15 שירים מבאסים שהורסים אלבומים מושלמים

נכון, המונח "אלבום" כבר כמעט וחלף מהעולם לטובת סינגלים דיגיטליים וסרטוני יוטיוב, אבל מאובן שכמוני ממשיך לראות באלבום (כיצירה ולא כפורמט פיזי), את פסגת השאיפות של כל אמן שמכבד את עצמו. 

האלבום הוא מבחינתי סך כל העבודה הקשה שהאמן משקיע. מסע שבו הוא מתיימר לשנות את חיי או לכל הפחות לנתק אותי מחיי היום יום לכשעה. האלבום כתפיסה, משול בעיני לציור, סרט או כל יצירת אמנות אחרת שסך חלקיה הופכים אותה למושלמת. אבל איזה באסה זה שלפעמים חלק אחד (כמעט) מקלקל הכל. 

קבלו 15 הורסי מסיבות שכמעט והצליחו להרוס אלבומים מלהפוך לקלאסיקה אמיתית (אבל רק כמעט). 

באנר מועדון תרבות

The Beatles- Yellow Submarine מתוך Revolver

באמת שאין צורך להרחיב על המשמעות וההשפעה הבלתי ניתנת למחיקה של Revolver על הקריירה של הביטלס ועל עולם המוזיקה בכלל. אבל למה? למה למען השם היה צריך פול מקרטני את השיר האינפנטילי הזה אל תוך האלבום המופלא הזה?

אסופת השירים ב- Revolver כל כך אפקטיבית, יפה וקסומה עד שהשיר הזה נשמע כל כך מיותר ולא קשור. ולא, אני לא קונה את כל תיאוריות הקונספירציה סביבו ואת כל הניתוחים הפסדו- מדעיים לגביו. איך שלא תסתכלו על זה, מדובר ב- Party Pooper אמיתי.

Radiohead- Climbing up the Walls מתוך OK Computer

גם 20 שנה אחרי שיצא, אין הרבה אלבומים שאני אוהב כמו OK Computer. כמעט כל שיר ושיר בו מזכירים לי פיסה מהחיים. זה אלבום שעיצב אותי מוזיקלית ואפילו מעבר לכך. אבל לשיר אחד מתוכו לא הצלחתי מעולם להתחבר.

Climbing Up the Walls אף פעם לא עמד בעיני באותם סטנדרטים של שאר השירים באלבום. אווירת ה"ניין אינצ' ניילז" הזאת לא מתאימה לקו הכללי של האלבום וגורעת מהיופי הבלתי ניתן לתיאור שלו. במקרה הטוב הוא יכול היה להיות B-Side אבל לא יותר מזה.

כל זה נכתב אגב בהנחה ש- Fitter Happier הוא לא באמת שיר אלא יותר קטע קישור, כי אם זה לא המצב, אז הוא לוקח בענק.

Oasis- She's Electric מתוך What's the Story Morning Glory

What's the Story היה האלבום השני שקניתי בחיי (הראשון היה הפסקול של "תיקים באפלה").
23 שנים חלפו מאז והיצירה הזאת עדיין מלווה אותי לכל מקום ומציפה אותי כל פעם מחדש בנוסטלגיה מתוקה ושירים נצחיים. רק חבל ש- She's Electric שם בשביל להרוס את החגיגה.

בין הררי הדיסטורשן והמלודיות הקסומות של נואל, She's Electric בולט בחולשתו ונשמע כמו ניסיון מאולץ לעשות איזשהו שיר קאנטרי או משהו בסגנון. 20 שנה אחרי שיצא What's the Story וזה עדיין אחד הקטעים המיותרים שכתב נואל גאלגאר בחייו.

R.E.M- Radio Song מתוך Out of Time

השיר הראשון באלבום הוא כרטיס הכניסה של המאזין לעולמו של האמן. שיר שנותן את הטון לקראת מה אנחנו הולכים ולכן, החשיבות שלו עצומה. עכשיו אני מנסה להבין איך אלבום כל כך טוב זכה לשיר פותח כל כך גרוע!

להגנתו, Radio Song נשמע טוב בהתחלה עם פריטת גיטרה עדינה ויפה אך מהר מאוד הוא הופך לאיזשהו שעטנז של רעיונות לא אפויים ולא ברורים שלא רומזים בשום צורה על היופי הטמון בשאר השירים. 

Daft Punk- Fragments of Time מתוך Random Access Memories

אחד האלבומים שאני הכי אוהב בשנים האחרונות הוא Random Access Memories של דאפט פאנק מ- 2013. מגוון הז'אנרים שהוא נוגע בהם עצום, האורחים בו מתאימים כמו כפפה ליד הרובוטית של דאפט פאנק והחבילה הכוללת חסרת תקדים בהיקפה וביופיה.

האלבום הזניק את דאפט פאנק למעמד של מוזיקאי על עם סרטים דוקומנטריים, פרסים והכרה מכל קצוות הקשת של העשייה המוזיקלית ולגמרי בצדק!

אבל, בין כל השירים הנפלאים שבו, המתפרשים על פני כמעט 80 דקות(!) בכיף היה אפשר לוותר על Fragments of Time, שיתוף הפעולה עם הזמר והמפיק, טוד אדוורדס. אדוורדס כבר שר בעבר עם הצמד בשיר Face to Face מהאלבום Discovery, כך שבהחלט היה ניתן לוותר על הקאמבק המשותף. שיר שפשוט מחליש את האלבום ומאריך אותו שלא לצורך.

Pink Floyd- Money מתוך Dark Side of the Moon

אני מודה, אולי השיר הזה הורס לי את Dark Side of the Moon רק בגלל שהוא מוקצה מחמאס מיאוס. אין תוכנית, כתבה או דיון כלכלי באיזשהי צורה מבלי שהשיר הזה השתרבב לתוכו.

אבל גם בלי זה, Money הוא פשוט שיר בינוני. רעיונית הוא הסתדר עם הרעיונות שרצה ווטרס להעביר באלבום, אבל מוזיקלית הוא מחוויר לעומת שאר השירים שמקיפים אותו ובטח ובטח לעומת שאר הרפרטואר של הלהקה. בזבוז של סולו אדיר על שיר כל כך בינוני זה פאקינג פשע.

Guns n' Roses- My World מתוך: Use Your Illusion 2

בתחילת הניינטיז אקסל רוז וגאנז אנד רוזס היו הלהקה הכי גדולה בעולם. הם הכתיבו טרנדים מוזיקליים ואופנתיים כאחד (מי אמר בנדנדה ולא קיבל), פיצצו אצטדיונים וגרמו למיליוני ילדים ברחבי העולם לתפוס גיטרה לראשונה בחייהם ולנגן על הספה כאילו זה פסנתר כנף.

בספטמבר 1991 ובשיא תהילתם, שיחררו גאנז את צמד האלבומים האייקוניים Use Your Illusion 1+2. שני האלבומים יצאו באותו יום והפכו להצלחה מסחררת, אבל הקונצנזוס (והמכירות) מעידים על נטייה לטובת Use You Illusion 2, שגם בעיני, תמיד יתעלה על אחיו התאום.

ואכן "האלבום הכחול", כפי שהיה מכונה בארץ, מפוצץ בלהיטי ענק נצחיים, ריפים מלאי אנרגיה וכריזמה שנשפכת ממנו. רק למה לעזאזל הוא נסגר עם אחד הקטעים הכי מזעזעים, הזויים ומופרכים שאי פעם הוקלטו?! איך קרתה התקלה הזאת?!

באנר מועדון תרבות

השמועה אומרת שרוז אפילו לא עדכן את חברי הלהקה שהשיר הזה נכלל באלבום ואפשר בהחלט להבין מדוע. לפעמים זה נדמה, או אפילו סביר, שרוז עדה דווקא לשאר חברי הלהקה כי אין מצב שמישהו בעל שמיעה תקינה יהנה מהקטע הביזארי הזה שנשמע חסר קשר לחלוטין לכל הקטעים שלפניו. מדובר אמנם בקטע קצרצר של דקה ועשרים וארבע שניו, אבל זה מרגיש כמו נצח.

אולי זו החברות הקרובה באותן שנים עם טרנט רוזנר מניין אינצ' ניילז שגרמו לרוז לנסות ולעשות קטע שכזה, בכל מקרה מדובר באותם הרגעים שראוי היה שההיסטוריה תתעלם מהם.

Green Day- Extraordinary Girl מתוך: American Idiot

אחרי שנים בתעשייה, האלבום American Idiot, ששיחררו גרין דיי ב- 2006, הביא ללהקה לא רק הצלחה מסחרית אלא סוף סוף גם הערכה אמנותית כבירה שבאה לידי ביטוי בשלל פרסים, מאמרים ואפילו מחזמר בפאקינג ברודווי.

האלבום, שהיה סוג של אופרת רוק, היווה את הפסקול המושלם לעידן פוסט פיגועי האחד עשר בספטמבר ו"המלחמה בטרור" של הנשיא ג'ורג' בוש. שירים כמו Holiday, Wake me Up When September Ends ו- Boulevard of Broken Dreams תפסו את רוח התקופה ונשמעים רלוונטיים גם היום.

את אסופת השירים הזאת דואג להרוס השיר Extraordinary Girl. אפשר לטעון שמבחינה לירית הוא רלוונטי וחשוב, אבל בגדול הוא פשוט נשמע כמו אילוץ. טקסט שזכה מן ההפקר להפוך לשיר באלבום מוצלח ומצליח מבלי שהיה ראוי לכך. או בקיצור, שיר מעפן רצח.

The Stone Roses- Don't Stop מתוך: The Stone Roses

לא אכפת לי כמה מגניב הקטע הזה של לנגן שיר אחורה ו"לגלות" משהו חדש, באלבום שלם זה תקוע כמו עצם בגרון. Don't Stop הוא השיר הרביעי באלבום הבכורה הפנומנלי של הסטון רוזס, והבעיה איתו היא שלמעשה הוא השיר השלישי באלבום (Waterfall המדהים) שפשוט מנוגן אחורה. מי שממש יתעקש לנגן אותו אחורנית ולשמוע אותו כפי שחברי הלהקה התכוונו, יגלה טקסט שונה וכמה טוויסטים נוספים אבל לא יותר מזה. 

ואם ההסבר היה מעיק, אז תארו לכם כמה הוא מעיק באמת כשהוא תקוע באמצע אלבום. כל כך מעצבן ומיותר.

The Cure- Friday I'm in Love מתוך: Wish

Wish הוא בעיני אחד האלבומים הפחות מוערכים שלא בצדק שכתב רוברט סמית' בחייו. כמה עצב וכמה יופי שוכנים זה לצד זה באלבום התשיעי והקסום של הקיור.

העניין הוא שבתוך כל העצב הזה, מגיח פתאום Friday I'm in Love, שהוא לא שיר גרוע, אבל נשמע כל כך מחוץ לקונטקסט של האלבום עד שהנוכחות שלו נשמעת כמו טעות, ולא מוצלחת במיוחד. 

הלוואי והיו עוד אלבומים כאלה בעולם: 25 שנה ל- Wish של קיור

Arctic Monkyes- Fireside מתוך: AM

ללא שום ספק אחד האלבומים שהולכים לתת פייט בגזרת מצעדי העשור למיניהם ברחבי לעולם הוא AM, אלבומם החמישי של ארקטיק מאנקיז. למרות שאני עדיין מוצא אותו "נחות" לעומת Whatever People Say I Am, That's What I'm Not, אין בכלל ספק שבעוד 20 שנה יסתכלו הנערים של היום על – AM בנוסטלגיה מתוקה. 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני תמיד דואג לדלג עליו: Fireside. איזה שיר בינוני ומעצבן. כל כך לא בסטנדרטים שאלכס טרנר הרגיל אותנו. מה לו ולשירים כמו R U Mine, Knee Socks או I Wanna Be Yours שהוא בעיני אחד משירי הסיום היפים ביותר שנכתבו אי פעם. שיר שהוא לא רק מעפן, הוא אשכרה מעיב על חוויית ההאזנה שלי ל- AM. באסה לי.

Red Hot Chili Peppers- Throw Away Your Television מתוך: By the Way

כבר כתבתי כאן בעבר שאני חושב ש- By the Way הוא האלבום הגדול האחרון של רד הוט צ'ילי פפרס. אני באופן אישי חושב שהוא גם הטוב ביותר שלהם (בבקשה אל תהרגו אותו). אבל עם כמה שאני אוהב אותו, יש שיר שאני באופן אוטומטי מדלג עליו, Throw Away Your Television.

כנראה שבאלבום עם סאונד כל כך שונה ממה שהמעריצים רגילים לקבל מהפפרס, היה חשוב ללהקה להכניס שיר שיזכיר את הפאנקיות והגרוביות שכל כך מזוהה איתה. אבל בתכלס, מדובר בשיר בינוני לכל היותר שבולט לרעה באלבום עם כל כך הרבה עומק ויופי. 

Death Cab For Cutie- Expo '86 מתוך: Transatlanticism

במרכז כל היופי הזה שנקרא Transatlanticism, נמצא שיר מעצבן במיוחד שקוראים לו Expo '86. כמו חצ'קון על פרצוף יפה, ככה השיר הזה תקוע באמצע אחד האלבומים המרגשים והיפים שיצאו בשנות האלפיים. אני לא חושב שאי פעם סיימתי לשמוע אותו עד הסוף. 'פילר' כל כך מיותר כמו פטמות על השריון של באטמן.

Beach Boys- Let's Go Away for A while

אין לי שום דבר עקרוני נגד קטעים אינסטרומנטליים באלבומים. לפעמים הם מספקים את ההפסקה והספייס בין הקטעים ומאפשרים למאזין "לנשום" ולהרגע. שני קטעים כאלה יש בPet Sounds המופתי של הביץ' בויז. אך בעוד ששיר הנושא, Pet Sounds, מצליחה לעניין עם סאונד שונה ביחס לשאר האלבום, הקטע הראשון, Lets Go Away for a While הוא פרטי פופר רציני במיוחד. 

מדובר בקטע מיותר, חסר ייחוד שלא מצליח להתעלות כמו שאר השירים שסובבים אותו. בין I'm Waiting for the Day המרומם ל- Sloop John B המקפיץ, הקטע הזה מרגיש תקוע ובעיקר ממש מיותר.  

Beck- Paper Tiger

ב- 2002, 3 שבועות בלבד לפני חתונתם המיועדת ואחרי 9 שנים ביחד, נטשה את בק ארוסתו והותירה אותו שבור לרסיסים. הטלטלה הרגשית הזאת הביאה את בק לוותר על המוזיקה הניסיונית שאפיינה אותו עד אז, לטובת הגיטרה האקוסטית. התוצאה היא Sea Change, אחד האלבומים הנוגים והיפים ביותר שאי פעם נכתבו. 

כאמור רוב השירים באלבום הם על טהרת הגיטרה האקוסטית והפסנתר, אבל כנראה שהרגלים קשה לשנות ובק התעקש לשלב לפחות שיר אחד "מעניין" וניסיוני יותר מהשאר, Paper Tiger. האמת שאין הרבה מה לכתוב עליו מלבד העובדה שהוא אחד השירים החלשים והמעיקים, לא רק באלבום, אלא בכל הקריירה של בק. אולי הוא שם רק בגלל שאבא שלו עיבד את כלי המיתר ולא היה לו נעים. 

אבל הכי גרוע זה המיקום שלו. מדובר בשיר השנ באלבו, רוצח מומנטום נוראי. זו דוגמה נהדרת לכמה סדר השירים באלבום זה דבר שאין להקל בו ראש. אבל עדיין אלבום בן זונה כן?

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

4b6f5c10ec60b5b33d06fc738f461d58

באנר מועדון תרבות

מודעות פרסומת

ספיישל פורים: התחפושות הכי מפורסמות בעולם המוזיקה

לכבוד החג הכי צבעוני וכיף שיש, קבלו 10 אמנים ולהקות שהפכו את התחפושת לאמנות של ממש.

קיס

הלהקה הראשונה שידעה לעשות כסף ממרצ'נדייז יותר מהמוזיקה שלה. מה קיס לא מכרו? מחוברות קומיקס, דרך בובות ועד לתיקי אוכל, הכל הלך וכל זה התאפשר בזכות גימיק האיפור שהיום נראה קצת מעפן אבל אז היה ייחודי ומגניב להחריד.

ארבעת חברי הלהקה התאפרו במשך שנים על פי ארבע דמויות פרי יצירתם: ילד הכוכבים, איש החלל, השד ואיש החתול (שהיה הכי מעפן אם תשאלו אותי). זה אולי נראה מצלחיק היום אבל הדמויות הללו הביאו את קיס להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות המצליחות והאהובות ביותר בתולדות הרוקנ'רול.

kissoct2018promo_638

סליפנוט

איפור זה כל כך שנות ה- 70, אז חברי להקת סליפנוט החליטו לקחת את הגימיק צעד אחד קדימה ולעטות על עצמם מסכות מרושעות ויש היאמרו אף מלחיצות, כל הזמן. התירוץ היה נקיטת עמדה נגד המסחריות של המוזיקה ורצון שהמאזינים יתמקדו במוזיקה עצמה במקום בפרסונה ובלה בלה בלה. הרי ברור שהמסכות והסטייל המקריפ של הלהקה היה זה שגם בסופו של דבר הקנה לה את תשומת הלב הראשונה. גימיק או לא? קשה להתווכח עם הצלחה וסליפנוט היא הצלחה כבירה בעולם המטאל.

slipknot-2019

ליידי גאגא

אל תתנו לפוזה הזמרת המיוסרת שמועמדת לאוסקר להטעות אתכם, ליידי גאגא הייתה ועודנה יצירת אמנות בפני עצמה. מה לא לבשה על עצמה הליידי? רובי M-16 כחזייה, שמלה שעשויה מבובות קרמיט, שמלה עשוה מחרסינה, שמלה עשויה מנתחי בשר (נשבע לכם) וזו רק ההתחלה. 

היום כאמור ליידי גאגא התמתנה משהו, אבל לעד נזכור לה איך בתחילת המילניום היא החזירה את הצבע ללחיים של חובבי הפופ והייתה התופעה הכי צבעונית בעולם. 

BSm916yCcAAFqW0

פט שופ בויז

הרבה לפני ליידי גאגא, כריס לאו וניל טננט היו המושיעים של עולם הפופ עם סדרת להיטים אלמותית ששילבה בין פופ רקיד לטקסטים מושחזים על פוליטיקה, חברה, כלכלה ומיניות. כיאה לצמד שרצה להוכיח שגם מוזיקת פופ יכולה להיות בעלת אמירה "רצינית", הקפידו טננט ולאו לכל אורך שנות השמונים להתלבש בקפידה לרבות טוקסידואים ועניבות. 

אבל שנות התשעים היו סיפור אחר לגמרי עבור הבויז. עם צאת אלבומם המופתי, Very מ- 1993, שבר הצמד את כל הקרירות האופיינית לו והתהדר בסרבלים כתומים וכובעים מחודדים בקליפ ל- Can You Forgive Her, פאות צבעוניות בקליפ ל- I Wouldn't Normally Do This Kind of Thing וסרבלים צבעוניים עם קסדות תואמות בקליפ המפורסם ל- Go West.

באותה שנה זכו הבויז בישראל בתואר להקת השנה כש- Go West אף זוכה בתואר שיר השנה. אך יותר מכל ילידי שנות התשעים יזכרו אותם תמיד כ"קטשופ בויז" בזכות הפרסומת לקטשופ אסם שהייתה כולה מחווה את גדולה ל- Go West. אבל זה עוד כלום לעומת החצאיות והפאות שחבשו ב- 1999 בתקופת האלבום Nightlife.

 

אלטון ג'ון

אבל עם כל הכבוד לליידי גאגא והפט שופ בויז, הרבה לפניהם היה זה סר אלטון ג'ון ששיגע את עולם המוזיקה עם תחפושות שונות ומשונות. האימג'ים והתחפושות השונות, סייעו לאלטון ג'ון הביישן להחצין את אופיו הפרוע על הבמה ולהשתחרר אל מול הקהל שהגיע לצפות בו. 

בין עשרות, אם לא מאות, התחפושות שעטה על עצמו אלטון במהלך השנים, ההזויה והאולי המפורסמת מכולן היא זו של דונלדק דאק שלבש בהופעה בסנטרל פארק בניו יורק בספטמבר 1980.

פיטר גבריאל 

עוד אמן שהיה אשף תחפושות הוא פיטר גבריאל בתקופת ג'נסיס. המוזיקה של חלוצי הרוק המתקדם הייתה כל כך קשה לנגינה עד שחבריה נאלצו לנגן חלק גדול מהשירים שלהם בישבה תוך שהם מתרכזים בכל כוחם לא לטעות בשום תו. 

בכדי לאזן את ההופעה המשעממת משהו של הלהקה, נהג גבריאל להתחפש בשלל תחפושות הזויות שהתכתבו עם הטקסטים העוד יותר הזויים שכתב. בין היתר התחפש גבריאל על הבמה לאביר, שועל, פרח ענקי, עטלף ועוד שלל דמויות ביזאריות שהמציא ממוחו הקודח ושיחרטו בזיכרון הקולקטיבי לעד.

ביטלס

אחרי שכבשו את העולם עם שלל להיטי רוקנ'אול מתקתקים, היו מוכנים הביטלס לעבור את השלב הבא באבולוציה שלהם ולהפוך ללהקה "רצינית" על כל המשתמע מזה. כחלק מהטרנספורמציה הזאת החליטו הביטלס להשיל מעליהם את התדמית המצוחצחת של הנערים התמימים מליברפול ולעטות על עצמם להקת אלטר אגו בשם "להקות הלבבות הבודדים של סמל פפר".

באנר מועדון תרבות

התדמית החדשה של הביטלס לוותה בפסקול מוזיקלי חדשני שהוכיח שברבעיית הנערים מליברפול יש הרבה יותר מרק Love Me Do.

אבל לא רק המוזיקה השתנתה אלא גם כל הסטייל של הביטלס שהתהדרו בתלבושות צבעוניות וצעקניות שנגדו את חליפות השחור ל בן שאפיינו את הרבעייה עד אז. כפי שמרמזת על כך העטיפה של Sgt. Peppers Lonely Heart Club, הביטל הישנים מתו, להקה חדשה נולדה לעולם. 

170601_xt8hz_rci-beatles_sn635

דייויד בואי

לא סתם אחד הכינויים של דייויד בוא הוא "הזיקית האנושית". האיש שהתנסה בכל סגנון מוזיקלי אפשרי דאג לשנות את התדמית והסטייל שלו ללא הפסקה כאשר הדמות המפורסמת ביותר ש"עטה" על עצמו היא כמובן זיגי סטארדסט, החייזר שהגיע ללמד אותנו על מין ומוזיקה. לא בהכרח בסדר הזה. אחד האמנים שהשפיעו על האסתטיקה של המוזיקה הפופולרית יותר מכל אחד אחר.

A+Tribute+to+David+Bowie+_+Ziggy+Stardust+_+My+Hero

דאפט פאנק

"קרתה תאונה באולפן ההקלטות שלנו, עבדנו על הסמפלר שלנו ואז בדיוק בשעה 09:09 בתשיעי בספטמבר הוא התפוצץ. כששבנו להכרה גילינו שהפכנו לרובוטים…". זה מה שכתבו דאפט פאנק ב- 2001 לאחר שחשפו לראשונה את תחפושות הרובוטים הכל כך מזוהות עמם. 

זה לא שלפני כן תומס באנגלטר וגיא מנואל חשפו את עצמם. הם תמיד דאגו להישאר אנונימיים. זכורה להם למשל הפעם בה הופיעו בתוכנית אירוח עם שקיות אוכל חומות לראשם. בכל מקרה אין ספק שתדמית הרובוטריקים יושבת כמו כפפה ליד עם המוזיקה האלקטרונית של הצמד והדבר סייע לפופולריות שלהם להרקיע שחקים. 

p01fb5j0

שלושה גיטריסטים במחיר אחד: אנגוס יאנג/ ווס בורלנד/באקטהד

עם כל הכבוד (ויש כבוד!) לבסיסטים, למתופפים ולפעמים אפילו לסולנים, כולם יודעים שהכוכבים האמיתיים על הבמה הם הגיטריסטים. ועד כמה שמדובר בעם מוכשר, הוא ללא ספק יכול להיות גם הזוי לעיתים. 

לאורך ההיסטוריה שלל גיטרסטים עטו על עצמם תחפושות, חליפות, כובעים ושלל חפצים שיהפכו למזוהים עמם. סלאש והכובע המפורסם או בוטסי קולינס והלבוש הראוותני הן רק דוגמאות אחדות. אבל אני יכול לחשוב על שלושה שהפכו את התחפושת לדרך החיים. 

הראשון הוא אנגוס יאנג הגיטריסט האלמותי של AC/DC עם תחפושת ילד בית הספר שלו. האמת שלאנגוס היו מגוון רעיונות לתחפושות לפני שבחר להיות ה"ילד הרע" של הלהקה. בין היתר הוא חשב על תחפושת של סופרמן, זורו וגורילה עד שאחותו הגתה ואף תפרה את התחפושת הראשונה שלו כילד טוב מבית הספר.

אבל זה כלום לעומת 2 החברים הבאים, הגיטריסט ווס בורלנד (הידוע בעיקר בגיטריסט של לימפ ביזקיט לשעבר) שנוהג לצבוע את פניו ואת כל גופו ולעטות על עצמו מסכות מלחיצו ו- Buckethead, הגיטריסט בריאן קרול שעוטה מסכה לבנה ודלי של KFC על הראש.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

 

באנר מועדון תרבות

הרוק מת? שטויות! רק צריך לדעת איפה לחפש אותו. פוסט אורח במועדון

יובל יוספסון, עורך ראשי ומייסד רדיו "זה רוק", בפוסט אורח עצבני במיוחד בו הוא מסביר למה הרוק חי מתמיד, למה מהפכת הדיגיטל היא ברכה ולמה לכל אלה שתקועים בסבנטיז כדאי להתקדם!

האם הרוקנרול מת? גוסס? מיצה את עצמו? התשובה היא לא. חד משמעית לא. לי באופן אישי נמאס מהשאלה וההתעסקות הטרחנית בעניין הזה. הרוק מעולם לא נעלם ולעולם לא ייעלם. כל עוד יש אנשים שאוהבים לייצר את המוזיקה הזאת, ואנשים שאוהבים לשמוע אותה, אין באמת סיבה לדאגה.

בכל כמה שנים עולה מחדש הטענה הזאת על פני השטח. השנה היא 2019 ועדיין ישנם אנשים, גם אנשי רדיו לצערי, לרוב חובבי רוק קלאסי שגדלו על לד זפלין פינת פינק פלויד בואך הביטלס (שכבודם במקומם מונח כמובן), התקועים בקונספציה שהרוק שהיה פעם וההשפעות שלו כבר אינן יכולות להתקיים היום. אותם אנשים מסרבים להבין שהסבנטיז היו בסבנטיז ועברו מאז "רק" 40 שנים. אנחנו בסוף העשור השני של שנות האלפיים, תתקדמו, תפקידו של שדרן הרדיו הוא לחנך את הקהל לפעמים. לנבור,לחפש, לחדש, להפתיע…

37347204_1770683109676799_1610229702226608128_n.jpg

למה נזכרתי בזה דווקא עכשיו? קודם כל אני חי בתוך העולם הזה כבר שנים. כאיש בוקינג ומנהל ועורך ראשי בתחנת "רדיו זה רוק", אני נחשף יום יום לכמויות עצומות של חומרים חדשים, אמנים חדשים והופעות בארץ ובעולם שלא מקבלים את הביטוי המגיע להם? אומרים שהרוק מת? שטויות! רק צריךלדת איפה לחפש.

הייתי חייב להוציא את זה מהמערכת גם בעקבות אחד הערבים ההיסטוריים שידע המטאל הישראלי,כאשר שתי להקות ענק הנמצאות בשיאן, "מסטודון" ו"בהמות", הרעידו בפברואר האחרון את תל אביב בערב מטאל מטורף! אז גם הבנתי שנפל דבר. הגלגל שוב הסתובב לכיוון הגיטרה הבס והתופים.

2 הופעות סולד אאוט, 2 הפקות שונות שעלו על הנוסחה והחליטו לא להתגושש אלא לחבור אחת לשנייה ולפרגן ולשתף פעולה. היה מדהים לראות איך שוקי וייס (מסטודון) מפרגן לישי שוורץ (בהמות') ולהפך, עד כדי העלאת אתרי המכירה להופעה המקבילה בפרסומים שלהם, המם "מסטודות' ובהמון" שהפך לשם דבר ובכלל כל הוייב הזה היה חיובי והוכיח שהרוק לא הלך לשום מקום, הוא חי ובועט, בטח כשנותנים לו במה ומאמצים אותו.

באנר מועדון תרבות

הרוק, המטאל, האלטרנטיב, ושומו שמיים אפילו הגראנג' (תנוחו, אני יודע שאין דבר כזה גראנג') נמצאים בתנופה שבאמת הרבה שנים לא הייתה. העידן הדיגיטלי מאפשר לנו, צרכני המוסיקה בכלל ושדרני הרדיו בפרט, להגיע למחוזות רחוקים ונפלאים, להקות וסצנות עכשוויות, מקומיות ובינלאומיות מוכיחות כל יום מחדש שהרוק רחוק מלהיכחד.

בעולם ובעיקר באירופה וארה"ב – הרוק המשיך להיות חלק גדול שלא לומר עיקרי מתרבות המיינסטרים.  בישראל הרוק מצא את המפלט שלו מחוץ למיינסטרים, מחוץ לגזרה הגלגל"צית/99 "אף אמית". הוא נמצא בשטח, פועם ובועט. אם ב'אינדינגב' ואם ב'רדיו הקצה' ו'ברדיו זה רוק', אם בתור קהל שנוהר להופעות וממלא את המועדונים כמעט כל ערב ואם זה בתור להופעות של להקות שפשוט מייצרות תוכן מדהים ומשובח באכויותיו.

36875916_1755302684548175_3761898559633358848_n

בתחילת שנות האלפיים, האלקטרוניקה התחילה להרים את ראשה. בתחילת העשור הנוכחי הפופ הים תיכוני בגזרה המקומית השלים מהפך והשתלט לחלוטין על כל הפריים טיים הרדיופוני, ובטח ובטח הטלויזיוני.

התחנות הגדולות החלו לעשות כל מה שעושים בגלגלצ, שם נוסחת ה"סופשבוע רגוע" השמידה כל חלקה טובה של איכות. טקסטים רדודים הפונים למכנה המשותף הנמוך ביותר, שיטת פלייליסט מהונדסת גנטית על מנת להמשיך לסמם את ההמונים, ולמעשה רצח בדם קר של מוסד הרדיו והשדרן העורך. תחנת 88FM שהייתה מפלט לאוהבי המוזיקה (לא רק רוק כמובן, אלא שלל סגנונות) הושמדה גם היא לפני כשנתיים ע"י התאגיד ומאז בעצם בעולם הרדיופוני נוצר ואקום.

אבל העתיד מסמן לרוק הזדמנויות חדשות לפרוץ את חומת השתיקה שהוקמה סביבו בישראל. בשנים הקרובות יתחולל מהפך עצום בתחום השידור הרדיופוני כאשר המגמה מתחילה כבר היום. תחנות ה- FM לאט לאט מאבדות מכוחן ומתפוגגות והמלך החדש – הרדיו האינטרנטי (מי פה עדיין לא מאזין לפודקאסטים ומיקסקלאודים למשל?) יהיה זה שייתן את הטון. המאזינים חכמים, שולטים במדיות, ולא נותנים שיאכילו אותם בפלייליסטים מובנים לשעת השקיעה או קרן פלס בפקקים. אין תחליף לשדרן שמביא את השיר הנכון עם ההגשה הנכונה.

הרוקנרול? הוא כאמור, הוא המרוויח הגדול מהעסק הזה. מאזינים וקהלים רבים מתחילים להחשף שוב למגוון העצום הקיים בארץ ובעולם. הופעות הרוק מפוצצות לחלוטין, בטח כשמדובר בהופעות מחו"ל, מפיקים גדולים בתחום מנהלים רכבת אווירית של הרכבים, המקומיים זוכים לחמם ענקים, והקהל רעב ומשווע לעוד.

ואלי הכי חשוב, גם הרוק המקומי כמובן מרוויח מאוד מהעניין הזה עם פריחה משוגעת בתחום. כיום לחובבי הרוק יש בית חדש בשם "רדיו זה רוק" שפתחתי בעזרת הקהל עצמו עם מאות תומכים בפרוייקט מימון המונים. התחנה משדרת רוק ומטאל בלבד עם דגש על יוצרים מקומיים. אנחנו גם מפיקים ערבי להקות ישראליות, מסיבות (ליין אימו פאנק רוק משובח, מסיבת Come As You Are), מחוות, יום הגראנג' השנתי ,מצעד שיר השנה ברוק העברי, מצעד הרוק העולמי, ועוד…

יש את רדיו 'הקצה' המדהים של מורי ורבי קוואמי, שנותנים את הטוויסט האלטרנטיבי, והם למעשה חלוצי ז'אנר הרדיו האינטרנטי בארץ והתחושה היא שאחרי תקופת קיפאון, דברים קורים ובגדול. אז תפתחו את האוזניים, אנחנו בעיצומו של צונאמי יצירתי ורוקיסטי במיוחד. האמת נמצאת שם. אני שומע ומשדר אותה כל יום.

לבסוף המסר העיקרי שאני רוצה להעביר כאן היא שהגיע הזמן להתקדם! היום הכל נמצא בהישג יד. מה שהיה בשנות השבעים לא יחזור (אלא אם אתם גרטה ואן פליט). הרוק לא מת, הוא נמצא כאן מתחת לאף שלכם.  צאו להופעות של האמנים המקומיים שלכם, זה מה שהכי חשוב לדעתי, תתמכו בהם ברגליים והם ימשיכו לתת לכם את האגרוף בבטן הזה שרק רוקנרול יודע לתת. אסיים במילים שאני אומר כל בוקר בסיום התוכנית שלי, תגבירו!

לרדיו "זה רוק"
לרדיו "זה רוק" בפייסבוק

26993900_1581201841958261_8738180875628976973_n.jpg

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #23: לכפיר אין גבול, אדר אלפנדרי נפלאו מזל טוב לאופק שעוזב את הבית. ביקורת סינגלים חדשים.

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Prophecy Playground- Spirit Yawn

די נו באמת! אני לא יכול לשמוע יותר את שירי הפולק האקוסטיים העלק עגמומיים והמשעממים האלה כבר! החלטתם ללכת על ז'אנר שנחרש עד דק בישראל בשנים האחרונות? לפחות תוסיפו לו איזה טוויסט, קטע, משהו! אולי קצת נגיעות אלקטרוניות (Bon Iver), טקסטים ראויים (סופיאן סטיבנס), או לפחות קמצוץ כריזמה ועיבודים מעניינים (Dave Matthews Band). כל דבר, רק שלא יצא כמו משהו ששמעתי עשרות פעמים רק בשבוע האחרון. 

אבל אור איזקסון וחבריו ל- Prophecy Playground החליטו בסינגל הבכורה שלהם לעשות הכל בשביל להישמע כמו כולם. אין שמץ של ייחודיות ביצירה הזאת. כלום. הכל נשמע חרוש לעייפה החל מהגיטרה האקוסטית המשמימה, דרך עיבודי כלי המיתר הצפויים ועד לשירה באנגלית שמזיעה ממאמץ. כתבתי זאת מיליון פעמים והנה הפעם המיליון ואחת: אל תשירו באנגלית אם אתם לא מספיק טובים!

אפילו שמות הלהקה והשיר נשמעים כמו פרודיה של להקה "אמריקאית" מגניבה מהניינטיז. בחיאת, כמה ישראלים באמת יצליחו לבטא Prophecy Playground כראוי (ואין כאן שום ניסיון להעליב). בקיצור, ערב שירה בציבור במתנ"ס הקרוב לביתכם יהיה כנראה מסעיר יותר מהאזנה ל- Spirit Yawn.

אופק פרץ- שכרתי לי דירה

מזל טוב חברים, אופק שלנו עזב את בית הוריו והשכיר דירה. לא באמת… איך אפשר לקרוא לשיר "שכרתי לי דירה"? מה השלב הבא? "שילמתי משכנתא"? "השקתי את העציצים"? WTF?! עם טייטל כזה גם בלי להאזין לשיר אתה יודע שהוא לא בדיוק ה- Wish You Were Here הבא. אז בכדי שאתם לא תאלצו להתענות האזנתי במקומכם ונחשו מה? באופן לא מפתיע מדובר בשיר גרוע במיוחד. 

"שכרתי לי דירה" לא כל כך סגור על מה הוא רוצה להיות. מזרחי? פופ? סתם ישראלי סטייל קרן פלס? בכל אופן אופק פרץ שמסתבר שהגיח על המסך של כולנו ב"אקס פקטור" ואף שיתף פעולה עם דודו אהרון, לא מתאמץ לאתגר אותנו ומספק לעולם שיר מיותר שכנראה ולא תשמעו עליו וטוב שכך. 

ומה רגע השיא של היצירה המופלאה הזאת אתם בטח תוהים? ובכן, הוא מגיע ב- 02:15 כשאופק מדקלם טקסט חסר היגיון פנימי ברצינות מעוררת גיחוך כאילו הוא מקריא אותו בטקס יום הזיכרון בבית הספר: "זוכרת? שהיית נותנת לי טיפים לך תטרוף את החיים, היום אני יודע שצדקת גם ככה תמיד היינו שני עולמות נפרדים". ואם לצטט את שירם הקלאסי של הפט שופ בויז המופלאים: "מה עשיתי שזה מגיע לי?". מי האמין שאי פעם אשלב במשפט אחד את דודו אהרון והפט שופ בויז. החיים מלאי הפתעות. 

עינת שיר אקר- בוקר טוב תל אביב

אחד הדברים הכי חרושים, שלא לומר, מוקצים מחמת מיאוס במוזיקה הישראלית, הם שירים על תל אביב. כמה עוד אפשר לשיר על העיר ששרו עליה הכל? מסיבות, זיונים ובדידות, שמענו הכל וראינו הכל, הגיע הזמן להתקדם.

ואם כבר עוד שיר על תל אביב, אז שלפחות יאיר את הנושא מזווית חדשה שטרם שמענו עליה. אבל לא, עינת שיר אקר הולכת בסינגל הבכורה שלה מתוך אלבומה החדש, לאותם מקומות חרושים לעייפה עם משפטים כמו: "בעיר בלי הפסקה, הפסקנו לאהוב…". באמת שציפיתי קצת יותר ממי שנחשבת לאחת מתסריטאיות הריאליטי הטובות באזורנו. 

האמת היא שחבל כי כישרון לגמרי יש שם, אבל עם טקסט חרוש והפקה שהייתה נשמעת מעניינת בסוף הניינטיז, זה פשוט לא קורה. הייתי ממליץ בחום לעינת לחזור לאולפן, לשייף קצת את הטקסטים ולרענן את ההפקה כי פוטינציאל כאמור יש שם. 

כפיר- אין לי גבול

אלוהים עדי שלמרות הזוועות שאני נחשף אליהן בכל דו"ח מחדש, אפשר לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים שבהן עצרתי שיר באמצע. אז כפיר יקירי, ברכותיי. גרמת לי לעשות את מה שלא עשיתי כבר הרבה זמן. באמת שאין גבול לכמה השיר הזה רע. ההקלטה נשמעת חובבנית, יש דיסטורשן על הקול (אני לא בטוח שזה תמיד בכוונה) ובכלל כל הקטע הזה מתאמץ עד כדי גיחוך להישמע עדכני. 

אחרי שבעברו שחרר אלבום שלם ויצא לסיבוב הופעות עם הרכב מלא, החליט כפיר להסתמך על עצמו ולצורך הקלטות אלבומו הבא הצטייד בגיטרה, סמפלר ולופר (יש אינפלציה בכלי מאז נטע ברזילי). התוצאה היא (לפחות על פי "אין לי גבול") די מזעזעת. מעבר למלודיות, הרמוניות ואקורדים, טכנית השיר הזה נשמע רע. הוא נשמע כמו דמו (במקרה הטוב) או משהו שהופסקה עליו העבודה באמצע. באמת שזהו אחד השירים שהכי התקשיתי להאזין להם בשנים האחרונות. פשוט רע. 

אדר אלפנדרי- What is Thie that I Miss?

ובכדי לאזן במשהו את הסינגלים עד עכשיו, קבלו את סינגל הבכורה הלא רע בכלל של אדר אפלנדרי. אדר הוא סולן להקת הרוק, "דור המבול" שביקרתי כאן בעבר ודי נהניתי ממנה ועכשיו הוא יוצא עם סנונית ראשונה ואישית מתוך EP שיצא בצורה עצמאית.

למרות ש- What is Thie that I Miss? סובל מבוסריות ומהפקה ביתית שלא תמיד עושה עימו חסד, מדובר בשיר קסום באופן שקשה להסביר. זוהי בעיני הצהרת כוונות של אמן שיודע מה הוא רוצה ולא עושה לעצמו הנחות בדרך לשם. בקיצור, רמת הפוטנציאל כאן היא פסיכית.

נקודת השיא מבחנתי היא הטקסט הקטן והאינטימי של אדר שמתאר כיצד הוא מנסה להנביט צמח קטן וירוק בביתו אך ללא הצלחה. לא משנה מה הוא מנסה, הצמח מסרב לצמוח ואדר לא מצליח להבין  "מה אני מפסיד כאן?". פשוט נפלא.

והנה אני מסיים את הדו"ח עם אותה ביקורת שהייתה לי כלפי Prophecy Playground, אם אתם לא יכולים לשיר מספיק טוב באנגלית, תפסיקו עם זה!!! להגיד על אדר שהאנגלית שלא לא עוברת יהיה לעשות לו הנחה גדולה. גם ככה בחו"ל יש מיליון כמו אדר בעוד שבארץ לא הרבה. אז בשביל מה לכוון לחו"ל?! אדר, תעבור לעברית. בכל מקרה אני אמשיך לעקוב וממליץ גם לכם. 

לדו"ח המבקר #22
לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

להתפרק בחיוך- Disarm של סמשינג פאמפקינס

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם…בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם בחיוך הוא מעולם לא הצליח. מועדון השיר הקלאסי מצדיע לבילי קורגן שטראומות הילדות שלו המגולמות Disarm הפכו לפסקול של כולנו.

"מה ילד אמור לעשות…"

Disarm היא מסוג המילים האלה שקשה לתרגם אותם לעברית מבלי לאבד את הכוונה המקורית של המשורר. הפירוש המילולי שלה הוא כמובן "לפרק מישהו מנשקו", לנטרל אותו. אך עם זאת יש גם משמעויות נוספות של נטרול אדם לא רק מנשקו הפיזי, אלא מהרגשות השליליים שלו. לרכך אותו, להשאיר אותו חשוף ונטול מגננות.

"Disarm You With a Smile…" שר בעדינות קורגן את המילים הראשונות בשיר המופלא הזה. מדהים איך משפט כל כך קטן אוצר בתוכו יופי כל כך גדול. זה מסוג השירים האלה שאפשר להתאהב בהם רק מהמשפט הראשון.

ועם זאת, עם כמה שהמשפט הזה יפה, כך הוא גם טומן בחובו עצם אינסופי (מעריצי הפאמפקינס הבינו?) כי בילי קורגן הצליח לעשות הרבה בחייו אבל לגרום להורים שלו להתרגש או להתפרק מכעסם כלפיו בזכות חיוך הוא מעולם לא הצליח לעשות.

"השנים שורפות…"

ויליאם פטריק קורגן הבן נולד ב- 1967 באילנוי. בגיל 3 הוריו נפרדו והוא ואחיו ריקי נשארו בחזקת אביהם שהספיק במהרה להתחתן בשנית. לאחר גירושיו השניים של אביו של בילי, הוא, ריקי ואחיהם למחצה ג'סי שהיה בעל צרכים מיוחדים וקשור מאוד לבילי, עברו להתגורר עם אמם החורגת. באופן טרגי התבגר בילי תחת חסותה של אימו החורגת בזמן שהוריו הביולגיים רחוקים ממנו פיזית ונפשית. זה עוד היה יכול לעבוד אילולא אימו החורגת הייתה מכה ומתעללת בו נפשית ופיזית.

את התסכול ממצבו הוציא בילי הצעיר בספורט בו הוא הצטיין בשל גובהו ויתרונו הפיזי. אך כשאלה נעלמו, הוא גילה עולם חדש, עולם המוזיקה. כנער התחנך בילי על ברכי 'לד זפלין', 'בלאק סאבאת', 'הסמית'ס' ו'הקיור' ובמהרה החל לנגן עם להקות מקומיות כאשר הטראומה הנפשית והפיזית של ילדותו מלווה אותו לכל מקום כמו צלקת שלעולם לא תגליד.

באנר מועדון תרבות

את הסמשינג פאמפקינס הקים בילי קורגן באזור 1988 עם הגיטריסט, ג'יימס איהא שעבד איתו בחנות התקליטים מקומית, הבסיסטית דרסי רצסקי והמתופף, ג'יימי צ'מברליין. אלבום הבכורה של הרביעייה, Gish, יצא ב-1991 ובמסגרת גל הגראנג' של התקופה זכה להצלחה בסצנת מוזיקת הרוק האלטרנטיבי שהרימה את ראשה.

הבאז סביב קורגן וחבריו רק הלך וגדל והשמועות על "נירוונה הבאה", כפי שכונו הפאמפקינס לא פעם על ידי תקשורת המוזיקה האמריקאית, הביאו בסופו של דבר להחתמת ההרכב בענקית Virgin Records. הלחץ הנפשי על הדלעות לנפק אלבום שיצדיק את ההחתמה היה גדול ובמהרה התגלעו חיכוכים וחילוקי דעות בין חברי הלהקה, אך זה כלום לעומת המתח הנפשי העצום שחווה קורגן במטרה לנפק את היצירה הכי טובה שלו. 

ייסורי הכתיבה והסשנים האינסופיים באולפן ההקלטות עם המפיק האגדי, בוצ' ויג (קורגן יקליט שוב ושוב בעצמו את רוב הכלים באלבום-  עובדה שהפכה את המתחים בין חברי הלהקה לקורגן לעימותים של ממש), יתבררו בסופו של דבר כמוצדקים כשאלבומם השני של הסמשינג פאמפקינס, Siamese Dream, שיצא ב- 1994, הפך אותם לאחת מהלהקות הרוק הגדולות בעולם.

"הרוצח שבי זה הרוצח שבך…"

13 שירים נפלאים יש ב- Siamese Dream. אם זה Cherub Rock העצמתי, Today האדיר, או Mayonaise המרגש, 13 שירים שהביאו את סמאשינג פאמפקיס לפסגת עולם הרוק בעידן הפוסט קורט קוביין. אך מעל כל השירים בלט אחד, כנראה השיר הכי פשוט ואינטימי בקריירה של הסמשינג פאמפקינס ושל בילי קורגן, Disarm.

"אף פעם לא באמת היה לי אתה האומץ לרצוח את ההורים שלי, אז במקום כתבתי על זה שיר". כך יתאר לימים בילי קורגן את Disarm, שיר שהוא סך כל היחסים המורכבים שלו עם הוריו אימו החורגת. ואכן Disarm מציג את בילי קורגן בצורה הכי חושפנית, פגיעה וזועמת שלו. 

מי היה צריך עוד קאמבק של סמשינג פאמפקינס?

השיר נכתב על ידי בילי בתקופה של לחץ נפשי כבד שהתחדד עם חוסר ההערכה התמידי שקיבל בילדותו. כילדים כל מילה, כל הברה או אפילו מבט מצד ההורים שלנו הוא עולם ומלואו עבורנו, האפקט אף קיצוני יותר כאשר ההורים מבטלים את ילדיהם או מורידים אותם ומשפילים אותם וזה בדיוק מה שקורגן חווה בילדותו. קטן, פגיע, לא יוצלח ובהרבה מובנים פשוט אפס. תחושות הזרות והניכור הללו הם שליוו אותו עת שכתב את Disarm ולמעשה ילוו את הטקסטים של קורגן לכל אורך הקריירה שלו.

הזעם העצום שאגר בתוכו קורגן יוצא החוצה בשיר בצורת טקסט מאוד אלים שכולל משפטים כמו: "הרוצח שבי זה הרוצח שבך" ו"חותך אותך כמו שאת רוצה שאחתוך את הילד". תחנות רדיו וטלוויזיה רבות בחרו שלא לשדר את השיר (בעיקר בבריטניה). אבל המילים הללו (שנתפסו תחילה כעוסקות בהפלה) רק ממחישות את האש שחיה בקרבו של קורגן שגדל בסביבה שתמיד הקטינה אותו, לא האמינה אותו וצילקה אותו. 

"השיר הזה הוא על הילדות שלי ואיך הפכתי לחרא…." הוסיף באחד הראיונות המאוחרים איתו בילי קורגן. מדהים איך הכאב של האחד הוא פס הקול לנחמה של האחר. 

"אני שולח את החיוך הזה אלייך…"

השנה יצאו הסמשינג פאמפקינס המאוחדים (מלבד דרסי) לסיבוב הופעות חדש במסגרתו הם נותנים בראש עם סט פסיכי של שלוש ורבע שעות (!). ההופעה נפתחת בביצוע אקוסטי ואינטימי של קורגן ל- Disarm. רצה אלוהי היו טיוב וההופעה מסיאטל עלתה לרשת ונתפס בה קטע קטן וקסום ב- 01:08 שממחיש אולי יותר מכל את כוחה של המוזיקה וגם כנראה עד כמה עצמתי ואקטואלי נשאר עדיין Disarm. מספר פעמים סיפר קורגן כי לא משנה כמה פעמים הוא ינגן לייב את השיר הזה, הוא יתרגש כל פעם מחדש ולגמרי אפשר לראות את זה.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

9dcd9a51a0dba8ea542f55cfb188fce9

באנר מועדון תרבות

עדיין נהנים מהשקט: דפש מוד- Enjoy the Silence

ברוכים הבאים למועדון השיר הקלאסי. מועדון מצומצם של יצירות אלמותיות שגם היום עושות צחוק ממבחן הזמן והפעם… כמעט 30 שנה לאחר שיצא, עדיין אין דבר כיף יותר מאשר ליהנות מהשקט עם דפש מוד. 

"התפרצו אל תוך עולמי הקטן…"

הנה סיטואציה שכל ילד ניינטיז מכיר: שמעת שיר ברדיו או ב- MTV, אהבת אותו ועכשיו בא לך לשמוע אותו שוב. מה עושים? בהיעדר יוטיוב, ספוטיפיי, iTunes וטרום עידן הקאזה והאימיול (השם יקום דמן) האופציה הסבירה להאזין שוב ושוב לשיר שבאמת אהבת היא לקנות את האלבום המלא בו הוא נמצא. לעזאזל אפילו סינגלים כמעט ובלתי אפשר היה למצוא בארץ כי היבואנים חששו מפגיעה במכירות האלבומים.

כך אני זוכר את עצמי בגיל 12 או 13 בערך, מבקש מאבא שלי שיקנה לי את Violator של Depeche Mode כי שמעתי את Enjoy the Silence ב- MTV ונורא אהבתי אותו. במחיאת, איך אפשר שלא? לא הכרתי את השיר כשיצא בזמן אמת כי הייתי צעיר מדי, אבל גם באמצע שנות התשעים עדיין היית חייב לקנות את הדיסק המלא גם אם כל מה שרציתי זה לחרוש בריפיט עוד ועוד על אותו שיר אחד ויחיד.

אז קיבלתי את הדיסק ואני זוכר עד היום כיצד התפעלתי מהורד האדום ששובר את הרקע השחור העז שמסביבו. האור בקצה המנהרה מעולם לא היה אדום יותר. פתחתי את עטיפת הפלסטיק, הנחתי את השיר בנגן התקליטורים (זוכרים?) ושקעתי. ואז שוב, ושוב, ושוב…

באנר מועדון תרבות

כמובן שבגיל הזה לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת בכדי לעבד ולהכיל אלבום שלם של דפש מוד, זה יגיע בגיל מאוחר יותר, אבל את Enjoy the Silance חרשתי גם חרשתי. פעם אחר פעם ובמשך שנים שמתי את השיר הזה בנגן התקליטורים בבית ובדיסקמן בדרך לבית הספר ונהניתי ממנו בכל פעם מחדש.

אבל אז, וכמו בכל קשר רומנטי, התחלנו להתעייף האחד מהשני. אני עברתי לרעות בשדות זרים עם פינק פלויד, אואזיס, רדיוהד ואחרים ודפש מוד נשארה סוג של זיכרון ילדות מתוק. Enjoy the Silence נשאר ברקע כאחד השירים שעיצבו בדיעבד את טעמי המוזיקלי, אבל בווליום יותר נמוך. נחלת העבר. פיסה מפעם שהייתה ואיננה.

"מילים הן חסרות משמעות.."

פסט פורוורד ל- 2009, אני בדרך למכללה וברדיו מכריזים בחגיגיות שדפש מוד סוף סוף מגיעים לארץ באופן רשמי, ועם איזה שיר בוחר הקריין לסיים את הדיווח? ניחשתם נכון: Enjoy the Silence. אבל אז משתנה אצלי משהו.

פתאום, אחרי למעלה מעשור שלא שמעתי אותו, נפלה עלי תובנה לכאורה פשוטה, אך משמעותית: מדובר בשיר מושלם. כן כן חברים, מעטים השירים שאני יכול לכנות אותם מושלמים, אבל Enjoy the Silence הוא מיחידי הסגולה שזכו להצטרף למעגל המאוד מצומצם שלי. 

המעריצים הפנאטים של דפש מוד יגידו שברפרטואר הלהקה יש שירים יפים יותר בעוד שאחרים יגידו שיש מושלמים ממנו. אבל כנראה שהטענות הללו יעלו (ומהבחינה הזאת די בצדק) בעיקר בגלל העובדה שמדובר בשיר, מה לעשות, טחון. אבל זה הקטע עם קלסיקות, שלא משנה כמה פעמים תשמעו אותם, תמיד יהיה בהם אותו זיק של גאונות דרכו תבינו למה השיר הזה כל כך גדול. 

"כל מה שאי פעם רציתי נמצא כאן בזרועותיי…"

כשמרטין גור הציג לראשונה את Enjoy the Silence לשאר חברי הלהקה, היה מדובר בבלדת פסנתר, מינימליסטית ואיטית, לא משהו חריג ברפרטואר של גור וההרכב. היה זה אלן ויילדר שהתעקש שהשיר צריך להיות קצבי יותר.

גור שבהתחלה לא אהב את הרעיון התרכך והשיר קיבל תופים וקצב. אך כאן לא הסתיימו ההברקות של ויילדר. "אולי תוסיף מעל המוזיקה מעט גיטרה" אמר למרטין גור שמצידו מיד חשב על אחד הריפים הכי פשוטים והכי ממכרים בהיסטוריה של הפופ. לימים יספר גור: "אחרי זה, הסתכלנו אחד על השני ובפעם הראשונה בהיסטוריה של הלהקה כולנו הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, זה הולך להיות להיט".

20 שנה ל- Ultra של דפש מוד. לפוסט המלא>>

ואכן Enjoy the Silence היה להיט. מה זה להיט, היסטריה של ממש. על התפר שבין שנות השמונים העליזים לתחילת הניינטיז האלטרנטיביות, Enjoy the Silence היה ההמנון המושלם לדור מבולבל שנע בין חושך לאור, בין אהבה לתיעוב עצמי ובין רעש לשקט. 

השיר אף הביא את הלהקה לפסגות חדשות של הצלחה. "עברנו עשור של עליה מתמדת בפופולריות שלנו" סיפר דייב גהאן בראיון למגזין Q ב- 2008. "אבל שום דבר לא הכין אותנו להצלחה של Violator. פתאום התחלנו לקבל צ'קים עם סכומים עצומים של תמלוגים ויכולנו לעשות כל מה שאנחנו רוצים". 

"מילים הן טריוויאליות, העונג נשאר…"

מה שמייחד קלסיקה היא הכוח שלה להישאר רלוונטית תמיד, ובמקרה של Enjoy the Silence, סיכוי טוב שהשיר רלוונטי היום יותר מהזמן בו שוחרר לאוויר העולם לפני כ- 29 שנים. בעידן הדיגיטל ואוטוסטרדת המידע הבלתי אפשרית שהמוח שלנו נלחם להכיל בכל שנייה, כל מה שאנחנו יכולים לקוות לו הוא טיפה של שקט בים של רעש. תחינה לרגע אחד של ווליום נמוך והתבוננות עצמית בין עולמות האינטרנט, הטלוויזיה והמכשיר הסלולרי. 

השיר זכה לתחייה מחודשת ב- 2004 ברמיקס מידיו של איש לינקין פארק, מייק שינודה, שהוסיף לו את הנו-מטאל של התקופה והעניק לו טוויסט רוקיסטי מפתיע באיכותו. גם כריס מרטין מקלדפליי עשה מחווה לקליפ האייקוני של השיר כשהתחפש למלך הנודד ברחובות בקליפ נוסף ל- Viva La Vida. הקליפ בוים על ידי הבמאי המפורסם, אנטון קורבין, שעבד רבות עם דפש מוד והפיק כמובן גם את הקליפ הבלתי נשכח ל- Enjoy the Silence.

Enjoy the Silence, הוא סך כל הדברים הנפלאים בדפש מוד ובמוזיקה בכלל. רגע מזוקק של גאונות. רגע מזוכך של היסטוריה שיחרט לעד בתולדות המוזיקה הפופולרית. בקיצור, קלסיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

dm

באנר מועדון תרבות

 

10 טיפים למוזיקאי העצמאי

כולכם כבר מכירים את "דו"ח המבקר", המקום בו אני נותן במה לסינגלים חדשים ומבקר אותם. רוב האמנים ששולחים לי את הסינגלים שלהם לביקורת הם אמנים צעירים שסובלים מחוסר ניסיון בענף שבא לידי ביטוי בתוצרים לא מספיק איכותיים, תדמית לא ברורה ויחסי ציבור גרועים עד לא קיימים.

אז כשירות לציבור, קבלו פוסט אורח נוסף במועדון תרבות, והפעם גלית קאשי, מנהלת יחסי ציבור ומיתוג שמשתפת אותנו ב- 10 טיפים למוזיקאי העצמאי. 

country-946706_1280

1. קחו רגע זמן, עצרו את הכל ותחשבו עליכם. תנסו להבין למה בחרתם להיות מוסיקאים ומה אתם רוצים לתת לעולם, מה החזון שלכם? התשובה שלכם עשויה להיות מאוד עוצמתית ומניעה לעשייה וחשובה להמשך הדרך. יש הבדל בין תחביב לבין מקצוע. אז נא להתנהג בהתאם.

2. שחררו את הפרפקציוניסטיות – "קשה לי לשחרר"- משפט שאני שומעת המון מאמנים. נכון, זה קשה, אני יודעת, אבל זה מעכב ומסוכן ועלול לגרום לכם לנטוש את העשייה לחלוטין. זה בסדר לא להיות מושלמים. תזכרו שאתם מתפתחים, אתם כלי, מה שיצא מכם היום שונה ממה שיקרה בשנה הבאה או באלבום הבא. למדו לקבל ביקורות קצת בריחוק, המוסיקה שלכם היא לא האישיות שלכם. אתם רק הצינור.

3. תפתחו מיומנויות נוספות – כל מוסיקאי עצמאי חייב להפנים שעל מנת להתקדם ולהצליח, בנוסף לכתיבת מוסיקה טובה, מחובתו לפתח כישורים נוספים שחיוניים להתקדמותו והצלחתו כגון: עריכת וידיאו בסיסית, פוטושופ, קריאה והתעדכנות בפלטפורמות המדיה הדיגיטליות (יש קורס נהדר ב "מעוף" למדיה חברתית. תנסו).

4. "עשה זאת בעצמך" – המיתוס של "השיר יצא בלינקטון/פטיפון/מייסונג", נראה כבר מה יהיה איתו, משול לזריקת השיר לפח. תבינו שאתם רק שורה בג'ימייל של שדרנים והעורכים ואתכם מגיעים עוד עשרות שירים ביום. במידה ולא לקחתם יח"צ מקצועי, עשו את העבודה בעצמכם אחרת באמת שחבל על ההשקעה והכסף.

5. תדמית ובידול – בים של חומרים מוסיקלים ורשתות חברתיות, הפן הויזואלי הוא קריטי! לא זורקים תמונה אקראית שנראית לנו יפה, אלא מתחילים בתהליך של חשיבה מראש כחלק מהתהליך האסטרטגי שלכם. התמונות והגרפיקה זה רושם ראשוני ותפקידם לייצג את האמירה שלכם. מהו הרושם שאתם עושים כשמתבוננים בכם? אם זה לא יהיה נכון זה עלול בפרוש להצביע עליכם כחסרי טעם ויהיו לכך השלכות. בנוסף, עליכם ליצור בידול מכל השאר. כדי למצוא אתכם אתם צרכים לבלוט, אבל לבלוט נכון.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. עבדו ושוב עבדו – גם אם לקחתם יחסי ציבור מקצועיים, עליכם להבין שתפקידכם הוא ליצור תוכן מעניין, להשיג קהל בהתמדה ולעבוד קשה כל הזמן. יש דברים שאף אחד לא יעשה במקומכם, זכרו שזה התפקיד שלכם.

7. קומוניקט –מה הופך קומוניקט לטוב? סיפור מעניין. כזה שיגרום למי שקורא בו להתייחס למוסיקה שלכם אחרת ולהאזין לה. זה יכול להיות בצורת עיסוק לא שיגרתי, אירוע מעניין שקרה לכם במהלך ההקלטות, סיפורים מאחורי הטקסטים ועוד. לעולם אל תשתמשו בתיאורים מוגזמים סטייל: "הדבר הבא" וכאלה. מילת המפתח היא – עניין.

8. במה – כשאתם כבר עולים על הבמה, בבקשה היפטרו מהזהות היומיומית שלכם. התלבשו טוב, הראו טוב ותנו "שואו". אלה שיראו אתכם ישמשו כשגרירים שלכם ויספרו עליכם לאחרים, אבל דבר כזה יתקיים אך ורק אם תמלאו את חובתכם כאמנים מצוינים. יש בגדים למכולת ויש בגדים להופעה. השקיעו בנראות שלכם והשקיעו בסדר השירים שירגש, בעמידה שלכם, בזמן המופע שישאיר טעם של עוד בכל פרט ופרט כדי שהקהל ייצא נפעם וישמש עבורכם שופר.

9. הנכסים הדיגיטלים שלכם משולים לשטחי פרסום, זכרו שאנשים מופצצים בהמון מסרים מידי יום והנטייה היא לסנן. כשאתם מתפעלים את הפייסבוק שלכם או האינסטגרם או כל חשבון אחר, עשו זאת בחכמה. צרו תוכן מעניין, כתבו פוסטים מעניינים, שתפו אבל בזהירות. הימנעו מסחטנות ריגשית והימנעו מחפירות מאסיביות על מנת שלא לעורר אנטיגוניזים. דעו מתי להעלות פוסט ושיר ומתי לא. טיימינג איז אבריטינג.

10. תשקיעו בלימודים – אפשר ללמוד הרבה בחינם אבל יש דברים ששווה להשקיע בהם כמו ציוד טוב או השכלה טובה. השכלה היא כלי עבודה חשוב מאין כמוהו. היא ארגז הכלים שאתם צריכים בכדי לצעוד בדרך הלא פשוטה לעיתים שלכם, וזאת השקעה שתחזיר את עצמה, תחסוך לכם טעויות והרבה כסף.

גלית קאשי היא מנהלת יחסי ציבור ומיתוג של אמנים ומתמחה בקידום אמנים "טרום פריצה" לצד אמנים וותיקים. כמו כן, מרצה על יחסי ציבור בקורס השלם לאמנים "לנהל את הקול" מבית תות תקשורת בניהולו של אסף מימון.
galitK.pr@gmail.com

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

גלית קאשי ערוך

צילום: משה נחומוביץ

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #22: Okword לא מביכים, "שלז" מביך, עדי בר נפלאה ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

Okword- Perfect

Perfect הוא סינגל הבכורה של צמד הרוק האלטרנטיבי Okword (שיר ביז ואלכס לוש). השיר מתאר את התחושות הנלוות לשגרת היום יום והניסיון המתמשך לרצות את הסביבה גם אם זה לפעמים בא על חשבון עצמנו.

הסינגל נפתח בצורה אקוסטית, הססנית משהו ויש תחושה שלוקח לו זמן להתניע. אבל עם קצת סבלנות מגלים שאט אט מתווספות עוד ועוד שכבות מעניינות של סאונד למארג הכולל עד שהכל נפתח ומתפוצץ לחוויה רוקנ'רולית משובחת. עם כל שניה שעברה מצאתי את עצמי מתמסר ונהנה מכל רגע.

הנגיעות האוריינטליות בעיני היו חסרות כל ערך, מיותרות שלא לומר מרגיזות. עם קצת יותר ניקיון היה פה שיר אפילו יותר טוב אבל בשביל סינגל ראשון, זה בהחלט עושה לי חשק לשמוע מה עוד יש לצמד הזה להביא, כך שלגמרי מומלץ להמשיך ולעקוב. 

אגב, חובה לציין את הקליפ הנפלא לשיר, שמשום מה הזכיר לי דברים של ביורק, וזו כנראה המחמאה הכי גדולה שהצמד יכול היה לקבל ממני. 

יקיר דיין- המציאות הזאת

אין מי שמעריך יותר ממני מוזיקה שמנסה לאתגר את המאזינים שלה. אבל "המציאות הזאת", סינגל בכורה מתוך אלבום חדש של יקיר דיין, נשמע פשוט… גרוע! וזה בהנחה שהוא במת ניסה לעניין ולא סתם יצאה לו הקלטה גרועה.

לכל אורכו, "המציאות הזאת" מצוי תחת מתקפת דיסטורשן חסרת מעצורים שאם בשניות הראשונות עוד הייתה מובנת, היא מהר מאוד ממצה את עצמה והופכת מעיקה. בכלל השר הזה נשמע כמו חיקוי למשהו שהיה עדכני בסביבות 1995. לא אקטואלי, לא מעניין ופשוט לא טוב.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

תובל אלדר- והצל על הקיר

יש לי סלידה אוטומטית מבלדות אקוסטיות ישראליות שנשמעות כאילו יצאו כולן מאותו פס יצור על שם בית הספר 'רימון'. אבל איכשהו "והצל על הקיר" של תובל אלדר, שעונה לכל ההגדרות האלה, כולל 'רימון'(!), עובד.

אני לא כל כך יודע להסביר למה ואיך אבל ההפקה המלוטשת והקול העמוק של תובל הסבו את תשומת ליבי לטקסט הנפלא שעושה המון כבוד לשפה העברית: "והצל על הקיר נוגה מתנועע כמו אז שפסעתי לבד, השקית הריקה רשרשה עם הרוח, על סף הרחוב המרופד…". הטקסט, ההפקה, העומק, הכל היפנט אותי. שווה לעקוב.

שלז- פורטוגל

אמנם "שלז" (מתן לוינברג) הוא שם הבמה הכי גרוע שאמן יכול היה לתת לעצמו, לפחות הוא מצדיק את המוזיקה הגרועה שבאה איתו. "פורטוגל" הוא שיר כל כך גרוע שהוא צריך ז'אנר משלו. הקטע הזה נשמע מיושן להחריד, חובבני, עם טקסט מביך ודיקציה של ילד בן שש (מה זה לעזאזל "גם אני יכול לגיד לך"?! מה זה "לגיד"?! זה אפילו לא עברית לעזאזל!). אם אתם רוצים לשמוע איך לא עושים מוזיקה ב- 2019 תנו פליי. אם לא בא לכם לדמם מהאוזניים, אתם יכולים לעבור לשיר הבא.

עדי בר- כולן משוגעות

בין נועה קירל, עדי בטי, אגם בוחבוט ואחרות שמייצרות בעיקר זבל פלסטיקי, מנחם לדעת שיש גם יוצרות פופ לא מתפשרות שיודעות לספק יצירה ואמירה מעניינת. "כולן משוגעות" הוא סינגל הבכורה של היוצרת עדי בר וגם אם הוא לא התוצר הכי מלוטש בעולם, הוא מפתיע, רלוונטי ומדבק בטירוף.

הטקסט החשוף של עדי שעוסק במערכת יחסים חצי מתפקדת, מלווה בהפקה מינימליסטית ועדינה שהולמת אותו בצורה די מושלמת. אם עושים פופ, אז שישמע ככה. אני אהבתי!

לדו"ח המבקר #21
לדו"ח המבקר #20
לדו"ח המבקר #19
לדו"ח המבקר #18

לדו"ח המבקר #17
לכל הדו"חות

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

10 שנים ל- Merriweather Post Pavilion של אנימל קולקטיב

יש כל כך מעט אלבומים שמצליחים לשנות את הצורה בה אנחנו שומעים מוזיקה אבל Merriweather Post Pavillion הוא כזה ואפילו יותר.

ציון המועדון: ★★★★★

לאחר ששיחררו את אלבומם השביעי, Strawberry Jamהחליט ג'וש דיב, גיטריסט אנימל קולקטיב- הרכב האינדי, אקספרימנטלי, אלקטרוני, פסיכדלי ומה שתרצו, מבולטימור, לקחת פסק זמן מעשייה מוזיקלית. כתוצאה מכך החליטו חברי הלהקה הנותרים לכתוב שירים ללא התייחסות לגיטרה בכלל. העניין הזה לא היה חדש ברפרטואר של אנימל קולקטיב שתמיד התהדרו במוזיקה ניסיונית, אבל הפעם הם החליטו ללכת עם זה עד הסוף.

בהשפעת אלבום הסולו השלישי של מייסד הלהקה, פנדה בר (הגאון!), שכללה הלהקה את השימוש שלה בכלים אלקטרוניים ובעיקר בסמפלרים. התוצאה היא שכבות על גבי שכבות של סאונד שיוצרים את Merriweather Post Pavillion, אלבומם השמיני שהתקבל בהתלהבות ששמורה לאלבומים יחידי סגולה. "אחד מציוני הדרך האמריקאיים של המאה הנוכחית" הוא כונה במגזין Uncut והם לא הגזימו, זה באמת אלבום יחיד במינו.

אחד עשר שירים מרכיבים את Merriweather Post Pavillion, אחת מפסגות היצירה האלקטרונית, הפסיכדלית והאוונגרדית שידענו. אחד עשר שירים שיוצרים חוויה מרגשת, נוגה, הזויה ומטורפת של צלילים שנכנסים לך לנשמה ולא מרפים. זוהי יצירה מטלטלת שכמו רכבת הרים לא תשאיר אתכם משועממים לרגע.

"האם אני באמת כל הדברים שסובבים אותי?"

לא פשוט להתחבר ל- Merriweather Post Pavillion. זה לא אלבום נגיש ולא מיידי, אבל הוא כן מסוג האלבומים שגם אם לא מתחברים אליהם מאיזושהי סיבה, אי אפשר שלא להעריך אותם. את הרצון לדחוף את גבולות המוזיקה לקצה, את יצר ההרפתקנות ואת הניסיון לחדש ולא להישאר סטטיים. במובן הזה אנימל קולקטיב תמיד היו חלוצים והפעם יותר מתמיד.

שתיים וחצי הדקות הראשונות של In the Flowers שפותח את האלבום עוד יכולות להישמע "תמימות" משהו, אבל זה רק השקט שלפני הסערה כי לפתע ובלי הכנה מוקדמת כמעט הוא הופך למפץ מוזיקלי אדיר לפרצוף. פרץ חסר מעצורים של יופי שמיימי שיביא כל בן אדם לסף דמעות. 

My Girls, השיר הכי מפורסם מהאלבום שמגיע ישר לאחר מכן, הוא כבר אחד משירי הפופ הגדולים שנכתבו אי פעם וכן, זה מצחיק לכתוב "פופ" בהקשר של אנימל קולקטיב. אפשר אולי להתפשר על "פופ מתקדם" אבל התוצאה לא תשנה. מדובר בשיר מושלם(!) שאוצר בתוכו תקווה כל כך קטנה לפשטות ואהבה. "לא אכפת לי מדברים חומריים או מסטטוס חברתי, אני רק רוצה 4 קירות לבנות שלי" שר פנדה בר ומאוד קשה שלא להאמין לו.

"האם גם אתה מפחד?"

Also Frightened שמגיע לאחר מכן הוא אחד השירים המבריקים והנוגים ביותר העוסק בחוויית ההורות הטרייה אבל לא מהזווית הרומנטית, אלא מזאת החרדתית. כיצד הילדים שלנו תופסים את העולם? האם החלומות שלהם יתגשמו? האם המציאות תענה על הציפיות שלהם? 

הדוגמה של Also Frightened ממחישה כי למרות הסאונד העשיר כל כך, השירים מכילים בתוכם גם טקסטים אמיתיים וארציים על ילדות, הורות, צמיחה ומוות. ועם זאת שלא תטעו, זה לא אלבום "כבד" מדי. רוב אלבומי המופת מתיימרים להכיל בתוכם מסרים משמעותיים, אבל Merriweather Post Pavillion מוצא את האיזון המופלא בין הראש לבין סתם כיף טהור, כמו שמוכיח Summertime Clothes הקיצי והמדבק בטירוף.

Daily Routine גם הוא חתיכת קסם, Bluish שבא אחריו הוא פסגת מופת נוספת ו- Taste נוגע בשלמות. כל שיר ושיר באלבום הזה הוא מקור נפלא לחפירה מוזיקולוגית שלא לומר אקדמאית ולכן אחסוך אותה מכם. מה שמדהים הוא שאיכשהו כל הבלילה המוזיקלית הזאת, שמורכבת מכל כך הרבה טקסטורות וקולות מצליחה להתחבר בסינרגיה מופלאה לכדי יצירה אחת קוהרנטית יוצאת דופן.

"לא יעזור לשמור את זה בפנים"

ועם כל השירים המופלאים שיש בו, Brother Sport שסוגר את האלבום, הוא השיר שמצליח לעורר בי הכי הרבה אמוציות. לא משנה כמו עצוב אהיה, כמה בדאון, השיר הזה, שנשמע בהרבה חלקים כמו 'גרייסלנד' של פול סיימון על טריפ, תמיד יצליח לגרום לי לחייך. הוא תמיד ישים הכל בפרופורציה כי האנרגיה שבוקעת ממנו היא משהו שקשה להסביר במילים. הוא עושה לי כל כל טוב עד שהוא יכול פשוט לגרום לי לבכות. 

את השיר כתב פנדה בר בשביל לעודד את אחיו מאט שזמן תקופה לא פשוטה ואיזה כיף לקבל מתנה כזאת מאחיך. כשהתאומים הבנים שלי חגגו את יום הולדתם השלישי, ציטטתי להם בברכה שלי חלק ממילות השיר ואיחלתי להם: "עד שלגמרי תגדלו, יש לכם הזדמנות ממש טובה, להיות אמיתיים ולצעוק הכל חזק החוצה…". השיר הזה מסמל שחרור, את הצורך שלנו לצעוק, לפרוק, לרוץ, להשתולל, להיות אנחנו ולא לשמור שום דבר בפנים, ממש כמו המוזיקה של Merriweather Post Pavillion.

באנר מועדון תרבות

בעידן המוזיקה המודרנית בו האלבום כקונספט מת לטובת הסטרימינג, Merriweather Post Pavillion שייך לזן אחר של אלבומים שמכבדים את עצמם. זוהי יצירה, על כך המשתמע מכך, עם קשר הדוק בסאונד, בליריקה ובתמות שעוטפות את הכל יחד. כמו שהמונה ליזה לא תהיה שלמה ללא המבט החודר בעיניה, כך אם נעלים נדבח אחד מהאלבום הזה, התחושה היא שהוא לא באמת יהיה שלם. 

הגישה הזאת, שרואה באלבום יצירה אחת שלמה ולא אוסף שירים מקריים, מציבה מסגרת קונספטואלית שמאפשרת לנו כמאזינים לחוות את מלוא המשמעות המוזיקלית אליה התכוון המשורר. זה מה שהופך יצירות כמו OK Computer, Dark Side of the Moon, The Suburbs ואחרים לאלמותיים.

כמו יצירות של ג'קסון פולק, כמו סרטים של טרנטינו, Merriweather Post Pavillion הוא אלבום חסר מעצורים, מלא יצירתיות, אמיץ, נועז, מסעיר ופורץ דרך. זה מה שאני דורש שהמוזיקה שלי תהיה וזה מה שהפוך את האלבום הזה ליצירה כל כך מיוחדת. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

האזינו עכשיו לפרק הפודקאסט המלא שלי על Merriweather Post Pavillion!

animal-collective

באנר מועדון תרבות

10 האלבומים הגדולים של 2018

בניגוד ל- 2017, השנה הייתה שחונה יחסית מבחינה מוזיקלית, ובכל זאת קבלו עשרה אלבומים שנשמח לקחת איתנו גם להמשך: עשרת האלבומים הגדולים של 2018. 

10 האלבומים הגדולים של 2017
10 האלבומים הגדולים של 2016

10. Arctic Monkeys- Tranquility Base Hotel & Casino

בדיוק כמו ארקייד פייר בשנה שעברה, גם ארקטיק מאנקיז הוצאו אלבום שמחוויר לעומת עברם המפואר. ועדיין, גם אלבום חיוור של ארקטיק מאנקיז הוא הרבה יותר טוב מהשאר. אז נכון לא תמצאו בו הימנונים אלמותיים נוסח I Bet You Look Good on the Dancefloor או Do I Wanna Know, אבל מה שתמצאו בו ובשפע, הוא רגש, ניסיוניות וטונות כריזמה. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Star Treatment, One Point Perspective, Four Out of Five

9. Courtney Marie Andrews- May Your Kindness Remain

טוב תקשיבו, אני ממש לא בקטע של קאנטרי. אפילו סולד לחלוטין מהסגנון הזה אבל (ואני עדיין לא מאמין שאני כותב את זה), קורטני מארי אנדרוס לגמרי קנתה אותי. עשרה שירים יש באלבום השישי של קורטני. עשרה שירים חמים, נוגים, מהפנטים ויפים ולפעמים זה כל מה שצריך בשביל ליהנות ממוזיקה.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: May Your Kindness Reamain, Kindness of Strangers, Rough Around the Edges.

8. MGMT- Little Dark Age

כמעט עשור חלף מאז Oracular Spectacular, האלבום המופתי והחד פעמי של MGMT. בזמן הזה הם שחררו 2 אלבומים בינוניים מינוס והתעסקו בעוד פרויקטים צדדיים עד שכבר שכחנו מהם. אבל הנה, השנה הם חזרו בגדול עם אלבום רביעי שהפתיע בטירוף והזכיר את ימי התהילה שלהם מתחילת העשור. 

השירים כולם נעים על הציר שבין "דפש מוד" ל"ניו אורדר" (וזו תאמינו לי חתיכת מחמאה). איזה כיף שהקסם הזה שנקרא MGMT חזר.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Little Dark Age, When You Die, Me and Michael

7. Lets Eat Grandma- I'm All Ears

לא יאומן ששתי ילדות בנות 18 (!) עומדות מאחורי הדבר האדיר הזה שנקרא Lets Eat Grandma. אלבומם השני של רוזה וולטון וג'ני הולינגוורת' מנוריץ' הימם את המבקרים בכל העולם והעיף גם אותי לשמיים עם אינדי פופ אלקטרוני, חללי, אקלקטי מורכב ומדהים.

אפשר לשמוע את התמימות והניסיוניות של הצמד שטרם נהרסו על ידי עולם המוזיקה הממוסד. כולי תקווה שזה גם לא יקרה בעתיד אבל גם אם כן, לפחות I'm All Ears ישאר לנו.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hot Pink, It's Not Just Me, Ava

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

6. Snail Mail- Lush

לא משנה לאן הסתכלתם השנה, אין מצב שפספסתם את Lush, אלבום הבכורה של לינדזי ג'ורדן הידועה כ- Snail Mail. רק בת 19, לינדזי פורטת על הגיטרה במיומנות מעוררת קנאה ומפציצה באלבום אינדי רוק חכם, מתוחכם, אותנטי ומרגש. המבקרים בכל העולם עפו על אלבום הבכורה הזה ובצדק. ללא ספק אחד מהאירועים היותר מדוברים השנה בסצנת האינדי וכנראה בעולם מוזיקה בכלל.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Lets Find an Out, Golden Dreams, Pristine.

5. Big Red Machine- Red Big Machine

ג'סטין ורנון וארון דסנר מובילים את שתיים מהלהקות האהובות עליי ביותר בעשור האחרון, "בון איבר" ו"הנשיונל" ולכן החיבור ביניהם היה מאוד מרגש עבורי. בתחושה שלי אלבום הבכורה שנולד מהחיבור הזה יכול היה להיות יותר טוב ולמרות זאת הוא מכיל בתוכו כמה מהרגעים היותר יפים של 2018. 

במיומנות רבה מצליחים ורנון ודסנר ליצור אלבום אינטימי ומלנכולי אך עם זאת גם כיפי ומרומם נפש. ללא ספק אלבום שאקח איתי הלאה מהשנה הזאת. לביקורת המלאה>>
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Hymnostic, I Won't Run from It, Deep Green

4. Idles – Joy as an Act of Resistance

אם הזכרנו את ארקטיק מאנקיז שברחו מהרוק, הנה אלבום שכולו על טהרת הרוק. אלבומם של הפאנק רוקרים מבריסטול נשמע כמו קלסיקת רוק בהתהוות מהרגע הראשון. הזעם, ההתנגדות הפוליטיקה, והברקזיט, הופכים את האלבום הזה ליצירה הכי בועטת של 2018 ושל השנים האחרונות בכלל. האזנת חובה לכל מי שאוהב את המוזיקה שלו רועשת ובועטת, בעצם כמו שמוזיקה אמורה להיות לא?
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Colossus, Never Fight a Man WIth a Perm, Danny Nedelko

3. Chvrches- Love is Dead

אחרי שהגדירו את עצמם שנים כאינדי-פופ, אלטרנטיבי, אינדיטרוניקה, סינת'פופ ועוד שלל כינויים, באלבומם השלישי הצ'רצ'ס סוף סוף קורעים את המסכות מהפנים ועושים פופ. פאקינג פופ טהור, לא מתנצל, אינטליגנטי, כיף, מרגש ומלא קסם. 

Love is Dead היה אחד מהאלבומים שהכי הפתיעו אותי השנה כי אני לא יכול לומר היו לי ציפיות יוצאות מגדר הרגיל לגבי אלבום חדש של הצ'רצ'ס. אבל עם הפקה מלוטשת, שירים פשוט טובים ומאט ברנינגר אחד אלוהינו, האלבום הזה ללא ספק עשה לי את 2019. "חיכיתי כל החיים להתבגר" שרה לורן מייברי בשיר הפותח Graffiti. אז הנה זה הגיע, וזה נשמע מעולה! לביקורת המלאה>> 
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Miracle, My Enemy, Graffiti.

אז כן האלבום יכול היה להיות מהודק יותר, אפשר היה לוותר על 2-3 שירים ואפשר היה להשקיע מעט יותר בטקסטים, אבל לפעמים גם מוזיקה טובה וכיפית יכולה להספיק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

2. Beach House- 7

לקראת אלבומם השביעי, החליטו "ביץ' האוס" לזנוח את המפיק הוותיק שלהם, כריס קודי, ולהצטייד בפיטר קאמבר, הלו הוא Sonic Boom, שעבד בין היתר עם MGMT, Panda Bear ו- Yo La Tengo. ההימור השתלם בענק כשקאמבר הצליח להוציא מהצמד מבולטימור את המיטב.

הטקסטורות והמרקמים המוזיקליים שרוקמים את העולם הכל כך ייחודי של "ביץ' האוס" מגיעים פה לשיא חדש ויוצרים לדעתי, את האלבום הכי טוב של ההרכב (ויסלחו לי המצדדים ב- Depression Cherry) ואחד הטובים של השנה
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: Pay no Mind, Dive, Lemon Glow

1. The 1975- A Brief Inquiry into Online Relationships

"אלבום שמשנה את חוקי המשחק", "התשובה של דור המילניום ל- OK Computer", "חבילה פוסטמודרנית של ז'אנרים שהומצאו מחדש" אלה רק חלק מהסופרלטיבים שקיבל האלבום השלישי של The 1975. אפשר לאהוב אותם, אפשר לשנוא אותם (וזה לא קשה כשזה מגיע לסולן הנרקומן והמגולמן שלהם, מאט הילי)  אבל בסופו של דבר The 1975 עושים בת זונה של מוזיקה.

הרביעייה ממנצ'סטר הפכה בשנים האחרונות לאחת הלהקות החמות בעולם ו- A Brief Inquiry into Online Relationships הוא פסגת היצירה שלהם. 15 קטעים על אהבה ובדידות בעולם הדיגיטלי יש באלבום הזה שמציג מגוון ז'אנרים ענק. זה מתחיל עם אינדי-רוק (Give Yourself a Try), ממשיך עם פופ (TOOTIMETOOTIMETOOTIME), עובר לקטע אמביאנט אלקטרוני עם ווקודר סטייל בון איבר (How to Draw / Petrichor) וממשיך עם בלדות אקוסטיות, ג'אז, סינת'פופ ומה לא? לומר על האלבום הזה שהוא אקלקטי יהיה האנדרסטייטמנט של השנה.

אמנם לא כל השירים באלבום הזה אחידים ברמתם אבל מדובר ללא ספק בחוויה מטלטלת, מרגשת וייחודית שנשמעת כמו קלסיקה בהתהוות. בטוח יהיה מעניין לשמוע את החלק השני של האלבום שאמור לצאת בשנה הבאה: Notes on a Conditional Form.
רוצו לחפש ביוטיוב או בספוטיפיי: It's Not Living (If It's Not with You), Give Yourself a Try, I Always Wanna Die

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

 

האלבומים הגדולים של 2018 עמית

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני