עדיין לוהטים: Hotspot של פט שופ בויז- ביקורת אלבום

אחרי שכבשו כל פסגה אפשרית, חוזרים הפט שופ בויז עם אלבומם ה- 14 שמוכיח שגם בעשור השביעי לחייהם, כשזה מגיע לפופ אמיתי, אינטליגנטי ולא מתנצל, אין להם הרבה תחרות. 

ציון המועדון: ★★★★☆

ב- 2013, אחרי 28 שנים, עזבו הפט שופ בויז את חברת התקליטים שלהם, "פרלפון", והודיעו כי מעתה כל התוצרת המוזיקלית שלהם תשוחרר דרך הלייבל העצמאי שהשיקו: x2.

המשמעות של הצעד הזה היא שאחת מלהקות הפופ הגדולות והמשפיעות בהיסטוריה הפכה הלכה למעשה ללהקת "אינדי". מעבר לסימליות, הצעד הזה הותיר את הכוח ואת ההחלטות האמנותיות באופן בלעדי בידיהם של הצמד. במילים אחרות מעכשיו יכולים ניל טננט וכריס לאו לעשות מה שבזין שלהם. 

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

וכך עשרה חודשים בלבד אחרי Elysium, אלבום האולפן האחרון (והלא מספיק מוערך) תחת "פרלפון", חברו הפט שופ בויז למפיק העל סטיוארט פרייס (מדונה, ניו אורדר, הקילרס, גוון סטפני, קיילי מינו ועוד…) ושיחררו את Electric – יצירת פופ-דאנס לא מתנצלת שהפכה לאחת ההצלחות המסחריות והביקורתיות הגדולות של הבויז מאז שנות ה- 90. את האלבום אף כללתי בדירוג 50 אלבומי העשור שלי.

יחד עם 'אלקטריק' שיחררו הבויז הצהרה נוספת והיא שהם ישתפו פעולה עם סיוארט פרייס בעוד 2 אלבומים נוספים. ואכן ב- 2016 יצא, Super, האלבום השני בהפקתו פרייס שהמשיך את הקו המאוד אלקטרוני של 'אלקטריק'. ועכשיו. 7 שנים אחרי השידוך, יוצא לאוויר העולם Hotspot – אלבום האולפן ה- 14 של הפט שופ בויז והשלישי עם סטיוארט פרייס.

ומה גזר הדין? האלבום הטוב בטרילוגיה ואחד הטובים של הלהקה בעשרים השנים האחרונות.

30 שנה ל- Actually של פט שופ בויז>>
30 שנה ל- Introspective של פט שופ בויז>>
25 שנה ל-Behaviour של פט שופ בויז>>
25 שנה ל- Very של פט שופ בויז>>
פט שופ בויז Super ביקורת אלבום>>

"אנשים שמחים בעולם עצוב…"

בשל הסאונד האלקטרוני הכבד שמאפיין את 'אלקטריק' ו'סופר', האלבומים הללו ('אלקטריק' בעיקר) נתפסים כ"חזרה לשורשים" מצדם הפט שופ בויז. אבל בעיני ההקצנה של הצמד בחזרה אל רחבת הריקודים טשטשה במידה מסוימת חלק מהקסם המהותי שמבדל אותם מאמני פופ אחרים.

משהו בפשטות, בטקסטים החכמים ובבלדות הנוגעות הלך קצת לאיבוד בתוך ההפקות הגרנדיוזיות. החדשות הטובות הן שב'הוטספוט' האיזון הזה חוזר. 

האלבום אמנם נפתח בפול גז עם Will-o-the-Wisp האדיר שנשמע כמו Domino Dancing על סטרואידים (בקטע הכי טוב שיכול להיות), אבל מיד לאחר מכן עושים הבויז סיבוב פרסה אל תוך You Are the One, שאמנם סובל משם שכאילו נלקח מהספייס גירלס או רובי וויליאמס, אבל הנשמה היא כולה של פט שופ בויז. 

ורכבת ההרים הזאת ממשיכה עם Happy People, קטע האוס אופורי בעל פזמון שיעיף אתכם לשמיים ו- Dreamland הדואט הנפלא עם אולי אלכסנדר מ- Years & Years.

את החצי הראשון של האלבום חותם Hoping For a Miracle, בלדה נוספת ומופלאה ביופיה שסוגרת רצף שירים שהוא לא פחות מתצוגת תכלית מופתית של יצירת פופ. לא מובן מאליו מהרכב שקיים כבר כמעט 40 שנה.

 "הסתיו הגיע…"

'הוטספוט' הוקלט בברלין באולפני "האנזה" (Hansa) האגדיים בהם הוקלטו בין היתר Low ו- Heroes של דייויד בואי, Achtung Baby של יו 2, The Idiot של איגי פופ, Construction Time Again של דפש מוד, Bossanova של הפיקסיז ועוד עשרות אלבומים מיתולוגיים ששינו את פני המוזיקה הפופולרית לעד. 

גם שם האלבום אגב הוא רפרנס לעיר ברלין שהייתה "נקודה חמה" של חיכוך במלחמת העולם הראשונה בניגוד להיום שהיא נקודה של מפגש דיגיטלי עבור אנשים מרחבי העולם.

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

בכל מקרה, אולי זה תוצאה של ה"האנזה", אולי ההשראה של ברלין ואולי כי פשוט מדובר בשירים טובים, אבל יש משהו בסאונד של 'הוטספוט' שגורם לו להרגיש יותר חם מהאלבומים האחרונים של הבויז. סאונד שגם בשירים המרקידים ביותר, עוטף אותך ברכות ולא משחרר. 

קחו לדוגמה את Only the Dark, השיר ש- Human League חלמו לכתוב או את Burning the Heather בו מצטרף לצמד הגיטריסט האייקוני, ברנרד באטלר, על הגיטרה האקוסטית. שני השירים הללו מהדהדים ליצירות הגדולות ביותר של הבויז מתקופת Behaviour הקסום, אלבומם הטוב ביותר של הצמד.

"רק בחשכה אפשר לראות את הכוכבים…"

אבל מעבר לסאונד החם, ההפקה ההוקצעת והמלודיות הממכרות, יש באלבום החדש עומק רגשי הרבה יותר משמעותי משני אחיו הגדולים וכל שיר נושא בתוכו מטען רגשי מרתק.

כך למשל Will-o-the-Wisp הוא מחווה לסופר הבריטי, כריסטופר אישרווד ומסעותיו בברלין, Dreamland מתאר את השאיפה לאוטופיה בעידן הברקזיט ומשבר הפליטים, Burning the Heather הוא אנלוגיה לביעור העבר והצפייה לעתיד ובכלל אם תגרדו כל שיר שיר תמצאו בתוכו משמעות לא תמיד גלויה לעין אך תמיד מעניינת. 

באנר מועדון תרבות

ועם זאת לא הכל מושלם ב'הוטספוט'. כמו ב- Super לפניו, גם כאן חלק מהשירים סובלים מסוף מוזר שנשמע כאילו נקטע באיבו. חלקם נקטעים ממש בברוטאליות. מי

שסובלים מזה במיוחד הם I Don't Wanna (אחת ההפתעות של האלבום) ו- Monkey Business, הגרסה הפט שופ בויזית ל- Get Lucky של דאפט פאנק. זה לא מוריד את רמת ההנאה מהקטעים הללו זה פשוט סתם מבאס.

ואם כבר מדברים על סופים אז אין ספק שעקב האכילס של האלבום הוא Wedding in Berlin שסוגר אותו.

קטע הטכנו המוזר הזה נכתב על ידי ניל וכריס כמתנה לזוג חברים שהתחתן ואיכשהו מצא את עצמו באלבום. אולי זו בדיחה, אולי הטרלה, בכל מקרה אין יותר מדי מה להרחיב על השיר הזה מלבד העובדה שהוא די מזעזע.

אני מנסה להמשיל אותו לאקט של פתיחת החגורה אחרי ארוחת מלכים או אם תרצו שחרור של עניבה לוחצת אחרי יום עבודה ארוך אבל זה לא מנחם אותי. טוב היו עושים ניל וכריס אם היו מחליפים אותו ב- An Open Mind, הבי-סייד המופתי של Dreamland, שהוא אחד הקטעים הכי טובים שהם הקליטו אי פעם (נשבע לכם). זה בערך ההבדל בין 4 כוכבים ל- 5.

20 שנה ל- I Don't Know What You Want But I Can't Give it Anymore>>
לפעמים תקווה היא כל מה שצריך: פט שופ בויז- Go West>>

 "אני לא רוצה לרקוד…"

'הוטספוט' הוא לא אלבום פט שופ בויזי "רגיל". אין בו להיטים גדולים או המנוני ענק אבל הוא כן אלבום עקבי, מהודק מאתגר ומעניין עם טקסטים שלא מזלזלים במאזין.

אם תהיה לכם סבלנות היא לגמרי תשתלם ואתם תרוויחו פנינה אמיתית של להקה שלא סתם שינתה את פני הפופ. ואם לא, אז כנראה שכבר אף פעם לא תבינו מה יש בצמד הכי מצליח בתולדות המוזיקה הבריטית. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

פדנ

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

 

 

10 סרטי דוקו מוזיקליים מומלצים

אם יש משהו שאני אוהב לעשות חוץ מלשמוע מוזיקה, זה לראות אותה, רצוי במעטפת דוקומנטרית עשויה היטב ומלאת חשיבות עצמית. בקיצור, קבלו 10 המלצות על סרטי דוקו מוזיקליים שהן צפיית חובה, לא משנה איזה ז'אנר או אמנים אתם אוהבים. יאללה בינג'!

הנה כמה המלצות נוספות:
Supersonic – סיפורה של אואזיס
Rolling Thunder Revue: A Bob Dylan Story by Martin Scorsese
A Hard Day's Night (בערך דוקו)
David Bowie- The Last Five Years
Woodstock
Under African Sky
סוף עונת התפוזים
האלבומים

Amy (איימי)

לפני שצפיתי בדוקו על חייה ומותה איימי ויינהאוס, לא הייתי ממעריציה הגדולים. אבל היצירה המרתקת הזאת הצליחה לצבוע את איימי בצבעים כל כך יפים שגם אם לא התחברתי למוזיקה, לא יכולתי שלא להתאהב באישיות.

"איימי" הוא מהסרטים המרגשים ביותר שנוצרו על אמן כלשהו, אולי מפני העובדה שהוא מתאר תאונת רכבת שברור לכולם שהיא הולכת להתרחש אבל אף אחד לא מסוגל לעצור אותה.

החל מילדותה, דרך התמכרותה לסמים ואלכוהול ונסיקתה המטאורית, הסרט לא מפספס אף נקודה בעלייתי ונפילתה של היהודייה הכריזמטית והכל כך המוכשרת מצפון לונדון. אם יש סרט שבוודאות יגרום לכם לבכות, זה הסרט הזה.

 

Synth Britannia

בהכללה גסה רוב סרטי הדוקו המוזיקליים ׁ(כמו גם ברשימה הזאת ממש), מבוססים על תרבות הרוק. על מתחיו הגזעיים, אמניו הגרנדיוזים, חשיבותו ההיסטורית ועוד. אבל הנה פנינה אמיתית לחובבי המוזיקה האלקטרונית והסינתיסייזרים של שנות השמונים בפרט.

"סינת' בריטניה", בהפקתו של ה- BBC Four, הוא סרט מהפנט וחשוב העוסק ברגע הקריטי בהיסטוריה בו החל הרוק לדעוך ויצר ואקום שאל תוכו נשאבו מכונות התופים, הסמפלרים והסינתיסייזרים שיצרו יחד את "צליל העתיד".

היום אולי ניתן ליצור לופים וצלילים אלקטרוניים בלחיצת כפתור, אבל בסוף שנות השבעים העיסוק באסתטיקה הזאת נתפסה כלא פחות מחלוצית. לשמוע את ברנרד סאמנר מספר איך בנה במו ידיו את הסינתיסייזר שהפיק את צלילי הפתיחה הקסומים של Atmosphere זה לא פחות מרגע טלוויזיוני נדיר וקסום.

מקרפטוורק דרך גארי ניומן, מפט שופ בויז ועד דפש מוד, הסרט מביא ראיונות עם כל האמנים החשובים של התקופה ועושה להם סוף סוף א הכבוד המגיע להם.

