהיתי לאן הולכים מכאן? הייתי חרד. מבולבל. צריך הכוונה. אז באופן אינסטנקטיבי שלחתי את היד לתיק ושלפתי את הדיסקמן (זוכרים?). אין מה שירגיע וינחם יותר ברגעים כאלה מאשר מוזיקה. ואז בעודי מחטט בכל הדיסקים שלקחתי איתי לבסיס נתקלתי באותו אחד שהלווה לי שי לפני מי יודע כמה זמן ושהבטחתי להאזין לו.

"אוגוסט וכל מה שאחר כך" הפצירה בי העטיפה בתרגום חופשי מאוד ובכתב מחובר שכאילו שורבט כלאחר יד. אז הכנסתי את הדיסק לדיסקמן, לחצתי פליי וזו הייתה הפעם השניה שהתאהבתי בשלושת הימים האחרונים.

"אם זאת אהבה אז אני מניח שאאלץ לחיות בלעדיה…"

"אוגוסט" הוא אלבום מסע. מסע פיזי בנתיבי ארצות הברית על עריה ועיירותיה המופלאות והעצובות. אבל גם ובעיקר, מסע פנימי אל נפש האדם דרך עיניו וליבו של אדם דוריץ.

על אף מראהו העולץ משהו של דוריץ, האיש והראסטות, מדובר באחד היוצרים הכי העצובים שאי פעם עשו מוזיקה. לכל אורכו של האלבום, דוריץ מציג כנות יוצאת דופן וחושף בפנינו את כל את כל השלדים שיש לו בארון. לרגעים מסוימים יהיה בא לכם פשוט לחבק אותו ולומר לו "אל תדאג, יהיה בסדר. אתה לא לבד".

המסע נפתח עם Round Here העוסק בעזיבה והתבגרות ואיך בחלוף השנים אנחנו משילים מעצמנו את את כל החוויות שעברנו, את האנשים שהכרנו ולבסוף גם את עצמנו. הבטחות ילדות שקיבלנו מתנפצות להן מול עיננו על שובר הגלים של המציאות וזה לא יכול להיות יותר כואב.

אנחנו ממשכים ל-Omaha, המקום הזה שהוא "אי שם באמצע אמריקה" ומיד אחר כך עוצרים למשקה עם "מר ג'ונס" שעל אף המוזיקה הקופצנית שמלווה אותו עוסק בדידות נוראית תחת אור הזרקורים ועל המחשבה המעוותת שברגע ש"כולם יאהבו אותי, אני לא אהיה בודד לעולם".

מסיימים את הדרינק וחוזרים לדרך, אל מרחביה העצומים של ארה"ב, מטלטלים בין מלונות ומוטלים בעלי "מיטות בחדרים קטנים בתוך בניינים וחיים חסרי משמעות". הדיכאון מעולם לא נשמע טוב כל כך.

" אני מלך הגשם…"

דוריץ ממשיך לשפוך את ליבו גם ב- Anna Begins, משיריו האישיים ביותר בו הוא מספר לנו איך מצא את עצמו מתאהב עד מעל הראש באישה מיוחדת באחד ממסעותיו באירופה. הוא ידע שהקשר לא יחזיק מעמד ובאחד מהטקסטים הכי יפים שלו אי פעם, חושף בפנינו את כל החששות והפחדים הכמוסים ביותר שלו מפני הקשר המתהווה וסופו הבלתי נמנע. "בכל פעם שהיא מתעטשת אני מאמין שזו אהבה…" מתפייט דוריץ בשיר שמצליח יותר מכל כך הרבה אחרים לתאר מה זאת אהבה.

Time and Time Again שמגיע אחריו הוא שיר כואב בצורה בלתי אפשרית על פרידה. "רציתי לראות אותך אותך הולכת אחורה בשביל לקבל את התחושה שאת חוזרת אלי…" שר דוריץ בקול שבור שמפלח את הלב רגע לפני שהוא מקווה ש "אולי יום אחד לא אהיה כל כך בודד…". 

Rain King השיר הבא, הוא מהמפורסמים שבאלבום. דוריץ כתב את השיר בהשראת הספר "הנדרסון מלך הגשם" של סול באלוי תוך שהוא מתאר את תהליך השחרור המתרחש עת אתה פורק את כל  הרגשות והחוויות שלך אל תוך תהליך היצירה.

"חלמתי שראיתי אותך הולכת על צלע הר בשלג, מטילה צללים אל שמי החורף בזמן שעמדת לך שם וספרת עורבים…"

אלבום הבכורה של "העורבים" עוסק בכל הנושאים שמעסיקים אותנו בחיינו כמו אהבה, אכזבה, אבדן ובדידות. אבל ההבדל ביצירה הנוכחית היא הכריזמה הטקסטואלית של דוריץ שלא מונע ממאזיניו שום פרט מהסיפורים העצובים שלו ומצליח לעשות זאת עם אפס קלישאות.

כשהוא שר "אני צריך אהבה גדולה, אני צריך שיחת טלפון…" בבלדה קורעת הלב, Raining in Baltimore, פשוט אי אפשר שלא להאמין לו, שלא להתרגש, שלא להיות עצובים איתו ובשבילו.

אדם דוריץ הוא אחד הכותבים האמיצים ביותר שהאזנתי להם אי פעם ו- August and Everything After הוא אחד האלבומים הכי אישיים ששמעתי. זה מה שמבדל אותו והופך אותו לאלמותי בעיני כל כך הרבה אנשים.

רק לאחרונה ה- Rolling Stone מיקמו את האלבום במקום ה-67 ברשימת 100 האלבומים הגדולים של שנות התשעים, מקום אחד מעל Out of Time של REM, מהלהקות שהשפיעו באופן ישיר על ה"עורבים".

ולגבי? אני התבגרתי, המשכתי להתפתח מוזיקלית, ללמוד ולהכיר אמנים חדשים. אבל מדי פעם, כשמתחיל הסתיו מעט אחרי אוגוסט, אני מפעיל את August and Everything After עוצם עיניים ונזכר בהתחלה שהייתה לי עם אותה בחורה שהיום אגב, היא אשתי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

maxresdefault

counting-crows

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני