אלבומם הרביעי של הנשיונל הוא מניפסט אמיץ ומעורר מחשבה על התבגרות, מלנכוליה, הגשמה עצמית, אהבה ומה שביניהם. 15 שנה לאחד האלבומים המרגשים והקסומים של שנות האלפיים.
ציון המועדון: ★★★★★
את Boxer הכרתי במהלך טיפולי ההפריה שעברנו אני ואישתי. בתהליך הארוך והכל כך מורכב הזה הרגשתי כמו מתאגרף שחוטף אגרופים, נופל על המזרן אבל תמיד חייב לחזור ולעמוד על הרגליים. סנוקרת ועין כחולה אל מול שביבי תקווה רגעיים.
גירדתי אז מלמטה את גיל 30 המאיים. שטח הפקר בו מצד אחד אתה מנסה להאחז בשאריות הנעורים בכל כוחך ומצד שני מצפה להתבגרות שתביא איתה שקט, הבנה, הכלה, מעט יותר שכל וכמובן גם צאצאים שתוכל להקריא להם סיפורים לפני השינה ולהשמיע להם את דייויד בואי.
הרגע הזה בו אתה כפסע מסוף תקופת הנעורים שלך, צועד בבטחה עם שיער מאפיר אל עבר טריטוריות חדשות מהן אין דרך חזרה, הוא המקום בו נולד Boxer.
על הדרך, בין אם תרצה זאת או לא, זה גם הזמן לחשבון נפש על מה שקיווית להיות, מה המציאות כפתה עליך להיות ומה שבפועל יצא מהתמהיל הזה.
"נפילה אלגנטית אל תוך חיי הבגרות…"
"אל תאמין לאף אחד מעל גיל 30" הייתה הסיסמה של תרבות הנגד בסיקסטיז, ובעוד שיש בהתבגרות משהו מאוד משחרר, היא גם מביאה איתה תובנות לא פשוטות שכאשר הן מתגלות אתה מתחיל להבין שמה שהיה כבר לא יחזור ושיש חלומות שמאוחר מדי להגשים.
לפעמים זה מרגיש כמו לשוט על רפסודה שמתרחקת מאי בודד אחד ויחיד בתוך אוקיינוס מלא בחוסר ודאות. התרחקות מהמקום המוכר והבטוח אל עבר הלא נודע.
בזמן שחוף המבטחים מתרחק ומתמזג עם קו האופק אתה מתחיל להרגיש "קצת יותר טיפש, קצת יותר מפוחד" כי מעכשיו אתה זה שאוחז במשוטים, אתה זה שבוחר את הקצב, את הדרך ואת היעד אליו תגיע.
"אלוהים אני מפחד…"
ואז הם הגיעו, תאומים. רגעי קסם של אהבה והשלמה מלווים בחרדות אינסופיות והגשמה? מה שבטוח זה שאני רשמית מבוגר. איך אמר ת'ום יורק? עכשיו "הכל במקום הנכון" אבל האמנם?
מבחוץ הכל מושלם ממש כמו סטורי באינסטגרם. משכנתא, עבודה, אהבה, ילדים אבל איכשהו בפנים יש מחילה, חור, בור, מערה שקשה למלא בשמיכת פיקה חדשה או טיול לקמדן שבלונדון. כמה שאני מתגעגע ללונדון.
"אנחנו חצי ערים באימפריה מזויפת" דייק את הסיטואציה כהרגלו מאט ברנינגר בקולו המופתי, הברטוני והאבהי כמעט.
כשיש לך ילדים האושר הוא באמת אינסופי והלב מתפוץ מגאווה אבל כשאתה מביט בעיניהם אתה גם מביט בבבואה שלך ואז משחזר ומנתח מה עשית נכון במהלך חייך ומה פחות וזה לא פשוט העסק הזה.
אתה כבר לא מספר אחד, אתה לא בראש הרשימה ודברים שהיית בטוח שיקרו כנראה כבר לא יקרו לעולם. למרות ההתחלה החדשה והמרגשת יש בזה גם משהו טראגי. כולם מצפים שחייך ישתנו לטובה בשנייה וכשזה לא קורה אתה חושב שאולי משהו דפוק בך. אולי באמת משהו דפוק בי.
"שוב הייתי ער כל הלילה…"
הנשיונל הם כמו שוקולד מריר, סרטים של וודי אלן או וויסקי משובח – אם אתה לא מעל גיל 30 אתה לא תבין את זה.
כמו פסיכולוג, Boxer שם בשביל להקשיב ולנחם את כל מי שמרגיש שמשהו קצת דפוק בו למרות שעל פניו הכל אמור להיות מעולה.
"תלי את נורות החג הצבעוניות בגינה" מפציר ברנינגר ב- Gospel העדין שסוגר את האלבום ומבטיח שגם זה יעבור כי בכל חושך תמיד יהיה גם קצת אור.
אז לא, Boxer הוא לא אלבום מדכא או דיכאוני הוא פשוט אלבום כנה ואמיתי וזה הקסם הכל כך פשוט והכל כך נוגע שלו.
עוד קצת נשיונל:
הנשיונל- Trouble Will Find Me ביקורת אלבום>>
היפה והחיה: הנשיונל- Sleep Well Beast ביקורת אלבום>>
אור בחשכה: הנשיונל I Am Easy to Find- ביקורת אלבום>>
מאט ברנינגר- Serpentine Prison ביקורת אלבום>>
50 אלבומי העשור של מועדון תרבות>>
15 האלבומים העצובים ביותר אי פעם>>
100 השירים הגדולים של שנות ה- 2000>>
הפוסט הבא אצלך לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!
מועדון תרבות 