קולדפליי Everyday Life ביקורת אלבום

הרצון של קולדפליי לשנות ולגוון בהחלט ראוי לציון. חבל רק שהתוצאה הסופית היא גלולת שעמום מטרחנת.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

אני אוהב לחשוב שאין לי איזשהי טינה אוטומטית לקולדפליי כמו לרוב מבקרי המוזיקה בעולם. בכל זאת הם כתבו את the Scientist, Fix You ועוד כמה פנינים משובחות למדי. אני אפילו מוכן להודות ששלושת (יש היאמרו ארבעת) אלבומיהם הראשונים לא היו רעים בכלל.

אבל למרות זאת חייבים להודות שאת הביקורות נגדם הם הרוויחו ביושר. סדרת האלבומים שהוציאו לאורך העשור האחרון היו בינוניים להחריד ונטולי כל משקל סגולי. התחושה הייתה שהלהקה העדיפה את המוכר והסולידי ואט אט התבוססה במן בינוניות מרגיזה. 

ועכשיו 4 שנים אחרי A Head Full of Dreams, אלבומם האחרון והמעצבן במיוחד אני חייב להוסיף, חוזרים קולדפליי עם Everyday Life, אלבומם השמיני במספר, שמדיף מן ארומה קלה של ניסיון לשבור שיגרה ולספק משהו שטרם שמענו מהם בעבר.

אך בעוד שאני מעריך את הניסיון סוף סוף לגוון ולשנות, התוצאה ריקנית, מעייפת ומעל הכל פשוט משעממת.

האלבום החדש הוא למעשה אלבום כפול (לא שיש לזה משמעות בעידן הדיגיטלי) שהחלק הראשון שלו מכונה Sunrise (זריחה) והשני Sunset (שקיעה) אשר יחד יוצרים את היום יום שכולנו חווים.

היום יום הזה על פי קולדפליי מלא בחרדות, אי צדק, פוליטיקה ועוד גורמים שמשפיעים עלינו (כאילו דה) בעודינו חווים את ה"אוטומטיות" של החיים.

הרוח הפוליטית שנושבת בשנים האחרונות מ"הטראמפיזם", דרך הברקזיט ועד למשברי הפליטים והאקלים, מוצאים את דרכם בצורה מאולצת כזאת או אחרת אל תוך האלבום והופכים אותו למעין יצירה חברתית (שקלתי לרגע לכתוב פוליטית אבל זו תהיה הפרזה) על החיים כיום.

כמה חבל רק שקולדפליי כמו קולדפליי משתדלים מאוד שלא להרגיז אף אחד וזה פשוט מרגיז כי זה הופך את האמירה הגם ככה קלושה שלהם, לחסרת שיניים פינת לא רלוונטית. אם כבר החלטתם לצאת מהקופסה אז תגדלו ביצים ותשירו על ואל מי שבאמת מעצבן אתכם כי אחרת אין לזה שום משמעות. 

גם המוזיקה עצמה לא מצילה את האלבום החדש. את שלל התמות שמנסים קולדפליי להעביר, עוטפים עיבודים חסרי השראה שמתיימרים להיות "שונים" או "מיוחדים" אבל בסופו של דבר נשמעים פשוט משעממים. איפה ההפקות של בריאן אינו וקן נלסון ואיפה זה?

אם קולדפליי באמת רצו לשנות משהו בסאונד שלהם, הדבר החכם מצידם היה לקחת הפסקה מהמפיק הדי קבוע שלהם, ריק סימפסון, ולנסות משהו שונה.

אז סבבה, השירים קצת יותר מופשטים, יש קצת יותר (עלק) סול וקצת כלי נשיפה וכל מני ניגונים אוריינטליים ברקע, אבל זה עדיין לא הופך את היצירה למעניינת יותר.

באנר מועדון תרבות

לצד כמה קטעים סימפטיים כמו Church, Daddy או Arabesque (ממתי כריס מרטין החל להתעניין באדריכלות מוסלמית?) אפשר למצוא באלבום גם את כמה מרגעי השפל הגדולים בהיסטוריה של הלהקה.

Guns למשל, שמכיל בתוכו את המשפט המוזר  "עוני זה טוב לעסקים, כרות את היערות כי הם כל כך טיפשים…", מנסה ללא הצלחה להישמע כמו קטע אינדי. Cry Cry Cry גרוע ברמה של "איך הדבר הזה נכנס לאלבום?" ו- Orphans הוא פשט העתק ל- Adventure of a Lifetime המעיק.

אבל מעל כולם עומד הניסיון הפתטי של כריס מרטין להוביל מקהלת גוספל ב- BrokEn. מה לעזאזל הוא חשב כשהוא הקליט את זה?! הקול של מרטין הולך שם לאיבוד כמו ילד לבנבן בדאונטאון קומפטון קליפורניה. כריס יקירי, אתה לעולם לא תוכל לסחוב שיר גוספל.

בכל מקרה, כל הבליל הזה הופך את Everyday Life לאלבום מבלבל ומבולבל עם חצאי רעיונות שלא התגבשו לכדי יצירה ממשית. בקיצור, לא אפוי.

כבר שנים שקולפליי גדולים יותר מכל ביקורת כזאת או אחרת שתיכתב עליהם. הם ימשיכו לעשות מה שהם רוצים ולמכור מיליונים בזמן שאיך טיילור סוויפט אומרת? Haters Gonna Hate. 

ובכל זאת ההמלצה שלי לגבי Everyday Life היא שאם אתם מתכוונים לתת לאלבום הזה, צ'אנס תדאגו להצטייד לפני כן בכרית או שמיכה כי האלבום הזה הולך להרדים אתכם. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

coldplay-everyday-life לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כאבי גדילה: מדונה Madame X- ביקורת אלבום

באלבומה ה- 14, מנסה מדונה בכח להישמע חדשנית, אקטואלית ופוליטית אך נכשלת בכל החזיתות. Madame x? נשמע כמו Madame Why?

ציון המועדון: ★★☆☆☆

יש אמנים שלמרות שאני לא מתחבר אליהם או אפילו לא שומע את המוזיקה שלהם, קשה לי שלא להעריך אותם. ככה מדונה בשבילי. לא משנה מה אתם חושבים עליה, אי אפשר להתכחש לפרסונה הכריזמטית בטירוף שלה או להתעלם מהשינויים העצומים שעשתה כמעט במו ידיה בעולם המוזיקה.

בהתאם לכך, לא משנה מה יהיה מצבה במדד הפופולריות, כל אלבום חדש שלה הוא אירוע. לא משנה שלא היה לה להיט כבר שנים, לא משנה שהיא מתקשה (מאוד) למכור כרטיסים לסיבוב ההופעות החדש שלה ואפילו לא משנה שהיא מזייפת קשות כבר לא מעט זמן, כל אלבום חדש של מלכת הפופ (בדימוס?) הוא עדיין בגדר אירוע. חבל רק שאלבומיה האחרונים לא עומדים בציפיות ומאמנית פורצת דרך הפכה מדונה לצל חיוור של עצמה. אז האם היא מצליחה להציל משהו באלבומה החדש? לא. ממש לא. 

אחרי 4 שנות הפסקה, חוזרת מדונה עם אלבום חדש בשם Madame X, וגם הפעם, כמו בשאר יצירותיה מהשנים האחרונות, מדובר באסופת שירים בינונית במקרה הטוב וגרועה במקרה הרע. 

אם אנסה לדייק יותר, אז השירים באלבומה ה- 14 של מדונה מנסים להישמע מתוחכמים יותר, מעניינים יותר, מורכבים יותר ולא "שגרתיים". אבל התוצאה הסופית נשמעת כמו כמו ניסיון התחכמות שלא לצורך. סלט לא טעים שהוכן ממרכיבים לא קשורים אחד לשני, וגרוע מכך, שפג תוקפם.

כבר שנים שבמקום להוביל מדונה מובלת ו- Madame X הוא דוגמה מובהקת לכך. איפה הימים בהם חשפה הנערה החומרנית לעולם מפיקים מוכשרים (ויליאם אורביט וסטיוארט פרייס לדוגמה), אימצה סגנונות חדשים והפתיעה בכל שיר וקליפ. פעם מדונה הייתה סממן לכל מה שחם ולכל מה ששווה לשם אליו לב רגע לפני הפריצה. והיום? כל מה שיש למי שמתיימרת עדיין להקרא "מלכת הפופ" לתת לעולם זה עוד דואט עם מאלומה? באמת?!

ב- Madame X חותכת מדונה לכיוון המוזיקה הלטינית כאילו מעולם לא היה D'esposito או אנריקה איגלסיאס. גם הרגאטון שהיא מאמצת בחום רב באלבום הזה היה נחשב רענן לפני עשור בערך. לעזאזל אפילו צלילי האוטוטיון מ- God Control, מהשירים היותר סבירים באלבום, נשמעים לא מעודכנים. אה ודייויד בואי רוצה את הרטייה שלו בחזרה. כאילו, אם הוא יכול היה לבקש אותה. 

באלבום החדש מציגה בפנינו מדונה גם אלטר אגו חדש בשם "מאדאם איקס" שהיא (וזה ציטוט): "סוכנת חשאית שמסתובבת בעולם, משנה זהויות ונלחמת עבור חופש". אני אחסוך מכם את המשך הטקסט המביך שנראה כמו חיבור של ילדה בכיתה ג' 3 ורק אגיד שמדונה לא צריכה להחליף זהויות, מה שיעשה לה הכי טוב זה פשוט להיות מדונה. 

ממרומי גיל 60 וכשמאחוריה אחת מהקריירות המרשימות בהיסטוריה של המוזיקה, הייתי רוצה לראות את מדונה מפסיקה לרדוף בצורה פתטית אחרי כל מה ש"חם" ומאמצת את הגיל הביולוגי שלה. הרי מה שהפך אותה למפלצת שהיא זו דווקא שבירת הגבולות המקובלים ולא הניסיון להתיישר על פיהם. בשביל להיות מלכה אמיתית לא צריך לרדוף אחרי משהו שכבר לא יחזור אלא להמציא את עצמך מחדש, אולי בגרסה מפוכחת יותר.

אחרי כל מה שעברה ועשתה, מדונה יכולה וצריכה לעשות מוזיקה "בוגרת" ומעניינת יותר ולא עוד בדיחות מביכות כמו Bitch, I'm Loca שנשמע כמו משהו ששאקירה שכחה על רצפת חדר העריכה. השיר הזה בוא באמת על גבול הפתאטי. לראייה, הקטע היחיד באלבום בו היא "מנקה" את כל הרעש והשטויות מסביב הוא Crave ולא במפתיע הוא גם השיר הטוב ביותר בו יחד עם I Rise שסוגר אותו.

באנר מועדון תרבות

ב- 2012 ובעשור השישי לחייהם, שיחררו הפט שופ בויז, מכוכבי הפופ הגדולים של שנות השמונים והתשעים, אלבום בשם Elysium, שתיאר את החווייה של להיות כוכב פופ מזדקן. מדובר באלבום אמיץ שפותח צוהר מרתק לעולמם של מי שהיו פעם נערי הפוסטר של מוזיקת הפופ והיום נאלצים להתמודד עם משפטים כמו: "אני מניח שפרשתם?" מנהגי מוניות מזדקנים (רק תקשיבו לשיר Your Early Stuff ותבינו). 

מדונה בניגוד לכך, ממשיכה בכוח לנסות ולהישמע הכי אקטואלית שיש. מצד אחד זה בסדר גמור, אבל מצד שני זה גורם לה לאבד את הייחודיות שלה. Madame X מנסה להישמע חדשני, אקטואלי ופוליטי אך נכשל בכל החזיתות. הוא אלבום מבולגן שיזכר כאחד ההזויים במה שעוד נשאר מהקריירה של מדונה בתקווה שעוד תשתקם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

MadonnaLGBT

באנר מועדון תרבות

אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום

18 חודשים בלבד אחרי אלבומם המופתי, Sleep Well Beast, חוזרים הנשיונל עם פרויקט שאפתני הכולל סרט קצר ואלבום חדש עם לא פחות מ- 16 קטעים. התוצאה? ניצחון מרשים בשתי החזיתות.

ציון המועדון: ★★★★☆

כבר כמעט שני עשורים שהנשיונל היא הלהקה הכי יציבה על הפלנטה. מאז Alligator הנפלא מ- 2005, כל אלבום של החמישייה הניו-יורקית (במקור מאוהיו) מצליח להתעלות על קודמו. בדרך כלל להקות שפועלות זמן רב ביחד נשחקות ובסופו של דבר הופכות לצל חיוור של עצמן, אבל במקרה של הנשיונל, המוזיקה רק הולכת משתבחת עם השנים והופכת ליותר מעניינת, יותר מגובשת ובעיקר יותר טובה. כל זה נעשה בעקביות מעוררת השתאות והשראה והופכות את הקריירה של הנשיונל לכמעט חסרת תקדים.

