15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר

הוא הוא היה קולם של צעירי בריטניה, של מעמד הפועלים, אנשי הצווארון הכחול וכל מי שתיעב את הגראנג' האמריקאי. קבלו את 15 השירים הכי טובים שהפכו את הבריטפופ מתופעה בריטית אלטרנטיבית לתופעה שכבשה את העולם.

נ.ב כל להקה הכניסה עד שיר אחד למצעד. בכל זאת לא הייתם רוצים לראות רשימה שמכילה רק שירים של אואזיס ובלר נכון? או שכן…. 😉

באנר מועדון תרבות

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

15. Reef- Place Your Hands

אחרי שב- 1995 הצליחו איכשהו להשחיל את אלבום הבכורה שלהם למקום ה-9 במצעד האלבומים הבריטי, ב- 1997 כבר הפציצו Reef עם Glow, אלבום השני, שהיה ממוקד יותר, חד יותר ובעיקר עמוס להיטי רוק כיפיים להחריד.

Place Your Hands, הסינגל הראשון מהאלבום, לא הפסיק להתנגן ב- MTV והקול המחוספס והענק של הסולן, גארי סטרינגר (שנשמע לפרקים כמו פרודיה על סולני רוק) הצליח לגרום למיליוני אוזניים בכל רחבי אירופה להתמכר. שיר שהוא כולו כיף טהור.

14. Republica- Ready to Go

אחד מקטעי הבריטפופ הממכרים ביותר שהוקלטו אי פעם! "כשטכנו פוגש רוק" כונה השיר הזה באחת הביקורות, ואכן מלבד דיסטורשן יש בו ביט אלקטרוני מקפיץ וממכר יותר מקולה קרה אחרי פיצה.

ההצלחה של Ready to Go היא מעניינת משום שכשהוא יצא לראשונה הוא לא ממש הצליח והגיע רק למקום ה- 43 במצעד הסינגלים הבריטי. רק אחרי שצבר תאוצה מחוץ לגבולות אנגליה, הוא שוחרר מחדש וחרך את הרדיו והטלוויזיה גם באי הבריטי.

13. The La's- There She Goes

אפשר כמובן להתווכח אם לשיר הזה יש זכות קיום ברשימה הנוכחית. אחרי הכל הוא שוחרר לראשונה ב- 1988 וזכה להצלחה רק ב- 1990, הרבה לפני שהבריטפופ הפך פופולרי או בכלל היה לו שם. ובכל זאת, בעיני ובעיני רבים אחרים הוא אחד מהזרעים שהנביטו את הבריטפופ.

נכון, היו שם לפני גם 'הסמית'ס' ובעיקר 'הסטון רוזס' אבל השיר הזה, שהוגדר על ידי מגזין ה'רולינג סטון' כ"מייסד הבריטפופ" מציג מלודיה קליטה בטירוף לצד פשטות מוזיקלית וסטייל אינדי, או בקיצור את כל המרכיבים שהפכו את הבריטפופ לתופעה כל כך אהובה.

12. Elastica- Connection

אחרי הייפ ממושך, אלבום הבכורה של Elastica יצא ב- 1995 והגשים את כל מה שהלהקה הבטיחה. עם השפעות מוזיקליות מבוהקות מז'אנרים מאוד "בריטיים" כמו ה"ניו-וייב", הפאנק והפוסט פאנק, קיבלה הלהקה חיבוק חם מהמבקרים ומהקהל.

למעשה אלבום הבכורה של הלהקה היה אלבום הבכורה שמכר הכי הרבה עותקים בהכי מעט זמן מאז Definitely Maybe של אואזיס (את השיא שברו ארקטיק מאנקיז עם אלבום הבכורה שלהם מ- 2006).

11. Babybird- You're Gorgeous

הפרויקט האישי של Babybird (סטיבן ג'ונס) צבר תאוצה באוקטובר 1996 כאשר שחרר את האלבום Ugly Beautiful. האלבום הצליח לפרוץ עבורו את הדרך להצלחה בחסות הבריטפופ שאימץ אמני אינדי כמו ג'ונס.

בין מגוון השירים של ג'ונס התבלט You're Gorgeous כאחד היפים והנוגים ביותר בגל הבריטפופ. עם קסילופון קסום, קליפ לא קשור לכלום אך עדיין בלתי נשכח וטקסט העוסק בצלם דוגמניות שמנצל את מושאי צילומיו, השיר הזה הפך לאחד הפייבוריטים והיפים של התקופה.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

באנר מועדון תרבות

10. Mansun- Wide Open Space

לרגע קצרצר ב- 1997, Mansun הוזכרה בנשימה אחת עם להקות כמו 'בלר' ו'רדיוהד'. אלבום הבכורה של הלהקה, Attack of the Grey Lantern, הצליח בענק וסחף אחריו סופרלטיבים מקיר לקיר, הרבה בזכות Wide Open Space שהגיע משום מקום ופשוט התפוצץ על העולם.

עד היום מדובר באחד השירים שהכי מזוהים עם התקופה ועם הניינטיז בכלל ומסתבר גם, כאחד הפייבוריטים של גלגל"צ.

9. Catatonia- Road Rage

ההרכב הוולשי הזה הוא לא בדיוק הראשון שעולה לראש כששומעים את המילה בריטפופ, אבל 2 האלבומים הראשונים והמעולים שלו (בעיקר השני, International Velvet) מוכיחים שהיא זכאית לקצת יותר מ- 15 דקות התהילה לה זכו באמצע הניינטיז.

אחרי סינגל הפריצה שלהם שנקרא על שמם של 2 דמויות ניינטיז אייקוניות אחרות, מאלדר וסקאלי מ"תיקים באפלה", הפציצו Catatonia עם השיר האדיר הזה ששמעתי בלופים בזמנו, ותאמינו לי שלא הייתי היחיד.

וגם אם לא אהבתם את השיר, אין מצב שהמבטא הוולשי הכבד והנפלא של הסולנית, קאריס מת'יוס, לא המיס אתכם.

8. Placebo- Nancy Boy

למרות שהמוזיקה של פלאסיבו תמיד הייתה כבדה יותר, אפלה יותר ו"אלטרנטיבית" יותר, המקורות שלה תמיד היו נטועים חזק בבריטפופ. המלודיות הקליטות להפליא והטקסטים הנעריים, מיניים ואגרסיביים של בריאן מולוקו היו כל מה שצעירי בריטניה היו צריכים ב- 1996.

Nancy Boy היה הסינגל הרביעי מתוך אלבום הבכורה של הלהקה ודווקא הוא היה זה שהצליח לפרוץ עבורם את הדרך לתהילה. הטקסט שעוסק בסמים, סקס, הומוסקסואליות (Nancy Boy היא כינוי להומוסקסואל) יחד עם הדיסטורשן המכסח היווה את האלטרנטיבה שצעירי בריטניה חיפשו במשך כל כך הרבה שנים.

7. Manic Street Preachers- A Design for Life

ה- Manic Street Preachers הם מההרכבים האהובים והמוערכים ביותר באנגליה, ולא רק בניינטיז. במשך שנים נחשבו ה'מאניקס' ליקירי המבקרים (בעיקר אלבום הבכורה שלהם: Generation Terrorists והשלישי: The Holy Bible המצוינים). אבל להמונים הם הגיעו רק עם אלבומם הרביעי, Everything Must Go, שיצא ב- 1996, בשיאה של תנועת הבריטפופ.

האלבום שהיה יותר מסחרי וקומוניקטיבי מקודמיו זכה להצלחה גדולה וסחף אחריו את קהל הבריטפופ עם הימנוני רוק מסעירים, שהגדול מביניהם היה ללא ספק A Design for Life. כיאה ללהקה מאוד חברתית ופוליטית (בואו נגיד שלישראל אין להם כוונה להגיע בקרוב) השיר עוסק בהבדלי מעמדות בחברה האנגלית.

בכל מקרה, לשיא הפופולריות שלהם הם יגיעו שנתיים מאוחר יותר עם אלבומם החמישי This Is My Truth Tell Me Yours שיציג את הצד הרך שלהם ויתקע מסמר נוסף בארון הקבורה של הבריטפופ.

6. Supergrass- Alright

ב- 1994 חתמו שלושה נערים מאוקספורד על חוזה הקלטות בלייבל הענק "פרלופון" (Parlophone). שנה לאחר מכן הם שחררו את אלבום הבכורה שלהם, I Should Coco שיהפוך להיות אלבום הבכורה הנמכר ביותר של הלייבל מאז Please Please Me של הביטלס.

האלבום כולו היה מניפסט לצעירי בריטניה. הוא דיבר עליהם ואליהם, ולא בכדי, כתבו אותו 3 ילדים בני 18-19 שידעו בדיוק מה מעניין את שכבת הגיל הזאת.

אם האלבום כולו היה מניפסט לצעירים אז Alright היה ההמנון שלהם. שיר אופטימי ושמח (אם כי תלוי את מי שואלים) שחוגג את הנערות והפך ללהיט בינלאומי עצום. גם היום האלבום כולו והשיר הזה, הם מהסממנים המוכרים ביותר של עידן הבריטפופ.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

באנר מועדון תרבות

5. Suede- Animal Nitrate

ב- 1993 הוזמנה להקת רוק חדשה ולא מוכרת בשם Suede, להופיע על במה שהייתה עד עז מעוז השמרנות המוזיקלית הבריטית- טקס פרסי ה'בריטס'.

הלהקה המרופטת וסולנה האנדרוגיני למראה, ברט אנדרסון, נתנו בראש עם Animal Nitrate והותירו הרבה פרצופים מעונבים המומים. זו הייתה יריית הפתיחה שהמוזיקה האלטרנטיבית חיכתה לה בכדי לכבוש את המיינסטרים. זה הרגע המדויק בו הבריטפופ פרץ לראשונה לתודעה. משהו חדש התחיל.

4. The Verve- Bittersweet Symphony

אני נשבע לכם שלא הייתה דקה אחת בקיץ של 1997 שהדלקתי MTV והשיר הזה של The Verve לא הופיע.

Bittersweet Symphony היה סינגל הבכורה מאלבומם השלישי, הנפלא והסופר מצליח של הלהקה, Urban Hymns. זה אולי לא השיר הכי יפה של הלהקה אבל ללא ספק המצליח והגדול ביותר שלה.

כמו כל אמני הבריטפופ גם המוזיקה של The Verve נשענה על מסורות מוזיקליים מקומיים חזקים כמו סצנת "Northern Soul ,"Madchester, הניו וייב ואחרים. גם Bittersweet Symphony עצמו מבוסס על סימפול מתוך השיר The Last Time של ה'רולינג סטונס', רק חבל שלמרות שהשיר הפך ללהיט עצום הלהקה לא ראתה ממנו שקל אחרי שנתבעה בטענה לפגיעה בזכויות יוצרים ואף נאלצה להוסיף את מיק ג'אגר וקית' ריצ'ארדס לקרדיטים ככותבי השיר. אאוץ'.

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

3. Blur- Girls and Boys

יחד עם Suede דיימון אלברן וחבריו ל- Blur הם מדור המייסדים של הבריטפופ. אלברן, ששנא את הגראנג' האמריקאי ("הפאנק החליף את ההיפים, אני אחליף את הגראנג'" אמר פעם בראיון) ואת מה שמייצגת התרבות האמריקאית, שאף להחזיר את הכבוד האבוד למוזיקה האלטרנטיבית של הממלכה המאוחדת ועשה זאת בענק.

עם טקסטים מאוד "בריטיים" ושירים שדיברו בגובה העיניים על מה שמעניין את הנוער המקומי, הפכו אלבן ו'בלר' לדבר הכי נכון, צעיר ומגניב שיש לשוק הבריטי להציע.

כל כך הרבה להיטים מכוננים יש ללהקה הזאת אבל המוכר שבהם הוא כנראה Boys and Girls שנכתב על ידי אלברן אחרי גיחה לאיביזה שם ראה… ובכן את כל מה שרייבים מטורפים, סמים והרבה אלכוהול עושים. ההדוניזם הזה ששטף את אירופה כולה התחבר לרצון של צעירי הממלכה הבריטית לצאת משגרת יומם האפורה ולחגוג את החיים.

גרסת הסינגל אגב מוקססה על ידי ניל טננט וכריס לאו, הלוא הם הפט שופ בויז, כך שבתכלס לא היה סיכוי לשיר הזה לא להיות להיט עצום.

2. Pulp- Common People

ב- 90% מהמצעדים של שירי הבריטפופ הגדולים ביותר Common People יהיה במקום הראשון, ולגמרי בצדק כי אם אפשר לתאר את הבריטפופ בשיר אחד אז Common People עושה זאת בצורה המושלמת ביותר. 

הבריטפופ הוא בראש ובראשונה קולם של מעמד הפועלים, של אנשי הצווארון הכחול שעבדו קשה במהלך היום ואת מעט הזמן הפנוי שהיה להם הקדישו לבירה, סיגריות, מוזיקה וכדורגל.

הטקסט האדיר של ג'רוויס קוקר מתכתב עם הבדלי המעמדות באנגליה (גם האלבום ממנו נלקח השיר נקרא Different Classes) תוך שהוא מתאר בצורה חד פעמית מערכת יחסים בין בחור מ"פשוטי העם" לבין בחורה מהמעמד הגבוה.

"לעולם לא תחיי כמו פשוטי העם, לעולם לא תעשי מה שפשוטי העם עושים, לעולם לא תכשלי כמו פשוטי העם, אף פעם לא תראי את החיים שלך נעלמים אל האופק…". 

1. Oasis- Wonderwall

הסיבה העיקרית לכך ש- Wonderwall הוא שיר הבריטפופ הגדול מכולם היא בעיקר בגלל שמעבר להיותו שיר אדיר, הוא זה שבאמת הפך את התנועה מזרם מקומי לטירוף עולמי.

עד שהופיעה אואזיס, הבריטפופ נשאר תחום לגבולות הממלכה הבריטית ולחלקים מסוימים של אירופה. Wonderwall היה זה שהפך את התנועה לתופעה כלל עולמית ואת אואזיס ללהקה הגדולה בעולם.

בין אם תרצו זאת או לא, הלהיט האלמותי הזה של האחים לבית גאלאגר וחבריהם הגדיר מחדש את הניינטיז והפך את הרוק הבריטי לרלוונטי פעם נוספת. גם אחרי כל השנים האלה הוא עדיין לא נמאס. קלסיקה!
What's the Story) Morning Glory) של Oasis בן 20>>

לפלייליסט בריטפופ מטורף בספוטיפיי, תנו פה בקליק>>

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

1462279504_977575_1462280349_noticia_normal

באנר מועדון תרבות

האש כבר לא שורפת: ארקייד פייר- Everything Now ביקורת אלבום

ציון המועדון: ★★★☆☆

לקורא הממוצע כתיבת ביקורת נראית כמו תהליך פשוט שלא לומר פשטני. המסקר מאזין לאלבום פעם או פעמיים וכותב אם אהב או לא אהב. אבל האמת לא יכולה להיות רחוקה יותר, לפחות במקרה שלי.

עולם המוזיקה הוא עולם שכולו רגש ולכן גם הביקורת היא שק מלא של סנטימנטים ורגשות שנשפכים על הדף. כתיבת ביקורת מוזיקה אמיתית היא רכבת הרים אמוציונלית דרכה אתה מנסה לתאר לקורא האובייקטיבי מה המוזיקה עשתה או לא עשתה לך.

ההקדמה הזאת באה לתאר לכם את חרדת הקודש בה אני ניגש לבקר כל אלבום ועל אחת כמה וכמה את אלבומה החדש של אחת הלהקות האהובות עלי אי פעם- ארקייד פייר. איך לעזאזל אני ניגש לכתוב ביקורת על להקה ששינתה לי את החיים, להקה שלימדה אותי מחדש מה זאת מוזיקה, ובעיקר איך אני אכתוב שהאלבום החדש שלהם הוא אכזה?!

"השקר הלבן של השגשוג האמריקאי…"

אחרי שזכו לכל סופרלטיב אפשרי (ובצדק) והפכו לאחת הלהקות החשובות בעולם, כזאת שאלבום חדש שלה הוא עדיין בגדר אירוע, Everything Now אלבומם החמישי של ארקייד פייר לא עומד בציפיות. עזבו ציפיות, הוא לא עומד בסטנדרטים שהציבה הלהקה לעצמה וממשיך לצערי את ההתדרדרות שהחלה עם Reflektor.

כבר עם הסינגל הראשון, Everything Now, אפשר היה לשמוע שמשהו חורק במכונה. למרות ההפקה המהוקצעת של תומאס בנגלטר (דאפט פאנק) שנשמעת כמו מאש-אפ בין ABBA ו- Talking Heads, לקח לי הרבה זמן להתחבר לשיר כשגם החיבור הזה הוא מאולץ משהו. הקטע ממשיך את הקו הלירי האנטי מטריאליסטי של באטלר ושסיין, מנהיגי הלהקה הבלתי מעורערים, רק חבל שב- The Suburbs, הם כבר עשו את זה והרבה יותר טוב.

אבל שיר הנושא הוא עוד פנינה ביחס לשירים אחרים באלבום. Signs Of Life הוא קטע דיסקו סבנטיז איום ונורא על הריקנות של הדור הנוכחי וחוסר הסיפוק שלו מהכל בערך. Chemistry הוא גרסה חיוורת ומזעזעת במיוחד ל- Flashbulb Eyes מהאלבום הקודם שגם ככה לא היה מהשירים הבולטים בו. Good God Damn משעמם להחריד, ומעל כולם בולטים בנוראיותם, Infinite Content ו-Infinite_Content (לא, לא מדובר באותו שיר). בעוד הראשון נשמע כמו חיקוי דהוי ל- Month of May או Ready to Start מ- The Suburbs, השני הוא כל מה שארקייד פייר לא: סתמי. אף שיר מכל אלה לא היה מתקבל אפילו כבי-סייד לשלושת האלבומים הראשונים של הלהקה וזה אומר הכל. 

באנר מועדון תרבות

הרושם שמתקבל משני האלבומים האחרונים של ארקייד פייר הוא שתשומת הלב עברה מהמוזיקה לצד השיווקי והחזותי. זה בא לידי ביטוי בקמפיינים דיגיטליים משוגעים לקראת כל סינגל חדש, פתיחת חשבונות טוויטר מסתוריים, פרסומות פיקטיביות לדגני בוקר ועוד. כל ההייפ הזה עושה רושם שהפך למטרה במקום לאמצעי וזה מאכזב. כי בעבר גם כשעיטרו את המוזיקה שלהם בקליפים אינטראקטיביים ושלל ירקות, תמיד עמדה מאחוריהם מוזיקה על זמנית מרסקת.

"תהיי הוונדי שלי ואני אהיה פיטר פן…"

למרות הכל יש גם כמה נקודות אור ב- Everything Now. למשל Peter Pan המקסים או Put Your Money on Me הנוגע שמהדהד ל- Tame Impala. גם Electric Blue מצליח לרגש ו- Creature Fear הניו-ווייבי שעוסק בבני נוער אבדניים ושטופי מוח מהעידן הדיגיטלי, בו רק אם אתה סלב אתה שווה משהו, הוא שיר מעולה. שלא יהיה ספק, אלבום מאכזב של ארקייד פייר עדיין טוב יותר מרוב האלבומים שקיימים היום, אבל ציפיתי ליותר. יש תחושה של יותר מדי סגנונות ויותר מדי רעיונות שלא התגבשו סופית.

דווקא בפעם הראשונה שחומת ההפקה הגרנדיוזית נופלת אנו מקבלים את אחד השירים הכי יפים ברפרטואר של ארקייד פייר, We Don't Deserve Love שנועל את האלבום. "אם לך לא מגיעה אהבה ולי לא מגיעה אהבה, האם מגיע לנו…?"שואל באטלר בפגיעות ומצליח לפרק לי את הלב. מודה שבפעם הראשונה ששמעתי את השיר פשוט בכיתי. 

"אם מרוב עצים את לא רואה את היער, תשרפי את כולם ואת העפר תביאי לי…"

כשסיפרתי לחבר עד כמה אני מאוכזב מ- Everything Now הוא ענה לי בפשטות: "זה קורה לגדולים ביותר" והמשיך שבאופן בלתי נמנע, כל להקה גדולה הופכת לצל של עצמה ככל שעובר הזמן. במקרה של ארקייד פייר אני מקווה שהוא טועה וש- We Don't Deserve Love הוא ההוכחה שללהקה שאני כל כך אוהב יש עוד כמה כדורים בקנה. 

קבלו עכשיו תוכן בלעדי לפני כולם חינם!>> יאללה פנק אותי!
רוצים לקרוא עוד ולהגיב?>> המועדון מחכה לכם גם בפייסבוק!

Arcade-Fire-everything-now-tracklisting

באנר מועדון תרבות

עדיין מריח כמו רוח נעורים: 25 שנה ל-Nevermind של נירוונה

ניכור, מרדנות, אהבה, חברות… Nevermind נוגע בכל הנושאים שלעד יעסיקו את בני הנוער ולכן הוא גם תמיד ישאר רלוונטי. 25 שנה אחרי, האלבום הזה עדיין מריח כמו רוח נעורים.

ציון המועדון: ★★★★★

כש- Nevermind יצא הייתי רק בן 6. צעיר מדי בכדי להרגיש את הדף הפיצוץ של מהפכת הגראנג', ילד מדי בכדי להבין על מה כל הרעש הזה שמגיע מסיאטל. האמת היא שגם לא ממש גדלתי על המהפכה האלטרנטיבית שסחפה את העולם במחצית הראשונה של שנות התשעים. בזכות אחי הגדול התחנכתי על ברכי 'פינק פלויד', 'הקיור', 'גאנז אנד רוזס', 'אואזיס' ואחרים.

כנראה זו גם הסיבה שבגללה המוזיקה של השלישייה מאברדין וושינגטון (לא, הם לא מסיאטל) תמיד עברה מעלי. זה לא שהיא לא הייתה טובה או שלא האזנתי ל-Nevermind עשרות פעמים. אבל איכשהו, במשך המון שנים, האלבום הזה לא נגע בי כמו ש"אמור" היה לנגוע בי על פי כל המצעדים, הביקורות, הסרטים הדוקומנטריים והאגדה שהפך להיות.

באנר מועדון תרבות

שנים שניגנתי את Smells Like Teen Spirit, את Come as You Are ואחרים, אבל זה היה כאילו על אוטומט, משהו שאתה חייב להכיר ולנגן. בניגוד לתינוק שעל העטיפה האייקונית שלו, אני מעולם לא צללתי אל תוך Nevermind בניסיון אמיתי להבין מה יש בו.

אבל כל זה השתנה ברגע שהתחלתי לחוות אותו מחדש. אבל הפעם לא דרך העיניים שלי, אלא דרך העיניים של בני נוער אחרים.

עדיין מריח כמו רוח נעורים…

עם תחילת לימודי בבית הספר 'רימון' מיד אחרי הצבא, התחלתי להעביר גם שיעורי גיטרה. מהר מאוד גיליתי שיש פלייליסט די קבוע של שירים שכל הגיטריסטים הצעירים שעברו דרכי חלמו לנגן. בין היתר היו שם 'גרין דיי', 'פינק פלויד', 'לד זפלין', 'הביטלס' וכמובן, 'נירוונה'.

מכיוון שמורה לגיטרה הוא קודם כל פסיכולוג ורק אז מורה, שמעתי המון הסיפורים, הרהורים, חששות וחוויות השמורות רק לאלה החווים על בשרם את גיל ההתבגרות המבלבל. כך, למרות שלא הייתי שם בזמן אמת, האינטארקציה עם תלמידי הגיטרה שלי גרמה לי להתבגר מחדש עם Nevermind ולהבין אותו כמו שלא הבנתי מעולם.

אם תרצו חוויתי התפרצות נעורים מחודשת הפעם  דרך עיניהם של עשרות בני נוער ומתבגרים מרדנים שרק רצו להתפוצץ על העולם עם גיטרה ביד. בפעם הראשונה בחיי הבנתי באמת מה הופך את Nevermind לאלבום אלמותי.

"אני גרוע במה שאני הכי טוב בו…"

עוד מימיו הראשונים, סוד ההצלחה של הרוקנ'רול היה נעוץ בעובדה שהוא פנה בעיקר לבני נוער. למעשה, לפני פריצתו בשנות ה-50, לא היה בכלל שוק כזה שנקרא 'בני נוער'. הסגנון החדש, הבועט והסקסי היה אנטיתזה לעולם המבוגרים הממסדי והמיושן והתאים כמו כפפה ליד עבור צעירי אמריקה ובריטניה שבדיוק נכנסו לגיל ההתבגרות- גיל בו הם מחפשים משמעות לחייהם ובעיקר דרך למרוד במוסכמות.

האפקט הזה הוא שהטעין לעד את הרוקנ'רול במשמעויות החתרניות שמלוות אותו עד היום, ולפסקול המושלם עבור צעירי העולם.

כמו עשרות אלבומים לפניו, גם Nevermind פונה לבני הנוער ולמרכיב האנטי קונפורמי שבהם. אבל ההבדל הוא שבעוד אלבומים אחרים מדברים על בני הנוער, Nevermind מדבר אל בני הנוער. אם להיות קצת פחות פיוטי, Nevermind הוא אלבום שמסתכל לבני הנוער בלבן של העין ועוסק בכל מה שמעניין אותם.

באנר מועדון תרבות

כך למשל, Smells Like Teen Spirit הוא המנון האאוטסיידרים המושלם. Breed הוא מחאה כנגד ההתברגנות, מוסד הנישואין וכל מה שמצופה מהצעיר הממוצע להיות כשיגדל. Come as You Are הוא שיר על צביעות ועל האופן בו אנשים מצפים ממך להתנהג. Lithium הוא שיר על תיעוב עצמי, ואם עדיין לא קלטתם את הנקודה אז אפשר למצוא כאן את כל הנושאים עליהם כותבים בני נוער ביומנים שלהם לפני השינה (או בסטטוס של 90 תווים בעידן הנוכחי).

דוברו של דור ה-X

כל שיר ב-Nevermind הוא חץ מדויק אל תוך ליבם של בני הנוער. אך זה בלבד לא היה מבטיח לאלבום חיי נצח. מה שכן סייע בכך הוא דמותו הכריזמטית להחריד של קורט קוביין שהפך בעל כורחו לגיבור (או אנטי גיבור, תלוי איך מסתכלים על זה) עבור אותו דור של צעירים.

בכדי שיצירה תצליח בקנה מידה כל כך גדול כמו שהצליח Nevermind, חייב להיות בה מרכיב אותנטי, ואין אדם אותנטי יותר שידבר לבני הנוער בגובה העיניים מאשר קורט קוביין- הילד הדחוי שבא ממשפחה מפורקת, סבל מהצקות, התמכרות לסמים, דיכאון ושהשיא שלו בחיים היה כשחזר לעבוד כשרת בבית הספר בו למד (השפלה שצילקה אותו לעד וזכתה למחווה בקליפ ל-Smells Like Teen Spirit).

אם יש יוצר שמכיר את נפשו המיוסרת של בן הנוער הממוצע הרי זהו קוביין שבמיומנות מופלאה וטונות של הזדהות ורגישות, שר לצעירי העולם בדיוק את מה שהם הרגישו. 25 שנים אחרי, זה עדיין עובד.

"היום מצאתי את החברים שלי, הם בתוך ראשי…"

Nevermind הוא לא אלבום פורץ דרך, הוא לא האלבום הכי טוב בכל הזמנים ולעזאזל הוא אפילו לא האלבום הכי טוב בניינטיז. אבל הוא כן אלבום נצחי כי הוא נוגע בנושאים שליד יעסיקו את בני הנוער…

אלבום שהביא מוזיקה אלטרנטיבית למיינסטרים (לא דבר מובן מאליו) וכן הביא לאחת ממהפכות הרוק הגדולות  שידענו מאז שנות ה-50.

להקות אחרות שהגיעו בעקבות נירוונה כמו 'פרל ג'אם', 'סמשינג פאמפקינס', 'סאונדגארדן' ואחרות, חבות ל-Nevermind וקורט קוביין לא רק את ההצלחה שלהן, אלא את החשיבות שמתלווה אליהן כמי שהמשיכו את מהפכת הגראנג' והמשיכו להביע את קולם של הצעירים.

25 שנה לאחר צאתו,  Nevermind ממשיך להיות פסקול ההתבגרות המושלם של כל כך הרבה צעירים מסביב לעולם. 25 שנה אחרי, Nevermind ממשיך להיות רלוונטי עבור כל מי שחווה את גיל ההתבגרות. 25 אחרי, Nevermind הוא עדיין קולו של דור.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

nevermindבאנר מועדון תרבות

רותם אור (Totemo)- מלכת האינדי הישראלית

ה- EP החדש של Totemo (רותם אור), Desire Path, הוא לא היצירה הטובה ביותר שלה, אבל הוא עדיין טוב יותר בארבע דרגות מכל מה שקורה היום במוזיקה הישראלית. עצם קיומה של יוצרת כמו אור בנוף המקומי, הוא לא פחות מנס שאתם פשוט חייבים להכיר.

לרותם אור (תסלחו לי, אני לעולם לא אתרגל ל- Totemo, שם הבמה שסיגלה לעצמה בשנים האחרונות) התוודעתי בפעם ראשונה בזמן שהייתי עורך של מיזם מוזיקה אינטרנטי ושבמסגרתו נחשפתי לעשרות שירים ואמנים שרק מחפשים לפרוץ. כל יום הייתי שומע שירים חדשים וגנריים להחריד שלעיתים תכופות מדי התהדרו במילים כמו "אהבה" ו"כפיים". אבל זה עוד כלום לעומת צילומי היח"צ ועטיפות הסינגלים חסרות המעוף במקרה הטוב והמביכות במקרה הרע, שתמיד, אבל תמיד(!) הציגו את פניו של הזמר שנתפס כאילו מופתע בעדשת המצלמה. ללא ספק המחלה של המוזיקה הישראלית.

עכשיו תארו לכם כמה הייתי מופתע לפתוח את הקומוניקט (הודעת העיתונות) של היוצרת רותם אור ולגלות קודם כל תמונה ראויה. לא סתם תמונת רופיל שלא אומרת כלום, אלא ממש צילום מושקע, שונה ומעל הכל, מסקרן. בתמונה נראתה אור היפיפייה, מכוסה ברדס אדום על רקע יער אפל, סטייל שלגיה אבל בקטע מלחיץ ומעניין גם יחד. תוך שנייה הבנתי שיש כאן עסק עם מישהי שלוקחת את המוזיקה שלה ברצינות ובאמנית שלא רק המוזיקה חשובה לה אלא גם האסתטיקה, הצורה, הויזואליזציה והבולטות. יכול להיות לך שיר טוב אבל בסופו של דבר החבילה השלמה, היא זו שהופכת זמר או יוצר לאמן.

"חלקיקים נסתרים"

התמונה האפלה והקסומה של אור הגיעה בכדי לקדם את הסינגל הראשון שלה, Covers. ואם העטיפה עשתה עבודה טובה, הרי ששניות ספורות מהרגע שלחצתי פליי על הסינגל, כבר הייתי שבור לרסיסים. קולה המלטף של אור הנח על מצע סינתיסייזר רך, נגיעות גיטרה אקוסטית וקסילופון מהפנט, נתנו לי אגרוף בבטן והחזירו לי את האמון בכוחה של המוזיקה הישראלית. בכוחה של המוזיקה בכלל.

Covers היה הסנונית הראשונה מאלבומה המלא הראשון של אור, Hard Magic שיצא ב-2012. עם מבנה שירים לא סטנדרטי, שילוב מרתק בין הגיטרה האקוסטית, הביטים אלקטרוניים והטקסטים הנעים על הספקטרום שבין אהבה, פרנויה, תת חלקיקים וחקר המוח (אור היא בוגרת מדעי המוח מאונ' ירושלים), Hard Magic הוא מיצירות הביכורים המפתיעות והאמיצות שנשמעו במוזיקה הישראלית.

על אף אהבתי העזה לאלבום וההערכה לו זכה מהמבקרים, ניכרה ב- Hard Magic בוסריות מסוימת. חיננית, מקסימה אך עדיין בוסריות קלה, בעיקר מבחינת המיקס והסאונד, ואת זה פתרה אור כשחברה לרועי אביטל, אש ה'גארדן סיטי מובמנט' המופלאים לא פחות.

"להיטים זה בשביל ילדים"

בשנת 2014 אור, ששינתה באותה תקופה את שם הבמה שלה ל-Totemo, שחררה את ה-EP הלא פחות ממופתי שלה, Heavy as My Dreams. תחת ידיו המיומנות של איש הגארדן סיטי מובמנט, ליטשה אור את הסאונד החם והאלקטרוני שלה שנסק לגבהים חדשים של עבודת אולפן שלא נשמעה כמותה בארץ. במיני אלבום המושקע הזה לא פחדה אור לפלרטט עם המיינסטרים בשירים פופיים ומלאי קסם שנשמעים אקטואליים וגלובליים גם שנתיים לאחר יציאתם. השיא, אם תשאלו אותי הוא, Time to Shine- פנינה אמיתית ומופת לעשיה מוזיקלית אלקטרונית, אלטרנטיבית, עצמאית וכל ניים דרופינג שתבחרו.

הדרך של אור ללב המיינסטרים הישראלי (אם היא כיוונה לשם בכלל), הייתה סלולה. גם בבלוגים הגדולים בעולם היא זכתה לפרגון חסר תקדים. אלא שאז קרה משהו קטן שאילץ את אור להאט קצת את הקצב, היא אובחנה כסובלת ממחלת הסרטן.

"המחלה בעיקר מאוד מנכיחה את האופציה של מוות" סיפרה היוצרת לאחרונה, אך זה לא מנע ממנה להמשיך וליצור. תוך שהיא נלחמת בגבורה במחלה ומצליחה להדוף אותה, המשיכה אור בעשייה מוזיקלית שאת תוצאותיה אנו מקבלים עכשיו עם EP חדש, שוב בן 5 שירים, בשם Desire Path, שוב תחת הפקתו של אביטל.

אם ביצירותיה הקודמות הטקסטים של 'טוטמו' היו ברובם עמומים ואמורפיים (במובן הטוב של המילה), הרי שבאלבום החדש ברור למדי שהמחלה וההתמודדות איתה תפסו את רוב נפח היצירה.

מבחינת הסאונד, Desire Path הוא המשכו הפחות או יותר ישיר של Heavy as My Dreams רק עם תוספת של סולמות ושלל צלילים מהמזרח שמהדהדים מקומות כמו הודו, סין ועוד, לעיתים אגב ,קצת יותר מדי לטעמי.

התחושה שלי מההאזנה לאלבום החדש של אור היא שהיוצרת המרתקת אף פעם לא נשארת במקום ותמיד מתקדמת ושירים כמו Hits ו- Dreamit מוכיחים זאת בגדול. ועם זאת, חבל לי ששני ה-EP's לא אוחדו להם יחד לאלבום אחד משותף שהיה יכול להיות שובר שווין אמיתי. אבל עדיין, לומר על Desire Path שהוא שווה האזנה יהיה האנדרסטייטמנט של השנה. רק תאזינו לשיר Kick ותבינו, שפשוט אין דברים כאלה בארץ.

בימים אלה מופיעה אור ברחבי אירופה, שם אין לי ספק כי היא תרגיש יותר בבית והמוזיקה שלה תקבל את הבמה הראויה. העובדה שיוצרת שכל כך ייחודית ובעלת חזון מוזיקלי כה מורכב הצליחה בכל זאת לצמוח בהררי השיממון של המיינסטרים הישראלי, זו אנומליה שאני כבר לא מנסה להסביר, אלא פשוט להודות לקיומה.

 עשו לנו לייק בפייסבוקרותם אור 2

10 קאברים מעולים ששווים האזנה

בעבר פרסמתי כאן 10 קאברים גרועים במיוחד ומיותרים להחריד שהאוזן האנושית לא ממש מסוגלת לסבול. עכשיו זה הזמן לעשות כבוד גם לכאלה, שכמאמר הקלישאה, קיבלו חיים חדשים ואף שודרגו מהגירסה המקורית שלהם. אז מועדון תרבות גאה להציג: עשרת הקאברים הטובים בהיסטוריה (טוב אולי קצת נסחפנו, אבל לגמרי עשרה קאברים מעולים!).

10. Placebo- Running Up the Hill (במקור של קייט בוש)

הגרסה של פלסיבו לקלאסיקה של קייט בוש היא ההיפך הגמור מכל מה שאנחנו מכירים ואוהבים מהזמרת הבריטית הותיקה. את התיאטרליות והפאתוס מחליפים מינימליזם ושקט עוכרי שלווה שלא רק שאינם גורעים מהגרסה המקורית, אלא אף מוספים לה מימד אישי ומהורהר של חשבון נפש. אז את פלסיבו הפסקתי לשמוע אי שם בסביבות גיל 20, אבל את הדברים הטובים שהם עשו אי אפשר לקחת מהם.

9. Fine Young Cannibals- Suspicious Mind (במקור של אלביס פרסלי)

לרגע אחד בשנות השמונים, ה- Fine Young Cannibals היו הדבר הכי מגניב בסביבה, דבר שכנראה נסך בהם מספיק ביטחון לקחת את הקלאסיקה הזאת של מלך הרוקנרול ולעשות בה כרצונם. היופי הוא שבאופן מפתיע, זה עובד! עם עיבוד עדכני לזמנו וקופצני במיוחד אפילו לקשוחים ביותר יהיה חשק לעמוד על הרגליים ולהתחיל להתנועע כמו אלביס.

8. Red Hot Chili Peppers- Higher Ground (במקור של סטיבי וונדר)

סטיבי וונדר הוא אחד ממקורות ההשארה המובהקים ביותר במוזיקה של Red Hot Chili Peppers. לכן קאבר מצידם לשיר של האבא המייסד היה רק עניין של זמן.

בשנת 1989 החליטו הפלפלים להרים את הכפפה והקליטו גרסה פרועה משהו משלהם ל- Higher Ground המעולה של וונדר. הפפרס מצליחים להזריק לשיר מנה הגונה של מרץ ומעיפים אותו לגבהים חדשים, תודות לגיטריסט החדש בזמנו של הלהקה, ג'ון פרושאנטה שהיה אז כולה בן 19. יחד עם צ'אד סמית' על התופים, פלי על הבס והכריזמה של קידיס על המיקרופון, פשוט לא היה סיכוי שהקאבר הזה יכשל.

7. Marilyn Manson- Sweet Dreams (במקור של Eurythmics)

מרלין מנסון, מרבים לקחת להיטי אייטיז ולהפוך אותם לגרסאות רוק מלוכלכות וכבדות. חלקן טובות יותר, חלקן פחות, אבל במקרה של Sweet Dreams הם שיחקו אותה. הלהקה מצליחה לתפוס את להיט הסינת'פופ של יורית'מיקס ולהפוך אותו למשהו אחר לגמרי.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

האינטרו הכל כך מפורסם של השיר המקורי מקבל כאן עיבוד חשמלי שמצליח לשמור על הרעננות המקורית. בסופו של דבר ריף טוב הוא ריף טוב, לא משנה באיזה כלי תנגן אותו. וזה גם אחלה קטע למי שרוצה להתחיל לנגן על גיטרה חשמלית. טיפ ממני. אההה, וגם אחרי שתצפו בקליפ, סיכוי סביר שהדבר האחרון שתהנו ממנו זה חלומות מתוקים. 

6. Johnny Cash- Hurt (במקור של Nine Inch Nails)

למרות שהפך כבר מזמן ללהיט גלגל"צי טחון, הגרסה הנוגעת של ג'וני קאש לקלאסיקה האינדוסטריאלית של Nine Inch Nails לא מפסיקה לרגש אף פעם. למעשה השיר הזה יושב כל כך נכון וכל כך יפה על אחד מגדולי הזמרים האמריקאים בכל הזמנים עד שקשה להאמין שהוא לא נכתב עבורו מלכתחילה. גם הקליפ לשיר מצליח לצמרר כאשר יש המכנים אותו כ"מצבה" של האיש בשחור. אין ספק שזה אחד מהרגעים הגדולים ביותר שסיפק לנו קאש בקריירה הארוכה שלו.

5. Jimi Hendrix- All Along The Watchtower (במקור של בוב דילן)

בוב דילן שחרר לעולם את הקלאסיקה הזו ב- 1967 וכנראה שהיא הותירה חותם עז במיוחד על ג'ימי הנדריקס שכעבור שנה בלבד שחרר גרסה לשיר משלו. הפעם את המפוחית הרכה מחליפה כמובן הגיטרה שמפיחה חיים אחרים ביצירה המדהימה מלכתחילה של דילן. בכלל כשהטקסט של דילן פוגש את הוירטואוזיות של הנדריקס רק דברים טובים יכולים לצאת מזה.

4. Nirvana- The Man Who Sold The World (במקור של דייויד בואי)

נירוונה עושים דייויד בואי. יש סיכוי שזה יהיה גרוע? גם אם קורט קוביין היה שר שיר של "אבבא" או סטטיק ובן אל יש סיכוי סביר שזה היה יוצא בן זונה היה. נירוונה ביצעו את הקאבר הזה בהופעת האנפלאגד המפורסמת שלהם בניו יורק שמאז כבר הספיקה להפוך להיסטוריה.

המראה המיוסר של קוביין וקולו הסדוק בעודו שר את המילים "מתתי לבד לפני שנים רבות" על רקע זרי הליליות והנרות השחורים שדולקים על הבמה, הפכו בדיעבד לפרידה אחרונה. בדיוק בשביל הרגעים הללו אנחנו מאזינים למוזיקה.

3. Gary Jules- Mad World (במקור של Tears For Fears)

הקאבר הבאמת יפיפה הזה נכתב במיוחד עבור הסרט "דוני דארקו" משנת 2001. בזמן אמת הסרט לא כל כך הצליח אך ככל עם השנים הוא זכה למעמד של קאלט. עם ההכרה המחודשת שוחרר גם הקאבר הזה מחדש רק שהפעם הוא כובש את ראשי המצעדים משני צידי האוקיינוס. ועוד בזמן כריסטמס- הזמן היוקרתי ביותר להגיע למקום הראשון במצעדי המכירות. לא פחות מנס.

השיר המקורי יצא אי שם בשנת 1982 והיה מלא סינתיסייזרים ומכונות תופים המקנות הרגשה קלסטרופובית כמעט של כאילו העולם באמת משתגע וקורס תחת הצליל הקודר שהביא איתו הגל החדש. ג'ולס בגרסתו העדינה, מפשיט את השיר מכל אלמנט אלקטרוני ומשאיר אותו חשוף למעט צלילי פסנתר רכים ונגיעות צ'לו. לפעמים פחות זה יותר. למרות שאני מת גם על טירס פור פירז.

2. Pet Shop Boys- Always on My Mind (במקור של אלביס פרסלי)

נכון, השיר עבר הרבה גלגולים עד שהגיע לידיו של מלך הרוקנרול, אבל אין ספק כי עד שהפט שופ בויז    נכנסו לתמונה, הגרסה שלו הייתה המפורסמת מכולן.

הסיפור הוא כזה: ב- 1987 התבקש אשפי הפופ הבריטיים להשתתף בתוכנית ספיישל לציון עשור למותו של אלביס פרסלי ולכבוד המאורע הם החליטו לבצע רענון לשירו הקלאסי של הזמר, Always on My Mind. הביצוע העכשווי והפופי בטירוף ללהיט של אלביס היה כל כך מיוחד וזכה לתגובות כל כך נלהבות עד שהצמד החליט לשחרר אותו כסינגל. וכך בחג המולד של 1987 הגיע החידוש של הצמד למקום הראשון כמעט בכל מצעדי הלהיטים ברחבי אירופה והיה לאחד מלהיטי העשור.

כמיטב המסורת הפט שופ בויזית הצמד מזריק לשיר מנה הגונה של סינתיסייזרים, מכונות תופים ותיכנותים מכל הבא ליד שמעיפים אותו לרמות חדשות של גאונות. קלסיקת פופ.

1. Jeff Buckley- Hallelujah (במקור של לאונרד כהן)

מה עוד ניתן לומר על הקטע המושלם הזה של ג'ף באקלי? לפעמים כל מה שצריך בשביל ליצור קלסיקה אמיתית זו גיטרה, רגש וכמובן גם מעט כישרון לא יזיק. התשוקה שבאקלי מכניס לשיר, העצמה והחיבור האמיתי שלו עם השיר, הופכים את היצירה הזאת לרגע אלמותי שיישאר איתנו לעד. לנו רק נותר להצטער על כך שלא נזכה ליהנות יותר מהכישרון הנדיר הזה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

הקאברים הגדולים ביותררוצה לקבל עדכונים חמים ממני

What's the Story) Morning Glory) של Oasis בן 20

אחרי הפריצה הגדולה באנגליה עם אלבום הבכורה, Definitely Maybe, אואזיס כבר היו מוכנים לכבוש את העולם, וזה בדיוק מה שקרה עם What's the Story) Morning Glory). אבל האם הוא מצליח לכבוש גם היום?

ציון המועדון: ★★★★★

ב-1995 אואזיס נישאו גבוה גבוה על גלי ההצלחה של אלבומם הראשון והמוערך במיוחד, Definitely Maybe.

הם נחשבו אז למושיעי הרוק הבריטי, לקולם המיוסר של מעמד הפועלים ולמובילי הריאקציה המוצלחת ביותר לגראנג' האמריקני שכבש את העולם (הבריטים מעולם לא השתגעו על גראנג'). לא פלא אם כך שכולם חיכו לאלבומם השני של האחים גלאגר וחבריהם, וזה הגיע באוקטובר 1995 והתעלה על הציפיות.

What's the Story) Morning Glory) הכל כך מצופה, הגיח לעולם כמו פצצה מתותח והזניק את הלהקה ממעמד של סנסציה מקומית לאחת הגדולות בעולם.

Blur, הנמסיס המושבעים, עוד ניסו לעשות קולות של תחרות כאשר הוציאו את הסינגל Country House באותו יום עם Roll With it של אואזיס במה שיכונה לימים כ"קרב הגדול של הבריט-פופ". אבל למרות שניצחו בקרב ו- Country House הגיע למקום הראשון במצעד הבריטי, אואזיס ניצחו במלחמה כאשר What's the Story) Morning Glory) נתן נוקאאוט ל- The Great Escpae ולקח את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה.

20 שנה ל- Be Here Now של אואזיס>>
15 שירי הבריטפופ הגדולים ביותר>>

"טוב לחזור"

Definitely Maybe היה אלבום נורא "מקומי" בהווייה שלו. הוא עסק רבות בבני הנוער הבריטיים מחוסרי המעש והמשועממים, באנשי הצווארון הכחול המוצאים מפלט מחיי היום יום האפורים שלהם בסיגריות ובאלכוהול והכיל אינספור רפרנסים לביטלס וללהקות בריטיות גדולות אחרות.

לעומתו, What's the Story, הוא אלבום הרבה פחות מקומי והרבה יותר בינלאומי. שלא לומר, "גדול מהחיים". את השירים על הברים האפלים של מנצ'סטר החליפו המנוני רוק פומפוזיים כמו Don't Look Back in Anger ו- Champagne Supernova ואת הדכדוך הקיומי החליפו שירים נוגים על אהבה ואכזבה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אמנם תחושות כעס הנעורים וריקנות ההתבגרות עדיין נוכחים באלבום (Morning Glory ו- Some Might Say לדוגמה) אבל ההרגשה היא כי נואל (כותב השירים המרכזי של הלהקה) כיוון הרבה יותר גבוה.

היטיב לתאר זאת סטיב סאות'רלנד, עורך מגזין המוזיקה הבריטי הנחשב, NME שאמר: "באלבום הזה נואל החל לקחת את עצמו ברצינות וראה בעצמו 'קולו של דור'. הוא החל לכתוב המנונים ושאף שהמוזיקה תהיה "גדולה יותר". האמת? הצליח לו בענק.

What's the Story הזניק את הקריירה של אואזיס ושל האחים גאלאגר שעד לפני שנתיים חתמו בלשכת האבטלה, למחוזות מטורפים של הצלחה והכרה. הלכה למעשה הפכה אואזיס ללהקה הבריטית הכי גדולה ומצליחה באנגליה מאז הביטלס.

"מה זה בכלל Wonderwall?"

ואם כבר מדברים על המנונים, אין שום סיכוי בעולם לדבר על What's the Story מבלי להזכיר את המגה להיט שלו, שעל פי נואל הפך אותו למולטי מיליונר בין לילה, הלא הוא כמובן Wonderwall.

"מה זה בכלל וונדרוול?" שואלים חברי "טרוויס" הבריטיים בשירם Writing to Reach You מ-1999. התשובה היא כנראה מישהו/מישהי שאתה יכול לסמוך עליהם. מישהו שיציל אותך מעצמך. אבל האמת היא שכאשר שיר מצליח לנגוע במיליונים ולמצוא לעצמו מקום של כבוד בפנתיאון השירים המפורסמים והאהובים ביותר בהיסטוריה, זה לא באמת משנה.

אולי זו הגיטרה האקוסטית, אולי הצ'לו הנוגע, אולי זו בכלל זעקתו של ליאם "אולי את הולכת להיות זאת שתציל אותי" שמצליחה לרגש גם אחרי 20 שנה, כל אחד והסיבה שלו. בשורה התחתונה, למרות הזמן ולמרות שגלגל"צ טחנו אותו במשך שנים, נשאר ב- Wonderwall משהו רענן, אמיתי וכנה שגורם לו להזדקן כל כך טוב ולרגש גם 20 שנה לאחר צאתו, כמו כל האלבום כולו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

סתם אנקדוטה לצליחת מבחן הזמן של השיר, ללהקות בריטיות אף פעם לא היה קל להצליח גם בארה"ב וזה עוד בלשון המעטה. לכן דמיינו לעצמכם עד כמה הייתי מופתע ב- 2005 עת הייתי שליח מוזיקה במחנות קיץ של הסוכנות היהודית בארה"ב, לשמוע עד כמה הנערים האמריקאים אוהבים את Wonderwall ועד כמה הוא להיט גדול שם שנים אחרי שיצא.

"כמה אנשים מיוחדים מצליחים להשתנות?"

למרות שיש לאנשים ומבקרים נטייה להאדיר ולזכור לטובה דווקא את אלבום הבכורה של אואזיס, בשבילי What's the Story תמיד היה ה-אלבום של הלהקה. אלבום שדרכו הם פרצו את המסגרת הפרובנציאלית והפכו באמת לקולו של דור. אלבום שרק הולך ומשתבח עם השנים. אלבום שגם אחרי 20 שנה נשמע רענן ובועט יותר מרוב אלבומי הרוק שיוצאים כיום.

What's the Story הוא לגמרי מאותם אלבומים שכיף להתבגר אתם ואז להיזכר בערגה איך הרמת את הגיטרה וניסית לנגן את השירים, או איך התרגשת בכל פעם ש- Champagne Supernova שודר לפתע ב-MTV.

הוא מאותם אלבומים שהגדירו תקופה וגיל, ולא רק את שלך, אלא של עוד מיליוני מתבגרים בכל העולם. זהו אחד מאותם אלבומים שברגע שלחצת PLAY אתה יודע שתתמכר אליהם. הוא אחד מאותם אלבומים שעשויים מהחומרים שיגרמו לו לחיות לנצח.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

morningglory-hero1

באנר מועדון תרבות