5 להקות ואמנים שקיבלו ביקורות גרועות והצליחו בענק

לקבל ביקורת רעה ולהתבאס זה האובייס. לקבל ביקורת רעה, לקום על הרגליים ולדבוק באמת האמנותית שלך, זו גדולה אמיתית. הנה כמה דוגמאות לאמנים שעשו זאת וזה השתלם להם בענק. 

לד זפלין

מקור שמה של לד זפלין הוא אגדה אורבנית בפני עצמה כאשר הגרסה המקובלת היא שקית' מון וג'ון אנטוויסל מ- The Who חשבו שההרכב החדש של ג'ימי פייג' יתרסק כמו צפלין. אבל מסתבר שהם לא היחידים שחשבו כך.

בתחילת דרכה לד זפלין לא קיבלה הנחה מהמבקרים שקטלו אותה ללא הרף. מגזין ה'רולינג סטון' הנחשב עמד החזית וכינה אותם בין היתר "גרסה פחות מוצלחת של Cream", ואת השירים שלהם "מונוטוניים וחסרי השראה".

מיותר לציין שלד זפלין הפכה עם השנים לאחת הלהקות הגדולות בהיסטוריה של הרוק הכבד ובכלל, מה שמוכיח שאסור לאבד תקווה גם כשמקבלים ביקורות גרועות. בסוף האמת האמנותית מנצחת.

הביטלס

עד מותו ב- 1986, דיק רו לעולם לא שכח את הראשון בינואר 1962 אז הוא בחן את ארבעת המופלאים מליברפול והחליט לדחות אותם בטענה ש""להקות גיטרה הן כבר לא באופנה".

אבל רו לא היה היחיד שלא ראה את הפוטנציאל המסחרי הביטלס. בתחילת דרכם זכו לנון, מקרטני, הריסון וסטאר לשלל ביקורות נוראיות נוסח: "אפילו אמא שלהם לא תטען שהם יכולים לשיר יפה" ('הבוסטון גלוב' 1964) או שהמוזיקה שלהם היא "בדיחה גדולה" (שיקגו טריביוט) ועוד.

היו כמובן גם ביקורות חיוביות אבל גם הן לא הצליחו לחזות את מה שהביטלס יהפכו להיות- הלהקה הגדולה בהיסטוריה.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מיוז

שניה לפני שהפכו לאחת הלהקות הגדולות בעולם, קיבלו מיוז לא מעט ביקורות שליליות מהמבקרים שראו בהם לא יותר מגרסה פחות מוצלחת של רדיוהד. 

באתר פיצ'פורק היו בספק אם הלהקה תשרוד מעבר לאלבום אחד בעוד שב- NME הלכו רחוק יותר וטענו שהשירים של ההרכב נשמעים כמו "שירת פסאודו גרועה במיוחד". אבל אפשר לסלוח להם, 3 שנים מאוחר יותר הם כבר יכנו את Origin of Symmetry "מדהים".
15 שנה ל- Absolution של מיוז>>
תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים>>

לנה דל ריי

בתחילת דרכה קיבלה לנה דל ריי קיתונות של ביקורת על דמותה ה"לא אותנטית" כביכול. דל ריי, ששמה האמיתי הוא אליזבת' וולרידג' גרנט, נתפסה כחיקוי לננסי סינטרה ועוד זמרות אחרות מהז'אנר שמסתירות את זהותה האמיתית.

גם אלבום הבכורה שלה, Born to Die שיצא בינואר 2012, חילק את המבקרים לאלה  שסבבה עם דל ריי ולאלה שמתעבים אותה. ב'רולינג סטון' לדוגמ כתבו שדל ריי "עדיין לא הייתה מוכנה לאלבום ראשון" כאשר ב- The A.V. Club לא ריחמו ותיארו את האלבום כ"רדוד, סובל מהפקת יתר וכמעט פארודי".

זה אמנם לקח לדל ריי קצת זמן, אבל עם השנים הכתיבה שלה הלכה והתחדדה, ההפקות הפכו מהודקות יותר והמבקרים החלו לעוף עליה. השיא הגיע בשנה שעברה, עם אלבום המופת שלה, Norman Fucking Rockwell, שזכה לכל סופרלטיב אפשרי כאשר אפילו באתר פיצ'פורק היא זכתה להיקרא "אחת מהכותבות האמריקאיות הגדולות ביותר שפועלות בזמננו".

 

קייט בוש

המקרה של קייט בוש והמבקרים הוא מעט שונה מהנ"ל. זה לא שקטלו אותה (אם כי היו גם כאלה), זה פשוט שלא תמיד ידעו איך לאכול אותה. בעידן הפאנק של סוף שנות השבעים, בוש, ששילבה במוזיקה שלה אלמנטים מעולמות האמנות והתנועה, הייתה עוף מוזר. 

באנר מועדון תרבות

גם ב'גארדיאן' ציינו את הבלבול של המבקרים וכתבו כי "השילוב הארטיסטי המוזר שלה הפך אותה מטרה לחצי הביקורת". כך למשל כתב צ'אלרס שאר מורי עבור NME ב- 1979 אחרי שנכח בהופעה של בוש: "עברו הימים שהערצתי אמנים שניסו לבלבל ולהדהים אותי והלוואי שגם בוש הייתה עוברת את השלב הזה בו היא מנסה להתל בעצמה". 

מה שמורי לא הבין זה שבוש לא היתלה בעצמה ולא באף אחד, זו באמת היא וזו האמנות שלה. ההצלחה היא רק החותמת לאחת הקריירות המרתקות שידע עולם המוזיקה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #30: יעל מגניבה, צוק מעייף, בר העיף אותי לחלל ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל? 

יעל את מגזימה- או או 

אחת הסיבות שפתחתי את דו"ח המבקר היא לתת במה לאמנים צעירים שקשה להם למצוא את דרכם החוצה. באופן טבעי הרבה מהקטעים שאני מקבל הם חצי אפויים, לא מקצועיים ובוסריים. "או או", סינגל הבכורה של יעל את מגזימה (יעל ברונשטיין) הוא כזה. אבל יש אבל.

למרות שהוא בוסרי על גבול החובבני, כיף ענק לשמוע ראפרית בעברית ועוד כזאת שגם יודעת לשיר. הפלואו מגניב הקצב טוב הכיוון יפה ואין ספק בעיני שמדובר כאן ביהלום לא מלוטש מפוצץ פוטנציאל.

הכריזמה והמחוייבות של יעל ליצירה שלה כל כך גדולה עד שהיא מצליחה להאיר גם דרך מעטפת ההפקה הלא ברורה שמקיפה אותה.

למרות שיש משהו כיף ו"מרדני" בסאונד הצעיר הזה, הייתי שמח לשמוע את יעל עם מפיק רציני, באולפן רציני שיצליחו להוציא ממנה את המיטב. בכל מקרה, ממליץ לעקוב.

צוק בן עיון- שמש בעיניים

באמת שכבר שעתיים ככה לא שמעתי שיר ישראלי עם גיטרה אקוסטית. אבל אם להיות רציניים לרגע גם אם צוק היה מנגן את השיר הזה על נבל או כינור הוא עדיין היה מצליח להרדים אותי.

"שמש בעיניים", הסינגל החדש של צוק בן עיון, הוא התגלמות השעמום. אתם יודעים מה, מעבר לזה, הוא מייצג בעיני בדיוק את הצורה בה מוזיקה בשנת 2020 לא צריכה להישמע: חסרת אמירה, חסרת מעוף, חיוורת ומיושנת ברמת הגיחוך כמעט. לרגעים השיר הזה נשמע כמו פארודיה על עצמו.

אבל הכי גרוע זה הטקסט. כאילו אין קורונה, משברים, סיפוח ומחאות, המילים של השיר הזה אופטימיות עד כדי גיחוך. לרגעים זה שנשמע כאילו מי שכתב אותם היה על קוקטייל של ציפרלקס וסמי הזיות.

כמובן שאין רע בשירים שמחים ומעודדים אבל הקו בין אופטימיות לניתוק מהמציאות הוא דק מאוד ובמקרה הזה משפטים כמו: "שמש בעיניים, סירות מפרס במים והפחדים נעלמים בחול כשהשמיים סגול" גרמו לי להתכווץ במבוכה.

Tom Campione- The Touch

כל מי שמכיר אותי יודע שיש ל פטיש פסיכי על האייטיז. הסאונד של מכונות התופים המכאניות ושל נהרות הסינתיסייזרים עושה לי את זה בטירוף ככה שאין נרגש ממני לגלות ב- 2020 שהאייטיז חזרו.

טום קמפיונה הוא זמר, קלידן ויוצר שגדל ופעל בעיקר בחו"ל ועכשיו החליט לעשות למוזיקה שלו עלייה.

כמי שגדל באייטיז ובניינטיז, סינגל הבכורה שלו, The Touch, נשמע כאילו השנה עכשיו היא 1985 ואני אומר את זה בקטע הכי טוב שאפשר. הסאונד המהודק והנאמן למקור מוכיח שיש כאן מישהו שיודע מה זאת מוזיקה ולא פחות חשוב, יודע להפיק אותה מצוין.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

The Torch הוא קטע כיפי, נוסטלגי גילטי פלז'ר שאני רואה אותו עובד לחלוטין במועדונים הנכונים בתל אביב ובעולם.

הדבר היחיד שקצת מפריע לי הוא השירה (של שני הזמרים אגב) שלמרות שהיא נאמנה למקור עדיין מצליחה לעורר בי אי נוחות מסוימת. הסינגל הזה לחלוטין יפלג אנשים אבל מי שאוהב את הסאונד ואת מקורות ההשראה יעוף עליו.

סול- בין המוח והלב

אם אתם רוצים לשמוע איך לא עושים ראפ אז פשוט תקשיבו לסינגל הבכורה של נאור "סול" יעיש, זמר-יוצר וראפר בן 22 מהוד השרון.

מה לא עובד בקטע הזה? אמממ הכל! הטקסט ילדותי ומביך ("מסתובב כבר תקופה עם מועקה של הרגשה"???), הפלואו הכל חוץ מזורם, הפזמון הוא זיוף אחד ארוך ומתמשך  ומעל הכל מרחפת תחושה מאוד ילדותית, בוסרית (מדי) ונטולת כל עניין. למעשה השיר גרם לי להתכווצויות מבוכה לא נעימות.

זה אולי מתאים לתחרות כישרונות צעירים במתנ"ס הקהילתי של דגניה ב', כסינגל רשמי ומקצועי זה בטח לא עובד.

בר- אסטרונאוט

טוב, פאקינג וואו. זה בקלות השיר הכי טוב בדו"ח ומהטובים ששמעתי בזמן האחרון. בר אלפנדרי, הסולן של להקת "דור המבול" המצוינת (שגם להם הרמתי באחד הדו"חות הקודמים שלי פה) משחרר סינגל בכורה וכמה אני שמח לבשר לכם שהוא לא פחות ממעולה!

"אסטרונאוט" הצליח ממש להעביר לי תחושה שאני מרחף בחלל ללא כוח משיכה תוך שאני צולל אל תוך חור שחור מוזיקלי מלא קסם שאני רק רוצה לטבוע בתוכו עוד ועוד.

על פניו ההפקה היא סופר מינימליסטית אבל עם עוד ועוד האזנות מתגלות שכבות וטקסטורות חדשות של צלילים חבויים שלא שמעתי קודם וזה קסום ועוטף ומלא בחום.

הההפקה האלגנטית גם משרתת בצורה נפלאה את קולו הנפלא של בר שמבחינתי הוא כבר עכשיו אחד היפים והמרגשים בארץ.
כמה כיף סוף סוף לשמוע משהו מרענן, ולשם שינוי גם אקטואלי, במוזיקה הישראלית. שרק ימשיך ככה.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #29
לדו"ח המבקר #28
לדו"ח המבקר #27
לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לכל הדו"חות


באנר מועדון תרבות