על כל אלבום חדש של ההרכב מתחרים המבקרים מי ינפק יותר סופרלטיבים כאשר השיא הגיע עם Sleep Well Beast מ- 2017 שכבר כבש את המקום הראשון במצעדים משני צדי האוקיינוס וזכה בפרס גראמי עבור האלבום האלטרנטיבי של השנה. לא רע ללהקה שמעולם לא סיפקה אפילו להיט מצעדים אחד- אנטיתזה לכל מה שמייצג דור הספוטיפיי הנוכחי. אנומליה של שפיות ואמנות אמיתית בעולם שנרמס תחת גלגלי הסתמיות.

"זו חצי אשמתך אז רק חצי תסלחי לי…"

הנשיונל לא תכננו להוציא אלבום חדש כל כך מהר, אבל שיחת טלפון מהבמאי המוערך, מייק מיילס, שינתה את התוכניות. מיילס הציע להרכב לשתף פעולה והתוצאה היא סרט קצר וקסום ביופיו בשם I Am Easy to Find בכיכובה של השחקנית השוודית היפיפיה, אלישיה ויקנדר, ששיחקה בין היתר ב"אקס מכינה" הנפלא ו"הנערה הדנית" עליו אף זכתה באוסקר. הסרט מתאר ב- 25 דקות בלבד את מהלך חייה של אישה מרגע לידתה, דרך הפיכתה לאמא ומותה, כשכל זה מתרחש על רקע המוזיקה והשירים המופלאים של הנשיונל. אני לא מבקר קולנוע אבל קשה לי להאמין שהסרט הזה לא ירגש אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר. 

וזו כאמור הייתה רק יריית הפתיחה. את תהליך יצירת הסרט מינפו הנשיונל יחד עם מיילס (שמקבל קרדיט על הפקת האלבום יחד עם הלהקה עצמה) ליצירת אלבום חדש, שמיני במספר, המכיל 16 קטעים חדשים ונושא גם הוא את השם I Am Easy to Find. 

באנר מועדון תרבות

למרות שהאלבום הוא לא הפסקול של הסרט, העבודה עליו השפיעה רבות על כתיבתו. רבים מהשירים זוכים לעיבודי כלי מיתר קלאסיים זכר לעבודה על הסרט וגם לעבודתם של האחים (היהודים) ארון וברייס דסנר בהפקות מורכבות ושיתופי פעולה שונים. האחרון שחרר ממש לאחרונה את היצירה הקלאסית החדשה שלו, Triptych, יחד עם התזמורת פילהרמונית של לוס אנג'לס.

בהאזנה הראשונה אין איזשהו שיר שמתבלט מעל כולם, ועם זאת פשוט בלתי אפשרי להפסיק להאזין ליצירה הזאת ולא לטבוע במוזיקה ובעיבודים העשירים. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא עולם ומלואו של צלילים מרגשים העוטפים את הטקסטים הנוגים, הכנים והכואבים כרגיל של ברנינגר. ככה נשמעת מוזיקה.

15 השירים הגדולים של הנשיונל
היפה והחיה: הנשיונל Sleep Well Beast ביקורת אלבום
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום

"אני לומד איך לא למות קצת בפנים בכל פעם שאני חושב עלייך…"

אחרי הרבה שנים שמאט ברנינגר, הסולן וכותב השירים הראשי של ההרכב, מעביר אותנו ואיתנו את הרגעים הקשים, המדכאים והחשוכים בחייו, I Am Easy to Find מציע סוף סוף קצת אור. מעט תקווה שיכול להיות יותר טוב בבית שלנו, במערכות היחסים שלנו ואולי בעיקר עם עצמנו.

הסיבה לכך נעוצה כנראה בעבודה שבאלבום החדש משתתפות לא פחות מחמש זמרות שמעדנות את הדיכאון הקיומי של ברנינגר. ליסה האניגן, שרון ואן אטן, מינה טינדל, קייט סטייבלס ומעל כולם גייל אן דורסי המושלמת שניגנה עם מיליון אמנים וליוותה במשך 20 שנה את דייויד בואי, עושות כולן עבודה מדהימה ומרימות את האלבום לגבהים חדשים. למשל הרגע בו קולה העמוק והמדהים של דורסי נכנס בהפתעה ב- You Had Your Soul with You, הוא מהרגעים העוצמתיים ברפרטואר של הנשיונל. פשוט צמרמורת.

