טיים אימפלה- The Slow Rush ביקורת אלבום

כמו האלבומים של קווין פארקר וטיים אימפלה, גם The Slow Rush, מקבל חיבוק חם ותשבוחות מקיר לקיר, אבל נשבע לכם שאני לא מצליח להבין למה. 

ציון המועדון: ★★☆☆☆

מכירים את זה שיש סדרה שכולם צופים בה, מדברים עליה ואומרים לכם שאתם חייבים לצ]ות אותה עד שנשברתם, ראיתם שני פרקים ולא הבנתם על מה המהומה? אז טיים אימפלה.

עם כל אלבום חדש, הפרויקט של קווין פארקר קיבל יותר ויותר חשיפה וביקורות אוהדות עד שהיה נראה כאילו המבקרים רבים ביניהם מי ירים לו יותר. 

השיא היה ב- 2015, עם Currents, אלבומם השלישי של ההרכב, שהתיך בין הרוק הקלאסי שאפיין אותו לבין ביטים אלקטרוניים ופופ עכשווי. הסאונד החדש הניב להיטי ענק כמו Let it Happen ו- The Less I Know the Better שהביאו את טיים אימפלה להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. 

ועכשיו, חמש שנים אחרי ההתפוצצות הקוסמית ההיא, ועם הר של ציפיות, חוזרים טיים אימפלה לסיבוב רביעי עם The Slow Rush. באופן טבעי כמעט האלבום החדש כבר זוכה לביקורת סופר מפרגנות ואוהדות במיוחד, אבל באמת שאני לא מצליח להבין למה. 

 

נתחיל מהנקודות הטובות. כרגיל אצל קווין פארקר, אין ספק שהבחור מאמין במה שהוא עושה. אפשר ממש לשמוע עד כמה הוא השקיע בכל תו ותו שמרכיבים את היצירה החדשה שלו. 

כפועל יוצא מזה, האלבום החדש נשמע פשוט מעולה. לא פחות מתצוגת תכלית של הפקה, סאונד ומיקס ב- 2020. אין ספק שהבחור יודע מה הוא עושה.

ועם זאת, סאונד נפלא לא מספיק בשביל לכפות על הכשל שבבסיס היצירה החדשה והוא: שפשוט אין בה שירים מספיק טובים. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מתוך 12 שירים שנמתחים על פני כמעט שעה של מוזיקה, קשה למצוא שיר זכיר או אחד כזה שימשיך ללוות אתכם בתום ההאזנה. נכון יש את ,Posthumous Forgiveness המעולה ו- Breath Deeper החמוד אבל חוץ מזה שום דבר שאפילו יכול לגרד את Let it Happen.

בנוסף, The Slow Rush מרגיש מאוד רפיטטיבי. לא בקטע טוב כמו "וולווט אנדרגראונד" או "אנימל קולקטיב", אלא בקטע חופר. את הגרסה החדשה של Borderline למשל הייתי חייב באיזשהו שלב להעביר מרוב שהיא הציקה לי באוזן. לפעמים קשה להבין מתי שיר נגמר ומתי הבא מתחיל כי הכל נשמע אותו דבר. 

קווין פארקר שופך גם לא מעט רטרו אל תוך האלבום. מעבר לפסיכדליה הסיקסטיזית שמאפיינת את כל היצירות שלו, Is it True ו- Tommorow's World מרפרפים לדיסקו של שנות ה- 70 בעוד Glimmer ו- Lost in Yesterday (אולי השיר הטוב באלבום) נשמעים כאילו הגיעו הישר משנת 1985.

זה כמובן לא דבר רע, אבל התחושה היא שפארקר מנסה לדחוף לנו את מנהרת הזמן הזאת בכח אל תוך הגרון מבלי לשמור על שמץ של חן.

ובכלל, למרות הסאונד המעולה, הרושם הוא שכלל השירים דחוסים בשכבות על גבי שכבות של סאונד מכל הסוגים והמינים עד לרמה שזה פשוט לא משרת אותם. היה נחמד לשמוע את האלבום הזה בגרסה פחות פומפוזית. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ההבדל בין יומרנות לגאונות תמיד היה דק ובמקרה של טיים אימפלה הוא דק אף יותר. ובכל זאת, אין הרבה הרכבים שהפכו לקונצנזוס בעשור האחרון כמו ההרכב של קווין פארקר ואני לרגע לא מזלזל בזה למרות שבעיני הבלון נפוח מסך חלקיו.

בכל אופן The Slow Rush יספק בהחלט את המעריצים המושבעים, אבל מי שעדיין לא מבין על מה המהומה, כנראה שדעתו עדיין לא תשתנה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

The-Slow-Rush-1579125917-828x536

באנר מועדון תרבות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s