שעות נוספות: The Weekend- After Hours ביקורת אלבום

דה ויקנד עושה אחלה מחווה לאמנים שעליהם גדל אבל לא מצליח להתעלות עליהם. בסך הכל After Hours הוא אלבום סבבה, אבל לא ממש יותר מדי. 

ציון המועדון: ★★★☆☆

כמו כל התעשיות האחרות, גם תעשיית המוזיקה קיבלה מכה קשה מהקורונה. סיבובי הופעות בוטלו, אלבומים נדחו, הפסטיבלים הגדולים בחוסר וודאות והכל מרגיש תקוע. 

אבל דווקא בתקופה הפסיכוטית הזאת, After Hours, אלבומו הרביעי של דה ויקנד ומהמצופים ביותר של השנה, שוחרר כרגיל.

ההחלטה האמיצה התבררה כנכונה כשהאלבום שבר את שיא ההזמנות מראש (Pre Order) בשירותי אפל מיוזיק ועוד כמה שיאים שלא אפרט כאן, אבל האם מוזיקלית הוא מצליח לנחם גם בימי הקורונה או שעדיף לשלוח אותו לבידוד?

כאמור, After Hours הוא אלבומו הרביעי המלא של אייבל מקונן טספיי, דה ויקינד בשבילכם, היוצר הקנדי ממוצא אתיופי שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים של עולם המוזיקה.

אחרי סדרת אלבומים שכבשו בזה אחר זה את המקום הראשון באמריקה ודואטים היסטריים עם לנה דל ריי, דאפט פאנק ואחרים, דה ויקינד מיצב את עצמו לא רק כאחד האמנים הכי לוהטים בסביבה אלא ככזה שמגיע עם תו תקן של איכות. הארומה הזאת ממשיכה ללוות אותו גם באלבום החדש שהספיק כבר הפך ללהיט גדול וליקיר המבקרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמו חלק גדול מהקריירה שלו, גם באלבום החדש ממשיך דה ויקנד לשלב מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים שנעים על התפר שבין סול, אר אנד בי ופופ. רק שהפעם, הכיוון הדומיננטי ביותר הוא ללא ספק שנות השמונים. 

כמי שהצהיר על עצמו שהושפע רבות ממייקל ג'קסון, פרינס ואחרים, After Hours נשמע בהרבה מקרים כמו מחווה לשניים האלה ובכלל לסאונד של אותו עשור. כלי הנשיפה ב- In Your Eyes, ליין הסינתיסייזר ב- Blinded By the Light שנשמע כמו קטע גנוז של א-הא, ראבק אפילו צלילים של מכונות ארקייד תמצאו כאן (Snowchild).

כמי שמאוד אוהב את שנות השמונים הזה אני מוצא את ההפקה מאוד חמה, כיפית ומהוקצעת. שירים כמו Hardest to Love, Scared to Live Again ו- Blinded By the Light שכבר הספיק להפוך לאחד הלהיטים החמים של השנה, מתיכים באופן מדויק את רוח התקופה יחד עם הסאונד המודרני של 2020.

עד כאן הכל טוב ויפה ובאמת ש- After Hour הוא אחלה אלבום וכיף להאזין לו אבל פה בערך זה נגמר. לא מדובר ביצירה יוצאת דופן (בלשון המעטה), בטח שלא איזה מאסטרפיס שלא שמענו בעבר. אלבום טוב וזהו פחות או יותר. 

אין פה קטעים שתמצאו את עצמכם חזרים אליהם בעוד שנה מהיום, אין פה טקסטים שיחרטו לכם בנשמה. יש פה עבודה מהוקצעת על פי הספר אבל כזאת שפשוט לא מצליחה לרגש. 

למעשה יותר משיש לי חשק לשמוע שוב את After Hours, יש לי יותר חשק לשמוע דאפט פאנק, קניה ווסט או כל אמן אחר שאני אוהב משנות השמונים. דה ויקנד עשה אחלה עבודה בלהרים למקורות ההשראה שלו שהוא מצליח להזכיר לי שהם פשוט יותר טובים ממנו. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ב- Random Access Memories האדיר שלהם מ- 2013, עשו דאפט פאנק את הכבוד לכל מושאי ההשראה שלהם מהסבנטיז והאייטיז אבל גם הוסיפו לכך את הטוויסט שלהם, את מגע הקסם הכל כך מוכר שלהם שהפך את הכל לרלוונטי ואקטואלי. דה ויקנד לעומת זאת נשמע יותר כמו מחווה, איכותית ומדויקת, אבל לא כזאת שמשאירה חותם.

אני מניח שבימים טרופים אלה גם אלבום טוב זה לא דבר מובן מאליו ובכל זאת אחרי כל ההייפ לגמרי ציפיתי ליותר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

weeknd

באנר מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s