כמעט בכל שיר אפשר לשמוע קול נשי שמהווה קונטרה לקול הגברי של ברנינגר והופכים את המונולוגים המוכרים שלו לדיאלוגים. לפתע, אחרי כל כך הרבה שנים, אנחנו מקבלים גם את הצד השני במערכת היחסים של ברנינגר עם זוגתו. זה שינוי מרענן, אמיץ ומרתק שמוסיף המון צבע ועומק ליצירה כולה.

גם הפעם לוקחת חלק בכתיבת המילים קארין בסר, אישתו של ברנינגר ותאמינו לי, אין לי מושג איך הזוג הזה מצליח להחשף בצורה כזאת ועדיין להשאר ביחד. כל השלדים של מערכת היחסים המורכבת שלהם יוצאים החוצה באלבום הזה בלי מסננים ובלי לייפות את הדברים. לעזאזל אפילו אני מסתיר דברים מאישתי.

אולי תהליך הכתיבה הוא זה שמצליח לרפא את פגמי הזמן של מערכת היחסים בין השניים כמו סוג של טיפול זוגי ואולי זו עוד דרך לשמור על האש בוערת אחרי כל כך הרבה שנים. בכל מקרה התוצאה היא טקסטים חושפניים, אישיים, אותנטיים, כואבים, עצובים ומרגשים שפשוט אי אפשר שלא להזדהות איתם.

"יש מעט גיהנום בכל אחד…"

I Am Easy to Find היא היצירה הגדולה, המורכבת והשאפתנית ביותר של הנשיונל ולמרות שלא כל ה- 64 דקות שמרכיבות אותה מצליחות לסחוף, עדיין מדובר בנקודת אור בעולם הרוקנ'רול הדועך והמשעמם. אם עוד היה ספק, אחרי אלבום כזה שמה של הנשיונל בדברי הימים של המוזיקה מובטח.

נ.ב: כבוד לסטרוקס (האדירים!) שמוזכרים גם באלבום האחרון של ארקטיק מאנקיז וגם בנוכחי של הנשיונל. ג'וליאן קזבלנקס יכול למות בשקט.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nationalheadernationalheader11

באנר מועדון תרבות

בואו בראש פתוח: Arca ביקורת אלבום

וואו. זו המילה היחידה שעולה לי לראש לאחר ההאזנה ל- Arca של המפיק הונצואלי המוערך, אלחנדרו גרסי. הוא מפחיד, יפה, מלחיץ, קסום, הזוי ומרגש גם יחד. זה לא אלבום שיתאים לכולם, אבל מוזיקלית הוא ללא ספק הישג יוצא דופן.

זה כמה שנים שאלחנדרו גרסי הידוע כ"ארקה", צובר לעצמו שם של כבוד בקרב חובבי האוונגרד. האלקטרוניקה הניסיונית שלו הפכה שם נרדף לאיכות ולפריצת גבולות כאשר בשנים האחרונות גם הכוכבים הגדולים לא אדישים לכישרון וגייסו אותו לשורותיהם. בין היתר הספיק ארקה להפיק את קניה ווסט, FKA Twigs, ביורק ואחרים. ללא ספק רפרטואר מרשים. 

למוזיקאי המוערך נחשפתי דרך שלל ביקורות מוזיקה, כתבות, סיקורים ובעיקר דרך עבודתו המשותפת עם ביורק שאני נורא אוהב. אבל רק כאשר אלבומו השלישי, שנקרא בפשטות Arca, החל לעטר את ראשי מצעדי הסיכום השנתיים, החלטתי שאני חייב לתת לו הזדמנות. זה לא היה קל, אבל לגמרי היה שווה את זה. 

אני לא מכיר את העבודות הקודמות של ארקה, ועדיין האלבום החדש שלו הצליח לרתק אותי באופן שמעט מאוד אלבומים הצליחו לעשות בשנים האחרונות. רובו ככולו של Arca איטי, מלטף ונוגע ברמות שקשה להסביר תוך שהוא מצליח שלא לשעמם אפילו לרגע. המוזיקה האלקטרונית והעדינה כל כך מצליחה לחדור אל תוך הנשמה ואיכשהו לטלטל ולנחם אותה בעת ובעונה אחת. מדהים. 

אם הייתי צריך, הייתי ממליץ לכם לכבות את האורות, להכין כוס יין ואולי ממחטה או שתיים, ולהתמסר לצלילים החד פעמיים של האלבום הזה. זהו אמנם מסע מוזיקלי לא שגרתי אבל מרתק.

כאמור ארקה הוא ונצואלי ששר בספרדית, ולמרות שאני חצי צ'יליאני (מהצד של אמא, אל תשאלו) שלא מבין מילה בספרדית, זה לא גרע במאומה מההנאה שלי מהאלבום. אולי דווקא בגלל שאין לי מושג מה הוא שר מצאתי את את עצמי מתרגש כמו ילד קטן מהשירה העדינה אך ההחלטית כל כך שלו.

קטעים כמו Sin Rumbo ,Anoche, Reverie ומעל כולם, Piel שפותח את האלבום ו- Desafío פשוט הצליחו לרסק לי הלב לחתיכות. אין ספק ש- Arca הוא הישג מוזיקלי אמיץ שלא לומר מעורר השתאות.

בכלל כל האלבום הזה מעורר מחשבה ומערער. הוא מהפנט לחלוטין ובין אם תתחברו אליו או לא, המוזיקה לא תרפה מכם בכזאת קלות וזו כוחה של יצירה אמיתית. כמו שידידה טובה תיארה אותו: "זה כמו סרט אימה טוב על הגבול שבין פסיכי, למטריד למגניב".

moadon-tarbut-24

כאמור Arca הוא תצוגת תכלית של הפקה שלמרות המינימליזם שלה, מצליחה להיות עשירה ומדויקת כל כך. אין תו אחד מיותר, אין הברה אחת שלא במקום. הכל כל כך נקי ועם זאת עמוס ברגש. זהו ניצחון מפואר שמוכיח כאן מעבר לכל ספק שמדובר באחד המוזיקאים והמפיקים המוכשרים ביותר שפועלים כיום.

קשה גם לנתק את השיח על ארקה מהצד החזותי שלו. התחפושות המוזרות שהוא מתהדר בהן ובעיקר הקליפים המלחיצים משהו שלגמרי הצליחו להדיר שינה מעיני הופכים את המוזיקה שלו לחוויה הרבה יותר קשוחה. מעבר לעובדה שהקליפים נראים כמו סצנות שנלקחו מסרטים של מ. נייט שאמלאן או גיירמו דל טורו, הם גם מאוד הומו-ארוטיים (ארקה הוא הומוסקסואל מוצהר), כך שאם אתם הומופוביים אני פחות ממליץ לכם לצפות בקליפים. 

מכירים את המעצבנים האלה שלמדו קולנוע ועכשיו הם ממליצים לכם על איזה סרט אוסטרי זר שזכה באוסקר ב- 1976 אבל לכם סתם בא לדפוק את הראש אל מול הרובוטריקים? אז אני אקח על עצמי לרגע את תפקיד הממליץ הפלצן ואפציר בכם לתת הזדמנות ל- Arca. אני הראשון שאודה שהאלבום הזה רחוק מלהתאים לכל אחד. אבל אם אתם מחפשים מוזיקה מעט אחרת, שונה ומאתגרת, תנו לו הזדמנות. כבו את האור, קחו נשימה ארוכה ותצללו לעולם ההזוי של ארקה. אני מבטיח שלא תצטערו וגם אם כן תמיד תוכלו לשנוא אותי. 

ציון המועדון: ★★★★★

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

arca_xl

moadon-tarbut-24

אוטופיה מוזיקלית: ביורק- Utopia ביקורת אלבום

אני אוהב את ביורק. עכשיו תעשו לי טובה ותחסכו ממני את המבט המזלזל במקרה הטוב או המבולבל במקרה הפחות טוב כי לא משנה איך תסתכלו על זה, ביורק היא מהיוצרות הכי מוזיקליות שדרכו אי פעם על האדמה. אישה שכל כולה, כל התכלית שלה היא מוזיקה טהורה. יוצרת שהצלילים והתווים זורמים בעורקיה וחיים בעמקי נשמתה כמו אצל מעט מאוד יוצרים שעדיין מהלכים בינינו היום. אמנית שעצם ההוויה שלה היא יצירת אמנות בפני עצמה.

ברור, לא קל לעכל אותה וגם אני לא תמיד בטוח איפה עובר אצלה הקו שבין יומרנות לגאונות, אבל אם אתם באמת אוהבים ומוקירים מוזיקה, אתם לא יכולים שלא להעריך אותה. את האומץ שלה לשבור מוסכמות כל פעם מחדש ולעזאזל להמציא את המוזיקה מחדש עם כל אלבום שלה. חושבים שרדיוהד מאתגרים? הצחקתם את ביורק. היא כבר מזמן שכחה את מה שתום יורק רק עכשיו לומד (ושלא יהיה ספק אני מת על תום יורק כן?).

באנר מועדון תרבות

כבר הרבה זמן שרציתי לכתוב עבור ביורק כתב הגנה, (לא שהיא ממש צריכה אותי, המוזיקה שלה עושה את זה מספיק טוב), אבל כל זה רק תירוץ לדבר האמיתי: האלבום החדש. ואם שרדתם עד כאן בטח תרצו לדעת איך הוא. ובכן בקצרה: מעולה!

Utopia, אלבומה התשיעי של הפלא האיסלנדי, מגיע שנתיים אחרי Vulnicura, אלבום הפרידה המרטיט שלה מבעלה דאז, מת'יו באמי. אך בעוד Vulnicura (ללא ספק בין שלושת אלבומיה הטובים ביותר) היה מלנכולי מטבעו והתהדר בכלי מיתר סטייל Homogenic המופתי, Utopia, כשמו כן הוא, מלא אופטימיות וקורן שמחה הרבה יותר מקודמו הקודר.

למעשה ביורק מתארת את Utopia כ"אלבום הטינדר" שלה בשל התכנים שלו העוסקים בקשרים  רומנטיים ודייטים. ואכן האלבום החדש הוא חגיגה של אהבה, צבע וחיים חדשים אחרי אותה פרידה כואבת.

אט אט, בעדינות וברגש טווה עבורנו ביורק את עולמה האוטופי והאופטימי עם שלל צלילים קוסמיים, ציוצי ציפורים, רוחות מלטפות ועוד. כל התיאורים הללו אגב הם לא דימויים פרי דימיוני אלא צלילים של ממש המשולבים באלבום.

כיאה לקו האמנותי של ביורק, Utopia הוא חגיגה מוזיקלית מופלאה מאין כמוה. כמו Vulnicura, גם הפעם את עמדת המפיק מאייש Arca הונצואלי שמצליח להנגיש במיומנות מרשימה את המורכבות המוזיקלית הבלתי מתפשרת של ביורק. שלא תטעו. המוזיקה עדיין יומרנית, מתקדמת, ולא קלה לעיכול אך עם זאת עדיין נגישה. מי שחושש מאלבומים ניסיוניים דוגמת Biophilia או Medúlla יכול להירגע.

ועם זאת אני לא יכול שלא להשתחרר מהתחושה שהאלבום יכול היה להיות מהודק יותר. 14 שירים שנמתחים על פני למעלה מ- 70 דקות מרכיבים מסע לא פשוט שלעיתים נשמע מעט רפטטיבי. מרגישים את פרץ היצירתיות שבקע מביורק בכל אחד ואחד משירי האלבום הזה אבל ניתן היה לוותר על חלק מהקטעים ולא רק על הדקה וארבעים וארבע שניות שמרכיבות את Paradisia.

באנר מועדון תרבות

ועם זאת אי אפשר שלא לסלוח לה כאשר מאזינים לשירים כמו The Gate, Bleeinsg Me, Arisen My Senses המדהים, Future Forever . כל אלה ועוד ממשיכים להוכיח שביורק היא יוצרת חד פעמית ומי שמוותר עליה מראש בגלל דעות קדומות או חשש מוזיקלי פשוט מפסיד. הלוואי ונזכה לעוד אמנים שיאתגרו אותנו אפילו חצי ממה שביורק מאתגרת אותנו באלבומים שלה. עד שזה יקרה אז אני בהחלט ממליץ לכם לצלול אל תוך האוטופיה של ביורק. 

ציון המועדון: ★★★

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Björk-Utopia-1236x640

באנר מועדון תרבות

 

דייויד בואי- Blackstar ביקורת אלבום

ברגע שחשבנו שהוא כבר לא יכול למתוח את הגבולות המוזיקליים שלו יותר ושאמנים אחרים מצמצמים ממנו פערים, דייויד בואי מרים לאוויר אצבע משולשת ומשאיר את כולם מאחור עם יצירה שהיא לא פחות מרדיקלית.

אחרי עשור של שקט תעשייתי, בשנת 2013, חזר לחיינו דייויד בואי עם אלבום חדש, בשם The Next Day. האלבום זכה לשבחי המבקרים, הגיע למקום הראשון בעשרות מצעדים ברחבי העולם, עיטר את כל רשימות אלבומי השנה והוכיח שגם אחרי כל השנים הללו הזיקית האנושית עדיין מסוגלת לשחרר יצירות מופת ראויות. באופן אישי אגב, לגמרי מדובר באחד האלבומים הטובים ביותר שלו.

אז אחרי הקאמבק המוצלח, לאור הרפרטואר הבלתי נתפס שלו וממרומי גיל 69, אפשר היה אולי לחשוב שדייויד בואי יבחר לנוח או לכל הפחות ישחרר יצירה סולידית שלא מחדשת יותר מדי. אז זהו, שלא! במקרה של אחד היוצרים הפוריים והמשפיעים ביותר בתולדות המוזיקה הפופולרית, המשמעות של להישאר במקום היא למעשה לנוע אחורנית ואת זה בואי פשוט לא מסוגל לעשות.

אז לכבוד יובל של אלבומים, החליט בואי לחגוג בגדול עם Blackstar, אלבום שהוא פסטיבל מוזיקלי מטריד ופורץ גבולות כמו שלא שמענו ממנו מעולם. בתקופה שלפני הקלטת האלבום, בואי האזין הרבה ללא אחר מאשר קנדריק לאמאר ששבר את הדרך הסטנדרטית בה היינו רגילים לשמוע היפ הופ והחליט גם הוא למתוח את גבולות המוזיקה שלו הכי רחוק שאפשר. התוצאה? אחת היצירות המטלטלות, המורכבות והרדיקליות ביותר בקריירה שלו.

Blackstar הוא שילוב מוזר, מיוחד, אפל ומשוגע בין ג'אז מודרני, "רוק חללי", פיוז'ן ועוד עשרות ז'אנרים שלחלקם עדיין לא הומצאו שמות. הסנונית הראשונה הייתה Sue Or in a Season of Crime האניגמטי והמסתורי שהיה הסינגל הראשי שנבחר לקדם את אוסף הלהיטים של הזמר מ-2014. אבל זוהי הייתה רק ההקדמה לשיר הנושא הכל כך הזוי, מגעיל, מדהים, יפה, מכוער, מטריד וקסום שרק אמן בסדר גודל של דייויד בואי מסוגל ליצור. וזה עוד מבלי לדבר על הקליפ הפסיכוטי ועוכר השלווה של הבמאי השוודי המוערך ג'והן רנק. אגב, Blackstar נבחר לאחד מעשרת שירי השנה של 2015 של מועדון תרבות.

עוד באלבום אפשר למצוא את Tis a Pity She Was a Whore (במקור הבי סייד של Sue) שנשמע כמו הכלאה מטורפת בין "דפש מוד" למיילס דייויס, Girl Love Me שיר שרוחו של קנדריק לאמאר מככבת בו, ומעל כולם Lazarus המעולה, והמרגש שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהמוזיקה של דייויד בואי היא נצחית.

האזנה ל- Blackstar היא כרטיס כניסה לעולם מוזר של מטפורות ודימויים מטרידים אך יפים, הסרוגים בעדינות והמון מחשבה אל תוך קטעי ג'אז פסיכדליים מהרהרים ומלודיות פופ קסומות. בין אם תאהבו אותו ובין אם לא, האלבום ה-25 של דייויד בואי הוא חווייה שמזכירה למה הדבר הזה שנקרא מוזיקה מרגש ומפעים אותנו בכל פעם מחדש. וכשזה מגיע למוזיקה אז אתם יכולים לסמוך על דייויד בואי שאין עוד מלבדו.

blackstar.jpg

תנו לנו לייק בפייסבוק