להתבגר בכבוד: הסטרוקס- The New Abnormal ביקורת אלבום

עשרים שנה אחרי, חמשת הנערים החרמנים, החצופים והבועטים מימי ?Is This It כבר נשואים עם ילדים, אבל הם עדיין עושים מוזיקה מעולה. 

ציון המועדון: ★★★★☆

לפני כמה שבועות התראיין מאט הלדרס, מתופף הארקטיק מאנקיז ל- Viral TED Talks והטיל מיני פצצה כשהצהיר ש"לנגן שירים ישנים של הלהקה מרגיש לו כמו קריוקי".

הלדרס המשיך והוסיף שזה מרגיש לו "לא כנה" לנגן את השירים האלה כיום וראוי ש"ישאירו אותם כפי שהם".

האמירה המאוד מעניינת הזאת של הלדרס מעלה לדיון את המתח הבלתי נגמר בין תחילת קריירה של להקה והצליל הראשוני שלה לבין הצורך הבלתי נמנע שלה להשתנות ולהתפתח. את האופן בו אנחנו רוצים שהלהקות שלנו ישמעו אל מול האמת האומנותית שלהם שממשיכה להשתנות ולהתפתח.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כשהסטרוקס שחררו ב- 2001 את אלבום הבכורה שלהם, Is This It, הם הרעידו את אמות הסיפים של עולם המוזיקה עם יצירת רוקנ'רול חד פעמית שתעמיד את כל מה שהלהקה תוציא אחריה בצילה של אותה יצירה מונומנטלית.

בהרבה מובנים, Is This it הוא הברכה של הסטרוקס אבל גם הקללה שלהם משום שכל אלבום שהם הוציאו מאז הושווה בעל כורחו אוטומטית לאותה יצירה תוך הטחת ביקורת מעצבנת בסגנון של: "למה הוא לא Is this it?".

הבעיה היא שאת אותו אלבום אדיר שיצא כבר לפני 20 שנה (פאק איך הזמן עובר) אי אפשר לכתוב שוב. את אותו צליל נערי, חרמני, חצוף ובועט שיצרו חמישה נערים בתחילת שנות העשרים לחייהם בלתי ניתן לשחזור כשאותם נערים הם כבר נשואים/גרושים/אבות ובעיקר כשהם מבוססים.

בנוסף לכך לכל יוצר אמיתי יש את הדחף לגוון, לנסות, להתנסות ולא להישאר סטטי ולכן כל השוואה של אלבומי הסטרוקס ל- Is this it, לא רק שאינה פיירית, היא אינה נכונה בבסיסה.

15 שנה ל- Room on Fire של הסטרוקס

"לאן נעלמו הלהקות משנות השמונים?"

כאמור הרבה מים זרמו בנהר מאז אלבומם הראשון והמופתי של הסטרוקס. חברי הלהקה הספיקו להסתכסך, להשלים, לשחרר אלבומי סולו, להשתתף באינספור פרויקטים צדדיים, להתקמבק ועכשיו, הם חוזרים עם האלבום השישי שלהם והראשון אחרי לא פחות משבע שנים תמימות: The New Abnormal.

לצורך ה"קאמבק" (איזה מילה נוראית) הצטיידו החמישה בלא אחר מאשר מפיק העל, ריק רובין,(קזבלנקס אפילו נצפה באולפן שלו בסרט הדוקומנטרי "שנגרלי-לה" מהשנה שעברה).

כמו שעשה עבור רבים וטובים אחרים, רובין הצליח בגדול להפיק מחמשת החברים את המיטב האלבום החדש נשמע מעניין, לא מתנצל ומגובש מאי פעם.

רובין הצליח לשלב בצורה מיטבית את הסאונד המוכר של הלהקה (Bad Decisions לדוגמה) יחד עם ההתנסויות האלקטרוניות והמאוד אייטיזיות של קזבלנקס (Brooklyn Bridge to Chorus לדוגמה) וליצור יחד תמהיל נפלא של מוזיקה שהיא מצד אחד נוסטלגית ומצד שני מתקדמת.

"המבוגרים מדברים"

מעבר לעובדה שהשיר שפותח את האלבום, The Adults Are Talking, הוא שיר מעולה בפני עצמו שנכנס בקלות לפנתיאון של הלהקה, הוא גם הצהרה על כך שימי ההדוניזם והשובבות הנערית של חברי ההרכב כבר חלפו.

"אותו חרא, חיים אחרים" שר קזבלנקס בשיר האהבה המורכב הזה שמקבל משמעות כפולה גם לאור הגירושים שלו מאישתו, ג'ולייט ג'וזלין.

אבל The Adults Are Talking רחוק מלהיות הקטע המרשים היחידי באלבום. מיד אחריו מגיעים Selfless הנוגע, Brooklyn Bridge to Chorus האייטיזי בטירוף ו- Bad Decisions הנפלא שמזכיר בכוונה או שלא את בילי איידול שאפילו קיבל קרדיט על כך.

בכלל הרושם הוא שאחרי המריבות והאיבה הסטרוקס פשוט חזרו ליהנות. חזרו ליהנות ממוזיקה כמו גם האחד מהשני.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אין באמת שירים חלשים באלבום הזה (Eternal Summer היה צריך להיות הרבה יותר טוב אבל מילא) ובכל זאת הקטעים הטובים ביותר בעיני הם At the Door האניגמטי משהו שיצא כסינגל הראשון. מדובר בקטע אלקטרוני, מרהיב ביופיו שמזכיר קצת את המוזיקה של קזבלנקס עם The Voidz.

גם הקליפ עוכר השלווה (בקטע טוב) שמלווה אותו הוא חובת צפייה. הקליפ מציג ילד ש"בורח" מביתו וממציאות חייו הקשה דרך פנטזיות ודימיונות שונים. הקליפ שבוים על ידי מייק בורקוף, מלא רפרנסים ומחוות לסדרות המצוירות של שנות ה- 80 כך שמי שגדל על "אולטרון" או "ניצי הכסף" כמוני, יתרגש אפילו עוד יותר.

את האלבום סוגר, Ode to the Mets, מהקטעים הנפלאים והמרגשים ביותר אי פעם של הסטרוקס. "השקט שאת שומעת הופך לשאגה מבישה, כואבת ומחרישת אוזניים" זועק קזבלנקס בסופו של השיר והלב לא יכול שלא להתפרק לחתיכות. השיר הזה, שמגיע לאורך של כמעט 6 דקות הוא מהיפים והקסומים ביותר ברפרטואר של הלהקה. 

הסטרוקס לא יכלו לחשוב על טייטל מדויק יותר מאשר "הא-נורמליות החדשה". בימים בהם כולנו ספונים בבית בגלל מגפה, מטורלל יושב בבית הלבן ומירי רגב עדיין שרת התרבות, הטירוף הפך למיינסטרים ואלבום חדש של הסטרוקס הוא בדיוק מה שהיינו צריכים.

The New Abnormal הוא לא האלבום הטוב ביותר של הסטרוקס, יש לו את החולשות שלו, אבל מבחינתי עצם העובדה שהלהקה הזאת ממשיכה לפעול וליצור מוזיקה נפלאה גם 20 שנה אחרי אלבום הבכורה שלה היא מנחמת. לפעמים זה כל מה שצריך.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

STROKESבאנר מועדון תרבות

שעות נוספות: The Weekend- After Hours ביקורת אלבום

דה ויקנד עושה אחלה מחווה לאמנים שעליהם גדל אבל לא מצליח להתעלות עליהם. בסך הכל After Hours הוא אלבום סבבה, אבל לא ממש יותר מדי. 

ציון המועדון: ★★★☆☆

כמו כל התעשיות האחרות, גם תעשיית המוזיקה קיבלה מכה קשה מהקורונה. סיבובי הופעות בוטלו, אלבומים נדחו, הפסטיבלים הגדולים בחוסר וודאות והכל מרגיש תקוע. 

אבל דווקא בתקופה הפסיכוטית הזאת, After Hours, אלבומו הרביעי של דה ויקנד ומהמצופים ביותר של השנה, שוחרר כרגיל.

ההחלטה האמיצה התבררה כנכונה כשהאלבום שבר את שיא ההזמנות מראש (Pre Order) בשירותי אפל מיוזיק ועוד כמה שיאים שלא אפרט כאן, אבל האם מוזיקלית הוא מצליח לנחם גם בימי הקורונה או שעדיף לשלוח אותו לבידוד?

כאמור, After Hours הוא אלבומו הרביעי המלא של אייבל מקונן טספיי, דה ויקינד בשבילכם, היוצר הקנדי ממוצא אתיופי שהפך בשנים האחרונות לאחד הכוכבים הגדולים של עולם המוזיקה.

אחרי סדרת אלבומים שכבשו בזה אחר זה את המקום הראשון באמריקה ודואטים היסטריים עם לנה דל ריי, דאפט פאנק ואחרים, דה ויקינד מיצב את עצמו לא רק כאחד האמנים הכי לוהטים בסביבה אלא ככזה שמגיע עם תו תקן של איכות. הארומה הזאת ממשיכה ללוות אותו גם באלבום החדש שהספיק כבר הפך ללהיט גדול וליקיר המבקרים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

כמו חלק גדול מהקריירה שלו, גם באלבום החדש ממשיך דה ויקנד לשלב מגוון רחב של סגנונות  מוזיקליים שנעים על התפר שבין סול, אר אנד בי ופופ. רק שהפעם, הכיוון הדומיננטי ביותר הוא ללא ספק שנות השמונים. 

כמי שהצהיר על עצמו שהושפע רבות ממייקל ג'קסון, פרינס ואחרים, After Hours נשמע בהרבה מקרים כמו מחווה לשניים האלה ובכלל לסאונד של אותו עשור. כלי הנשיפה ב- In Your Eyes, ליין הסינתיסייזר ב- Blinded By the Light שנשמע כמו קטע גנוז של א-הא, ראבק אפילו צלילים של מכונות ארקייד תמצאו כאן (Snowchild).

כמי שמאוד אוהב את שנות השמונים הזה אני מוצא את ההפקה מאוד חמה, כיפית ומהוקצעת. שירים כמו Hardest to Love, Scared to Live Again ו- Blinded By the Light שכבר הספיק להפוך לאחד הלהיטים החמים של השנה, מתיכים באופן מדויק את רוח התקופה יחד עם הסאונד המודרני של 2020.

עד כאן הכל טוב ויפה ובאמת ש- After Hour הוא אחלה אלבום וכיף להאזין לו אבל פה בערך זה נגמר. לא מדובר ביצירה יוצאת דופן (בלשון המעטה), בטח שלא איזה מאסטרפיס שלא שמענו בעבר. אלבום טוב וזהו פחות או יותר. 

אין פה קטעים שתמצאו את עצמכם חזרים אליהם בעוד שנה מהיום, אין פה טקסטים שיחרטו לכם בנשמה. יש פה עבודה מהוקצעת על פי הספר אבל כזאת שפשוט לא מצליחה לרגש. 

למעשה יותר משיש לי חשק לשמוע שוב את After Hours, יש לי יותר חשק לשמוע דאפט פאנק, קניה ווסט או כל אמן אחר שאני אוהב משנות השמונים. דה ויקנד עשה אחלה עבודה בלהרים למקורות ההשראה שלו שהוא מצליח להזכיר לי שהם פשוט יותר טובים ממנו. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

ב- Random Access Memories האדיר שלהם מ- 2013, עשו דאפט פאנק את הכבוד לכל מושאי ההשראה שלהם מהסבנטיז והאייטיז אבל גם הוסיפו לכך את הטוויסט שלהם, את מגע הקסם הכל כך מוכר שלהם שהפך את הכל לרלוונטי ואקטואלי. דה ויקנד לעומת זאת נשמע יותר כמו מחווה, איכותית ומדויקת, אבל לא כזאת שמשאירה חותם.

אני מניח שבימים טרופים אלה גם אלבום טוב זה לא דבר מובן מאליו ובכל זאת אחרי כל ההייפ לגמרי ציפיתי ליותר.

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

weeknd

באנר מועדון תרבות

דו"ח המבקר #28: ענבל פז מאכזבת, דניאל אדמון נפלא, "קיץ" נותנים בראש ועוד סינגלים חדשים!

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

KAITZ 18 – STEPH

בין שלל השירים הגנריים שאני מקבל כל הזמן, איזה אושר זה לשמוע סוף סוף שיר אינדי, אלטרנטיבי, מחוספס שהוקלט בעליית גג ובמינימום אמצעים – כמו שצריך!

KAITZ 18 הוא הרכב אינדי פאנק המורכב מנועם דורון בן ה- 21, יובל גבע ואופק אריוב. את הקיץ האחרון בילו השלושה בהקלטת EP בעליית הגג בביתו של אופק בזיכרון יעקב. ללא ספק, המקום בו נולדות אגדות. 

עם קצת הומור, רומנטיקה והרבה כישרון, מאוד אהבתי את מה ששמעתי מהשלושה, כולל את STEPH, שהדבר הכי גרוע שאני יכול לומר עליו זה שהוא קצר מדי (אבל זה הקטע בPאנק אז בסדר).

הסאונד המחוספס והכל כך ראשוני של הלהקה הזכיר לי קצת נושאי המגבעת, קצת את פיקסיז ובעיקר מילא אותי גאווה ואושר שעדיין קיימים בעולם נערים מרדנים וחרמנים שמקליטים מוזיקה אמיתית בעליית הגג בבית של ההורים שלהם. 

Inbal Paz- Eyes Open Shut

ענבל פז היא אחת ההבטחות הגדולות של המוזיקה המקומית. עם קול מדהים, לוק נכון, סטייל, גישה, לימודי מוזיקה בארה"ב וטורים באירופה, לענבל פז יש את כל החבילה. אז למה השיר החדש שלה כזה מעפן?

למרות הקול המרשים וההפקה המהוקצעת, Eyes Open Shut נופל לכל קלישאה אפשרית. החל מהטקסט הבנאלי למות ("למדתי שעיניים אף פעם לא משקרות") דרך העיבוד המשמים, ענבל פז דורכת בטריטוריית ה"דיוות" שכבר מלאה עד אפס מקום או בקיצור, היא מוכרת לנו עוד מאותו דבר. 

ההרמוניות הנפלאות בפתיחה כאילו מבשרות על משהו שונה אבל ההמשך לצערי מתוק יותר מסוכריה עטופה בצמר גפן מתוק וזה כל כך מבאס.

באנר מועדון תרבות

איתי זנגי- התחדשות

תראו, זה תמיד קל לשבת מאחורי המקלדת ולבקר. האומץ האמיתי הוא ליצור, להעמיד את עצמך במרכז ולהתמודד עם ההשלכות. אז כמו שיש לי כבוד גדול לכל אמן שעושה את זה, יש לי כבוד גם לאיתי זנגי שנטש את עמדת המפיק המוזיקלי ושם את עצמו במרכז. אבל כלום בשיר החדש שלו לא עובד.

אני בטוח שאיתי הוא אחלה גבר ובחור מוכשר והכל, אבל לא יתכן שמפיק מוזיקלי (ועוד גיטריסט!) לא יכוון את הכלים שלו לפני הקלטה. כל הפתיח של השיר צורם לאוזן ברמות הזויות כמעט. אין מילה אחרת ממכעיס!

"התחדשות" הוא סינגל הבכורה של איתי מתוך פרויקט שירי "ספר הטאו" שנכתב בסין לפני 2500 שנה (את "התחדשות" תרגם ניסים אמון). אבל עד כמה שהטקסט והתרגום נפלאים, הלחן לא עושה עימם חסד. השיר משעמם להחריד, העיבוד חסר מעוף ומעל הכל הכלים פשוט לא נשמעים מכוונים. אולי בפעם הבאה.

דניאל אדמון- חי מיום ליום

בשנים האחרונות אנחנו בעיצומה של אינפלציה חסרת תקדים באמנים שחזרו בתשובה ומשלבים בשיריהם קודש וחול. רובם לא מצליחים לדגדג לי יותר מדי כי הם נשמעים כמו חיקוי של חיקוי, אבל ב"חי מיום ליום"', הסינגל החדש של דניאל אדמון, יש משהו שונה.

דניאל (במקור מת"א) חזר לפני כשש שנים בתשובה וכיום הוא מתגורר בלונדון. הוא הספיק לשחרר 5 אלבומים באנגלית ועבד עם אמנים רבים, חלקם זוכי פרסי גראמי כגון סטיב אורצ'רד. "חי מיום ליום" הוא הסינגל השלישי שלו בעברית בדרך לאלבום בכורה בשפת הקודש.

אני יוצא כאן לא מעט כנגד עיבודים אקוסטיים משעממים שיצאו מכל חור, אבל "חי מיום ליום" איכשהו מצליח להישמע אלגנטי ונוגע מבלי ליפול לקלישאות ויומרות מיותרות – מה שמשאיר אותו קטן, נקי ואינטימי. 

כלי הנשיפה, סופיאן סטיבנס סטייל, פירקו אותי לחתיכות והפכו את "חי מיום ליום" לאחד הדברים הכי מיוחדים ששמעתי בעת האחרונה. 

שי נחייסי- נגמר הזמן

כמה רצינות יש בשיר הזה, כמה חשיבות עצמית וכמה כלום ושום דבר. נחייסי מספר בהודעה לעיתונות כי "את השיר ״נגמר הזמן״ לא כתבתי, הוא פשוט נפל עלי ככה" וזאת בדיוק ההרגשה שלי כששמעתי אותו. מה זה הדבר הזה שנפל עלי עכשיו?!

כמה התנשפויות, לחישות ומניירות יכול להכיל שיר אחד מסכן?! ומה קטע עם הסולו ELP סטייל אאוט אוף נואוור באמצע השיר?! האוזניים שלי כמעט נפלו. הזייה.

"נגמר הזמן" נשמע במקרה הטוב כמו שעטנז לא ברור של התנסויות באולפן ובמקרה הרע כמו קטע מיותר שההיסטוריה תתעלם ממנו כמו רבים אחרים.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #27
לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לכל הדו"חות

 

Inbal-Paz-Eyes-Open-Shut-בית

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל