תסמונת האלבום השני: 10 אלבומים שניים מדהימים

אומרים שאלבומים שניים נוטים לאכזב. אפילו יש לזה שם: "תסמונת האלבום השני". אז הנה 10 אלבומים שניים שדווקא מוכיחים את ההפך.

Muse- Origin of Symmetry

אלבום הבכורה של מיוז, Showbiz, היה אמיץ ונפלא בזכות עצמו, אבל רק ב- Origin of Symmetry הדנ"א של השלישייה מטיינמות' התגבש באמת לכדי יצירה אחת שלמה ומפעימה ביופיה.

הבס הדומיננטי, הטקסטים החדים, קולו האדיר של מת'יו בלאמי, הכל התחבר בסינרגיה אחת לכדי אלבום שיקפיץ את מיוז למעמד של אחת מלהקות הרוק הגדולות של דורנו. וגם, הוא מכיל את Citizen Erased שזה השיר הכי טוב של ההרכב, אז מה עוד צריך?

כשהמוזות בועטות: 15 שנה ל- Absolution של מיוז>>

Oasis- (What's the Story) Morning Glory

אלבום הבכורה של אואזיס, Definitely Maybe, היה קולם של מעמד הפועלים המדוכא שרק רוצה לברוח מחיי היום יום האפורים לכדורגל, לסיגריות ולחלומות על סקס, סמים ורוקנ'רול. אבל ב- Whats the Story הלהקה ממנצ'סטר כבר הפכה לקולו של דור שלם.

שום פס קול של שנות התשעים לא יהיה שלם בלי לפחות אחד מלהיטים הנצחיים שקיימים באלבום הזה. Some Might Say, Don't Look Back in Anger, Wonderwall, Champagne Supernova עם פול וולר על הגיטרה ומעל כולם בעיני Cast No Shadow המרגש שנכתב על ריצ'רד אשקרופט. תעשו Shuffle ותיפלו על שיר שאתם מכירים בוודאות. כמאמר הקלישאה של אואזיס עצמם המציאו, האלבום הזה יחיה לנצח.
20 שנה ל- Whats the Story Morning Glory של אואזיס>>

Bon Iver- Bon Iver

עם לב שבור ובעיצומו של משבר חיים רציני, נכנס ב- 2007 ג'סטין ורנון לבקתה של אביו בויסקונסין המושלגת ויצא ממנה עם יצירת המופת For Emma Forever Ago.

האלבום שהיווה את קרש הקפיצה עבור ורנון ולהקתו, בון איבר, הוקלט במינימום אמצעים ומבוסס רובו ככולו על הגיטרה האקוסטית של ורנון, מה שאי אפשר לומר על האלבום השני של ההרכב.

Bon Iver שיצא ב- 2011 הוא יצירת מופת שמצליחה להעלות את הסאונד הבסיסי והנטורלי של ההרכב בכמה רמות בעזרת עיבודים מפעימים, כלי נשיפה קסומים וטונות של רגש.

באלבום לוקח אותנו ורנון למסע במשעולי נפשו המיוסרת דרך מקומות אמיתיים ובדויים המייצגים רגשות אנושיים, מה שהופך את האלבום הזה לאחד המרגשים ביותר אי פעם. לא סתם בחרתי בו במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור שלי. לפעמים שלמות היא לא מילה גסה.
קלאסיקה מודרנית: 5 שנים לאלבום Bon Iver>>

Nirvana- Nevermind

האלבום השני של נירוונה הפך להיות כל כך ענק עד שיש אנשים שעוד בטוחים שזה אלבום הבכורה של הלהקה.

אבל האמת היא שאלבום הבכורה של נירוונה, Bleach, יצא כבר כבר ב- 1989 תחת הלייבל Sub Pop. רק כאשר חתמה השלישייה מסיאטל בענקית Geffen והוצמד לה המפיק בוץ' ויג (גארבג'), הפכה הלהקה לסנסציה עם Nevermind.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

רבים ראו בצעד הזה "התמסחרות" מצידה של נושאת דגל הגראנג' ותרבות האלטרנטיב, אבל מה לעשות שמוזיקה טובה היא פשוט מוזיקה טובה וב- Nevermind יש שפע ממנה.

כמעט 30 שנה עברו מאז יצא האלבום השני של נירוונה והוא עדיין מלא זעם ויופי בדיוק כמו ביום שהוא יצא. קלאסיקות לא מתות, הן רק נשמעות טוב יותר.
עדיין מריח כמו רוח נעוים: 25 שנה ל- Nevermind של נירוונה>>

Bob Dylan- The Freewheelin’ Bob Dylan

שניה לפני שהוא מאמץ את הגיטרה החשמלית ומצטרף למהפכת הרוק, שיחרר במרץ 1963 בוב דילן את אלבומו השני והמונומנטלי The Freewheelin’ Bob Dylan.

האלבום יהפוך את דילן מ"עוד זמר פולק" לקולו של דור בזכות שירים נצחיים כמו: A Hard Rain's a-Gonna Fall Masters of War, Girl from the North Country, Blowin' in the Wind ועוד רבים אחרים. בעיני לפחות, מדובר באלבום הטוב ביותר של היהודי הצנום ששינה את העולם.

New Order – Power Corruption And Lies

המבקרים שחטו את האלבום הראשון של ניו אורדר לאחר שאיאן קרטיס התאבד ולקח את ג'וי דוויז'ן איתו לקבר. הם ראו בו ניסיון כושל לשחזר את הצליל של אותו הרכב מיתולוגי.

אבל אחרי שנתיים של כתיבה, הופעות והרבה מסיבות בניו יורק, המציאו את עצמם ניו אורדר מחדש כלהקהת "דאנס-רוק" פורצת דרך שהשפיעה ברבות השנים על דורות של מוזיקאים.

באופן אישי אני לא חושב ש- Power Corruption And Lies הוא אלבומם הטוב ביותר של ניו אורדר, אבל הוא בהחלט החשוב ביותר בהתפתחות של ההרכב ושל המוזיקה האלקטרונית בכלל.

Radiohead- The Bends

באווירה הכללית של 1993, Pablo Honey לא הרגיש חריג במיוחד. הוא השתלב היטב בזרם הבריטפופ ולהקות הרוק החדשות שזכו ל- 15דקות התהילה שלהן. אבל The Bends היה גייים צ'יינג'ר.

העיבודים הפכו מעניינים יותר, ההפקה עשירה יותר ואפילו ניצנים אלקטרוניים שיהפכו את רדיוהד למה שהיא היום אפשר כבר לשמוע באלבום הנפלא הזה.

באנר מועדון תרבות

The Bends גם מכיל כמה מהקלאסיקות הגדולות של ההרכב כמו Fake Plastic Trees, Just, Street Spirit, The Bends, High and Dry, My Iron Lung והשיר ששובר לי את הלב בכל פעם מחדש, Bullet Proof… I Wish I Was.
אני עדיין אוהב יותר את OK Computer אבל פאק איזה אלבום אדיר זה The Bends!

The Killers- Sam's Town

המקרה של Sam's Town הוא שונה משאר האלבומים כאן מכיוון שבצאתו הוא ספג ביקורת קשה על כך שאינו עומד בסטנדרטים של אחיו הגדול, Hot Fuss, שיצא שנתיים לפניו. אבל כמובן שמדובר בקשקוש מוחלט כי אין ספק שמדובר באלבום מעולה. קוראי מגזין ה"רולינג סטון" אפילו דירגו אותו בראש רשימת 20 האלבומים הלא מספיק מוערכים של העשור.

אלבומם השני של הקילרז מביא לכדי שלמות את הנוסחה הכוללת המון דיסטורשן לצד סינתיסייזרים שברנדון פלאוורס כל כך אוהב. הגיע הזמן לעשות קצת כבוד לאלבום הבאמת נפלא הזה.
תסמונה האלבום השני? עשור ל- Sam's Town של הקילרס>>

Pixies- Doolittle

הנה רק חלק קטן מהשירים שמופיעים באלבומם השני והאדיר של פיקסיז: Debaser, Hey, Here Comes Your Man, Monkey Gone to Heaven, Wave of Mutilation, אפילו La La Love You שאני פשוט משוגע עליו נמצא שם. תגידו? מה צריך יותר מזה?

בזמן אמת הפיקסיז לא מילאו איצטדיונים (בלשון המעטה) אבל בכל זאת הם אחד ההרכבים שהשפיעו הכי הרבה על המוזיקה האלטרנטיבית ובכלל (רק תשאלו את נירוונה).

דוליטל היה ונשאר אלבום מונומנטלי עם אנרגיות שיא, טירוף, כיף וזעם נעורים שמצליח להרעיד ולצמרר אותי בכל פעם מחדש. אלבום פשוט ענק.

Foo Fighters- The Colour and the Shape

בעוד שאלבום הבכורה של הפו פייטרס היה בעיקר מאמץ סולו של דייב גרוהל, The Colour and the Shape כבר נשמע יותר כמו להקה מגובשת (על אף שגרוהל נשאר כמובן במושב הנהג).

עם טקסטים אינטרוספקטיביים יותר שכתב גרוהול בעקבות גרושיו מהצלמת ג'ניפר יאנגבלד ועיבודים נגישים יותר, The Colour and the Shape העיף את הלהקה לגבהים חדשים של הצלחה וסלל את דרכה להיות אחת המשפיעות בעשרים השנים האחרונות.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

 

שנה לסיומה של משחקי הכס והיא עדיין הסדרה הכי טובה על המסך

אהבתם, לא אהבתם, התחברתם, לא התחברתם, אתם בקטע של דרקונים או פחות… לא משנה מה אתם מרגישים כלפי משחקי הכס, לא תוכלו להתכחש לעצמה שלה.

הסדרה הזאת הייתה תופעה טלוויזיונית חסרת תקדים. אייקון של תרבות מערבית. הסדרה האחרונה שהפכה למדורת השבט של הכפר הגלובלי טרום עידן הסטרימינג.

לא הייתה סדרה שבהלת הספוילרים ממנה הייתה חזקה יותר. לא הייתה סדרה שהצליחה בצורה מעוררת כבוד לעקוב אחרי כל כך הרבה קווי עלילה ודמויות שבורות, עקומות ומרתקות שנכנסו לנו לתוך הלב.

"דרקאריס", "הודור", "אם הדרקונים", "ואלר מרגוליס" ועוד, היו מונחים שגורים גם בפי מי שלא צפה בפרק אחד של הסדרה וכנראה ימשיכו ללוות אותנו עוד לא מעט זמן בעתיד.

מיליוני מעריצים אדוקים מסביב לעולם, מאות מאמרים, קורסים אקדמיים, ספרים, מחוות, בובות וזה רק קצה הקרחון של התופעה שכנראה תמשיך להעסיק אותנו גם בשנים הקרובות וזאת למרות ניסיונות כשולמים למלא את החלל שהותירה (היי "המכשף"). למרות שאנחנו נטלי משחקי הכס כבר שנה, היא עדיין נוכחת בחיינו יותר מכל סדרה אחרת.

 

על פניה משחקי הכס הייתה סדרת פנטזיה, ז'אנר נישתי יחסית בתרבות הפופולרית. אבל הדרקונים, הכשפים והמתים המהלכים היו רק קישוט לנושא האמיתי של הסדרה: הטבע האנושי.

לכל אורכה עסקה הסדרה בפחדים, בפנטזיות, בכבוד, ביצר ההישרדות, פוליטיקה, במורשת של מה שאנו משאירים אחרינו לילדים שלנו ובכל הדברים שמניעים אותנו כבני אדם. כל אלה ועוד הן הסיבות האמיתיות להצלחה של משחקי הכס ואלה גם  הסיבות שבגללה היא תמשיך להיזכר לעוד שנים רבות.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

משחקי הכס אט אט גם הצליחה לפרק את כל הקלישאות הטלוויזיוניות שגדלנו עליהם. היא הפכה אויב לגיבור ואז לאויב שוב. היא רצחה את גיבוריה כמו זבובים ונתנה לנו להבין שאף אחד לא חסין ושמה שאנחנו חושבים שיקרה… ובכן יקרה להפך. אבל מעל הכל היא התעסקה בתפיסות "הטוב" ו"הרע" כפי שאף תוכנית לא עשתה לפניה.

לאורך ההיסטוריה שלה, דאגה HBO בעזרת סדרות מופת כמו אוז, הסופרנוס, הנותרים, ווסטוורלד ואחרות לטשטש את הגבולות המוכרים לנו של "הטוב" ו"הרע". אבל משחקי הכס לקחה את זה לקצה ומחקה את הגבולות לגמרי.

"למה זה אצילי יותר להרוג אלפי אנשים במלחמה מאשר תריסר בארוחת ערב?" שואל טווין לאניסטר רגע אחרי החתונה האדומה- מהרגעים הטראומטיים ששינו את פני הטלוויזיה לעד.

אל תסמכו על אף אחד: בין דאנרייז טארגריין לטומי קרקטי>>

בין לבין "הפראיים" שמאחורי החומה מתגלים כאנשי חופש, "מנתצת השלשלאות" מתגלה כפסיכופטית רוצחת המונים, המלכה האכזרית מתגלה כמי שרק רוצה להגן על ילדיה ועוד ועוד ועוד. כבר אין טוב או רע, יש רק אינטרסים והטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר.

משחקי הכס חשפה את האדם כיצור אכזר, מבולבל, אנוכי, שבור וככזה שבכל פעם שתסמכו עליו סביר להניח שתתאכזבו. ואם כל כך הרבה אנשים התחברו לזה… אז כנראה שרובנו פגומים לפחות כמו הדמויות שאהבנו.

אז ואלאר מרגוליס משחקי הכס כי לכל דבר טוב חייב להיות סוף גם אם הוא פחות טוב (והוא לא היה כזה רע!).  עכשיו המשמרת שלי הסתיימה לנצח.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #29: ספיר וולך נפלאה, חן כהן מביכה, אורי עופר מודע לעצמו ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל? 

אורי עופר- אם את מוכנה

מודעות עצמית זה תמיד חשוב ואם אורי עופר בעצמו מכנה את הסינגל החדש שלו, "אם את מוכנה",  כ"שיר ראשון מתוך פרויקט שירים רומנטיים עד הקאה" אז מי אני שאתווכח?

אורי רוצה להפיץ מעט רומנטיקה בימי הקורונה הקודרים ובעזרת קולו הייחודי והעיבוד המינימליסטי זה אפילו מצליח לו לא רע.

אני לא יכול לומר שהתחברתי יותר מדי לשיר הזה, בכל זאת שירים שמבוססים על גיטרה אקוסטית בהגזמה זו מחלה ידועה שהמוזיקה הישראלת נגועה בה כבר שנים. אבל אני מודה שלפעמים דווקא הפשטות מצליחה לעבוד ובמקרה הזה מי שרוצה קצת אהבה בימים טרופים אלה בהחלט יכול למצוא כאן נחמה.

ספיר וולך- חוזרת על עצמי

כמו רוב היצירות מהתקופה האחרונה, גם "חוזרת על עצמי" נכתב והוקלט בתקופת סגר הקורונה. את השיר החלה להקליט ספיר לבדה ואז שלחה את הסקיצה לשלל נגנים שהחזירו לה כל מני קטעים ותפקידים שהקליטו.

את הנבחרים עיבדה ספיר לכדי "חוזר על עצמי"- שיר הבכורה מתוך פרוייקט האי.פי החדש שלה – "זכיתי באור מן ההסגר".

אני מודה שלקח קצת זמן להכנס לשיר אבל ברגע שנתתי לו את הצ'אנס ואת הספייס לגדול, הוא גרם לי באיטיות להתפלש בתוכו. אט אט גם קולה המונוטני עד כישוף של ספיר לכד אותי ומשם לא הייתה דרך חזרה. אהבתי ואני לגמרי ממליץ גם לכם לתת אוזן לספיר.

יערה שאוליאן וטל פלורה- עיר של קיץ

כל הכיף בקאברים זה לשמוע אינטרפטציה שונה מהמקור. טוויסט חדש לאתו שיר מוכר ואהוב וזה בדיוק מה שקורה בביצוע הזה של יערה שאוליאן וטל פלורה ל"עיר של קיץ" של ברי סחרוף.

את הגיטרות מחליפים שטחי סינתיסייזר נוגעים וקולו העמוק של סחרוף מתחלף בזה המלטף של יערה כשהכל מוגש על מצע ביטים אלקטרוניים עדינים. אני מאוד אוהב את כיוון הדרים פופ/"אינדיטרוניקה" של יערה בהפקתה של טל פלורה. 

למרות שהשיר לא מגיע לפסגות של המקור ועדיין יש משהו שלא עובד לי במיקס (קולה על יערה נבלע מדי), הכיוון המוזיקלי כאן בהחלט חיובי. אהבתי.

חן כהן- לא יבוא לי

מכירים את המפעלים האלה שיש להם סרטים נעים ועליהם מוצרים בפס ייצור שכאילו לא מפסיק לעולם וכולם נראים בדיוק אותו הדבר? אז חן כהן.

"לא יבוא לי" (שם קצת מוזר לשיר נכון?) הוא סינגל הבכורה של הזמרת התל אביבית, חן כהן, שכבר יצא לה לשיר מעט בשוליים של הביצה ואפילו להשתתף בהפקות כמו "כנר על הגג" ו"סיפור הפרברים". 

עכשיו היא מוציאה סינגל ראשון והוא, אולי באופן לא מפתיע, נשמע כמו כל דבר אחר שתוכלו למצו א ברדיו או בספוטיפיי הקרוב לביתכם. פשוט שיר סתמי וזו עוד מחמאה.

עם הפקה פומפוזית (של גיא ויהל) שלא מחדשת כלום, ביצוע ווקאלי אגרסיבי מדי וטקסט שמתהדר בשורה "כשתבוא לי לא יבוא לי", וואלה הדבר האחרון שבא לי זה לשמוע את השיר הזה. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

The Samoors- The Illusive Art of Spotting the Good in Life

נתחיל מהחדשות הטובות. כיף לדעת שבישראל 2020 פועלת להקה שעושה פוסט פאנק- אותו ז'אנר אפלולי ועגמומי מסוף הסבנטיז ותחילת האייטיז. 

ובכל זאת, הסינגל החדש של טריו האינדי מתל אביב פשוט לא מספיק. למרות שאני מעריך את האומץ ואת החתירה לאותו סאונד "מלוכלך" מהעבר, The Illusive Art of Spotting the Good in Life, ברמה הבסיסית שלו לא נשמע טוב. הקולות קבורים בתוך המיקס, ההדהוד מוגזם והכל נשמע די חובבני. 

אני גם אחזור שוב שוב על מה שאני חופר פה כבר שנים. ישראלים יקרים, עד כמה שאתם חושבים שאתם יודעים לשיר באנגלית, אתם לא. אם הדיקציה והמבטא שלכם לא פחות ממושלמים פשוט אל תשאירו באנגלית אז מספיק עם זה כבר.

נ.ב: שמעתי שיר אחר של The Soomers בשם (P.i.a.F (Patience is a Friend והוא לפחות בשתי רמות יותר טוב מהסינגל הנוכחי. אז פוטנציאל יש, אבל כל הדבר הזה חייב ליטוש רציני. 

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #28
לדו"ח המבקר #27
לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #
23
לכל הדו"חות

באנר מועדון תרבות

גאונות או יומרנות? מחשבות על ווסטוורלד

גם אחרי שלוש עונות מלאות אני לא מצליח להחליט האם ווסטוורלד היא יצירת אמנות חד פעמית או נפיחה ממוחזרת. מה שבטוח עונה 3 השאירה אותי עם טעם מר מאוד בפה.

רובוטים שקמים על יוצריהם ומנסים להכחיד את המין האנושי הוא מן הרעיונות החרושים שנראו כל המסך. מ"המטריקס" ועד "שליחות קטלנית", עושה רושם שאינטיליגנציה מלאכותית זה דבר מאוד מלחיץ להתעסק איתו.

בהמון מובנים ווסטוורלד היא עוד מאותו הדבר. רובוטים שנוצרים למטרות שעשועים (חולניים במיוחד יש לציין) מפתחים תודעה, מבינים עד כמה החיים שלהם בזבל (ליטרלי) ומתקוממים.

אבל למרות זאת העונה הראשונה של ווסטוורלד כן הצליחה לקחת את הרעיון החרוש ולהאיר אותו באור חדש.

לכל אורך העונה (המתישה שלא יהיה ספק) הלכנו צעד אחר צעד עם הרובוטים, בעיקר דולורס ומייב (אם כי דווקא מסע "ההתפכחות" של אקצ'טה בעונה 2 היה מרגש במיוחד), וראינו לנגד עינינו כיצד הם עושים את המעבר מבובות לפינוקיו עם נשמה.

זה עדיין לא היה מופתי בעיני כמו שאנשים טוענים. יפיפה לצפייה? לגמרי. משוחק נפלא? חד משמעית. אבל כמו "אבודים" יש סף לכמות השאלות הפילוסופיות שבן אדם מסוגל להכיל בעונה טלוויזיונית אחת.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ואז הגיעה העונה השנייה שבניגוד לרבים אחרים לא הייתה כזאת גרועה לטעמי. הרעיון המוביל בה של העתקת "הרוח" האנושית אל תוך מכונה שתחיה לנצח היה מרתק וגם מתבקש נוכח העולם שווסטוורלד בראה עבורנו. גם רעיון "הסאבליים", מקום בו העותקים הדיגיטליים של המארחים יוכלו לחיות בשלווה היה מעולה, אבל הביצוע אוי הביצוע.

אם המשחק בין שתי תקופת זמן בעונה הראשונה עוד הוסיף רובד של אניגמטיות מתבקשת לעלילה בגלל וויליאם (האיש בשחור), אז לפצל את העונה השנייה לשני פרקי זמן במרחק של שבועיים הייתה החלטה מטופשת שכל תכליתה הייתה לבלבל את הצופים לשם הבלבול. גם ככה ווסטוורלד היא לא בדיוק טיול בפארק (הבנתם את הגג?) אלא יותר כמו לצפות במאמר אקדמי, אז למה לעזאזל לסבך אותה עוד יותר משצריך?

אבל אם בעונה השניה הרעיון היה טוב והביצוע פחות, אז בעונה השלישית הכל מתרסק אל תוך חור שחור תסריטאי מהדהד.

הרעיון הפעם היה לשם את בני האדם בנעליהם של המארחים ולסייע להם לשבור את הלולאה שכביכול נכפתה עליהם ללא ידיעתם על ידי מחשב על בשם "רחבעם" (או איך ששחקני הסדרה מבטאים את שמו: רחבואם).

העונה שוב ניסתה להציף כמה שאלות פילוסופיות על בחירה חופשית וכאלה אבל הפעם בצורה מגושמת עם יותר חורים בעלילה מאשר בגבינה צהובה.

שיא הביזאריות היה כאשר מיליוני בני אדם יצאו להשחית את רחובות הערים הגדולות בגלל שפרטים אישיים ו"נתיבים" מתוכננים שלהם נחשפו בפניהם על ידי נוטיפיקציה בסמארטפון מחברה שספק אם בכלל שמעו על קיומה.

כאילו הלו??? אנחנו חיים בעידן הפייסבוק, גוגל ואינסטגרם – אנחנו מנדבים את המידע שלנו שיהיה בחוץ ולא ראיתי אף אחד שובר חלון ראווה של קסטרו.

WES2

ובכלל, כל הרעיון התמים ביופיו של לראות מכונה מתעוררת לחיים ומבקשת שלווה, נמחץ באגרסיביות כאשר הרובוטים הופכים לארנולד שוורצנגר ב"שליחות קטלנית" ושוחטים מכל הבא ליד. כל העדינות, היופי, והקסם, נעלמים כלא היו תחת ערימות של פיצוצים ויריות שספק אם היו בכלל רלוונטיים.

למרות השאלות הפילוסופיות הבאמת מעניינות שמעלה עונה 3 על סדר היום, היא נופלת בקורים שטוותה לעצמה.

למשל, מה הקשר בין דלורוס למוסשאי שמכל הרובוטים היא בחרה להחזיר דווקא את האחד שהיא מעולם לא הכירה? מה ברנרד עשה במשך עונה שלמה? למה הרובוטים, שהם הטכנולוגיה המתקדמת ביותר שידעה האנושות, לא יכולים פשוט לפרוץ לרחבעם ב- Bluetooth או משהו? ראבק יש לי בן דוד בן 12 שיכול לפרוץ כל אתר או תוכנה בעולם מחדר ביתו בחדרה.

כל אלה מתווספים לעוד אנומליות בעיתיות כמו למה לעזאזל הרובוטים שותים? איך הם בוכים? למה פעם כשיורים בהם כדור אחד הם מתים ואחר כך כשמרוקנים עליהם מחסנית זה לא מזיז להם? יש דברים שאם לא הבננו עד עונה 3 כנראה כבר לא נבין לעולם.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

להגנתם של יוצריה של ווסטוורלד: ג'ונתן נולאן וליסה ג'וי, הם לא מוותרים לצופים שלהם ודורשים מהם צפייה אקטיבית, אך נאה דורש נאה מקיים. אי אפשר להמשיך סדרה כל כך מורכבת על כרעי תרנגולת ובעיות תסריטיות כל כך גדולות.

בינתיים חודשה ווסטוורלד לעונה רביעית ולפי המסתמן בסצנה שלאחר הקרדיטים, שרלוט (או דלורס?) הולכת להיות הנבל התורן כשמאחוריה צבא של רובוטים.

אני לא יודע מי ינצח בקרב הגורלי בין בני האדם לרובוטים ולצערי הרב אני כבר לא משוכנע שאכפת לי, אז אאלץ להתלות באילנות גבוהים ופשוט אאחל בהצלחה לשני הצדדים.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

WESבאנר מועדון תרבות

"רבים רואים באייטיז עשור שיש לדלג עליו"- ראיון עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר "רעשים בלתי ידועים".

כשרק השתחררתי מצה"ל, לא ראיתי את עצמי טס לטיול הגדול בדרום אמריקה או במזרח. לא התכוונתי גם להתחיל לעבוד או לחפש לעצמי קריירה. ידעתי מה אני רוצה ללמוד ולעשות – מוזיקה.

וכך פחות מחודשיים אחרי שהשתחררתי נרשמתי ללימודים בבית הספר למוזיקה, 'רימון'. הייתי בטוח שהשאיפה שלי היא לעמוד על במות, להקים להקה ולכבוש את העולם. אבל כמו שמהרתי להגשים את החלום הגדול שלי, באותה מהירות גם התברר לי שכל העניין הזה של להיות בפרונט זה פחות אני. למעשה זה אפילו פחות עניין אותי.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

מהר מאוד מצאתי את עצמי מבולבל עד שנקלעתי לקורס של ארי קטורזה על ההיסטוריה של השיר הישראלי כחלק מהלימודים ב'רימון'. 

פתאום דיונים מעמיקים על מיקומה של המוזיקה בתרבות ריתקו אותי יותר מלנגן אותה. זה התחבר לי מעולה עם התחביב שלי לחפור על כל מה שקשור להיסטוריה של המוזיקה וגרם לי להבין שהתשוקה האמיתית שלי לא נמצאת על הבמה אלא מאחורי הקלעים, ממש מאחורה, בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית, בהקשרים החברתיים, התרבותיים והסוציולוגיים שלה. 

ההבנה הזאת עזרה לי לממש את עצמי ובהמשך כתבתי ב- MAKO מוזיקה, כתבתי את הסמינרים והתזה שלי בנושא מוזיקה פופולרית, אני מרצה על מוזיקה פופולרית באקדמיה וכמובן יש לי את הבלוג הזה. אבל כל זה לא היה קורה בלי ארי קטורזה.

אז מעבר לעובדה שהפוסט הזה הוא סגירת מעגל אישיתי עבורי, הוא גם בא לספר לכם על ספר חדש ונפלא בעריכתו של קטורזה בשם "רעשים בלתי ידועים" הסוקר את תרבות הפאנק, הפוסט-פאנק והניו-וייב על התפר שבין שנות השבעים לשמונים.

הנה ראיון שערכתי עם ד"ר ארי קטורזה לרגל צאת הספר.

רעשים בלתי ידועים

ארי, כתבת רבות על ההיסטוריה של הרוקנ'רול. איך הגיע הרעיון לערוך ספר שנוגע בנקודה ספציפית בהיסטוריה של המוזיקה שנותרה מעט בערפל?

ב-2014 יצא הספר "פינק פלויד – להפיל את החומה" בעריכתי בהוצאת רסלינג, אז נוצר הקשר ביני לבין ההוצאה וחשבנו כיצד לבנות את ספריית המוזיקה שלהם. הייתה אז תחושה שלפחות האייטיז טרם זכו להתייחסות ראויה.

האמת היא שהרעיון הגיע מד"ר יצחק בנימיני, אחד משני העורכים הראשיים ברסלינג ובעידודו של העורך הראשי השני, עידן צבעוני. בנימיני היה בעצמו נער פאנק או ניו ווייב, כפי שהוא מספר במאמר שכתב לספר, "אוטוביוגרפיות מוזיקליות". המוזיקה עזרה לו בשלבים שונים של ההתבגרות שלו ולכן הוא חשב שזה יהיה מעניין. אני והוא באמת מאותו דור, אבל אני הייתי נער חובב רוק שסולד מלהקות סינת' פופ,  שהיו אז, בעיני, האויב.

בכל אופן, חשבתי שיהיה מעניין לעסוק במוזיקה של התקופה הזו משלל סיבות: העניין הטכנולוגי ומה שנתפס כדימוי של כניעת האדם למכונה. התפר הזה שבין רגישויות מודרניות ופוסט-מודרניות, הווידאו קליפים, הסרטים, המיתולוגיה של הפאנק והניו ווייב בישראל ועוד.

בניגוד לספר על הסיקסטיז, למשל, רוב הכותבים חוו את התקופה בעצמם. דווקא בארץ הייתה המון עיתונות על התקופה, כי היא הסתנכרנה עם תחילתו של עידן המקומונים, אבל בקושי נכתב על זה באקדמיה. היה חשוב להאיר היבטים שונים של התקופה.

הספר כאמור מטיל זרקור על ז'אנרים, בעיקר הפוסט פאנק והניו וייב, שעושה רושם שלא זכו לכבוד המגיע להם. מדוע אתה חושב שזה המצב?

ראשית, ההיסטוריוגרפיה של הרוק שמה דגש על הסיקסטיז והסבנטיז, כך שרוב המחקר התרכז בכל מה שהתחולל בעשורים הללו. הקנון של הרוק נבנה מתוך נקודת המבט הזו של הקבלות בין אמנות מודרנית לאמני רוק. במובן זה, גם לפאנק ניתן כבוד רב בהיסטוריה של הרוק, כתגובת נגד לסיאוב שלו בשנות ה-70.

השוני במחקר ובספר זה היה בשילוב של הפאנק עם הפוסט פאנק והניו וייב כחטיבה אחת. בשני העשורים האחרונים, התפרסמו יותר ספרים על התקופה, ומעל כולם ספריו של העיתונאי והסופר הבריטי סיימון ריינולדס, שניסה למקד את תשומת הלב בשנים הללו.

התפיסה שלו לא הייתה רק שהיא לא נותחה כראוי, אלא שהשנים 1976-1984 הן מהתקופות הכי חשובות בתולדות הרוק. לפי התפיסה שלו, העשייה כה רבה ומהפכנית עד שהוא מוצא שם לא פחות מהפכנות מבשנות ה-60.

בספר שלי "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20" ניסיתי לכלול את מה שחשוב בפוסט פאנק, אבל אי אפשר היה להרחיב שם יותר מדי, גם ככה זה הגיע לממדים גדולים (450 עמודים). הספר הזה מאפשר להתייחס לתקופה שרבים רואים כלא ראויה מספיק. בל נשכח שסטודנטים רבים למוזיקה רואים בשנות ה-80 כעשור שצריך לדלג עליו.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אז מה היה כל כך ייחודי בתקופה ובאמנים הללו?

אני חושב שהשילוב של הפאנק כתגובה חברתית לכלכלה ולשלל המשברונים הפוליטיים בבריטניה וארה"ב של שנות ה-70, יחד עם ההשפעות של תנועות אנרכיסטיות ישנות יותר כגון "הסיטאציוניסט הבינלאומי", יצרו את אחד הרגעים הכי מעניינים בתולדות הרוק.

אבל היו מחאות חברתיות מוזיקליות גם לפני כן.

היו מחאות מסוגים שונים לפני כן, בטח באמריקה של הסיקסטיז, אבל הפאנק תקף לא רק את המלכה, אלא את הממסד של הרוק עצמו. למעשה הוא היה ז'אנר של גיטרות וזעקה כדי לתקוף מוזיקה של גיטרות וזעקות שנראו מנומסות מדי בתירוץ שהאמנים הוותיקים מכרו את עצמם לתעשיית הבידור.

הטענה שלו הייתה שלא נותר כלום מאותה תרבות לכאורה חשובה ששמה רוק. הוא יצר סוג של דה מיסטיפיקציה של תרבות הרוק, זה הפך את זה למאוד מעניין, אם לא מוזיקלית (ואני חושב שהמוזיקה הייתה נהדרת), אז באטיטיוד.

הפוסט פאנק והניו-ווייב הקצינו את האנטי רוקיות שלהם דרך השימוש בסינתיסייזרים וסמפלרים – הם לא היו מעוניינים להמשיך את צ'ק ברי או את הבלוז. הם רצו משהו חדש לחלוטין. אנחנו צריכים לחשוב על הפאנק כעל פצצת מימן שנחתה על המוזיקה, לאחריה היו אמנים שחיפשו להמציא את הגלגל מחדש.

ניל טננט, סולן הפט שופ בויז, אמר פעם ש"הפאנק היה הז'אנר הראשון במוזיקה הפופולרית שהגיע עם אידיאולוגיה. הניאו רומנטיים צמחו מתוך האתוס הזה והמשיכו אותו". גם בספר שלך אתה מציין את ההשפעה הרבה שהיו לפאנקיסטים על אמני הניו וייב האלקטרוניים. כיצד זה בא לידי ביטוי?

הסינת' פופ בפרט, והניו-ווייב בכלל, המשיכו את הקו האנטי רוקי, לכאורה של הפאנק. אולם בעוד הפאנק עשה זאת עם בס-גיטרה-תופים, הסינת' או אלקטרו פופ עשו זאת עם מכונות. התחושה שהם ניסו להעביר היא שכל מה שהאדם עושה, המכונה יכולה לעשות טוב יותר. למה צריך מתופף באולפן, יש לנו מכונות תופים שיעשו זאת יותר מדויק ויותר זול.

את הבסיסט והגיטריסט יחליפו הסינטים והסמפלרים. העולם של הסיקסטיז והסבנטיז נראה להם כעולם ישן ונעלם ובקושי הייתה להם נוסטלגיה אליו.  היום יש יותר נוסטלגיה לסיקסטיז מאשר בשנת 1981, למשל.

איזה שרידים מהתקופה הזאת אפשר למצוא במוזיקה של ימינו?

זה נמצא בכל מקום, בין אם מדובר בגישת הפאנק של הארקטיק מאנקיז או השילוב בין פסיכדליה ופאנק של קייג' דה אלפנט, וזה בטח נמצא בכל האלקטרוניקה שמונצחת בשירי פופ של ימינו. אפילו השילוב של פאנק ורגאיי שנולד באותה תקופה הפך לחלק בלתי מובטל מהמוזיקה הפופולרית של ימינו.

מה שמאוד חסר לי במוזיקה של ימינו זה דווקא הקול  המחאתי שמאחד אנשים תחת צליל אחד. אפילו בהיפ הופ של  שלוש השנים האחרונות בקושי היה מקום לשיח פוליטי-חברתי. ויש כל כך הרבה דברים שאפשר לצאת נגדם, עם כל הנאו-פאשיזם בתחפושת של סמכותיות שלטונית שמתפשטת בעולם כמו מגפה, ולא זו לא הקורונה.

אנחנו בעידן בו הדמוקרטיות נמצאות תחת מתקפה, הגלובליזציה נמצאת תחת מתקפה, ההנהגה של העולם בכאוס, וכמעט אין אמן שמשמיע קול על משהו מזה ובאופן מעניין ומרגש.

בתחושה שלי הרבה אנשים נוטים לזלזל בסאונד של שנות ה- 80. אתה שותף לתחושה הזאת? למה לדעתך זה עדיין קיים?

אין ספק שהסטריאוטיפ של הסאונד של שנות ה-80 ידוע לשמצה. בגלל כל מיני דברים, מעל כולם זה השימוש האובססיבי במכונות ובצורה עילגת-משהו והעובדה שלכאורה אנשים הפסיקו לנגן; אבל גם סאונד התופים של פיל קולינס (הגייטד ריברב) הפך למושמץ.

היה משהו באייטיז שהיה ציני ותמים כאחד: ב- 1978 אולפנים קיבלו את קונסולת ה-SSL שהייתה – ועדיין נותרה – המכשיר המתקדם בעולם לבישול סאונד (מיקס). אז מפיקים וטכנאים רצו להשיג את הכי גדול, הכי מדויק, הכי מהודהד, הכי נקי – וכל זה יצר מפלצת.

עם זאת, צריך להגדיר מה הסאונד של האייטיז? ההפקות של טרבור הורן, אפילו עם סינקלויירים נשמעות פנטסטיות עד מעניינות. הקיור והסמיתס נשמעים נצחיים. חלק גדול מהנאו רומנטיקנים נשמעים מעולה, גם כיום. "Dare" של דה היומן ליג נשמע מטריף במינמליזם שלו. ואגב, טכנאים ממשיכים להשתמש בטכניקת הגייטד ריברב, רק באופן מתון יותר. אז כן, יש דברים מזעזעים בסאונד של האייטיז, אבל גם המון דברים מעולים.

איזה להקות ואמנים אתה הכי אוהב מכל אלה שציינת בספר?

הייתי משוגע על הסקס פיסטולס מהרגע שהאזנתי להם לראשונה, ואני עדיין מאוד מחזיק מהסינגלים שלהם. למדתי לאהוב את אלבום הבכורה של הקלאש שהיה נראה לי חיוור בהשוואה לפיסטולס. ג'וי דיוויז'ן נותרו להקה מעולה, למרות שאין במוזיקה שלהם את העושר שאני אוהב למצוא בביטלס, למשל.

תמיד הייתה לי חיבה לנאו רומנטיקנים, כן גם לדוראן דוראן שכל הבנות בכיתה אהבו לאהוב.  זה היה הסאונד שלי ושל החברים שלנו בשנות ההתבגרות, גם אם הייתי יותר מחובר לדיוויד בואי, למשל, ולא של "לטס דאנס", אלא של זיגי.

יש כל מיני להקות פוסט פאנק פוליטיות כמו גאנג אוף פור, שהתחלתי מאוד להחזיק מהם. אני מאוד – אבל מאוד – אוהב את מה שטרבור הורן, בין אם זה YES, ובין אם זה הפט שופ בויז, ובין אם זה ABC. שלא לדבר על "ווידאו קילד דה רדיו סטאר" שלו בבאגלז.
הייתי אומר שבתור נער שגדל באייטיז, למדתי יותר לאהוב אותם דרך הספר.

ד"ר ארי קטורזה, הוא מוזיקאי, היסטוריון וחוקר תרבות; מלמד ברימון (בית הספר למוזיקה), הקריה אקדמית אונו והמרכז הבינתחומי הרצלייה. בין ספריו: "המחר לעולם אינו יודע – רוק במאה ה-20"  (רימון 2012), "פינק פלויד – להפיל את החומה" (עורך, רסלינג 2014), "מדרגות לגן עדן – יהודים, שחורים ומהפכת המוזיקה האמריקנית" (רסלינג 2017), Come Together: Rock 'N' Roll, Liberalism, Mass Bohemianism and the Sixties (2020).

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

ארי קטורזה- רעשים בלתי ידועים

באנר מועדון תרבות