משבר, והאלבום השני- Recovering the Satellites של קאונטינג קרואוז ביקורת אלבום

אחרי הפריצה עם August and Everything After אלבומם השני הקאונטינג קרואוז היה לא פחות מהתאבדות מסחרית. את הסאונד החם והאקוסטי החליפו דיסטורשנים, כלי מיתר ואווירה קלסטרופובית שהעידה על המצוקה הנפשית של אדם דוריץ. התוצאה לא קלה לעיכול אבל גם מלאת יופי.

ציון המועדון: ★★★★☆

להצלחה יש הרבה תוצאות כמו למשל הכרה, סטטוס, כסף, חופש פעולה ליצור את הדברים שאתה באמת רוצה ועוד. אבל כידוע, לצד הדברים החיוביים הללו (על פניו) להצלחה יש גם צדדים פחות טובים כמו חרדה, לחץ, בדידות דיכאון ועוד.

ההצלחה של אלבום הבכורה של קאונטינג קרואוז, August and Everything After, תפסה את אדם דוריץ לא מוכן. הסולן והכותב הראשי של ההרכב סבל מחרדות והתמוטטויות עצבים שהתווספו לדיכאון התהמי הרגיל שלו כמו גם להפרעה הדיסוציאטיבית שממנה הוא סובל.

בתוך סערת הרגשות הזאת שמתחוללת בקרבו ישב דוריץ לכתוב את Recovering the Satellites, אלבומם השני של קאונטינג קרואוז. 

כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows>>

Recovering the Satellites יצא באוקטובר 1996, שלוש שנים אחרי "אוגוסט" וכבר מהתו הראשון אפשר לשמוע שהוא הכי מאוד רחוק מאחיו הבכור. יותר כמו אח חורג. 

בעוד ש"אוגוסט" התאפיין בעיבודים עדינים, אקוסטים ו"חמים", Recovering the Satellites מוכיח שהחברה הנחמדים מקליפורניה יודעים ללחוץ על פדל הדיסטורשן כשצריך. רוב השירים באלבום זכו לעיבודים "רוקיסטיים", כבדים, לעיתים דיסוננטים ובחלקם אפילו אפלוליים משהו. 

לא פלא שרוב המעריצים, וגם סתם כאלה שנהנו מהאלבום הראשון, לא מצאו את עצמם מתחברים ל- Recovering the Satellites. למעשה, גם כשאני האזנתי לאלבום לראשונה, אחרי שהייתי מאוהב מעל הראש ב"אוגוסט", התקשיתי להתחבר. 

מלבד A Long December. אין באלבום הזה "להיטים". מעטים השירים בו שאפשר לשמוע ואז לזמזם בכיף. נכון יש את Goodnight Elizabeth ואת Daylight Fading אבל גם הם לא בדיוק החומר ממנו עשויים להיטים. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ועם זאת אני זוכר את הרגע המדויק בו נשברתי והתאהבתי ב- Recovering the Satellites. זה היה על האוטובוס בדרך הביתה מהבסיס ביום חמישי בלילה. נסיעה מאשלקון לבאר שבע באוטובוס ריק, אני ואדם דוריץ בדיסקמן. רק שהפעם במקום "רק" להאזין פתחתי את חוברת המילים וקראתי את כל השדים של דוריץ.

כשהגעתי לאמצע של I'm Not Sleeping כבר הייתי מכור: "1,2,3,4,5,6,7 בבוקר, אני שוב בודד אבל כבר עברתי את כל החרא הזה בעבר. מעביר את הלילות שלי בהגנה עצמית, בוכה על התמימות שלי, אבל אני כבר לא כזה תמים…". 

הצעקות הללו של דוריץ שברו לי את הלב. אחד, כי הזדהיתי איתן, ושתיים כי יכולתי להרגיש את הכוונה האמיתית מאחוריהן, את הכאב של דוריץ, את הנשמה שלו נשרפת כשהוא שר. זו לא הייתה שירה, זו הייתה קריאה לעזרה. מצוקה אמיתית. 

I'm Not Sleeping רחוק מלהיות השיר הכי טוב באלבום, אבל המילים שלו הרסו אותי ומשם לא הייתה לי דרך חזרה. המגננות נפלו סופית.

בעוד שהטקסטים ב"אוגוסט" היו עדינים מרגשים ודיכאוניים במידה הנכונה, Recovering the Satellites הוא אלבום דיכאוני ממש שאופפת אותו אווירה קלסטרופובית של לחץ וחרדה תמידיים. 

בשאלה הבלתי נגמרת, והספק רלוונטית: "מה חשוב יותר הטקסט או הלחן?", במקרה של Recovering the Satellites הטקסטים לוקחים בענק.

מדובר ללא ספק ביצירה של אמן במשבר רגשי ונפשי שלא מפחד לשפוך את הקרביים שלו החוצה. הכנות של אדם דוריץ לאורך כל הקריירה שלו אך במיוחד באלבום הזה, היא באמת מעוררת השתאות וזוהי הוכחה נוספת לאיזה אמן אבסולוטי הוא ועד כמה הוא לא מספיק מוערך.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יוצא הרבה בזמן האחרון", שר דוריץ ב- Miller's Angel הקורע. "עזבו אותי, עזבו אותי, עזבו אותי לנפשי" הוא זועק בעודו מנסה להאחז בשאריות השפיות- או ככה לפחות זה נשמע. 

"האם ראיתם אותי לאחרונה?" הוא אף שואל אותנו המאזינים ב- Have You Seen Me Lately? הנפלא שמרגיש כמו מניפסט של אדם שיורד מהפסים. קצת מוזר להזכיר שזה אותו בן אדם שיצא עם ג'ניפר אניסטון וקורטני קוקס שאף מופיעה בקליפ של A Long December.

ועדיין במקום לקנא בו, אחרי שתאזינו לאלבום הזה רק תרצו לחבק את אדם ולהגיד לו שיהיה בסדר, כלומר אם לא תרצו להתאבד בעצמכם לפני כן.

אני יכול (ויש מצב שהייתי אפילו צריך) להמשיך ולצטט פה את עשרות הטקסטים הנפלאים והקסומים שמעטרים את האלבום הזה אבל פשוט תאזינו בעצמכם ולא תצטערו, או שכן, אבל לפחות תנסו. 

למי שישרוד את כל המנהרה החשוכה (אך מלאת היופי) הזאת שאורכה 12 שירים, יזכה למתנה מיוחדת – לתקווה. "יש סיבות להאמין שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת…" שר דוריץ ב- A Long December הנצחי ומנקב חריץ של אור בשמיכת הטלאים השחורה שארג עבורנו. 

Recovering the Satellites הוא לא אלבום מושלם. לעיתים הוא קצת מפוזר מדי, ארוך מדי ומסורבל, אבל כמו ציור של ג'קסון פולוק הוא התפרצות געשית של רגש ואמוציות שאי אפשר לעצור עד שהם נשפכים החוצה על הקנבס. וזו בדיוק המומחיות של דוריץ. 

עם השנים קאונטינג קרואוז קצת איבדו את דרכם האומנותית. כל האלבומים שלהם טובים אבל לא טובים לגמרי, ולצד שירים מדהימים כמו I Wish I Was a Girl, Mrs. Potter's Lullaby ו- She Don't Want Nobody Near תמיד אפשר היה לשמוע איזה Big Yellow Taxi שיהרוס את הכל. 

דווקא ב- 2014 הם הפתיעו עם אלבום חדש ומקסים בשם Somewhere Under Wonderland שזכה לביקורות אוהדות כמו גם להיכלל ברשימת 50 אלבומי השנה של ה'רולינג סטון' וחשוב מזה, בדירוג 50 אלבומי השנה של מועדון תרבות.

בעיני עדיין August and Everything After ו- Recovering the Satellites הם האלבומים הטובים ביותר של קאונטינג קרואוז וגם אם הם לא לעולם לא יוציאו עוד שיר אחד טוב, אני לגמרי יתנחם בעובדה שאני אחזור לשני האלבומים האלה בכל חורף מחדש. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

CC

באנר מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s