5 להקות ואמנים שקיבלו ביקורות גרועות והצליחו בענק

לקבל ביקורת רעה ולהתבאס זה האובייס. לקבל ביקורת רעה, לקום על הרגליים ולדבוק באמת האמנותית שלך, זו גדולה אמיתית. הנה כמה דוגמאות לאמנים שעשו זאת וזה השתלם להם בענק. 

לד זפלין

מקור שמה של לד זפלין הוא אגדה אורבנית בפני עצמה כאשר הגרסה המקובלת היא שקית' מון וג'ון אנטוויסל מ- The Who חשבו שההרכב החדש של ג'ימי פייג' יתרסק כמו צפלין. אבל מסתבר שהם לא היחידים שחשבו כך.

בתחילת דרכה לד זפלין לא קיבלה הנחה מהמבקרים שקטלו אותה ללא הרף. מגזין ה'רולינג סטון' הנחשב עמד החזית וכינה אותם בין היתר "גרסה פחות מוצלחת של Cream", ואת השירים שלהם "מונוטוניים וחסרי השראה".

מיותר לציין שלד זפלין הפכה עם השנים לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק הכבד ובכלל, מה שמוכיח שאסור לאבד תקווה גם כשמקבלים ביקורות גרועות. בסוף האמת האמנותית מנצחת.

הביטלס

עד מותו ב- 1986, דיק רו לעולם לא שכח את הראשון בינואר 1962 אז הוא בחן את ארבעת המופלאים מליברפול והחליט לדחות אותם בטענה ש""להקות גיטרה הן כבר לא באופנה".

אבל רו לא היה היחיד שלא ראה את הפוטנציאל המסחרי הביטלס. בתחילת דרכם זכו לנון, מקרטני, הריסון וסטאר לשלל ביקורות נוראיות נוסח: "אפילו אמא שלהם לא תטען שהם יכולים לשיר יפה" ('הבוסטון גלוב' 1964) או שהמוזיקה שלהם היא "בדיחה גדולה" (שיקגו טריביוט) ועוד.

היו כמובן גם ביקורות חיוביות אבל גם הן לא הצליחו לחזות את מה שהביטלס יהפכו להיות- הלהקה הגדולה בהיסטוריה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מיוז

שניה לפני שהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם, קיבלו מיוז לא מעט ביקורות שליליות מהמבקרים שראו בהם לא יותר מגרסה פחות מוצלחת של רדיוהד. 

באתר פיצ'פורק היו בספק אם הלהקה תשרוד מעבר לאלבום אחד בעוד שב- NME הלכו רחוק יותר וטענו שהשירים של ההרכב נשמעים כמו "שירת פסאודו גרועה במיוחד". אבל אפשר לסלוח להם, 3 שנים מאוחר יותר הם כבר יכנו את Origin of Symmetry "מדהים".
15 שנה ל- Absolution של מיוז>>
תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים>>

לנה דל ריי

בתחילת דרכה קיבלה לנה דל ריי קיתונות של ביקורת על דמותה ה"לא אותנטית" כביכול. דל ריי, ששמה האמיתי הוא אליזבת' וולרידג' גרנט, נתפסה כחיקוי לננסי סינטרה ועוד זמרות אחרות מהז'אנר שמסתירות את זהותה האמיתית.

גם אלבום הבכורה שלה, Born to Die שיצא בינואר 2012, חילק את המבקרים לאלה  שסבבה עם דל ריי ולאלה שמתעבים אותה. ב'רולינג סטון' לדוגמ כתבו שדל ריי "עדיין לא הייתה מוכנה לאלבום ראשון" כאשר ב- The A.V. Club לא ריחמו ותיארו את האלבום כ"רדוד, סובל מהפקת יתר וכמעט פארודי".

זה אמנם לקח לדל ריי קצת זמן, אבל עם השנים הכתיבה שלה הלכה והתחדדה, ההפקות הפכו מהודקות יותר והמבקרים החלו לעוף עליה. השיא הגיע בשנה שעברה, עם אלבום המופת שלה, Norman Fucking Rockwell, שזכה לכל סופרלטיב אפשרי כאשר אפילו באתר פיצ'פורק היא זכתה להיקרא "אחת מהכותבות האמריקאיות הגדולות ביותר שפועלות בזמננו".

 

קייט בוש

המקרה של קייט בוש והמבקרים הוא מעט שונה מהנ"ל. זה לא שקטלו אותה (אם כי היו גם כאלה), זה פשוט שלא תמיד ידעו איך לאכול אותה. בעידן הפאנק של סוף שנות השבעים, בוש, ששילבה במוזיקה שלה אלמנטים מעולמות האמנות והתנועה, הייתה עוף מוזר. 

באנר מועדון תרבות

גם ב'גארדיאן' ציינו את הבלבול של המבקרים וכתבו כי "השילוב הארטיסטי המוזר שלה הפך אותה מטרה לחצי הביקורת". כך למשל כתב צ'אלרס שאר מורי עבור NME ב- 1979 אחרי שנכח בהופעה של בוש: "עברו הימים שהערצתי אמנים שניסו לבלבל ולהדהים אותי והלוואי שגם בוש הייתה עוברת את השלב הזה בו היא מנסה להתל בעצמה". 

מה שמורי לא הבין זה שבוש לא היתלה בעצמה ולא באף אחד, זו באמת היא וזו האמנות שלה. ההצלחה היא רק החותמת לאחת הקריירות המרתקות שידע עולם המוזיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s