 

The King (המלך)

כל כך הרבה יצירות, ספרים, מאמרים וסרטים נוצרו על אלביס פרסלי, כולל סרט דוקמנטרי טרי  טרי בן 3 שעות מבית HBO. אבל איכשהו דווקא "המלך", סרטו הדוקומנטרי של הבמאי יו'ין ירקי, גרם לי גם להידבק למסך וגם לעשות זאת בכיף.

בסרט לוקח ירקי את מכונית הרולס רויס מודל 1963 המקורית של אלביס פרסלי לטיול במחוזות חייו, אך במהירות המסע שאמור לעבור בנקודות הציון המשמעותיות בחייו של המלך, הופך למסע מרתק דרך ההיסטוריה והמוזיקה של ארצות הברית כולה.

זהו סרט יחסית קליל על אמן בסדר גודל מפלצתי כמו אלביס פרסלי, אבל הוא גם מלא נשמה ומצליח להפוך את הדיוקן הכמעט אלוהי של מלך הרוקנ'רול ליותר ארצי, נגיש ופשוט מקסים.

 

Seven Ages of Rock (תולדות הרוק)

ב- 2007 יצא ה- BBC הבריטי בפרויקט שאפתני שמטרתו לסקור את ההיסטוריה של הרוקנ'ול מלידתו ועד ימינו. התוצאה היא "שבעת העידנים של הרוק" – סדרה בת 7 פרקים בה כל פרק מטיל זרקור על גל שונה ברוק ומעניק לו זווית הסתכלות חדשה.

כך למשל הפרק הראשון מתאר את התפוצצותו של הרוק באמצע שנות השישים כאשר האחרון עוסק בבריטפופ ובאינדי הבריטי. בין לבין אנו מקבלים גם פרקים על הפאנק, על המוזיקה האלטרנטיבית של סיאטל, על רוק האיצטדיונים ועוד. 

אני במיוחד אוהב את הסדרה הזאת בשל ההחלטה האמיצה של יוצריה שלא לכלול בה כלל את גל האמנים הראשון של הרוקנ'רול לרבות הביטלס, צ'אק ברי, אלביס פרסלי ועוד. עם כל הכבוד (ויש כבוד ענק) התקופה והאמנים הללו נחרשו עד דק.

הסדרה הזאת היא לא פחות מאינציקלופדיה לחובבי הרוק ועם שלל הראיונות והאמנים שמופיעים בה, היא גם לא פחות ממסך היסטורי מרתק. אם בכל זאת אתם רוצים יותר עומק היסטורי, אני ממליץ לכם על Dancing in the Street: a Rock and Roll History המעולה מ- 1995. 

 

באנר מועדון תרבות

Kurt Cobain- Montage of Heck 

רבים ניסו לפצח את סוד אישיותו המורכבת של אחד האמנים הכי מרתקים שפעלו כאן, אבל הסרט הדוקומנטרי הזה של HBO הוא בעיני הקרוב ביותר. 

הסרט מתחקה אחר חייו של קורט קוביין החל מילדותו באברדין, דרך שלל הבתים שעבר ועד להצלחה המטורפת עם "נירוונה" ומשרטט דיוקן כואב של אדם שבסך הכל רצה להרגיש שייך. במבט לאחור אפשר כמעט לראות איך סופו של קוביין היה בלתי נמנע.

לראשונה מאז ששם קץ לחייו ב- 1994,עומדים ומדברים למצלמה הוריו של קורט, אימו החורגת, אחותו, חברתו הראשונה, קורטני לאב ועוד, שמנסים להרכיב את החלקים שיצרו את נפשו המיוסרת של קוביין.

בסרט אף שזורים קטעי אנימציה מרהיבים ביופיים שמוסיפים קצת נחמה אם תרצו לסיפורו העצוב של מי שהפך, מבלי שרצה בזה, לקולו של דור.

 

The Beach Boys: Making Pet Sounds (הביץ' בויז: 'פט סאונדס') 

מעטות היצירות שהצליחו להשפיע על עולם המוזיקה כמו Pet Sounds של הביץ' בויז. למרות שדישדש במכירות ולא היה להיט היסטרי כמו שאר התוצרים של הלהקה, אלבומם ה- 11 של החברים מקליפורניה הוא לא פחות מאבן דרך בעולם המוזיקה. אלבום שהגדיר מחדש את הסטנדרט ליצירה של מוזיקה פופולרית. 

