משבר, והאלבום השני- Recovering the Satellites של קאונטינג קרואוז ביקורת אלבום

אחרי הפריצה עם August and Everything After אלבומם השני הקאונטינג קרואוז היה לא פחות מהתאבדות מסחרית. את הסאונד החם והאקוסטי החליפו דיסטורשנים, כלי מיתר ואווירה קלסטרופובית שהעידה על המצוקה הנפשית של אדם דוריץ. התוצאה לא קלה לעיכול אבל גם מלאת יופי.

ציון המועדון: ★★★★☆

להצלחה יש הרבה תוצאות כמו למשל הכרה, סטטוס, כסף, חופש פעולה ליצור את הדברים שאתה באמת רוצה ועוד. אבל כידוע, לצד הדברים החיוביים הללו (על פניו) להצלחה יש גם צדדים פחות טובים כמו חרדה, לחץ, בדידות דיכאון ועוד.

ההצלחה של אלבום הבכורה של קאונטינג קרואוז, August and Everything After, תפסה את אדם דוריץ לא מוכן. הסולן והכותב הראשי של ההרכב סבל מחרדות והתמוטטויות עצבים שהתווספו לדיכאון התהמי הרגיל שלו כמו גם להפרעה הדיסוציאטיבית שממנה הוא סובל.

בתוך סערת הרגשות הזאת שמתחוללת בקרבו ישב דוריץ לכתוב את Recovering the Satellites, אלבומם השני של קאונטינג קרואוז. 

כל מה שלמדתי על אהבה: August and Everything After של Counting Crows>>

Recovering the Satellites יצא באוקטובר 1996, שלוש שנים אחרי "אוגוסט" וכבר מהתו הראשון אפשר לשמוע שהוא הכי מאוד רחוק מאחיו הבכור. יותר כמו אח חורג. 

בעוד ש"אוגוסט" התאפיין בעיבודים עדינים, אקוסטים ו"חמים", Recovering the Satellites מוכיח שהחברה הנחמדים מקליפורניה יודעים ללחוץ על פדל הדיסטורשן כשצריך. רוב השירים באלבום זכו לעיבודים "רוקיסטיים", כבדים, לעיתים דיסוננטים ובחלקם אפילו אפלוליים משהו. 

לא פלא שרוב המעריצים, וגם סתם כאלה שנהנו מהאלבום הראשון, לא מצאו את עצמם מתחברים ל- Recovering the Satellites. למעשה, גם כשאני האזנתי לאלבום לראשונה, אחרי שהייתי מאוהב מעל הראש ב"אוגוסט", התקשיתי להתחבר. 

מלבד A Long December. אין באלבום הזה "להיטים". מעטים השירים בו שאפשר לשמוע ואז לזמזם בכיף. נכון יש את Goodnight Elizabeth ואת Daylight Fading אבל גם הם לא בדיוק החומר ממנו עשויים להיטים. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ועם זאת אני זוכר את הרגע המדויק בו נשברתי והתאהבתי ב- Recovering the Satellites. זה היה על האוטובוס בדרך הביתה מהבסיס ביום חמישי בלילה. נסיעה מאשלקון לבאר שבע באוטובוס ריק, אני ואדם דוריץ בדיסקמן. רק שהפעם במקום "רק" להאזין פתחתי את חוברת המילים וקראתי את כל השדים של דוריץ.

כשהגעתי לאמצע של I'm Not Sleeping כבר הייתי מכור: "1,2,3,4,5,6,7 בבוקר, אני שוב בודד אבל כבר עברתי את כל החרא הזה בעבר. מעביר את הלילות שלי בהגנה עצמית, בוכה על התמימות שלי, אבל אני כבר לא כזה תמים…". 

הצעקות הללו של דוריץ שברו לי את הלב. אחד, כי הזדהיתי איתן, ושתיים כי יכולתי להרגיש את הכוונה האמיתית מאחוריהן, את הכאב של דוריץ, את הנשמה שלו נשרפת כשהוא שר. זו לא הייתה שירה, זו הייתה קריאה לעזרה. מצוקה אמיתית. 

I'm Not Sleeping רחוק מלהיות השיר הכי טוב באלבום, אבל המילים שלו הרסו אותי ומשם לא הייתה לי דרך חזרה. המגננות נפלו סופית.

בעוד שהטקסטים ב"אוגוסט" היו עדינים מרגשים ודיכאוניים במידה הנכונה, Recovering the Satellites הוא אלבום דיכאוני ממש שאופפת אותו אווירה קלסטרופובית של לחץ וחרדה תמידיים. 

בשאלה הבלתי נגמרת, והספק רלוונטית: "מה חשוב יותר הטקסט או הלחן?", במקרה של Recovering the Satellites הטקסטים לוקחים בענק.

מדובר ללא ספק ביצירה של אמן במשבר רגשי ונפשי שלא מפחד לשפוך את הקרביים שלו החוצה. הכנות של אדם דוריץ לאורך כל הקריירה שלו אך במיוחד באלבום הזה, היא באמת מעוררת השתאות וזוהי הוכחה נוספת לאיזה אמן אבסולוטי הוא ועד כמה הוא לא מספיק מוערך.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

"אני לא יוצא הרבה בזמן האחרון", שר דוריץ ב- Miller's Angel הקורע. "עזבו אותי, עזבו אותי, עזבו אותי לנפשי" הוא זועק בעודו מנסה להאחז בשאריות השפיות- או ככה לפחות זה נשמע. 

"האם ראיתם אותי לאחרונה?" הוא אף שואל אותנו המאזינים ב- Have You Seen Me Lately? הנפלא שמרגיש כמו מניפסט של אדם שיורד מהפסים. קצת מוזר להזכיר שזה אותו בן אדם שיצא עם ג'ניפר אניסטון וקורטני קוקס שאף מופיעה בקליפ של A Long December.

ועדיין במקום לקנא בו, אחרי שתאזינו לאלבום הזה רק תרצו לחבק את אדם ולהגיד לו שיהיה בסדר, כלומר אם לא תרצו להתאבד בעצמכם לפני כן.

אני יכול (ויש מצב שהייתי אפילו צריך) להמשיך ולצטט פה את עשרות הטקסטים הנפלאים והקסומים שמעטרים את האלבום הזה אבל פשוט תאזינו בעצמכם ולא תצטערו, או שכן, אבל לפחות תנסו. 

למי שישרוד את כל המנהרה החשוכה (אך מלאת היופי) הזאת שאורכה 12 שירים, יזכה למתנה מיוחדת – לתקווה. "יש סיבות להאמין שהשנה הבאה תהיה טובה יותר מהקודמת…" שר דוריץ ב- A Long December הנצחי ומנקב חריץ של אור בשמיכת הטלאים השחורה שארג עבורנו. 

Recovering the Satellites הוא לא אלבום מושלם. לעיתים הוא קצת מפוזר מדי, ארוך מדי ומסורבל, אבל כמו ציור של ג'קסון פולוק הוא התפרצות געשית של רגש ואמוציות שאי אפשר לעצור עד שהם נשפכים החוצה על הקנבס. וזו בדיוק המומחיות של דוריץ. 

עם השנים קאונטינג קרואוז קצת איבדו את דרכם האומנותית. כל האלבומים שלהם טובים אבל לא טובים לגמרי, ולצד שירים מדהימים כמו I Wish I Was a Girl, Mrs. Potter's Lullaby ו- She Don't Want Nobody Near תמיד אפשר היה לשמוע איזה Big Yellow Taxi שיהרוס את הכל. 

דווקא ב- 2014 הם הפתיעו עם אלבום חדש ומקסים בשם Somewhere Under Wonderland שזכה לביקורות אוהדות כמו גם להיכלל ברשימת 50 אלבומי השנה של ה'רולינג סטון' וחשוב מזה, בדירוג 50 אלבומי השנה של מועדון תרבות.

בעיני עדיין August and Everything After ו- Recovering the Satellites הם האלבומים הטובים ביותר של קאונטינג קרואוז וגם אם הם לא לעולם לא יוציאו עוד שיר אחד טוב, אני לגמרי יתנחם בעובדה שאני אחזור לשני האלבומים האלה בכל חורף מחדש. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

CC

באנר מועדון תרבות

טיים אימפלה- The Slow Rush ביקורת אלבום

כמו האלבומים של קווין פארקר וטיים אימפלה, גם The Slow Rush, מקבל חיבוק חם ותשבוחות מקיר לקיר, אבל נשבע לכם שאני לא מצליח להבין למה. 

ציון המועדון: ★★☆☆☆

מכירים את זה שיש סדרה שכולם צופים בה, מדברים עליה ואומרים לכם שאתם חייבים לצ]ות אותה עד שנשברתם, ראיתם שני פרקים ולא הבנתם על מה המהומה? אז טיים אימפלה.

עם כל אלבום חדש, הפרויקט של קווין פארקר קיבל יותר ויותר חשיפה וביקורות אוהדות עד שהיה נראה כאילו המבקרים רבים ביניהם מי ירים לו יותר. 

השיא היה ב- 2015, עם Currents, אלבומם השלישי של ההרכב, שהתיך בין הרוק הקלאסי שאפיין אותו לבין ביטים אלקטרוניים ופופ עכשווי. הסאונד החדש הניב להיטי ענק כמו Let it Happen ו- The Less I Know the Better שהביאו את טיים אימפלה להמונים והפכו אותה לאחת הלהקות הגדולות בעולם. 

ועכשיו, חמש שנים אחרי ההתפוצצות הקוסמית ההיא, ועם הר של ציפיות, חוזרים טיים אימפלה לסיבוב רביעי עם The Slow Rush. באופן טבעי כמעט האלבום החדש כבר זוכה לביקורת סופר מפרגנות ואוהדות במיוחד, אבל באמת שאני לא מצליח להבין למה. 

 

נתחיל מהנקודות הטובות. כרגיל אצל קווין פארקר, אין ספק שהבחור מאמין במה שהוא עושה. אפשר ממש לשמוע עד כמה הוא השקיע בכל תו ותו שמרכיבים את היצירה החדשה שלו. 

כפועל יוצא מזה, האלבום החדש נשמע פשוט מעולה. לא פחות מתצוגת תכלית של הפקה, סאונד ומיקס ב- 2020. אין ספק שהבחור יודע מה הוא עושה.

ועם זאת, סאונד נפלא לא מספיק בשביל לכפות על הכשל שבבסיס היצירה החדשה והוא: שפשוט אין בה שירים מספיק טובים. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

מתוך 12 שירים שנמתחים על פני כמעט שעה של מוזיקה, קשה למצוא שיר זכיר או אחד כזה שימשיך ללוות אתכם בתום ההאזנה. נכון יש את ,Posthumous Forgiveness המעולה ו- Breath Deeper החמוד אבל חוץ מזה שום דבר שאפילו יכול לגרד את Let it Happen.

בנוסף, The Slow Rush מרגיש מאוד רפיטטיבי. לא בקטע טוב כמו "וולווט אנדרגראונד" או "אנימל קולקטיב", אלא בקטע חופר. את הגרסה החדשה של Borderline למשל הייתי חייב באיזשהו שלב להעביר מרוב שהיא הציקה לי באוזן. לפעמים קשה להבין מתי שיר נגמר ומתי הבא מתחיל כי הכל נשמע אותו דבר. 

קווין פארקר שופך גם לא מעט רטרו אל תוך האלבום. מעבר לפסיכדליה הסיקסטיזית שמאפיינת את כל היצירות שלו, Is it True ו- Tommorow's World מרפרפים לדיסקו של שנות ה- 70 בעוד Glimmer ו- Lost in Yesterday (אולי השיר הטוב באלבום) נשמעים כאילו הגיעו הישר משנת 1985.

זה כמובן לא דבר רע, אבל התחושה היא שפארקר מנסה לדחוף לנו את מנהרת הזמן הזאת בכח אל תוך הגרון מבלי לשמור על שמץ של חן.

ובכלל, למרות הסאונד המעולה, הרושם הוא שכלל השירים דחוסים בשכבות על גבי שכבות של סאונד מכל הסוגים והמינים עד לרמה שזה פשוט לא משרת אותם. היה נחמד לשמוע את האלבום הזה בגרסה פחות פומפוזית. 

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

ההבדל בין יומרנות לגאונות תמיד היה דק ובמקרה של טיים אימפלה הוא דק אף יותר. ובכל זאת, אין הרבה הרכבים שהפכו לקונצנזוס בעשור האחרון כמו ההרכב של קווין פארקר ואני לרגע לא מזלזל בזה למרות שבעיני הבלון נפוח מסך חלקיו.

בכל אופן The Slow Rush יספק בהחלט את המעריצים המושבעים, אבל מי שעדיין לא מבין על מה המהומה, כנראה שדעתו עדיין לא תשתנה. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

The-Slow-Rush-1579125917-828x536

באנר מועדון תרבות

12 אמנים ולהקות ששינו את הצליל שלהם לחלוטין

מדיסטורשן למכונות תופים, ממוזיקה נוצרית לפופ. הנה 12 אמנים ולהקות ששינו את הסאונד שלהם באופן דרמטי לאורך הקריירה. 

רדיוהד

אחרי ההצלחה האדירה של OK Computer, אלבומם השלישי, הרגישו רדיוהד סוג של מיצוי מהסאונד שאפיין אותם (פחות או יותר) בשלושת האלבומים הראשונים. ההצלחה המטאורית אף הביאה את תום יורק לחרדות, התמוטטויות עצבים תכופות וחשש כללי שהלהקה תשאב לבינוניות ממנה לא תוכל לצאת.

התחושות הללו גרמו בסופו של דבר ליורק לשנות מהיסוד את הסאונד של רדיוהד בכדי להוכיח לעולם שההרכב שלו הוא לא רק "הרכב של טריק אחד" כפי שביטא את החשש באותו הזמן המתופף, פיל סלוואי.

חמוש בדיכאון ובהשפעת אמני מוזיקה אלקטרונית כמו Apex Twin ו- Autechre, זרק תום יורק את הגיטרה, אימץ את המחשב ויצר יחד עם שאר חברי הלהקה את Kid A – אלבום שכולו על טהרת המוזיקה האלקטרונית.

מי שיאזין לאלבום הבכורה של הלהקה ולאחר מכן ל- Kid A לא יאמין שמדובר באותו הרכב. "נמאס לי ממלודיה. כל המלודיות עבורי הפכו פתאום למשהו מביך" יספר תום יורק על תהליך היצירה של Kid A שנחשב בעיני רבים כאחד האלבומים החשובים והטובים שנוצרו אי פעם.

עד היום רדיוהד ממשיכים ליצור מוזיקה שהיא הרבה יותר אלקטרונית מאשר רוק בסיסי של גיטרה, בס, תופים ככה שאם אתם מקווים לשמוע מהם עוד שירים סטייל High and Dry, Creep ואחרים, זה כנראה כבר לא יקרה. ובכל זאת רדיוהד הצליחו איפה שרבים וטובים נכשלו – הם הצליחו להמציא את עצמם מחדש ובענק!

 

פליטווד מק

פליטווד מק היא אחת הלהקות שעברו הכי הרבה גלגולים ושינויים לאורך למעלה מ- 40 שנות פעילותה. מי בכלל זוכר שבראשיתה היה מדובר בשלישייה שהורכבה מהמתופף מיק פליטווד, הבסיסט ג'ון מקווי והגיטריסט פיטר גרין שהיה הדומיננטי ביותר.

השלושה ניגנו בעיקר בלוז ורוק מקומי-שורשי ושיחררו שלושה אלבומים עד שגרין נטש ב- 1970. פליטווד ומקווי ניסו להחזיק את ההרכב בחיים עם שלל נגנים וזמרים שיצאו וחזרו ללהקה עד שב- 1974 הצטרפו אליהם לינדזי בקינגהם וחברתו, סטיבי ניקס, ששינו את הדנ"א של פליטווד מק מלהקת בלוז-רוק ללהקת פופ-רוק.

הלהקה בהרכבה החדש וה"פופי" יותר, שיחררה ב- 1975 את האלבום Fleetwood Mac וזאת למרות שגם אלבום הבכורה של ההרכב הקלאסי נקרא כך. ההצהרה הייתה ברורה: פליטווד מק נולדה מחדש והפעם היא הפכה למפלצת שמוכרת מילונים.

השיא הגיע כמובן ב- 1977 עם Rumours שהפך אותה לאחת המצליחות והמוערכות בעולם, מה שמוכיח שלפעמים שינויים הם לא דבר רע.

 

אלאניס מוריסט

אני בספק אם אפילו המעריצים הכבדים ביותר של אלאניס מוריסט מכירים את עברה המפוקפק בתור "ילדת פלא" קנדית. אלבום הבכורה של אלניס מוריסט, Alanis, יצא כשהיא הייתה בת 16  בלבד והוא כלל כמה משירי הפופ המזעזעים שנכתבו אי פעם.

מפאת גילה הצעיר קשה להאשים אותה בהחלטות האמנותיות שלקחה (או שלקחו בשבילה) אבל התוצאה בהחלט לא עושה חסד עם האמנית והרוקיסטית שהיא הפכה להיות אחר כך.

שום שיר משני אלבומיה הראשונים שהיו מלאים בשיר Teen Pop קיטשיים, לא הכין אותנו לדיסטורשן של Jagged Little Pill. במקרה של אלאניס מוריסט ההתבגרות הביאה איתה רק דברים טובים.

 

ביטלס

כולנו מכירים היום את הביטלס בזכות השירים האלמותיים ואלבומי המופת שהוציאו כמו Revolver, Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band, Abbey Road ועוד. אבל לפעמים קשה לזכור שההתחלה הייתה שונה מהותית.

בתחילת דרכם התבססו ארבעת המופלאים מליברפול על קאברים לשירים של אמני רוקנ'רול ובלוז אמריקאים מה שתייג אותם לעיתים כחקיינים. גם אלבום הבכורה שלהם, Please Please Me מ- 1963, מכיל 5 קאברים כמו גם שירים נוספים של כותבים אחרים.

הסטייל בתחילת הדרך היה אמנם יותר מחוספס יחסית לתקופה אבל השירים היו שירי אהבה קיטשיים ודביקים למדי שלא נשמעו שונה מרוב הדברים שהיו בסביבה.

יקח לביטלס זמן עד ששירים כמו Love Me Do יהפכו ל- Strawberry Fields Forever, אבל כשזה יקרה זה ישתלם בענק.

 

ג'נסיס

פיל קולינס הוא אחת הדמויות הכי מעוררות מחלוקת בממלכה הבריטית. למרות שזכה להצלחה עצומה (קולינס הוא בין שלושת האמנים היחידים בהיסטוריה שמכרו מעל למאה מיליון אלבומים בקריירת הסולו ובלהקה), הוא נתפס כמוזיקאי סוכרני דביק יתר על המידה.

אבל מעבר לקריירת הסולו שלו, שורשיי המחלוקת כלפי קולינס נעוצה בעובדה שתחת הנהגתו הפכה ג'נסיס האייקונית מלהקת פרוגרסיב רוק הזויה למפלצת פופ שממלאת איצטדיונים.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אין ויכוח באיזה בתקופה ג'נסיס הייתה "טובה" יותר, זה עניין סובייקטיבי לחלוטין, אבל התפיסה היא שכאשר אחז קולינס במיקרופון במקום פיטר גבריאל שעזב, הוא "רידד" את התכנים המורכבים של ג'נסיס וסוג של "מכר את נשמתה" עבור מזומנים.

כמובן שגם לעזיבה של גיטריסט העל, סטיב האקט, היתה השפעה מכרעת על היכולת של חברי ההרכב הנותרים להמשיך את הקו הפרוגריסיבי, אבל קל יותר להוציא את העצבים על פיל קולינס.

בכל מקרה תחת קולינס, זכתה ג'נסיס להצלחה עצומה ולהיטיה כיכבו במצעדים כאילו אין מחר. אז מה עדיף? הכרה אמנותית או הצלחה מסחרית?

 

Talk Talk

הלהקה הבריטית שהונהגה על ידי הזמר והכותב, מארק הוליס, עברה את אחת הטרנספורמציות הכי מעוררות השראה בתולדות המוזיקה. בתחילת דרכה עשתה הלהקה מוזיקת פופ בהשפעת הניו רומנטיים של שנות השמונים ואף כונתה "היורשת של דוראן דוראן".

עם שלל להיטים גדולים, בראשם It's My Life הנפלא, הרושם היה ש- Talk Talk הולכת להישאר איתנו לנצח. אבל להוליס היו תוכניות אחרות.

ההצלחה של הלהקה הובילה את חברת התקליטים, EMI, לתת להוליס חופש פעולה מלא, היא רק לא האמינה שהאלבום הבא שלה, Spirit of Eden, יורכב מ- 6 שירים בלבד שנעים על הספקרטרום שבין מוזיקה מוזיקת אמביינט ועד מוזיקה קלאסית.

בנוסף לכך טען הוליס כי EMI מסרסת אותו אמנותית והוא סרב לשחרר סינגלים מהאלבום או לצלם לו קליפים, מה שהוביל להתנגשות חזיתית עם EMI ולסכסוך משפטי ארוך.

לבסוף שוחררה הלהקה מ- EMI והציאה ב- 1990 את Laughing Stock (המדהים) שהמשיך את הקו של Spirit of Eden. שני האלבומים הללו נחשבים היום לקלאסיקות ולמבשרי ז'אנר ה"פוסט-רוק". לא רע להוליס "להמציא" ז'אנר. כבוד.

 

Bon Iver

ב- 2007, הרגיש ג'סטין ורנון שהחיים שלו מתרסקים. הקריירה המוזיקלית שלו הייתה תקועה, הוא עבד בעבודות נוראיות ובנוסף להכל חברה שלו נפרדה ממנו. מצויד בדיכאון ובגיטרה אקוסטית, התבודד ורנון בביקתת הציד של אביו בהרים המושלגים של ויסקונסין והחל להקליט מוזיקה.

התוצאה הייתה For Emma Forever Ago, יצירה סופר אינטימית שהוקלטה באמצעים הדלים שהיו לרשותו של ורנון באותה ביקתה רדופת זיכרונות. האלבום, שיצא תחת השם Bon Iver, התקבל בחום ונחשב לאחד מאלבומי הפרידה היפים והאותנטיים שנכתבו אי פעם.

אלבומם השני של ורנון וחבריו להרכב, נקרא בפשטות Bon Iver, ולמרות שהוא מציג הפקה עשירה ומלאה יותר, תמתית הוא ממשיך את הקו של אחיו הבכור. את האלבום אגב בחרתי במקום השני ברשימת 50 אלבומי העשור של מועדון תרבות.

ואז, מבלי שמישהו ראה את זה מגיע, חתכו ורנון ובון איבר שלו 180 מעלות מהסאונד שהרגילו אותנו אליו אל מחוזות האלקטרוניקה. אלבומם השלישי, 22, A Million, הוא אלבום אלקטרוני לחלוטין שהלופים ומכונות התופים זורמים בעורקיו.

גם האלבומם הרביעי והמשובח, i,i, המשיך את הכיוון האלקטרוני של של ורנון עד שקשה לזהות שמדובר באותו אמן שאלבום הבכורה שלו הוקלט על גיטרה אקוסטית בביקתת עץ.

 

R.E.M

נכון, סאונד של להקה יכול להשתנות לאורך תקופה ארוכה ובטח להפוך למגוון יותר. יצירה היא בסך הכל דבר דינאמי. אבל המקרה של R.E.M די קיצוני.

בשנים הראשונות שלה כלהקת קאלט, הסאונד של R.E.M היה מחוספס יותר ואפלולי משהו, הרבה בהשפעת להקות הפוסט פאנק של התקופה. אך עם השנים (ובעיקר אחרי החתימה בחברת התקליטים הגדולה, Warner Brothers) הצליל שלה החל להתמתן.

לפתע ניתן היה לשמוע מנדולינות, הפקה נקייה יותר וסאונד, רחמנא ליצלן, הרבה יותר פופי. ההבדל בצליל בין Out of Time ל- Murmur למשל הוא שמיים וארץ.

אז לא, אני לא טוען שהלהקה "התמסחרה", מי שלא רוצה להתמסחר שיכתוב למגירה, אבל החתימה ב"וורנר" ללא ספק גרמה למייקל סטייפ וחבריו למתן את הצליל ולהפוך אותו לנגיש יותר להמונים – פעולה שללא ספק הוכיחה את עצמה.
10 שירים עם משמעות שונה לגמרי ממה שחשבתם>>

 

קייטי פרי

טוב, זו לא ממש טרנספורמציה מוזיקלית אלא יותר סיפור מעניין. הוריה של קייטי הדסון היו נוצרים אדוקים שדאגו להפיץ את בשורת ישו בכל מקום אליו הגיעו. בזכות עובדה זו נחשפה קייטי למוזיקה נוצרית ואף שרה בכנסיות.

כישרונה של קייטי לא נעלם מעיניהם של המפיקים סטיב תומאס וג'ניפר קנפ שהחתימו את הזמרת הצעירה על חוזה הקלטות בחברת התקליטים Red Hill Records. בשנת 2001, בגיל 17 בלבד, שיחררה קייטי את אלבום הבכורה שלה, Katy Hudson, שהיה אלבום מוזיקה נוצרית. מבחינת הסטייל האלבום הוא פופ-רוק די סטנדרטי אך הטטקסטים כולם מהללים את אלוהים ואת ישו.

באנר מועדון תרבות

רק ב- 2003 עזבה קייטי הדסון את ביתה ללוס אנג'לס, שם גם שינתה את שם משפחתה לפרי (שם משפחתה של אמה) במקום הדסון, כדי למנוע בלבול בינה לבין השחקנית ההוליוודית קייט הדסון.

לאחר מכן חתמה הזמרת ב"קפיטל רקורדס" ומשם הדרך לעושר, תהילה ושירים די גרועים הייתה קצרה. מי האמין שהילדה הקטנה ששרה באלבום הבכרוה שלה "ישו, אתן לך את ליבי…" תהפוך לסנסציה עולמית כשתשיר "נישקתי בחורה ואהבתי את זה".

 

Bee Gees

במחצית השנייה של שנות ה- 60, הבי ג'יז די הצליחו בזכות שירי פופ-פולק אמצע הדרך שהיו פופולריים באותה התקופה. אחרי שהתפרקו וחזרו, החליטו השלושה (בהמלצת חברם, אריק קלפטון) להפיק את האלבום הבא שלהם בארה"ב.

באותו הזמן החל בארה"ב לעלות סגנון מוזיקלי חדש שיכבוש את רחבות הרקודים לכל אורכה ורוחבה של המדינה- הדיסקו. הבי ג'יז אימצו לחיקם את הצליל החדש והשילו מעליהם כמעט כל סממן לקריירה המוקדמת שלהם. 

עם פסקול בלתי נשכח לסרט Saturday Night Fever ושורת להיטי דיסקו חסרת תקדים, היום שלושת האחים לבית גיב הם מהפרזנטורים המפורסמים ביותר של ז'אנר הדיסקו, אבל לא תמיד זה היה ככה.

 

Daft Punk

המקרה הזה הוא מציג פחות אבולוציה בסאונד של הרכב, אלא יותר שינוי מוחלט והקמת הרכב חדש, אבל למי אכפת כשמדובר בסיפור מרתק. 

הרבה לפני שגי-מנואל דה הומם-קריסטו ותומאס בנגלטר הפכו לאחד מהצמדים האלקטרוניים המצליחים והחשובים בדורנו, שני הצרפתים החביבים היו חברים בלהקת… ובכן, פאנק. הלהקה ששמה היה Darlin, הספיקה לשחרר 4 שירים עד שמגזין המוזיקה הבריטי, Melody Maker, כתב עליהם: "a daft punky thrash" שזה משהו כמו "פאנק מטופש.

הלהקה כאמור לא האריכה ימים, אבל אותה ביקורת החדירה המון מוטיבציה במנואל ובנגלטר להצליח וגם, נתנה להם אחלה של שם להרכב החדש!
5 שנים ל- Random Access Memories של דאפט פאנק>>

Goo Goo Dolls

לא הרבה יודעים, אבל לפני ש- Iris הפך לשיר מאסט בכל סוף שבוע רגוע של גלגל"צ, השלישייה מבאפלו ניו יורק היתה להקת פאנק אלטרנטיבית מכסחת.

אפילו הסולן היה שונה כאשר את המיקרופון תפס בזמנו הבסיסט, רובי טאקאק, בעל קול העורב (וזו מחמאה תאמינו לי). רק באלבומם הרביעי, A Boy Named Goo, שהכיל את הלהיט האקוסט, Name, הבינה הלהקה שאם מורידים את הדיסטורשן אפשר להגיע לקהל רחב יותר ומכאן השאר היסטוריה. 

הלהקה הלכה ועמעמה את הסאונד המכסח שלה לטובת בלדות ידידותיו יותר למשתמש כאשר השיא הגיע ב- 1988 עם האלבום Dizzy Up the Girls הכיל את הלהיט המפלצתי Iris שהפך את ההרכב למוכר בכל בית. 

מאז הלהקה לא חזרה לסאונד המלוכלך והראשוני שלה (תכלס אין להם ממש סיבה לעשות זאת) אבל מי שיאזין לשני האלבומים הראשונים של ההרכב ולאלבומים האחרונים שלה, לא יאמין שמדובר באותה להקה.
90 השירים הגדולים של שנות התשעים>> 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

Radiohead

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני