להתבגר בכבוד: הסטרוקס- The New Abnormal ביקורת אלבום

עשרים שנה אחרי, חמשת הנערים החרמנים, החצופים והבועטים מימי ?Is This It כבר נשואים עם ילדים, אבל הם עדיין עושים מוזיקה מעולה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

לפני כמה שבועות התראיין מאט הלדרס, מתופף הארקטיק מאנקיז ל- Viral TED Talks והטיל מיני פצצה כשהצהיר ש"לנגן שירים ישנים של הלהקה מרגיש לו כמו קריוקי".

הלדרס המשיך והוסיף שזה מרגיש לו "לא כנה" לנגן את השירים האלה כיום וראוי ש"ישאירו אותם כפי שהם".

האמירה המאוד מעניינת הזאת של הלדרס מעלה לדיון את המתח הבלתי נגמר בין תחילת קריירה של להקה והצליל הראשוני שלה לבין הצורך הבלתי נמנע שלה להשתנות ולהתפתח. את האופן בו אנחנו רוצים שהלהקות שלנו ישמעו אל מול האמת האומנותית שלהם שממשיכה להשתנות ולהתפתח.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כשהסטרוקס שחררו ב- 2001 את אלבום הבכורה שלהם, Is This It, הם הרעידו את אמות הסיפים של עולם המוזיקה עם יצירת רוקנ'רול חד פעמית שתעמיד את כל מה שהלהקה תוציא אחריה בצילה של אותה יצירה מונומנטלית.

בהרבה מובנים, Is This it הוא הברכה של הסטרוקס אבל גם הקללה שלהם משום שכל אלבום שהם הוציאו מאז הושווה בעל כורחו אוטומטית לאותה יצירה תוך הטחת ביקורת מעצבנת בסגנון של: "למה הוא לא Is this it?".

הבעיה היא שאת אותו אלבום אדיר שיצא כבר לפני 20 שנה (פאק איך הזמן עובר) אי אפשר לכתוב שוב. את אותו צליל נערי, חרמני, חצוף ובועט שיצרו חמישה נערים בתחילת שנות העשרים לחייהם בלתי ניתן לשחזור כשאותם נערים הם כבר נשואים/גרושים/אבות ובעיקר כשהם מבוססים.

בנוסף לכך לכל יוצר אמיתי יש את הדחף לגוון, לנסות, להתנסות ולא להישאר סטטי ולכן כל השוואה של אלבומי הסטרוקס ל- Is this it, לא רק שאינה פיירית, היא אינה נכונה בבסיסה.

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

"לאן נעלמו הלהקות משנות השמונים?"

כאמור הרבה מים זרמו בנהר מאז אלבומם הראשון והמופתי של הסטרוקס. חברי הלהקה הספיקו להסתכסך, להשלים, לשחרר אלבומי סולו, להשתתף באינספור פרויקטים צדדיים, להתקמבק ועכשיו, הם חוזרים עם האלבום השישי שלהם והראשון אחרי לא פחות משבע שנים תמימות: The New Abnormal.

לצורך ה"קאמבק" (איזה מילה נוראית) הצטיידו החמישה בלא אחר מאשר מפיק העל, ריק רובין,(קזבלנקס אפילו נצפה באולפן שלו בסרט הדוקומנטרי "שנגרלי-לה" מהשנה שעברה).

כמו שעשה עבור רבים וטובים אחרים, רובין הצליח בגדול להפיק מחמשת החברים את המיטב האלבום החדש נשמע מעניין, לא מתנצל ומגובש מאי פעם.

רובין הצליח לשלב בצורה מיטבית את הסאונד המוכר של הלהקה (Bad Decisions לדוגמה) יחד עם ההתנסויות האלקטרוניות והמאוד אייטיזיות של קזבלנקס (Brooklyn Bridge to Chorus לדוגמה) וליצור יחד תמהיל נפלא של מוזיקה שהיא מצד אחד נוסטלגית ומצד שני מתקדמת.

"המבוגרים מדברים"

מעבר לעובדה שהשיר שפותח את האלבום, The Adults Are Talking, הוא שיר מעולה בפני עצמו שנכנס בקלות לפנתיאון של הלהקה, הוא גם הצהרה על כך שימי ההדוניזם והשובבות הנערית של חברי ההרכב כבר חלפו.

"אותו חרא, חיים אחרים" שר קזבלנקס בשיר האהבה המורכב הזה שמקבל משמעות כפולה גם לאור הגירושים שלו מאישתו, ג'ולייט ג'וזלין.

אבל The Adults Are Talking רחוק מלהיות הקטע המרשים היחידי באלבום. מיד אחריו מגיעים Selfless הנוגע, Brooklyn Bridge to Chorus האייטיזי בטירוף ו- Bad Decisions הנפלא שמזכיר בכוונה או שלא את בילי איידול שאפילו קיבל קרדיט על כך.

בכלל הרושם הוא שאחרי המריבות והאיבה הסטרוקס פשוט חזרו ליהנות. חזרו ליהנות ממוזיקה כמו גם האחד מהשני.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אין באמת שירים חלשים באלבום הזה (Eternal Summer היה צריך להיות הרבה יותר טוב אבל מילא) ובכל זאת הקטעים הטובים ביותר בעיני הם At the Door האניגמטי משהו שיצא כסינגל הראשון. מדובר בקטע אלקטרוני, מרהיב ביופיו שמזכיר קצת את המוזיקה של קזבלנקס עם The Voidz.

גם הקליפ עוכר השלווה (בקטע טוב) שמלווה אותו הוא חובת צפייה. הקליפ מציג ילד ש"בורח" מביתו וממציאות חייו הקשה דרך פנטזיות ודימיונות שונים. הקליפ שבוים על ידי מייק בורקוף, מלא רפרנסים ומחוות לסדרות המצוירות של שנות ה- 80 כך שמי שגדל על "אולטרון" או "ניצי הכסף" כמוני, יתרגש אפילו עוד יותר.

את האלבום סוגר, Ode to the Mets, מהקטעים הנפלאים והמרגשים ביותר אי פעם של הסטרוקס. "השקט שאת שומעת הופך לשאגה מבישה, כואבת ומחרישת אוזניים" זועק קזבלנקס בסופו של השיר והלב לא יכול שלא להתפרק לחתיכות. השיר הזה, שמגיע לאורך של כמעט 6 דקות הוא מהיפים והקסומים ביותר ברפרטואר של הלהקה. 

הסטרוקס לא יכלו לחשוב על טייטל מדויק יותר מאשר "הא-נורמליות החדשה". בימים בהם כולנו ספונים בבית בגלל מגפה, מטורלל יושב בבית הלבן ומירי רגב עדיין שרת התרבות, הטירוף הפך למיינסטרים ואלבום חדש של הסטרוקס הוא בדיוק מה שהיינו צריכים.

The New Abnormal הוא לא האלבום הטוב ביותר של הסטרוקס, יש לו את החולשות שלו, אבל מבחינתי עצם העובדה שהלהקה הזאת ממשיכה לפעול וליצור מוזיקה נפלאה גם 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה היא מנחמת. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

STROKESבאנר מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s