10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

10 האלבומים הגדולים של 2018

בניגוד ל- 2017, השנה הייתה שחונה יחסית מבחינה מוזיקלית, ובכל זאת קבלו עשרה אלבומים שנשמח לקחת איתנו גם להמשך: עשרת האלבומים הגדולים של 2018. 

10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

10. Arctic Monkeys- Tranquility Base Hotel & Casino

בדיוק כמו ארקייד פייר בשנה שעברה, גם ארקטיק מאנקיז הוצאו אלבום שמחוויר לעומת עברם המפואר. ועדיין, גם אלבום חיוור של ארקטיק מאנקיז הוא הרבה יותר טוב מהשאר. אז נכון לא תמצאו בו הימנונים אלמותיים נוסח I Bet You Look Good on the Dancefloor או Do I Wanna Know, אבל מה שתמצאו בו ובשפע, הוא רגש, ניסיוניות וטונות כריזמה. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Star Treatment, One Point Perspective, Four Out of Five

9. Courtney Marie Andrews- May Your Kindness Remain

טוב תקשיבו, אני ממש לא בקטע של קאנטרי. אפילו סולד לחלוטין מהסגנון הזה אבל (ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה), קורטני מארי אנדרוס לגמרי קנתה אותי. עשרה שירים יש באלבום השישי של קורטני. עשרה שירים חמים, נוגים, מהפנטים ויפים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל ליהנות ממוזיקה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: May Your Kindness Reamain, Kindness of Strangers, Rough Around the Edges.

8. MGMT- Little Dark Age

כמעט עשור חלף מאז Oracular Spectacular, האלבום המופתי והחד פעמי של MGMT. בזמן הזה הם שחררו 2 אלבומים בינוניים מינוס והתעסקו בעוד פרויקטים צדדיים עד שכבר שכחנו מהם. אבל הנה, השנה הם חזרו בגדול עם אלבום רביעי שהפתיע בטירוף והזכיר את ימי התהילה שלהם מתחילת העשור. 

השירים כולם נעים על הציר שבין "דפש מוד" ל"ניו אורדר" (וזו תאמינו לי חתיכת מחמאה). איזה כיף שהקסם הזה שנקרא MGMT חזר.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Little Dark Age, When You Die, Me and Michael

7. Lets Eat Grandma- I'm All Ears

לא יאומן ששתי ילדות בנות 18 (!) עומדות מאחורי הדבר האדיר הזה שנקרא Lets Eat Grandma. אלבומם השני של רוזה וולטון וג'ני הולינגוורת' מנוריץ' הימם את המבקרים בכל העולם והעיף גם אותי לשמיים עם אינדי פופ אלקטרוני, חללי, אקלקטי מורכב ומדהים.

אפשר לשמוע את התמימות והניסיוניות של הצמד שטרם נהרסו על ידי עולם המוזיקה הממוסד. כולי תקווה שזה גם לא יקרה בעתיד אבל גם אם כן, לפחות I'm All Ears ישאר לנו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hot Pink, It's Not Just Me, Ava

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. Snail Mail- Lush

לא משנה לאן הסתכלתם השנה, אין מצב שפספסתם את Lush, אלבום הבכורה של לינדזי ג'ורדן הידועה כ- Snail Mail. רק בת 19, לינדזי פורטת על הגיטרה במיומנות מעוררת קנאה ומפציצה באלבום אינדי רוק חכם, מתוחכם, אותנטי ומרגש. המבקרים בכל העולם עפו על אלבום הבכורה הזה ובצדק. ללא ספק אחד מהאירועים היותר מדוברים השנה בסצנת האינדי וכנראה בעולם מוזיקה בכלל.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Lets Find an Out, Golden Dreams, Pristine.

5. Big Red Machine- Red Big Machine

ג'סטין ורנון וארון דסנר מובילים את שתיים מהלהקות האהובות עליי ביותר בעשור האחרון, "בון איבר" ו"הנשיונל" ולכן החיבור ביניהם היה מאוד מרגש עבורי. בתחושה שלי אלבום הבכורה שנולד מהחיבור הזה יכול היה להיות יותר טוב ולמרות זאת הוא מכיל בתוכו כמה מהרגעים היותר יפים של 2018. 

במיומנות רבה מצליחים ורנון ודסנר ליצור אלבום אינטימי ומלנכולי אך עם זאת גם כיפי ומרומם נפש. ללא ספק אלבום שאקח איתי הלאה מהשנה הזאת. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hymnostic, I Won't Run from It, Deep Green

4. Idles – Joy as an Act of Resistance

אם הזכרנו את ארקטיק מאנקיז שברחו מהרוק, הנה אלבום שכולו על טהרת הרוק. אלבומם של הפאנק רוקרים מבריסטול נשמע כמו קלסיקת רוק בהתהוות מהרגע הראשון. הזעם, ההתנגדות הפוליטיקה, והברקזיט, הופכים את האלבום הזה ליצירה הכי בועטת של 2018 ושל השנים האחרונות בכלל. האזנת חובה לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו רועשת ובועטת, בעצם כמו שמוזיקה אמורה להיות לא?
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Colossus, Never Fight a Man WIth a Perm, Danny Nedelko

3. Chvrches- Love is Dead

אחרי שהגדירו את עצמם שנים כאינדי-פופ, אלטרנטיבי, אינדיטרוניקה, סינת'פופ ועוד שלל כינויים, באלבומם השלישי הצ'רצ'ס סוף סוף קורעים את המסכות מהפנים ועושים פופ. פאקינג פופ טהור, לא מתנצל, אינטליגנטי, כיף, מרגש ומלא קסם. 

Love is Dead היה אחד מהאלבומים שהכי הפתיעו אותי השנה כי אני לא יכול לומר היו לי ציפיות יוצאות מגדר הרגיל לגבי אלבום חדש של הצ'רצ'ס. אבל עם הפקה מלוטשת, שירים פשוט טובים ומאט ברנינגר אחד אלוהינו, האלבום הזה ללא ספק עשה לי את 2019. "חיכיתי כל החיים להתבגר" שרה לורן מייברי בשיר הפותח Graffiti. אז הנה זה הגיע, וזה נשמע מעולה! לביקורת המלאה>> 
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Miracle, My Enemy, Graffiti.

אז כן האלבום יכול היה להיות מהודק יותר, אפשר היה לוותר על 2-3 שירים ואפשר היה להשקיע מעט יותר בטקסטים, אבל לפעמים גם מוזיקה טובה וכיפית יכולה להספיק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

2. Beach House- 7

לקראת אלבומם השביעי, החליטו "ביץ' האוס" לזנוח את המפיק הוותיק שלהם, כריס קודי, ולהצטייד בפיטר קאמבר, הלו הוא Sonic Boom, שעבד בין היתר עם MGMT, Panda Bear ו- Yo La Tengo. ההימור השתלם בענק כשקאמבר הצליח להוציא מהצמד מבולטימור את המיטב.

הטקסטורות והמרקמים המוזיקליים שרוקמים את העולם הכל כך ייחודי של "ביץ' האוס" מגיעים פה לשיא חדש ויוצרים לדעתי, את האלבום הכי טוב של ההרכב (ויסלחו לי המצדדים ב- Depression Cherry) ואחד הטובים של השנה
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Pay no Mind, Dive, Lemon Glow

1. The 1975- A Brief Inquiry into Online Relationships

"אלבום שמשנה את חוקי המשחק", "התשובה של דור המילניום ל- OK Computer", "חבילה פוסטמודרנית של ז'אנרים שהומצאו מחדש" אלה רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל האלבום השלישי של The 1975. אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם (וזה לא קשה כשזה מגיע לסולן הנרקומן והמגולמן שלהם, מאט הילי)  אבל בסופו של דבר The 1975 עושים בת זונה של מוזיקה.

הרביעייה ממנצ'סטר הפכה בשנים האחרונות לאחת הלהקות החמות בעולם ו- A Brief Inquiry into Online Relationships הוא פסגת היצירה שלהם. 15 קטעים על אהבה ובדידות בעולם הדיגיטלי יש באלבום הזה שמציג מגוון ז'אנרים ענק. זה מתחיל עם אינדי-רוק (Give Yourself a Try), ממשיך עם פופ (TOOTIMETOOTIMETOOTIME), עובר לקטע אמביאנט אלקטרוני עם ווקודר סטייל בון איבר (How to Draw / Petrichor) וממשיך עם בלדות אקוסטיות, ג'אז, סינת'פופ ומה לא? לומר על האלבום הזה שהוא אקלקטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.

אמנם לא כל השירים באלבום הזה אחידים ברמתם אבל מדובר ללא ספק בחוויה מטלטלת, מרגשת וייחודית שנשמעת כמו קלסיקה בהתהוות. בטוח יהיה מעניין לשמוע את החלק השני של האלבום שאמור לצאת בשנה הבאה: Notes on a Conditional Form.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: It's Not Living (If It's Not with You), Give Yourself a Try, I Always Wanna Die

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

האלבומים הגדולים של 2018 עמית

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

15 שירי גשם שיחממו לכם את החורף

יש כאלה שהגשם מדכא אותם וכאלה שהוא דווקא עושה להם נעים בפנים. מה שבטוח זה שהגשם מביא איתו מוזה. קבלו 15 שירי גשם שיעבירו לכם את החורף הכי טוב שאפשר. 

A-Ha- Cryin' in the Rain
"לא תבחיני בין הגשם לדמעות בעיני…"
במקור של ה- Everly Brothers, אבל אתעקש ואומר ש- A-Ha הפכו אותו להמנון החורף האולטומטיבי.

מעבר לרוחות ולגשמים החורף תמיד מביא איתו גם סערת רגשות. הכל מקצין יותר בחורף, בטח פרידות ואהבות נכזבות כמו שמתואר בשיר הזה. אם כבר לב שבור, אז לפחות שיהיה בחורף.

Bob Dylan- A Hard Rain Gonna Fall
"כדוריות הרעל מציפות את המים…".

בשיר הכי יפה שדילן כתב בחייו, הוא כמובן לא מתייחס לגשם פשוטו כמשמעו אלא כמטאפורה לזמנים קשים, מאתגרים ואולי גם רעים שעומדים להגיע. עם כל הרומנטיזציה שמביא איתה הגשם, לפעמים החשש מהסערה עלול להפחיד לא פחות מלרגש. גם החוויה של להיות רטוב מהגשם עד העצם לא כזאת נעימה.

ואולי בכלל דילן מתכוון להרס העצמי שהאנושות לוקה בה שיכולה להרוס דבר יפה ומזכך כל כך כמו הגשם. תהא המשמעות האמיתית אשר תהא, עדיין מדובר בשיר ענק.

Creedence Clearwater Revival – Have You Ever Seen The Rain
"יש שקט לפני הסערה…"

כמו במקרה של דילן, גם השיר הזה נתפס תחילה כשיר מחאה (אצל דילן נגד פצצות האטום ומלחמת וייטנם). אבל חברי הלהקה מיהרו להכחיש את זה וטענו כי השיר מתאר את סערת הרגשות והמשברים שעברה הלהקה למרות הצלחתה. גם כאן המשמעות היא מטאפורית והגשם הוא תוצאה של חשש, פחד ועצבות.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Eurythmics – Here Comes the Rain Again
"הנה מגיע שוב הגשם, יורד על ראשי כמו זיכרון…"

רק דייב סטיוארט ואנני לנוקס יודעים איך להפוך את טיפות הגשם לנגיעות סינתיסייזר קסומות. סטיוארט סיפר כי השיר נכתב לאחר שסשן כתיבה שלו עם לנוקס הפך לריב גדול לאחריו הביטה לנוקס בחלון ואמרה "הנה הגיע הגשם שוב". לפעמים היצירות הגדולות ביותר מתחילות מהדברים הקטנים ביותר.

Counting Crows- Raining in Boltimore
"אני מתגעגע אלייך, אני משער שאני אמור…"

Aogust and Everything After הוא מהיצירות הנוגות והיפות ביותר שנכתבו אי פעם. בין כל השירים המופלאים שמרכיבים את האלבום הזה אפשר למצוא גם את הפנינה הנסתרת הזאת. בלדת פסנתר סופר עצובה על אדם המנותק מעצמו ומהסביבה שרק מחפש איך למלא את החלל הריק שנפער בתוכו. הדיכאון של אדם דוריץ מעולם לא היה יפה כל כך. למרות שזה השיר הכי פחות מפורסם ברשימה, הוא ללא ספק אחד היפים בה.

Travis- Why Does it Always Rain on Me?
"לאן השמיים הכחולים נעלמו…?"

האמת שאת השיר הזה כללתי גם ברשימת 10 שירים לסוף הקיץ ותחילת החורף שפרסמתי בעבר, ובכל זאת היה קשה לי להתאפק מלשלב אותו גם כאן.

הסולן, פראן הילי, כתב את אחד השירים היותר אומללים ועצובים שקשורים לחורף לאחר שהגיע לאילת (כן כן, אילת שלנו) עיר השמש הניצחית וגם כאן ירד עליו גשם. קארמה או סתם מזל רע? עדיין שיר חורף מושלם.

Guns N' Roses- November Rain
"שום דבר לא נשאר לנצח, אפילו לא גשם נובמבר…"

אחד השירים הראשונים שאהבתי כילד. זוכר איך עוד בכיתה ב', בכל פעם שסלאש עלה על הפסנר ודפק את הסולו האייקוני שלו, הצטמררתי.

השיר הזה הראה שבגאנז אנד רוזס יש הרבה יותר מדיסטורשן וסולואים, מדהימים ככל שיהיו כמובן. עיבוד כלי המיתר, הליריקה, הקליפ האייקוני (הראשון שהופק טרום עידן יוטיוב שהגיע למילארד צופים), כל אלה הפכו את גאנז אנד רוזס לתופעה ואת November Rain לאחד משירי החורף הגדולים ביותר.

Led Zeppelin- The Rain song
"הרגשתי את הקור של החורף שלי…"

כשג'ורג' האריסון אמר לג'ון בונהאם ש"הבעיה עם לד זפלין היא שאין להם אף בלדה", מיהר המתופף האגדי להלשין לג'ימי פייג' שהגיב מצידו עם אחת הבלדות העדינות והיפות ברפרטואר של הלהקה. קלאסיקה חורפית שתמיד תצליח לחמם מבפנים לא משנה גם קר יהיה בחוץ.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

Blind Melon- No Rain
"אני אוהב לראות את השלוליות מתמלאות בגשם…"

איך שיר על זה שאין גשם יכול להיות חורפי? ובכן למרות הקליפ המשעשע והמוזיקה הכביכול אופטימית, השיר למעשה נכתב על ידי בסיסט הלהקה, בראד סמית', על חברה שלו בזמנו שהייתה בדיכאון וסירבה לצאת מהמיטה בכל מחיר.

"היא יחלה לגשם" בשביל לא לצאת מהבית, סיפר סמית'. ובחיאת אם זה לא מדכא אז אני לא יודע מה כן.

Roxette- The Rain
"יש דברים בחיים שלעולם לא ישתנו…"

אם כבר פופ סוכרני, מתקתק ושמאלצי אז לפחות שיהיה טוב. מארי פרדריקסון ופר גסלה אחראיים לכמה משירי הסלואו הכי חרושים במסיבות כיתה של ילדי ניינטיז, וכמה שהמוזיקה שלהם הייתה פשוטה ככה היא הייתה אפקטיבית.

הכי פשוט היה להוסיף פה את Queen of Rain המפורסם, אבל דווקא The Rain הוא אחד השירים היותר עצובים ומפתיעים שלהם שבהחלט שווה אזכור פה. 

Prince- Purple Rain
"אני רק רוצה לראות אותך עומדת תחת גשם סגול…"

רק פרינס יכול להיות להפוך את הגשם לסגול ועוד עשות את זה כל כך יפה. השיר הזה כל כך אייקוני שכל מילה נוספת תהיה כמעט מיותרת. אם אתם מחפשים שיר שיעשה לכם טוב, מרגש וכיף מבפנים בעת ובעונה אחת, זה השיר בשבילכם. 

ולאיזה מקום הוא הגיע במצעד שמונים השירים הגדולים של שנות ה- 80? תקליקו ותגלו? 😉

Phil Collins- How I Wish it Would Rain
"הבנתי שאכזבתי אותך ושלעולם לא אאחוז בך שוב…"

לא משנה כמה שנוא פיל קולינס, לצד כמה שירים באמת נוראיים, תמיד תמצאו בדיסקוגרפיה שלו גם כמה יציאות לא רעות, כמו השיר הזה. מגובה בגיטרה של אריק קלפטון (קולינס ניגן עבורו תופים ב- Bad Love), שר קולינס על פרידה קשוחה ופוצעת במיוחד שגורמת לו לרצות להיות רטוב לגמרי. 

בין אם אתם ממחנה קולינס ובין אם אתם לא, בין אם אתם חובבי שמאלץ או בין אם אתם לא, יש רגעים במוזיקה שפשוט עובדים, והשיר הזה הוא אחד מהם.

The Cure- Prayer's fo Rain
"שוב, כולם מחכים לגשם…"

אמרתם עצב, דיכאון, סבל אינסופי, אמרתם הקיור. השיר הזה הוא אחד הכבדים והדכאוניים באלבום הסופר עצוב Disintegration, ותאמינו לי זה אומר המון.

זה לא השיר הכי יפה של הקיור או אחד הגדולים ברפרטואר שלהם, אבל אם אתם בקטע של מצב רוח דיכאוני כשיורד גשם, השיר הזה בשבילכם.

Garbage- I'm Only Happy When it Rains
"למה זה מרגיש כל כך טוב להרגיש כל כך רע…"

השיר הסרקסטי הזה נכתב על ידי חברי הלהקה בהתרסה על סצנת המוזיקה האלטרנטיבית של הניינטיז וגם על חברי הלהקה עצמם שנהנים ממוזיקה "אפלה" שגורמת להם להיות עצובים. סרקזם או לא, אין ספק שגשם וחורף תמיד מחממים את הלב. 

The Jesus and Mary Chain- Happy When it Rains
"היית הגשם שלי ביום שמשי…"

קחו את הקיור, תוסיפו להם את גארבג' וקיבלתם את השיר הזה. עוד להקה ששמחה לא הייתה הצדק החזק שלה, אבל איכשהו השיר הזה יצא דווקא מרומם רוח. הטקסט מדבר על גבר שמוכן לסבול הרבה עבור האהבה שלו שאולי לא כזאת טובה עבורו. קצת כמו להירטב ביום גשום.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

rs-244379-led-zeppelin-stairway-to-heavan-lawsuit-verdict.jpg

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #21: נסטיה ילדותית, נוי רויטנברג אמיתית, ישראל מפציץ ועוד סנגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

ישראל- הכל טוב

בלי לבזבז זמן, קבלו את השיר הכי טוב של הדו"ח הנוכחי ואחד הטובים שיצאו השנה: "הכל טוב", סינגל הבכורה של היוצר ישראל.

הקטע המפתיע הזה שופע חכמה, רגישות ואינטליגנציה אינסופית שדי נדירים במחוזותינו. ישראל מצליח לשלב בצורה מופלאה בין צלילי הגיטרה החשמלית הקלאסית לבין ביטים אלקטרוניים לכדי יצירת אינדי-פופ משובחת וייחודית. 

אין ספק שההפקה יכולה להשתפר ולהיות יותר מהודקת מבחינת סאונד, מיקס וקולות, אבל זה לגמרי הכיוון הנכון!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

נוי רויטנברג- בית

וואלה התרגשתי. הסינגל החדש של הסינגר-סונגרייטר, נוי רויטנברג, הוא יצירה חשופה, כנה ומפוצצת רגש כמו שלא שמעתי כבר הרבה זמן. רויטנברג, שיצאה מהארון בגיל 16, לא מתחנפת ולא מסתתרת אלא שרה בגאווה על אהבתה לאישה וזה כל כך אמיתי ומקסים.  

בקול שברירי על מצע צלילי גיטרות שמזכיר טיפות גשם, חושפת רויטנברג רגעים קטנים של חום ואהבה שכל כך מעוררים הזדהות.  "אני אוהבת לראות את העיניים נפקחות, הנשיקות שלך נחות לי על המצח…". לפעמים הרגעים הכי פשוטים הם הכי יפים. לא שמעתי על נוי רויטנברג לפני השיר אהבה, אבל אני בהחלט מתכוון לעקוב.

נסטיה- למרות הכל 

ובתואר השיר הכי אינפנטילי של הדו"ח, קבלו את סינגל הבכורה של נסטיה, "למרות הכל". אז למרות סאונד סביר (אם כי טחון להחריד- אולי די כבר עם כל הגיטרות האקוסטיות האלה?!) ולמרות שהיא מנגנת וכותבת מגיל 14, הצליחה נסטיה במיומנות באמת מרשימה, ליצור את אחד השירים הכי משעממים והכי בנאליים ששמעתי בחיים שלי. 

זה מרגיש כאילו ילד בן 10 כתב את השיר הזה: "בחוץ יש רעב ועוני ומלחמה, בחוץ יש אי צדק וחוסר הבנה, שם בחוץ אנשים חולים אנשים בוכים אנשים מתים, ובראש שלי יש רק אותך…". סיירסלי?! זו פסגת היצירה הישראלית שאפשר להגיע אליה בשנת 2018? מביך.

The State- Better

העניין בדו"ח המבקר הוא להעניק במה ללהקות צעירות חדשות. זה לא בעיה לבקר סינגלים של אמנים מוכרים שגם ככה יכתבו עליהם, ועם זאת אני משתדל שבכל זאת הלהקות והאמנים שאני כותב עליהם יהיו לפני הוצאת אלבום או לפחות בהקלטות רציניות משום שלהקלטות חובבניות אין סוף ולא תמיד יש ערך לבקר אותן.

The State, להקת רוק חדשה שנוסדה ב- 2017, משתייכת לסוג ההרכבים שאני לא מבקר משום שהם עדיין לא נמצאים לפני הוצאת אלבום או EP והם ממש בתחילת דרכם, אבל מה לעשות שהשיר הראשון שלהם, Better (שהוקלט לייב בחזרה), הוא פשוט בן זונה של שיר!

למרות שלא הוקלט בצורה מקצועית האנרגיה שמתפרצת מהשיר פשוט בלתי ניתנת לעצירה. איזה טכניקה ואיזה קול יש לזמר, מאי שם טוב. ג'ף באקלי היה מקנא! הנה להקה ישראלית שלא מפחדת לעשות רוק מתוחכם ומפוצץ.

הדבר היחיד שאני לא סגור לגביו היא השירה באנגלית שאמנם עוברת בצורה סבירה פלוס אבל בעוד שבארץ אין הרבה להקות שנשמעות כמו The State, בחו"ל הן יהיו עוד אחת ממיליון. בכל מקרה, הלהקה הבטיחה ממש בקרוב שני שירים חדשים ואני הולך לעקוב. ממליץ גם לכם.

לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לדו"ח המבקר #17
לדו"ח המבקר #16
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

promo_נסטיה_50421

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מי היה צריך עוד קאמבק של סמאשינג פאמפקינס?

עם שלושה חברים מייסדים מתוך ארבעה, מתקמבקים Smashing Pumpkins פעם נוספת עם אלבום חדש ומבטיחים לנו שהפעם זה הדבר האמיתי. זהו, שזה לא. יש מצב שהגיע הזמן לסגור את הבסטה.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

הנה וידוי: אני מת על Smashing Pumpkins. אני חושב שהלהקה ומנהיגה הבלתי מעורער, בילי קורגן, הם מהרכבי הרוק הפחות מוערכים שלא בצדק שצמחו במחצית הראשונה של שנות התשעים.

אבל מאיזושהי סיבה, הפאמפקינס תמיד חסו בצילן של להקות כמו 'נירוונה', 'פרל ג'אם', 'סאונדגארדן' ואחרות, ולא תמיד קיבלו את הכבוד המגיע להם. אולי זה בגלל שבזמן שקוביין, ודר וקורנל דאגו לשמר את סאונד הגיטרות המכסח ואת רוח הנעורים של הגראנג', הדלעות לא פחדו לשנות ולהשתנות. "העתיד הוא במוזיקה האלקטרונית. באמת נראה משעמם להמשיך רק לנגן רוק" אמר בראיון הגיטריסט ג'יימס איהא עוד ב- 1996.

גם קורגן עצמו אף פעם לא חשש להתקדם ולכתוב טקסטים פואטיים, על גבול השירה שהיו נראים לפרקים עדינים וזרים מדי לז'אנר.

ובכל זאת הסמאשינג פאמפקינס הפכו לאחד הסמלים המובהקים של שנות ה- 90 ואף היו אחראים לאלבום הכפול הנמכר ביותר של העשור עם יצירת המופת שלהם, Mellon Collie and the Infinite Sadness.

ואז קרה מה שקרה לרוב להקות הרוק של התקופה. המתופף ג'ימי צ'מברליין לקח מנת יתר של סמים וניצל ממוות ברגע האחרון (שותפו למעשה, ג'ונתן מלוויין, שליווה את ההרכב בהופעותיו על קלידים, לא היה בר מזל ומת במקום). בעקבות התקרית צ'מברליין פוטר מהלהקה ב- 1996 במה שלימים יכונה על ידי קורגן כ"החלטה הכי גרועה שלנו" וצדק, משום שלאחריה הפאמפקינס כבר לעולם לא יחזרו להיות מה שהיו.

אבל קורגן עשה הכל בכדי לשמר את השם סמאשינג פאמפקינס בחיים ויצא לסדרת הרפתקאות שנמשכת כבר 20 שנה בשביל לנסות ולשחזר את מה שנשאר מהשם המפואר של מי שכיכבה בכל פלייליסט רוק של הניינטיז.

בין היתר עברה הלהקה במחוזות המוזיקה האלקטרונית, ניסתה את כוחה ביצירת אלבומי קונספט, התפרקה וחזרה, המייסדים ג'יימס איהא ודרסי רצקי עזבו, צ'מברליין חזר ואז עזב שוב ועשרות מוזיקאים עברו תחת מטריית העל הזאת שנקראת הסמאשינג פאמפקינס. הקבוע היחיד במשוואה הזאת נותר בילי קורגן.

להוציא כמה שירים באמת יפים שיצאו לאורך השנים, התוצאה של כל הבלאגן הזה הייתה שלל אלבומים לא אחידים ברמתם שהעידו שהלהקה איבדה את דרכה וגרוע מזה, את הרלוונטיות שלה.

והנה בכל זאת, 4 שנים אחרי אחרי האלבום האחרון שנשא את שמם, מתקמבקים הסמאשינג פאמפקינס שוב עם אלבום חדש ועם ליין אפ חדש ישן (בפעם המיליון) הכולל הפעם את בילי קורגן, ג'ימי צ'מברליין (בפעם המי יודע כמה), ג'יימס איהא שחוזר ללהקה לראשונה מאז שעזב אותה בשנת 2000 וג'ף שרודר שהצטרף להרכב בשנת 2007.

הבשורה ששלושת חברי הלהקה המייסדים מתאחדים שוב ועוד תחת הפקתו של ריק רובין (רד הוט צ'ילי פפרס, AC/DC, איירוסמית', ג'וני קאש ועוד), יצרה איזושהי צפייה שמשהו מעניין הולך לקרות. משהו נוסטלגי, שונה ומרענן. אבל לצערי האלבום העשירי של הלהקה, Shiny and Oh So Bright Vol. 1 / LP: No Past. No Future No Sun ממשיך את הבינוניות שמלווה אותה כבר שנים.

למעשה האלבום החדש אפילו רע יותר מקודמיו. בעוד ש- Monuments to an Elegy לא היה אחיד ברמתו אך ניפק את Being Beige ואת Run2Me האדירים ו- Oceania בכלל הפתיע לטובה, המאמץ החדש של קורגן וחבריו מחוויר הן לעומת העבר הקרוב ובטח ובטח לעומת האלבומים הקלאסיים של ההרכב משנות ה-90.

האלבום שמכיל רק 8 שירים (הקצר ביותר ברפרטואר של הלהקה), נפתח דווקא נחמד עם Knights of Malta ו- Silvery Sometimes Ghosts וגם מצליח פה ושם להציג כמה רגעים נחמדים, בעיקר Solara ו- With Sympathy, אבל זה הכל פחות או יותר.

זוהי אסופת שירים לא רעה אבל גם לא ממש טובה. הכל נחמד, בסדר, סביר אבל לא בשביל זה ציפינו בכיליון עיניים לאיחוד אמיתי של הסמאשינג פאמפקינס. 

הרושם הוא שקורגן כל כך התלהב מהחזרה של שני חבריו המייסדים עד שהוא רצה לשחרר את האלבום כמה שיותר מהר לפני שאחד מהם שוב יתחרט ויברח. אבל קורגן הוא אחד ממשוררי הרוק האיכותיים והכנים ביותר שפועלים בשלושים השנים האחרונות ולכן ההתפשרות על אלבום כל כך בינוני פשוט מרגיזה.

גם מבחינת הסאונד האלבום הזה לא ממש ברור. מצד אחד אין בו את החספוס או הסאונד האפל והכבד שאפיין את הלהקה באלבומיה הראשונים, ומצד שני אין בו את ה"קלילות" המוזיקלית (היחסית כמובן) של אלבומים כמו Adore ו- Monuments to an Elegy. לא פה ולא שם. פשוט פרווה.

בכלל, שנים שאני לא מצליח להבין מדוע מתעקש קורגן, בקנאות דתית כמעט, לשמר את המותג סמאשינג פאמפקינס בחיים. גם ככה הוא כותב לבדו את כל המילים, הלחנים ובהרבה מקרים אף מנגן בעצמו על כל הכלים (אחת הסיבות לפירוק ההרכבה המקורי), אז מה הקטע?

רק בשנה האחרונה הוא שחרר את Ogilala, אלבום הסולו השני והאולטרה מרגש שלו שהוכיח שהוא כבר מזמן לא צריך את השם של להקת האם בשביל להיות חתום על מוזיקה טובה.

שלא תבינו לא נכון, האלבום החדש לא גרוע או זוועתי או משהו כזה, אלא הוא פשוט מרגיש מיותר. כשאתה חתום על יצירה תחת השם סמאשינג פאמפקינס אתה מחויב לסאונד מסוים שבמקרה הטוב כבר שמענו ובמקרה הרע נשמע כמו ניסיון לשחזר ימים שכבר לא יחזרו.

אז בילי היקר, אין לך מה לדאוג. הדלעות המתפוצצות שלך כבר הטביעו את חותמן לעד על עולם המוזיקה. אין טעם להמשיך ולהזכיר לנו שאתם קיימים בכדי לתחזק את המותג. זה הרגע לעזוב את הקן ולהמשיך ליצור את המוזיקה המופלאה שלך בעצמך. מספיק כבר עם הפארסה המתמשכת הזאת שנקראת הסאמשינג פאמפקינס שרק מביישת את נעוריה של מי שהייתה אחת מלהקות הרוק הגדולות של הניינטיז ואולי בכלל. עם האלבום החדש זה אפילו מרגיש קצת פתאטי.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

tmpCEbkjZThe-Smashing-Pumpkins_Shiny-and-oh-so-Bright-vol-1באנר מועדון תרבות

עד פופ: מיוז- Simulation Theory ביקורת אלבום

Simulation Theory הוא האלבום הכי "פופי" ברפרטואר של מיוז, אבל למרות (או בגלל) זה, הוא לא מצליח לסחוף. התוצאה היא אלבום בינוני להחריד ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז.

ציון המועדון: ★★☆☆☆

באנר מועדון תרבות

מיוז תמיד הייתה להקה שלקחה את המוזיקה שלה ברצינות. יש שיאמרו אפילו ברצינות מדי. עם אלמנטים של רוק המתקדם, סאונד אפי, סינפונייטות שלמות וטקסטים שנעים על הציר שבין התנגדות פוליטית, התקוממות, וטכנולוגיה מתקדמת, האזנה לכל אלבום של מיוז הייתה חתיכת חוויה. לטוב ולרע. 

אבל לקראת האלבום החדש החליטו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד לשנות לרגע את החשיבה וללכת למקומות פחות "כבדים" ו"רציניים". לראשונה החליטו השלושה שלא לעבוד על קונספט לאלבום מלא אלא להקליט כל שיר בנפרד ללא רעיון מרכזי שיאחד את כולם. בנוסף החליטו חברי ההרכב גם להצטייד במגוון מפיקי פופ שיעבדו בנפרד על שירים שונים בכדי "להקליל" את הסאונד של הלהקה ולהרחיב את המנעד המוזיקלי שלה למחוזות חדשים.

בין המפיקים שלקחו על עצמם את המשימה הלא פשוטה הזאת אפשר למצוא את Shellback (ג'והן שוסטר) שעבד בין היתר עם אריאנה גרנדה, בריטני ספירס וטיילור סוויפט. מפיק ההיפ הופ, 'טימברלנד', שעבד עם ג'סטין טימברלייק, מיסי אליוט וביונסה ומייק אליזנדו שעבד בין היתר עם אמינם, מארון 5 וסנופ דוג.

מיוז כבר פלירטטו בעבר עם הפופ בשלל שירים כמו לדוגמה Supermassive Black Hole, Madness והקטע האהוב עלי ביותר ברפרטואר של הלהקה, Undisclosed Desire (כן נו, תסקלו אותי אחר כך), אבל באלבום החדש הם הולכים עם העניין עד הסוף. הגיטרות התמתנו לטובת הסינתיסייזרים בעוד שהדיסטורשן מונן למינימום על חשבון מכונות התופים. התוצאה היא האלבום הפופי ביותר ברפרטואר של מיוז.

אך עם כל שינוי הסאונד עם זה שאני תמיד בעד לנסות ולחדש, במקרה הנוכחי, זה לא ממש עובד.

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אחרי 3 האזנות רצופות התקשיתי לזכור שיר אחד שרצח לי את הנשמה. משהו שאוכל לאחוז בו בשביל לחזור ולהקשיב לאלבום הזה עוד ועוד. אין כאן המנוני ענק כמו Hysteria, Knights of Cydonia, Citizen Erased, New Born ואחרים שהפכו את מיוז לאחת הלהקות האהובות על הפלנטה. עם כל הכבוד לסאונד החדש, צריך גם שירים טובים שיסחפו וב- Simulation Theory אין מספיק כאלה. 

אפשר לומר שהאלבום הזה הוא סוג של מסע מתעתע בזמן שמנסה למזג את ההפקות הגרנדיוזיות והסופר מודרניות של מיוז עם צלילי הרטרו של האייטיז. זה עובד לפרקים, אבל גם כשזה קורה, לאורך אלבום שלם הנוסחה ממצה את עצמה די מהר.

כאמור אני מכבד להקות שרוצות לחדש, לרענן ולשנות אבל במקרה הזה גם מהות הקשר בין מיוז לבין הסאונד של האייטיז הוא די תמוה. כשדאפט פאנק הוציאו את Random Access Memories שכולו היה שיר הלל למוזיקה של הסבנטיז ותחילת האייטיז, היה שם קו מחבר מאוד ברור בין המוזיקה של הצמד הצרפתי לבין הגיבורים עליהם גדלו (Giorgio by Moroder הוא מתחרה רציני על תואר שיר העשור מבחינתי). אפשר היה להתרגש מכל תו ותו ולהרגיש בעצמות את האהבה של ההרכב למוזיקה שעיצבה את דרכו המוזיקלית. 

במקרה הנוכחי, מיוז דואגים להחדיר לנו את הרטרו בכוח לגרון עד לרמה שזה לא אמין. אפילו הקליפים מפוצצים רפרנסים לסרטים, טכנולוגיה ותופעות תרבותיות מהאייטיז כאילו היו סרט של סטיבן שפילברג. "טרון", "מסע הכזבים של ביל וטד", משחקי ארקייד, אנשי זאב ועוד סמלים שידאגו שלא תשכחו לרגע שמיוז עושים "כבוד" לשנות השמונים. לעזאזל אפילו את עטיפת האלבום עיצב האמן קייל למברט שאחראי בין היתר לכרזות הרשמיות של 'פארק היורה' ו- Strange Things. 

אני לא רוצה לומר שהחיבור של מיוז עם האייטיז הוא אופורטוניסטי, אבל הוא בהחלט לא מספיק קוהרנטי ולצערי גם לא ממש מחזיק אלבום שלם. 

הפתיחה דווקא אופטימית עם Algorithm הטוב ו- The Dark Side המעניין אבל משם העסק הופך לעיסה לא אחידה של שירים ביטים אלקטרוניים, גיטרות וערוצים על גבי ערוצים של צלילים  שלא מתחברים לעצמם. 

בולטים בנוראיותם Propaganda שנשמע כמו ניסיון הזוי לעשות פרינס ו- Break it to me המזעזע שמרגיש כמו שאריות אייטיז על סטרואידים. 

דווקא כשמיוז משילים מעצמם מעט מהמניירות המוזיקליות ונשמעים "אנושיים" יותר, הם מספקים את השיר הטוב באלבום, Somthing Human הנפלא. זה למרות קולות ה"אה אה אה" מזכירים בטירוף את Genie in a Bottle של כריסטינה אגילרה).

אי אפשר להגיד על Simulation Theory שהוא אלבום רע, אבל הוא גם לא כזה טוב, ובינוני זה הדבר הכי גרוע שאפשר להגיד על להקה יומרנית כמו מיוז. 

אחרי קריירה בת כמעט שני עשורים שנים ועם 8 אלבומים מאחוריהם, מיוז נחשבים כבר דינוזאורים במושגים של ימינו. מי שאוהב ימשיך לאהוב ומי שעדיין לא מבין על מה המהומה כנראה שכבר לא יבין לעולם, בטח לא בזכות האלבום החדש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

MUSE.jpg

באנר מועדון תרבות

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

אלבומם השני של החבורה מניו יורק שאחראית לתחייתו של הרוק בתחילת המילניום, לא מגיע לפסגות של קודמו אך עדיין לא ראוי לחותמת "האלבום המאכזב" שדבקה בו.

ציון המועדון: ★★★★☆

באנר מועדון תרבות

אחת מהקונספציות שאני הכי שונא במוזיקה היא "תסמונת האלבום השני". אותה גישה מוטעית ומפגרת שהאלבום השני לעולם לא יצליח לשחזר את ההצלחה והאיכויות של אלבום הבכורה. בעוד שאפשר למצוא לתיאוריה הזאת כמה צידוקים, אני יכול לחשוב בכיף על רשימה מכובדת של אמנים שהאלבום השני שלהם עולה עשרות מונים על אלבום הבכורה שלהם.

'רדיוהד', 'פט שופ בויז', 'נירוונה', 'דאפט פאנק', 'ביורק', 'פיקסיז', בוב דילן, (להמשיך?), כולם הפציצו באלבומים שניים מדהימים שהמשיכו לקריירות מדהימות עוד יותר. ובכל זאת המושג הזה "תסמונת האלבום השני" עדיין קיימת ובועטת אצל מבקרי מוזיקה, ואחת הדוגמאות המובהקות לכך הוא Room on Fire שכבר 15 שנה סופג ביקורות על כך שהוא הרבה פחות טוב מ- ?Is This It וממש לא בצדק. 

"החדר עולה באש בזמן שהיא מתפשטת…"

ב- 30 ביולי 2001 שחררו הסטרוקס האלמוניים את ?Is This It שיהפוך בין לילה לקלסיקה ואת הלהקה להיסטריה. בזכות האלבום זכה הרוק לתחייה מחודשת והפך שוב לדבר הכי מגניב על הפלנטה. הוא גם פתח את הדלת לאמנים כמו 'הווייט סטרייפס', 'קינגס אוף ליאון', פרנץ פרדיננד', 'יה יה יה'ז' ואחרים, שישתלטו במחצית הראשונה של העשור על המיינסטרים ויחזירו לדיסטורשיין את הכבוד שעשה רושם שאבד לו.

במצב העניינים שנוצר לא היה שום סיכוי לסטרוקס להוציא אלבום שיתעלה על ?Is This It . לא משנה מה הם היו רוקחים באולפן, כל אלבום שיצא אחר יצירה חד פעמית שכזאת נידון לחיות בצילה, ואתם יודעים מה? זה בסדר ואפילו מובן. אבל מכאן ועד לערימות הביקורת שסופג Room on Fire כבר 15 שנה המרחק הוא ארוך מאוד. 

15 שנה ל- ?Is This It של הסטרוקס

אם רוצים להיות ממש מדויקים אז בצאתו קיבל האלבום השני של הסטרוקס, שיצא באוקטובר 2003, ביקורות די חיוביות בסך הכל. אבל לאורך השנים משהו השתבש ו- Room on Fire הפך לחתול השחור של הלהקה. האח הפחות מוצלח. אבל האמת היא שמדובר שהן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים הנעריים ומלאי החרמנות של קזבלנקס, מדובר באלבום שהוא לא אח קטן, אלא ממש תאום לקודמו. 

"הסטרוקס לא התפתו לשנות ולתקן סאונד שלא צריך שום תיקון…" נכתב על האלבום בביקורת חיובית ב'רולינג סטון', וזה לגמרי נכון. בנקודת הזמן הזאת לא הייתה שום סיבה ללהקה לשנות ולהתנסות בדברים חדשים בשביל לצאת "חדשניים" והכל. זה יגיע בשלב מאוחר יותר.

באנר מועדון תרבות

גם לי לקח לא מעט זמן להתקדם מ- ?Is This It ולשמוע מה עוד יש ללהקה להציע. אבל אני זוכר עד היום את השנייה המדויקת בה האזנתי ל- ?What Ever Happend שפותח את האלבום ואיך עפתי לאוויר. כל כך הרבה אנרגיה, כל כך הרבה נעורים יש בשיר הזה. ההתאהבות הייתה מיידית. 

Reptilia שמגיע לאחר מכן הוא חתיכת שיר אדיר שמצליח להכניס אותי לטירוף בכל פעם מחדש ועל Automatic Stop אין מה לדבר. בכלל החלק הראשון של האלבום (עד Between Love & Hate כולל), הוא יצירת רוק משובחת שלא נופלת משום אלבום רוק אחר שיצא בעשרים השנים האחרונות כאשר גם The End Has No End ו- I Can't Win מהווים סגיר נפלא לאלבום שלהגיד עליו אנדרייטד יהיה אנרדייטד.

"אני רוצה שישכחו אותי…" 

בסופו של דבר מי שיקבע אם Room On Fire יחיה לנצח הם לא המבקרים אלא הקהל ואני זוכר שכל פעם שלימדתי את אחד מתלמידי ותלמידות הגיטרה שלי שיר מתוכו הם התלהבו בטירוף והתאמנו עליו ללא הפסקה. 

אז לא, Room On Fire הוא לא ?Is This It והאמת היא שאני אוהב את Angles המושמץ ואת Comedown Machine המעולה אפילו יותר. אבל עדיין מדובר באלבום רוק אדיר שהסיבה היחידה שהוא לא זכיר יותר היא בגלל אחיו הבכור והמוצלח.

"אני רוצה שישכחו אותי" זועק קזבלנקס ממש בפתיחת האלבום כאילו מבקש מכולם להתקדם מהצל של המאסטרפיס הראשון שלו. אני בכל אופן לא אשכח אף פעם את Room on Fire, אתה יכול להיות רגוע ג'וליאן. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

StrokesPMVH010411-2

באנר מועדון תרבות

25 שנה ל- Very של פט שופ בויז

כובעים מחודדים, קסדות צבעוניות, עטיפת "לגו" אייקונית והמנוני פופ נצחיים. 25 שנה לאלבום שכבש את ישראל והעולם ויצר סטנדרט חדש למוזיקת פופ.

ציון המועדון: ★★★★★

בסוף שנות השמונים הפט שופ בויז כבר כבשו כמעט כל פסגה אפשרית. שלושת האלבומים ששחררו עד כה הגיעו לטופ 3 וזכו לאהדת ההמונים ולשבחי המבקרים כאחד. הפרסים זרמו וכמוהם גם שיתופי הפעולה. 

תוך 3 שנים בלבד, הפכו ניל טננט וכריס לאו, לאחד ההרכבים שעיצבו את האייטיז תוך שהם מגדירים מחדש את הקשר שבין פופ לאמנות גבוהה עם להיטים אלמותיים שדיברו לרגליים ולראש בעת ובעונה אחת.

באנר מועדון תרבות

ואז, כיאה לצמד שתמיד שאף לדחוף את גבולות המוזיקה שלו לקצה, החליטו פט שופ בויז לשנות כיוון לחלוטין ולעשות באלבום הבא את ההפך הגמור ממה שציפו מהם. התוצאה היא Behaviour, יצירה שקטה, מלנכולית, אישית ואינטימית שהפתיעה את מעריצי הלהקה והמבקרים כאחד. היום נחשב Behaviour בעיני רבים (ואני בתוכם) ליצירה המושלמת ביותר של הצמד, אך בזמן אמת היא לא זכתה לאהדה גדולה מדי. ואז הגיע Very…

אני זוכר בברור את היום בו אחי הגדול הביא את Very לראשונה הביתה. עטיפת ה"לגו" הכתומה, שלימים תמצא את מקומה במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, ריתקה אותי. לא אשכח גם איך הגיטרות של נירוונה וגאנז אנד רוזס אט אט התפיידו ופינו את מקומן לסינתיסייזרים של Very.

וזה לא היה רק אחי. בעבר כללתי את האלבום בפוסט על 10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה-90. הרושם היה שאי אפשר היה להתחמק ממנו. ביום שיצא  Can You Forgive Her, הסינגל הראשון מהאלבום, ניגן אותו עופר נחשון ברשת ג' 3 פעמים ברציפות.

נחשון, אבי גולדברגר ואושיות רדיו נוספות הקפידו לנגן את Very ללא הפסקה עד שלמצעדי סוף השנה נכנסו כל הסינגלים מהאלבום, Go West זכה בתואר "שיר השנה" והפט שופ בויז בתואר "להקת השנה". לעזאזל אפילו Shameless, הבי-סייד המופתי של Go West ושעולה עליו עשרות מונים, צעד באופן חסר תקדים במצעדים. זו ללא ספק הייתה השנה של פט שופ בויז בישראל, ועם מקום ראשון במצעד האלבומים הבריטי, מועמדויות ל'בריטס' ול'גראמי' וקליפים שנטחנו עד דק ב- MTV, גם בעולם.

"אם אנשים יגידו שאני משוגע אומר להם שהם צודקים…"

Very הוא האלבום הראשון בו לקחו על עצמם ניל וכריס את תפקיד המפיקים הראשיים. זו הייתה ההזדמנות שלהם להשתחרר ממסורות העבר ולעשות את כל מה שבראש שלהם, וזה בדיוק מה שקרה.

"קראנו לאלבום Very כי הוא מאוד פט שופ בויז" סיפר טננט. ואכן Very הוא "מאוד" מהכל ובשפע. הוא מאוד אלקטרוני, מאוד אנרגטי, מפוצץ סינתיסייזרים, מכונות תופים ושכבות על גבי שכבות של סאונד שהופכים את כל היצירה לחוויה מטורפת שהציבה סטנדרט חדש לעשיית פופ.

אך לא רק מבחינת הצליל Very הלך עד הקצה. אחרי שנים שהקפידו לחנוט את עצמם בחליפות ועניבות, הכי שונה מכוכבי הפופ של התקופה, שינו הבויז את הסטייל שלהם ב- 180 והתפרעו עם תחפושות שליידי גאגא הייתה חולמת עליהן. 

כך לדוגמה, את כל הסינגלים ליוו קליפים דיגיטליים יוצאי דופן שהקדימו את זמנם בהם נראים ניל וכריס עוטים פאות צבעוניות, כובעי קונוס מחודדים ומעל הכל את הקסדות המפורסמות מהקליפ של Go West. כל אלה ועוד הפכו את Very לחוויה ויזואלית עוצרת נשימה עליה זכו הבויז לאורך השנים בשלל פרסים.

"זה הגורל שלנו…"

ב- Very, היכולת של ניל וכריס לכתוב טקסטים עמוקים וביקורתיים על מצע מוזיקת פופ מרקידה, מגיעה לגבהים חדשים. לכל אורכו שזורים ביצירה שלל טקסטים חברתיים, ביקורתיים ופוליטיים שמתובלים באירוניה ובשנינות שכל כך מאפיינים את הפט שופ בויז. 

באנר מועדון תרבות

דוגמאות קטנות שאני אוהב במיוחד הן Yesterday When I Was Mad שמילותיו מורכבות באופן מופתי מביקורות לא ממש מחמיאות שקיבל הצמד בעקבות בעת סיבוב ההופעות התיאטרלי, שלהם Performance אליו יצאו אחרי בתחילת הניינטיז.

Dreaming of the Queen מתאר מפגש דמיוני בין ניל לבין מלכת אנגליה על רקע מגפת האיידס והיכולת המוגבלת להתמודד איתה. Young Offender עוסק בהתבגרות וכמוהו גם To Speak is a Sin, רק מהזווית הרומנטית והמאוד (מאוד) עצובה.  

בכל פעם שאני יוצא מהצגה או ממופע כלשהו ורואה את מקבצי הנדבות, אני לא יכול שלא לחשוב על The Theatre. השיר מתאר את העניים ומקבצי הנדבות שממתינים לצאתם של אנשי המעמד העליון מאולמות התיאטרון בתקווה לזכות בכמה פרוטות, אך אלה מתעלמים מהם כלא היו.

"אתם מעמידים פנים שאתם לא רואים אותנו בכל השנים שאנחנו כאן. אנחנו הקבצנים שאתם עוברים מעליהם בזמן שאתם יוצאים מהתיאטרון". הניגוד המרתק בין העיבוד התיאטרלי של "התיאטרון" לבין הטקסט הכל כך ארצי שלו יוצר שוב את אותו דיסוננס מרתק שמאפיין את הפט שופ בויז. שמחה לצד עצב, רגליים לצד שכל.

"היא צוחקת עלייך בגלל שאתה רוקד דיסקו ולא אוהב רוק…"

דווקא בשיאה של המהפכה האלטרנטיבית, כשנירוונה, סמשינג פאמפקינס, גאנז אנד רוזס ואר.אי.אם שלטו במצעדים, פט שופ בויז הניפו את דגל הפופ עם מאסטרפיס צבעוני, ייחודי ולא מתנצל שמצליח לתפוס את רוח התקופה בדיוק מרשים, הן מבחינת הסאונד והן מבחינת הטקסטים.

ממש בשנה שעברה יצא ספר שלם המוקדש לאלבום, מה שמוכיח ש- 25 שנים אחרי שיצא, Very ממשיך להעסיק את חובבי הפופ ולהישאר רלוונטי מתמיד.

ואכן, אי אפשר להמעיט בערכו של Very. הוא הציב סטנדרט חדש בעולם הפופ מבחינת הסאונד, הויז'ואל, הליריקה והקליפים. כל אלה חיזקו את היסודות שיולידו בעתיד מפלצות כמו ליידי גאגא, רובי וויליאמס, ברנדון פלאוורס, Scissors Sisters, Hurts, רופוס ויינרייט ועוד רבים וטובים אחרים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

pet-shop-boys-can-you-forgive-her-official-music-video

באנר מועדון תרבות

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז

אלבומם השלישי של מיוז הוא השילוב המושלם בין האלטרנטיבי לפופ ובין האוונגרדי לנגיש. התוצאה: אלבום ממכר שנשמע רענן ומעולה גם אחרי 15 שנים.

ציון המועדון: ★★★★☆

בסוף 2002 עמדו מת'יו בלאמי, כריס וולסטנהולם ודומיניק האוורד בפני המבחן הגדול בקריירה שלהם. אחרי אלבום בכורה מפתיע באיכותו (Showbiz מ- 1999) ואלבום שני די מדהים (Origin of Symmetry מ- 2001), ההשוואות לרדיוהד, ג'ף באקלי ולשמות גדולים אחרים עפו לכל עבר. כל העיניים היו נשואות למה תעשה הפעם השלישייה הבריטית.

האם הם יעמדו בציפיות? האם הם יעמדו בסטנדרט הגבוה שהציבו לעצמם? ומה עוד הם יכולים לחדש? התשובות הגיעו בספטמבר 2003 עם Absolution שהוכיח אחת ולתמיד שמיוז כאן בכדי להישאר.

אחרי סיבוב הופעות ארוך ומתיש לקידום Origin of Symmetry, החליטו בלאמי, וולסטנהולם והאוורד לקחת את הזמן בהקלטת אלבומם הבא. "הרגשנו שהחזרות, כמו גם הקלטות האלבומים הקודמים שלנו היו לעיתים מהירות וחפוזות מדי" סיפר בלאמי. כך יצא שאת מרבית שנת 2002 בילו השלושה בהקלטות האלבום החדש. 

הזמן אפשר למיוז ולבלאמי בפרט, לחקור טריטוריות מוזיקליות חדשות ולהרחיב את הסאונד של הלהקה למחוזות חדשים. גם העובדה שלראשונה הקליטה השלישייה בלוס אנג'לס לצד לונדון, סייעה להם להיפתח לצלילים ואלמנטים חדשים במוזיקה המורכבת ממילא שלהם.

כך למשל חברי הלהקה דרכו על חצץ עבור הקלטות האינטרו, התופים של Apocalypse Please הוקלטו בתוך מבנה של בריכה, גלגל של כרכרה הוקלט כחלק מסשן התופים עבור Time is Running Out שבו אפשר אפילו לשמוע צליל של מכונה לחליצת פקקים.

כל אלה ועוד הופכים את Absolution לאלבום יותר אקלקטי מקודמיו המכיל מנעד ז'אנרים רחב כמו רוק כבד, אלמנטים של רוק מתקדם (שיגיעו לשיאם ב- The Resistance), בלדות, אלקטרוניקה ועוד, שהותכו במיומנות לכדי יצירה אחת קוהרנטית ונפלאה לאוזן. אי אפשר לומר שכל הקטעים זהים באיכותם אבל ללא ספק מדובר בהישג לא מבוטל. 

שינוי נוסף שאפשר לשמוע ב- Absolution, בעיקר ביחס ל- Origin of Symmetry החד פעמי, הוא שמדובר באלבום מעט יותר קומוניקטיבי שמכיל כמה מהרגעים הכי "פופיים" של מיוז, ואני אומר את זה בקטע הכי טוב שיש.

שירים כמו Time is Running out או Sing for Absolution ו- Falling Away With You, הם מהרגעים היותר נגישים וקלים לעיכול ברפרטואר של מיוז. אין ספק שהעניין סייע להרכב לראשונה בתולדותיו לכבוש את המקום הראשון במצעד האלבומים הבריטי. זה גם היה האלבום הראשון של הלהקה שצעד במצעד האלבומים האמריקאי, צעד שעזר לה לבסס ולהגדיל את קהל המעריצים שלה מעבר לים. 

ההצלחה של האלבום הביאה את מיוז לראשונה בקריירה, לקבל את משבצת ההדליינרים בפסטיבל גלסטונברי של 2004, הופעה אותה תיאור בזמנו בלאמי כ"הופעה הטובה ביותר בחיינו". ההופעה בגלסטונברי הייתה החותמת הסופית לכך שמיוז היא לא עוד תופעת שוליים המוערכת בחוגי האלטרנטיב בלבד. הם כאן בכדי לכבוש את העולם.

אם כמות הפעמים בהם התבקשתי על ידי התלמידים שלי לגיטרה ללמד אותם שיר מתוך Absolution זה איזשהו מדד למבחן הזמן, אז האלבום הזה עובר אותו בקלות. וחוץ מזה, בכמה אלבומים תמצאו שיר כמו פאקינג Hysteria, מהטובים שהוקלטו בעשרים השנה האחרונות. 

השבוע פרסם מגזין המוזיקה המוערך, NME, דירוג של כל האלבומים של מיוז. את המקום הראשון קטף Absolutio למרות שאני עדיין הייתי הולך עם Origin of Symmetry, אני בהחלט יכול להבין את הבחירה הזאת. אלבום מעולה שעיצב את הסאונד של מיוז ומיצב אותה כאחת הלהקות המשפיעות והטובות בדורנו.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Muse-Absolution-1poster9

 

באנר מועדון תרבות

ג'סטין ורנון וארון דסנר- Big Red Machine ביקורת אלבום

בפרויקט החדש של ג'סטין ורנון (Bon Iver) וארון דסנר (The National) יש כמה רגעים קסומים להפליא אך לצידם גם כאלה שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות. בסופו של דבר אי אפשר להתנער מההרגשה שהאלבום הזה יכול והיה צריך להיות יותר טוב.

ציון המועדון: ★★★☆☆

באנר מועדון תרבות

בון איבר (Bon Iver) והנשיונל (The National) הם מההרכבים האהובים עלי בשנים האחרונות. אתם יודעים מה, זה אפילו אנדרסטייטמנט. מדובר בשניים מההרכבים שלימדו אותי מחדש מה זאת מוזיקה. כאלה שהתרגשתי איתם, בכיתי איתם ושהמוזיקה שלהם ליוותה אותי בכל נקודות הציון החשובות בחיי לפחות בשש השנים האחרונות.

עכשיו תארו לעצמכם כמה התרגשתי ששני הכוחות המניעים של ההרכבים הללו (ג'סטין ורנון- האיש מאחורי בון איבר וארון דסנר, הכוח היצירתי המניע את הנשיונל יחד עם מאט ברנינגר) איחדו כוחות ליצרה משותפת.

זו לא הפעם הראשונה שהשניים משלבים פעולה. ורנון התארח באלבומים של הנשיונל, חברי הנשיונל התארחו בהופעות של ורנון ושתי הלהקות אפילו יצרו פסטיבל מוזיקלי משותף. חברי ההרכבים אף חברים בקולקטיב המוזיקלי PEOPLE שהוקם על ידי ג'סטין ורנון והאחים ארון וברייס דסנר במטרה לקדם עשייה מוזיקלית דיגיטלית חפה מכל תכתיבים וחברות התקליטיםהרודפות בצע. בקיצור קואופרטיב מוזיקלי ש- Big Red Machine של ארון דסנטר וג'סטין ורנון הוא פרויקט הדגל שלו.

האלבום המשותף החל כבר לפני 10 שנים כאשר דסנר וורנון החליפו כל מני רעיונות מוזיקליים אינסטרומנטליים עבורם כתב ורנון מילים אבל רק עכשיו יוצא לאוויר העולם הילד המשותף של השניים כאלבום בכורה הנושא את שם הפרויקט: Big Red Machine.

אז האם שניים מהיוצרים הגדולים בעשור האחרון עומדים בציפיות שהם הציבו לעצמם? חלקית, כי לצד רגעים קסומים להפליא Big Red Machine מכיל גם שירים שנשמעים כמו סקיצות חצי אפויות.

האלבום דווקא נפתח בצורה מבטיחה עם Deep Green האלקטרוני והמלנכולי שנשמע כמו המשך טבעי לשני האלבומים האחרונים של להקות האם של ורנון ודסנר. גם Graditue שמגיע אחריו רחוק מלהיות רע, חבל רק שהוא ארוך מדי ומונוטוני למדי. Lyla שמגיע לאחר מכן כבר נשמע כמו רעיון חצי אפוי שביום טוב (אולי) יכול היה להיות בי-סייד של בון איבר בתקופת 22 A Million ולצערי זה רחוק מלהשתפר גם עם Air Stryp שמגיע מיד אחריו.

למזלנו המצב משתפר דרמטית בחלק השני של האלבום, בעיקר עם Hymnostic הנפלא שמהדהד ל- Bon Iver, אלבומו השני והמושלם של ג'סטין ורנון ו- Forest Green שנשמע כאילו נשכח על רצפת חדר העריכה של הנשיונל בזמן הקלטות Sleep Well Beast.

למרות שהאלקטרוניקה מאוד נוכחת באלבום, דווקא ברגעים היותר קטנים, שקטים, אינטימיים ואקוסטיים הצמד מצליח להוציא את הכישרון העצום שלו החוצה ולהצדיק את כל היצירה. כך יוצא ששני השירים הטובים באלבום יחד עם Hymnostic הם בלדת הפסנתר People Lullaby ו- I Won't Run From it הפולקי שנוגע בשלמות.

כדרכם של הרבה סופרגרופס (Supergroups) או פרויקטי צד למיניהם, גם Big Red Machine לא מאוזן ומכיל בתוכו מגוון רחב מדי של צלילים שלא תמיד מתגבשים ליצירה אחת קוהרנטית. שלא תבינו אותי לא נכון, ממש לא מדובר באלבום רע, אבל הוא סוג של רכבת הרים שנעה מהר מדי בין שירים מופלאים לבין כאלה שבמקרה הטוב הם פילרים. לפחות קיבלנו משהו נחמד להעביר איתו את הזמן עד לאלבומים הבאים של הנשיונל ובון איבר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

Big-Red-Machine
באנר מועדון תרבות