בעזרת ראיונות וקטעי ארכיון, מתעד הסרט את תהליך הפקת האלבום שבמרכזו עומד דיוקנו של בריאן וילסון שחיפש את היצירה המושלמת אך שילם על כך במחיר שפיותו.

ב- 2003 דירג מגזין ה'רולינק סטון' את Pet Sounds במקום השני ברשימת 500 האלבומים הגדולים בכל הזמנים. במקום הראשון עמד סרג'נט פפר של הביטלס שנכתב כתבוגבה לאותו אלבום מופת של הביץ' בויז.

 

Searching for Sugar Man (מחפשים את שוגרמן) 

סיקסטו דיאז רודריגז או בשם הבמה שלו, רודריגז, הקליט בתחילת שנות השבעים שני אלבומים בלייבל סאסקס (Sussex Records). שני האלבומים היו Cold Fact ב- 1970 ו- Coming from Reality ב-1971.

האלבומים קיבלו ביקורות מעורבות ולא זכו למכירות, מה שגרם לחברה (שנסגרה ב- 1975) לפלוט את רודריגז ולזמר עצמו לנטוש את עולם המוזיקה.

כמו במאות דוגמאות לפניו, גם המוזיקה של רודריגז אולי לא זכתה להצלחה בזמן אמת, אבל האדוות שהשאירה המשיכו להדהד הלאה וכך מבלי שידע את זאת, שיריו זכו להצלחה כבירה בכמה מקומות בעולם, אחד מהם הוא דרום אפריקה.

בזמן שבצד אחד של העולם רודריגז עובד כפועל בניין, בצד השני יש לו מאות אלפי מעריצים שבטוחים שהוא בכלל מת! כמו שני יקומים מקבילים שלעולם לא יפגשו מתאר הסרט חיים של כוכב רוק שבכלל לא יודע שהוא כוכב. תודו שאם זה היה סרט הוליוודי לא הייתם מאמינים לזה.

הסרט אף זכה בפרס האוסקר בקטגוריית 'הסרט התיעודי הטוב ביותר' ואין לי אלה להפציר בכם לקחת הפסקה מהחיים ולהתמסר לסיפור הפסיכי, המדהים והכל כך מרגש הזה.

 

All Things Must Past (הקול עובר: עלייתה ונפילתה של טאוור רקורדס) 

כבוגר שני תארים בתקשורת, הקשר בין מוזיקה לבין אמצעי השיווק והצריכה שלה תמיד ריתקו אותי. גם העובדה שגדלתי בניינטיז, תור הזהב של הדיסק, הפכה אות לצרכן בלתי נלאה של דיסקים, קלטות ותקליטים (עד היום!) וזה למרות שיש לי מנוי לספוטיפיי. 

אבל מעבר לרגש האישי שלי ושל רבים אחרים כלפי דיסקים, "הקול עובר: סיפור עלייתה ונפילה של טאוור רקורדס", הוא מסמך היסטורי עשוי נפלא על התהפוכות שעברה המוזיקה הפופולרית בשלושים השנים האחרונות. בנוסף לכך הוא אףמסמך אנושי מרתק על האיש שהתחיל את הכל, ראס סולומון. 

סולומון, שירש בית מרקחת מאביו, הפך אותו לחנות תקליטים קטנה ומשם לאימפריה חובקת עולם, יושב בגילו המופלג מול המצלמה ומספר את סיפורו בצורה נוגעת ושובת לב.

החל מאלטון ג'ון וברוס ספרינגטין ועד כריס קורנל ודייב גרוהל (שעבודתו הראשונה הייתה כמוכר בטאוור רקורדס), שורה של אורחים נפלאים מעטרים את הסרט הזה ועוזרים להנציח את תור הזהב של המוזיקה המוקלטת ושל טאוור רקורדס שהייתה לא פחות מבית שני לחולי מוזיקה כמוני.

 

moadon-tarbut-24

Shangri-La (שנגרי-לה) 

"שנגרי-לה" הוא הסרט הכי חדש ברשימה. מדובר בארבע פרקים מרתקים על הסטודיו המפורסם של האיש והזקן, ריק רובין, אחד האנשים שעיצבו את המוזיקה כפי שאנו מכירים אותה בשלושים השנים האחרונות. 

האמת היא ששנגרי-לה הוא פחות סרט דוקומנטרי ויותר מניפסט פילוסופי, כמעט רוחני, של ריק רובין על מהותה של המוזיקה. למרות סיפור חייו המרתק, הסרט מתרחק ממבנה קונבנציונאלי של התחלה, אמצע וסוף ומפנה את הזרקור על מהותה של היצירה המוזיקלית ואמנות בכלל.

על פניו אפשר לומר כי הסרט מפספס את דמותו האניגמטית וסיפורו המעניין של רובין, אבל בעיני, הבחירה האסתטית הזאת היא הדרך היחידה בה אפשר לנסות ולהבין בכלל איך פועל אחד המוחות המרתקים בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית. 

 

Anvil! The Story of Anvil (אנוויל! סיפורה של אנוויל) 

הפוסט הזה הוא לא דירוג בשום צורה, אבל אם הייתי צריך לבחור את סרט הדוקו המוזיקלי הכי טוב שראיתי בחיי, זה ללא ספק יהיה "סיפורה של אנוויל".

אנוויל הייתה להקת להקת מטאל שבאמצע שנות השמונים החלה לטעום מטעם ההצלחה כשהופיעה על הבמות הגדולות לצידן של להקות כמו Motorhead, Bon Jovi, Whitesnake, Scorpions ועוד.

אבל אז קרה משהו לא ברור ובמקום לטרוף את העולם אנוויל שקעה אל תהומות הנשייה, או זה מה שלפחות חשבנו עד שיצא הדוקו יוצא הדופן הזה שגילה שהלהקה למעשה מעולם לא התפרקה.

הסרט עוקב אחר סטיב "ליפס" קולדואו ורוב ריינר, מייסדי הלהקה, שגם בעשור השישי לחייהם ממשיכים להניע את אנוויל ולקוות שיום תגיע הפריצה הגדולה שלהם.

הסרט מפוצץ רגש ומכיל רגעים שיקרעו אתכם מצחוק לצד כאלה שיגרמו לכם לבכות. אבל מעל הכל זהו סרט על הנשמה של המוזיקה ועל כך שלא משנה מי אתה, מה אתה, מה עברת או בן כמה אתה, את התשוקה לאמנות לעולם לא ניתן לכבות.

"הסרט הכי טוב שאי פעם נעשה על רוקנ'רול" נכתב ב- London Times ובצדק מוחלט. ועם זאת מדובר בצפיית חובה לא רק למי שאוהב רוק, או מטאל או מוזיקה בכלל, אלא לכל מי שרוצה להבין קצת יותר טוב מה זה להיות בן אדם ומה זה באמת, אבל באמת(!) לאהוב מוזיקה.

 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

KURTCOBAINMONTAGEOFHECK-KEY

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

דו"ח המבקר #27: נדב דלומי מפציץ, רות שועלי לוהטת, ג'קו אייזנברג מרדים ועוד סינגלים חדשים

ברוכים הבאים למקום שרק מעטים מעזים להיכנס אליו: דו"ח המבקר- טור ביקורת הסינגלים של מועדון תרבות! זה המקום של היצירה שלכם לקבל במה ושלי לומר בלב שלם מה אני חושב עליה. אז שנתחיל?

נדב דלומי- רוחות רעבות

איזה כיף לפתוח לפתוח שנה חדשה ודו"ח חדש עם סינגל טרי של אחד המוזיקאים המוכשרים שפועלים כאן- נדב דלומי. "רוחות רעבות" הוא סנונית ראשונה מפרויקט חדש ומסקרן של המוזיקאי הוותיק, ואם שאר הפרויקט נשמע כמו השיר הזה אז בהחלט יש למה לצפות. 

"רוחות רעבות" הוא אחד הקטעים הכי נגישים, שלא לומר "פופיים", של דלומי. משום מה (ואני אפילו לא יודע למה) הוא מזכיר לי מן שילוב בין קולדפליי לאביב גפן, אבל בקטע טוב. אחרי שנים של פולק וקאנטרי מקומי, דלומי מפציץ עם גיטרה, בס תופים ועיבוד ממכר שאני בתקווה שיגיע לעוד הרבה אזניים. 

ג'קו אייזנברג- בסוף

זוכרים את המיני שערורייה המביכה שגרמה לזוכה כוכב נולד 4, ג'קו אייזנברג, לצאת  לגמלאות מוקדם מן הצפוי? בטוח שכן ואם לא תשאלו את ד"ר גוגל. בכל מקרה חוזר עכשיו אייזנברג עם מופע חדש ושירים חדשים, כאשר האחרון שבהם הוא "בסוף" והוא בהחלט משרה אווירה של סוף קריירה. 

אחרי כל מה שעבר הייתי מצפה מאייזנברג לתובנות יותר מעניינות על חייו ועל העליהום הלא פרופורציונאלי שחווה. משהו בועט, משהו מעניין, משהו שונה, אבל במקום זה אנחנו מקבלים בלדה אקוסטית כל כך משעממת שהדבר היחיד שבא לי לעשות בזמן שאני מאזין לה היא להרדם על החולות (הבנתם?).

אפילו לשחק רמיקוב עם סבתא שלי בת ה- 93 יוציא ממני יותר אמוציות מאשר השיר הזה. אין ספק שלאייזנברג יש קול מעולה, כריזמה ויכולות משובחות אחרות רק חבל ששום דבר מאלה לא בא לידי ביטוי ב"בסוף". השיר הזה הוא לא פחות מגרוע וזה בהחלט לא מה שיביא לו את הקאמבק המיוחל.

Gordon- Shine

סינגל הבכורה של Gordon (אבישי גורדון), לא פורץ גבולות ולא מחדש יותר מדי אבל הוא עדיין מלא כיף, אולי בגלל הפשטות שלו. השיר נכתב על ידי אבישי כשהיה במקסיקו וחלון ההזדמנויות שלו לדבר עם חברתו שבארץ היה מצומצם בגלל הבדלי השעות. לכאורה נושא בנאלי וטחון אך עם זאת הטקסט מצליח להתעלות על השממון ולהיות מעת לעת אפילו נוגע.

ועדיין אני לא בטוח שהאנגלית של אבישי בשיר עוברת מספיק חלק וגם אם כן, אני לא חושב שיש כאן איזשהו פוטנציאל בינלאומי כי שירים כאלה אולי לא שכיחים במחוזותינו אבל בחו"ל הם קיימים כמו מים.

כמו כן, למרות שיש משהו נחמד באותנטיות ובסאונד הלא מלוטש של השיר, עדיין ההפקה חייבת (פשוט חייבת) לעלות רמה בכדי להוציא את אבישי הרבה יותר טוב. אבל פוטנציאל בהחלט יש כאן אז שווה לעקוב. 

רות שועלי- רכבת מרכז

"היי עמית. אנחנו אמיצות מספיק בשביל לשלוח את הסינגל שלנו לדו"ח". זו ההודעה שחיכתה לי ב- Inbox מהמוזיקאית רות שועלי והאמנית ליבי קנטור ׁ(שיצרה את הקליפ לשיר המדובר). אז קודם כל אני מת על אמנים אמיצים ובעיקר כאלה שהאומץ שלהם בא לידי ביטוי גם במוזיקה.

מהלכי אקורדים מעניינים, מעברים מפתיעים ומילים כמו: "התקהלות של אנשים זרים, החלפת מבטים שותפים, כן גם אני חי איזה צירוף מקרים…" מוכיחים שרות שועלי היא יוצרת שלא מפחדת לצאת מהקופסה של המוזיקה הישראלית החיוורת והיא עושה זאת בסטייל ובאינטליגנטיות מרשימה.

מה שמתחיל בעדינות נגמר בכאוס מופלא של דיסטורשן תופים ושירה עצמתית שמבשרים שיש כאן יוצרת אמיתית ששווה לעקוב אחריה.

אלקנה מרציאנו- כפרה

וככה חברים נשמעת האפוקליפסיה. שאלוהים יעזור לכולנו.

אמיצים מספיק בשביל לשלוח את השירים שלכם לדו"ח? שלחו הודעה בפייסבוק>>

לדו"ח המבקר #26
לדו"ח המבקר #25
לדו"ח המבקר #24

לדו"ח המבקר #23
לדו"ח המבקר #22

לדו"ח המבקר #21

לכל הדו"חות

288907_tumb_800Xauto

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני