שנה לסיומה של משחקי הכס והיא עדיין הסדרה הכי טובה על המסך

אהבתם, לא אהבתם, התחברתם, לא התחברתם, אתם בקטע של דרקונים או פחות… לא משנה מה אתם מרגישים כלפי משחקי הכס, לא תוכלו להתכחש לעצמה שלה.

הסדרה הזאת הייתה תופעה טלוויזיונית חסרת תקדים. אייקון של תרבות מערבית. הסדרה האחרונה שהפכה למדורת השבט של הכפר הגלובלי טרום עידן הסטרימינג.

לא הייתה סדרה שבהלת הספוילרים ממנה הייתה חזקה יותר. לא הייתה סדרה שהצליחה בצורה מעוררת כבוד לעקוב אחרי כל כך הרבה קווי עלילה ודמויות שבורות, עקומות ומרתקות שנכנסו לנו לתוך הלב.

"דרקאריס", "הודור", "אם הדרקונים", "ואלר מרגוליס" ועוד, היו מונחים שגורים גם בפי מי שלא צפה בפרק אחד של הסדרה וכנראה ימשיכו ללוות אותנו עוד לא מעט זמן בעתיד.

מיליוני מעריצים אדוקים מסביב לעולם, מאות מאמרים, קורסים אקדמיים, ספרים, מחוות, בובות וזה רק קצה הקרחון של התופעה שכנראה תמשיך להעסיק אותנו גם בשנים הקרובות וזאת למרות ניסיונות כשולמים למלא את החלל שהותירה (היי "המכשף"). למרות שאנחנו נטלי משחקי הכס כבר שנה, היא עדיין נוכחת בחיינו יותר מכל סדרה אחרת.

 

על פניה משחקי הכס הייתה סדרת פנטזיה, ז'אנר נישתי יחסית בתרבות הפופולרית. אבל הדרקונים, הכשפים והמתים המהלכים היו רק קישוט לנושא האמיתי של הסדרה: הטבע האנושי.

לכל אורכה עסקה הסדרה בפחדים, בפנטזיות, בכבוד, ביצר ההישרדות, פוליטיקה, במורשת של מה שאנו משאירים אחרינו לילדים שלנו ובכל הדברים שמניעים אותנו כבני אדם. כל אלה ועוד הן הסיבות האמיתיות להצלחה של משחקי הכס ואלה גם  הסיבות שבגללה היא תמשיך להיזכר לעוד שנים רבות.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

משחקי הכס אט אט גם הצליחה לפרק את כל הקלישאות הטלוויזיוניות שגדלנו עליהם. היא הפכה אויב לגיבור ואז לאויב שוב. היא רצחה את גיבוריה כמו זבובים ונתנה לנו להבין שאף אחד לא חסין ושמה שאנחנו חושבים שיקרה… ובכן יקרה להפך. אבל מעל הכל היא התעסקה בתפיסות "הטוב" ו"הרע" כפי שאף תוכנית לא עשתה לפניה.

לאורך ההיסטוריה שלה, דאגה HBO בעזרת סדרות מופת כמו אוז, הסופרנוס, הנותרים, ווסטוורלד ואחרות לטשטש את הגבולות המוכרים לנו של "הטוב" ו"הרע". אבל משחקי הכס לקחה את זה לקצה ומחקה את הגבולות לגמרי.

"למה זה אצילי יותר להרוג אלפי אנשים במלחמה מאשר תריסר בארוחת ערב?" שואל טווין לאניסטר רגע אחרי החתונה האדומה- מהרגעים הטראומטיים ששינו את פני הטלוויזיה לעד.

אל תסמכו על אף אחד: בין דאנרייז טארגריין לטומי קרקטי>>

בין לבין "הפראיים" שמאחורי החומה מתגלים כאנשי חופש, "מנתצת השלשלאות" מתגלה כפסיכופטית רוצחת המונים, המלכה האכזרית מתגלה כמי שרק רוצה להגן על ילדיה ועוד ועוד ועוד. כבר אין טוב או רע, יש רק אינטרסים והטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר.

משחקי הכס חשפה את האדם כיצור אכזר, מבולבל, אנוכי, שבור וככזה שבכל פעם שתסמכו עליו סביר להניח שתתאכזבו. ואם כל כך הרבה אנשים התחברו לזה… אז כנראה שרובנו פגומים לפחות כמו הדמויות שאהבנו.

אז ואלאר מרגוליס משחקי הכס כי לכל דבר טוב חייב להיות סוף גם אם הוא פחות טוב (והוא לא היה כזה רע!).  עכשיו המשמרת שלי הסתיימה לנצח.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

גאונות או יומרנות? מחשבות על ווסטוורלד

גם אחרי שלוש עונות מלאות אני לא מצליח להחליט האם ווסטוורלד היא יצירת אמנות חד פעמית או נפיחה ממוחזרת. מה שבטוח עונה 3 השאירה אותי עם טעם מר מאוד בפה.

רובוטים שקמים על יוצריהם ומנסים להכחיד את המין האנושי הוא מן הרעיונות החרושים שנראו כל המסך. מ"המטריקס" ועד "שליחות קטלנית", עושה רושם שאינטיליגנציה מלאכותית זה דבר מאוד מלחיץ להתעסק איתו.

בהמון מובנים ווסטוורלד היא עוד מאותו הדבר. רובוטים שנוצרים למטרות שעשועים (חולניים במיוחד יש לציין) מפתחים תודעה, מבינים עד כמה החיים שלהם בזבל (ליטרלי) ומתקוממים.

אבל למרות זאת העונה הראשונה של ווסטוורלד כן הצליחה לקחת את הרעיון החרוש ולהאיר אותו באור חדש.

לכל אורך העונה (המתישה שלא יהיה ספק) הלכנו צעד אחר צעד עם הרובוטים, בעיקר דולורס ומייב (אם כי דווקא מסע "ההתפכחות" של אקצ'טה בעונה 2 היה מרגש במיוחד), וראינו לנגד עינינו כיצד הם עושים את המעבר מבובות לפינוקיו עם נשמה.

זה עדיין לא היה מופתי בעיני כמו שאנשים טוענים. יפיפה לצפייה? לגמרי. משוחק נפלא? חד משמעית. אבל כמו "אבודים" יש סף לכמות השאלות הפילוסופיות שבן אדם מסוגל להכיל בעונה טלוויזיונית אחת.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ואז הגיעה העונה השנייה שבניגוד לרבים אחרים לא הייתה כזאת גרועה לטעמי. הרעיון המוביל בה של העתקת "הרוח" האנושית אל תוך מכונה שתחיה לנצח היה מרתק וגם מתבקש נוכח העולם שווסטוורלד בראה עבורנו. גם רעיון "הסאבליים", מקום בו העותקים הדיגיטליים של המארחים יוכלו לחיות בשלווה היה מעולה, אבל הביצוע אוי הביצוע.

אם המשחק בין שתי תקופת זמן בעונה הראשונה עוד הוסיף רובד של אניגמטיות מתבקשת לעלילה בגלל וויליאם (האיש בשחור), אז לפצל את העונה השנייה לשני פרקי זמן במרחק של שבועיים הייתה החלטה מטופשת שכל תכליתה הייתה לבלבל את הצופים לשם הבלבול. גם ככה ווסטוורלד היא לא בדיוק טיול בפארק (הבנתם את הגג?) אלא יותר כמו לצפות במאמר אקדמי, אז למה לעזאזל לסבך אותה עוד יותר משצריך?

אבל אם בעונה השניה הרעיון היה טוב והביצוע פחות, אז בעונה השלישית הכל מתרסק אל תוך חור שחור תסריטאי מהדהד.

הרעיון הפעם היה לשם את בני האדם בנעליהם של המארחים ולסייע להם לשבור את הלולאה שכביכול נכפתה עליהם ללא ידיעתם על ידי מחשב על בשם "רחבעם" (או איך ששחקני הסדרה מבטאים את שמו: רחבואם).

העונה שוב ניסתה להציף כמה שאלות פילוסופיות על בחירה חופשית וכאלה אבל הפעם בצורה מגושמת עם יותר חורים בעלילה מאשר בגבינה צהובה.

שיא הביזאריות היה כאשר מיליוני בני אדם יצאו להשחית את רחובות הערים הגדולות בגלל שפרטים אישיים ו"נתיבים" מתוכננים שלהם נחשפו בפניהם על ידי נוטיפיקציה בסמארטפון מחברה שספק אם בכלל שמעו על קיומה.

כאילו הלו??? אנחנו חיים בעידן הפייסבוק, גוגל ואינסטגרם – אנחנו מנדבים את המידע שלנו שיהיה בחוץ ולא ראיתי אף אחד שובר חלון ראווה של קסטרו.

WES2

ובכלל, כל הרעיון התמים ביופיו של לראות מכונה מתעוררת לחיים ומבקשת שלווה, נמחץ באגרסיביות כאשר הרובוטים הופכים לארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית" ושוחטים מכל הבא ליד. כל העדינות, היופי, והקסם, נעלמים כלא היו תחת ערימות של פיצוצים ויריות שספק אם היו בכלל רלוונטיים.

למרות השאלות הפילוסופיות הבאמת מעניינות שמעלה עונה 3 על סדר היום, היא נופלת בקורים שטוותה לעצמה.

למשל, מה הקשר בין דלורוס למוסשאי שמכל הרובוטים היא בחרה להחזיר דווקא את האחד שהיא מעולם לא הכירה? מה ברנרד עשה במשך עונה שלמה? למה הרובוטים, שהם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שידעה האנושות, לא יכולים פשוט לפרוץ לרחבעם ב- Bluetooth או משהו? ראבק יש לי בן דוד בן 12 שיכול לפרוץ כל אתר או תוכנה בעולם מחדר ביתו בחדרה.

כל אלה מתווספים לעוד אנומליות בעיתיות כמו למה לעזאזל הרובוטים שותים? איך הם בוכים? למה פעם כשיורים בהם כדור אחד הם מתים ואחר כך כשמרוקנים עליהם מחסנית זה לא מזיז להם? יש דברים שאם לא הבננו עד עונה 3 כנראה כבר לא נבין לעולם.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

להגנתם של יוצריה של ווסטוורלד: ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, הם לא מוותרים לצופים שלהם ודורשים מהם צפייה אקטיבית, אך נאה דורש נאה מקיים. אי אפשר להמשיך סדרה כל כך מורכבת על כרעי תרנגולת ובעיות תסריטיות כל כך גדולות.

בינתיים חודשה ווסטוורלד לעונה רביעית ולפי המסתמן בסצנה שלאחר הקרדיטים, שרלוט (או דלורס?) הולכת להיות הנבל התורן כשמאחוריה צבא של רובוטים.

אני לא יודע מי ינצח בקרב הגורלי בין בני האדם לרובוטים ולצערי הרב אני כבר לא משוכנע שאכפת לי, אז אאלץ להתלות באילנות גבוהים ופשוט אאחל בהצלחה לשני הצדדים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

WESבאנר מועדון תרבות

הסוס הכי אנושי על המסך: בוג'אק הורסמן

בהתחלה היה טוני סופרנו. אחר כך דון דרייפר, וולטר וייט, פרנק אנדרווד ועכשיו בוג'אק הורסמן – הסוס המצויר הכי אנושי שנראה אי פעם על המסך.

בוג'אק הוא שלב נוסף באבולוציה של האנטי גיבור האמריקאי. דמות שמבחוץ נראית חזקה, גברית, מצ'ואיסטית ומצליחה אך מבפנים היא כל כך שבורה עד שכמעט ואי אפשר לזהות אותה.

העיסוק בגבריות המסורתית המתפוררת בעידן החדש הופכת את בוג'אק הורסמן לעוד חוליה בשרשרת היצירות התרבותיות שנועצות סיכה בבלון הזה שנקרא "החלום האמריקאי". אותו חלום ישן וספק רלוונטי שעל פיו אם נעבוד קשה ונרוויח הרבה אז בהכרח נהיה גם מאושרים. זה הרי מה שתמיד הבטיחו לנו ההורים שלנו לא?

"אין בושה בלמות לחינם, ככה רוב האנשים מתים…" 🐎

אז לבוג'אק יש כסף (והמון), מעמד, בית גדול, סקס, סמים ואלכוהול אבל כל אלה לא מצליחים למלא את החור השחור שקיים בתוכו. בור עמוק ששום רייטינג או צפיות ביו טיוב לא ימלאו.

והוא לא היחיד שדפוק. שלל דמויות המשנה הנפלאות שמקיפות את בוג'אק מתגלות גם הן כפגומות מן היסוד.

בין אם זו סוכנת שחקנים שנאבקת עם עצמה בכדי לאהוב את הילדה שלה, כוכבת פופ ענקית שמכורה לסמים קשים, שחקן שרואה רק את הצד הורוד של החיים עד שהוא לא מצליח לראות עד כמה החיים שלו עצמם מעוותים וסופרת שמחפשת את עצמה עד לרגע זה ממש.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כולם עכברים במבוך. כולם תוצרים של העידן בו אנו חיים: עידן של שפע, הסחות דעת, זמינות חסרת תקדים ובעיקר של בלבול. עוד ועוד בלבול.

העיסוק בנושאים הללו בצורה ישירה הופך את בוג'אק הורסמן ללא פחות מקולו של דור. דור של אנשים שיש להם הכל אבל אין להם כלום.

דור של אנשים שבורים, נירוטיים, דיכאוניים, אכולי FOMO, משתמשי טינדר, מכורי נטפליקס, נוטלי "זנקס" או "רסקיו" שרק מחכים שמישהו יציל אותם מעצמם, ואם לא להציל אותם אז לפחות שיקל עליהם במשהו את הנפילה, כמו ששר דוק רובינסון בשיר Break My Fall הנפלא שמתנגן באחד הפרקים היותר מרגשים בסדרה.

"זה הופך להיות קל יותר כל יום. אבל לעשות את זה כל יום זה החלק הקשה…" 🐎

אז בוג'אק הורסמן היא לא "פמילי גיא" ולא "סאות'פארק" ולא "משפחת סימפסון". אפילו לא קרובה. גם לא תמצאו בה מוסר השכל, "האפי אנדינג" וכאלה. זו סדרה מבהילה בעוצמת המציאות שהיא מקרינה על המסך. 

למשל כשבוג'אק מוצא אחרי שנים את אהבתו הראשונה, נחשו מה? הם לא מתאהבים וחיים באושר ועושר עד עצם היום הזה, אלא היא נשואה, עם שני ילדים ומשכנתא. החיים התקדמו, הדלת הזאת נסגרה. אין סוף טוב, אין סגירת מעגל.

וכל זה עוד לפני הפרקים עם ההפלות, ניסיונות ההתאבדות, מנות היתר, ההתעללות הנפשית והקריעה לגזרים של כל דבר שהוא פוליטיקלי קורקט, כן, אפילו חיילים אמריקאים שחוזרים מאפגניסטן.

"הקול הזה בתוכך שאומר לך שאתה חסר ערך, טיפש ומכוער, הוא נעלם מתישהו נכון…?" 🐎

גם אם שמים בצד את הנושאים בהם עוסקת הסדרה, אפילו כטלוויזיה נטו מדובר בחתיכת יצירת מופת.

רבות דובר (בצדק) על הפרק ב"סיינפלד" שמתנהל כולו בתור למסעדה סינית או על הפרק ב"חברים" בו כולם מתארגנים לאיזשהי הרצאה של רוס או משהו כזה, אבל הפרק השישי בעונה החמישית של בוג'אק, "צ'ורו בחינם", מצליח להתחרות בשתי הקלאסיקות הללו ואף להתעלות עליהן.

Free_Churro_S5E06

בפרק (זה לא ספוילר כמובן) נושא בוג'אק הספד של לא פחות מ- 22 דקות בהלוויתה של אימו. זה הפרק. מונולוג בן פאקינג 22 דקות של בוג'אק לאמא שלו, שהתחביב הכי גדול בחיים שלה היה לצלק את נפשו (מדהים עד כמה אנחנו התוצרים הישירים של המעשים של ההורים שלנו).

בין לבין היה גם פרק אילם שמתקיים כולו מתחת למים, פרק שכולו מסיבת סמים אחת גדולה עם סוף טראגי, פרק שממחיש בצורה חסרת תקדים מה זאת דימנציה והכל בצורה כל כך אינטיליגנטית שלרגע לא מזלזלת בצופים בניגוד לרוב מי שמושך בחוטי התעשייה.

ואכן בוג'אק הורסמן לא מפחדת לחשוף את הוליווד האמיתית במערומיה כמו גם את כל תרבות הסלבס והאינסטנט שה- Generation look at me, כלומר כולנו, לוקחים חלק ביצירתה יום יום.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

היא מפשיטה את גיבורי התרבות שלנו ומראה לנו את "מאחורי הקלעים" של תעשיית החלומות שמורכבת כולה מאנשים דפוקים לפחות כמונו שצורכים אותה. בדרך זו מפנים יוצרי הסדרה אצבע מאשימה לא פחות גם כלפינו, הצופים, וזו אמירה מאוד אמיצה.

"המפתח לאושר הוא לא לחפש משמעות לחיים אלא להעסיק את עצמך בשטויות לא חשובות עד שלבסוף תמות…" אומר מיסטר פינטבאטר בעונה הראשונה של הסדרה ויתכן שצדק כי אם נחטט מספיק זמן בתוכנו לכו תדעו מה נמצא שם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

BO3באנר מועדון תרבות

הון, שלטון, עיתון – הסמויה

באיחור אלגנטי של למעלה מעשור, סיימתי לראות את הסמויה (The Wire) והנה כמה דברים שהופכים אותה בעיני, לסדרה הטובה והחשובה ביותר ששודרה אי פעם בטלוויזיה.

הסמויה על פניה עוסקת בסצנת הסמים בבולטימור. אך בניגוד לשאר סדרות משטרה, היא מציגה לא רק את הצד של "השוטר הטוב" (ורק בשביל לסבר את האוזן, שוטר טוב בסמויה הוא כזה שמוכן להרים את התחת שלו מהכיסא בשביל לענות לטלפון). אלא גם את הצד של הסוחרים, מערכות המשפט והחוק, מערכות החינוך והרווחה, הנדל"ן, התקשורת ולמעשה כל ארגון ומערכת שעל יסודותיה מושתתת העיר המודרנית.

מהבחינה הזאת יוצרת הסמויה סיפור חסר תקדים בהיקפו. אך בעיקר היא מציגה בפנינו מיקרוקוסמוס מדוקדק להפליא של החברה המודרנית שכמעט כל מוקדי הכוח שמנהלים אותה רקובים ומושחתים מהיסוד!

אם עד היום אתם לא מאמינים במשטרה ובמערכות החוק והצדק, הסדרה הזאת תחסל כל סיכוי שזה אי פעם יקרה 

מעולם לא הייתה סדרה טלוויזיה שהציגה בצורה כל כך ריאליסטית ומפורטת את הקשר בין הון, שלטון לריקבון. איך כסף מעסקת סמים, שולית, יכול לשנות מציאות כשהוא מוצא את דרכו לכיס הנכון (והכל כתרומה לגיטימית כמובן).

unnamed

הסמויה נכתבה על ידי דייויד סימון שהיה כתב לענייני משטרה בעיתון 'הבולטימור סאן' ואד ברנס, חוקר לשעבר במשטרת בולטומור ומורה. השניים הכירו כל פינה ברחובות בולטימור וחשוב מזה, את כל מעגלי הבירוקרטיה שלה.

הניסיון של שני היוצרים הללו, הופך את הסמויה ליצירה הכי אותנטית שנצפתה אי פעם על המסך. היא מתרחשת בשיכונים המוזנחים של בולטימור, על ספות קרועות בפינות רחוב מטונפות, בחדרים בהם הנרקומנים מזריקים, במכולות של אנשי איגוד הנמל המושחתים, בכיתות בתי הספר נטולות התקווה, במסדרונות בתי המשפט המושחתים ובמערכת העיתונות המקומית. ההתרחשויות כל כך נוכחות במקומות הללו שכצופה אי אפשר שלא להרגיש שאתה ממש שם. מבחינתי זה הישג יוצא דופן לסדרת טלוויזיה.

כל רגעי ה- Piece of Life האלה ממחישים את הדקדנטיות העירונית של המאה ה- 21, אך בעיקר את הכישלון המתמשך של רשויות אכיפת החוק, הצדק והממשל לטפל בבעיות חברתיות כמו עוני, פשע וסמים… בהנחה שהן מעוניינות בכלל (וזו מסתבר הנחה לא מובנת מאליה בכלל).

המשטרה מתעלמת מגופות כדי לא להרוס חלילה את הסטטיסטיקה, למערכת החינוך אכפת רק מציונים (שוב, בשם הסטטיסטיקה) ואם אין סיכוי לסגור תיק או הרשעה,אין בכלל מה לדבר על להביא עבריין בפני שופט. כך הסמויה לא רק מפריכה את התאוריה ש"מספרים אף פעם לא משקרים", אלא שמספרים הם סך כל השקרים שהמדינה, רשויות אכיפת החוק ומערכות החינוך מזינות אותנו. האינדיבידואל הפך למספר והמספר הפך מכלי למטרה.

כל מוסד פועל רק עבור ההישרדות הפוליטית והבירוקרטית שלו וזה מתסכל ומטלטל כאחד.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

כל זה כאמור הוא רק חלק ממעגל שלא יסגר לעולם. הכל כאילו נכתב מראש. האינטרסים, האגו, הכבוד, הנורמות יכתיבו מראש את הנתיב שלנו, ולכן הסוף הוא אף פעם לא סוף אלא רק התחלה של משהו אחר, בדרך כלל, גרוע יותר.

ברגע שפושע נתפס, מישהו אכזר יותר יתפוס את מקומו. עד שהובטח מימון לתוכנית להגנת עדים, מישהו ידאג לגרעון של 54 מיליון ש"ח במערכת החינוך. עד שנרקומן יגמל, אחר יפול לסם במקומו. עד שילד החליט לצאת ממעגל הפשיעה, ילד אחר, צעיר ממנו, ימצא את עצמו ב"פינות" כי "זו דרך העולם". וכמובן, עד שפוליטיקאי מתעשת ומבטיח לבחור בטובת הציבור על פני טובתו האישית…… נו אתם יודעים, הוא יבחר בעצמו.

וזה מה שכל כך כואב בסמויה (מעבר לסיפורים האנושיים והאולטרה עצובים שבה) – ההבנה ש"כולנו פיונים" (כמו שאמר בודי תנצב"ה). "רפורמות" ו"שינוי" הן סיסמאות שמתנפצות אל קרקע המציאות בכל פעם מחדש. אתם יכולים לסמוך על "המערכת" שתקרוס ותאכזב אתכם בכל פעם מחדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

the_wire_mainבאנר מועדון תרבות

אל תסמכו על אף אחד: בין דאנרייז טארגריין לטומי קרקטי

מצד אחד מנהיג שרוכב על ההבטחה לשינוי, מן הצד השני מנהיגה שרוכבת על דרקונים. על שניהם סמכנו ומשניהם התאכזבנו כשגילינו עד כמה אנושיים הם.

באחד הרגעים היותר מכעיסים ומדכאים בסמויה, יצירת המופת של HBO וכנראה הסדרה הגדולה בתולדות הטלוויזיה, ראש העיר החדש, הצעיר, הנמרץ והרפורמיסט, טומי קרקטי (כן, זה אותו איידן גיליאן שגילם גם את אצבעון), מגלה שמערכת החינוך העירונית שלו נמצאת בגרעון של 53 מיליון דולר.

טומי יכול לכסות את הגרעון ולחזק אחת ולתמיד את מערכת החינוך הקורסת שלו בצורה פשוטה ביותר: עליו פשוט לבקש סיוע תקציבי מהמושל המחוזי. המושל נענה לבקשתו של קרקטי אך בתמורה רוצה שקרקטי יכריז בפומבי שהוא נעזר בו, אבל טומי לא מוכן. הוא יודע שזה יפגע בסיכויים שלו להיות מושל בעתיד.

ההחלטה האגואיסטית והכל כך אנושית הזאת של קרקטי לשם את עצמו לפני טובת הכלל, לעזאזל לפני טובת הילדים בעיר שלו, מכניסה אותו לסחרור של קיצוצים המחייבים אותו לסגת כמעט מכל הבטחות הבחירות שלו. קרקטי הלכה למעשה, הפך להיות כל מה שהוא לא רצה ולא התכוון להיות: עוד פוליטיקאי ששם את טובתו האישית לפני טובת הכלל וציבור הבוחרים שלו.

כל כך קיוונו שקרקטי יחולל את השינוי המתבקש, תלינו בו תקוות רק בשביל לגלות שברגע האמת הוא יאכזב אותנו. ממש יפנה נגדנו ויהפוך להיות חלק מאותה מערכת מושחתת והרסנית.

DN

גם בדנארייז תלינו תקוות גדולות. שמנו את כל הכסף שלנו על אם הדרקונים שתגאל את יבשת ווסטרוז מעצמה והרענו לה כשהיא תלתה, רצחה, שסעה ושרפה את מי שלא פעל לפי תפיסתה וצו מצפונה (ומצפונינו).

היא הייתה הפוליטיקאית המושלמת, קולם של החלשים. אבל גם היא בסופו של דבר נכנעה ליצרים האישיים, האגואיסטים והפסיכופטיים שלה. כי אחרי הכל, כח זה דבר משחית.

במשך כל כך הרבה זמן ולאורך כל כך הרבה סדרות ודמויות (אוז, הסופרנוס, הסמויה, משחקי הכס, ווסטוורלד), לימדו אותנו החברה ב- HBO אמת פשוטה שלפעמים קשה לנו לקבל אותה והיא: שאין לנו באמת על מי לסמוך.

אין באמת צדק בעולם, הכל רק ערימה של אינטרסים. אם סמכת על בן אדם, סביר מאוד להניח שהוא יאכזב אותך. ואם הוא באמת כזה צדיק (ע"ע ג'ון סנואו או נד סטארק) כנראה שהוא תמים או שהוא נועד לכישלון.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

הסיום של משחקי הכס לא היה מושלם (יש לי יותר בעיה עם הדרך ופחות עם נקודות הסיום), אבל הוא סיום די טיפוסי ל- HBO. סיום ניהליסטי משהו, שמציג את בני האדם בטיפשותם, אכזריותם ואנוכיותם.

סוף, שכמו המציאות, לא תמיד מספק לנו את מה שאנחנו רוצים. סוף שאחריו החיים ממשיכים כרגיל עם עוד ישיבת מועצה (הן בווסטרוז והן בחדרי מועצת העיר של בולטימור) כשברקע כבר אפשר לשמוע את צחצוחי החרבות מרחוק. בקיצור, אל תסמכו על אף אחד שישנה בשבילכם.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות