40 שנה ל- London Calling של הקלאש

פוליטיקה, גזענות, תרבות הצריכה ואפילו הביטלס. אין הרבה נושאים שהקלאש לא תקפו חזיתית באלבום המופת שלהם מ- 1979. 40 שנה לאחר מכן ועדיין כל מילה ומילה בו נשמעת רלוונטית גם היום. 

ציון המועדון: ★★★★★

הרבה לפני שהתחפשנו לפאנקיסטים בפורים מבלי שיהיה לנו שמץ של מושג מה זה אומר, הרבה לפני שג'ינסים קרועים נמכרו בקסטרו ומוהוק הייתה תספורת לגיטימית, הפאנק היה תנועה מוזיקלית אמיתית ובועטת.

למעשה זו הייתה תנועה מוזיקלית, חברתית, חתרנית ששאפה לערער את יסודות הסדר הקיים ובמידה רבה אפילו הצליחה.

באנר מועדון תרבות

שלושה גורמים מרכזיים הביאו לעלייתו של הפאנק כתנועה תרבותית בבריטניה במחצית השנייה של שנות ה- 70. הראשון היה קשור לתמורות המוזיקליות של התקופה.

לקראת סוף הסבנטיז, הרוק שהחל כתנועה עממית חוצת גבולות ומגדרים שצמחה משולי החברה, כבר הייתה נטועה עמוק במיינסטרים. יודעים מה? מיינסטרים זה אנדרסטייטמנט. אמני הרוק הופיעו באצטדיוני ענק, מכרו מיליוני אלבומים והפכו לסופרסטארים ענקיים. הכי רחוק מהמשמעויות החתרניות השורשיות של הז'אנר.

שיא המגלומניות הגיע בדמותם של אמני הרוק המתקדם ששאפו לקחת את הרוק צעד אחד קדימה ושילבו בתוכו אלמנטים של מוזיקה קלאסית בכדי להקנות לו נופח אמנותי יותר. כך משירים של 2 דקות שדיברו אל צעירי העולם המרדניים, קיבלנו יצירות רוק בנות 20 ו-30 דקות שמתכתבות יותר עם בטהובן ושופן ופחות אלביס וצ'אק ברי.

הפאנקיסטים ראו את השינויים הללו והרגישו שהרוק מתנתק ממקורותיו האותנטיים. מתוך כך הם שאפו להחזיר עטרה ליושנה ולרוק את הרוח המחאתית האמיתית שלו עם שירים קצרים, בועטים, פוליטיים ומכסחים.

 

"הביטלמאניה המזויפת הוכתה עד עפר…

הגורם השני שהביא לעלייתו של הפאנק הוא הגורם הכלכלי.
שנות ה- 70 באנגליה היו עשור לא פשוט שאופיין בבעיות כלכליות חמורות. המשק הבריטי נשען על תעשיות כבדות מיושנות כמו פלדה ופחם שסבלו מבירוקרטיה חונקת וחוסר התייעלות משווע. המשק היה תקוע, האבטלה גאתה, שביתות של איגודים מקצועיים היו עניין שבשגרה ובאופן כללי הממלכה המאוחדת לא האירה פנים לצעיריה.

למאזין הרוק הממוצע שהתקשה מאוד לסגור את החודש, שירים כמו Stairway to Heaven או Echoes פשוט לא דיברו. הוא חיפש מקום לפרוק את התסכול שלו ויצירות מהסוג הזה ממש לא היו הכיוון.

הקטליזטור השלישי לעלייתו של הפאנק הוא המרכיב הפוליטי-חברתי.
באותן שנים הקונפליקט בין אנגליה לצפון אירלנד שיסע את החברה הבריטית בעוד גלי הגירה עצומים ממדינות מרכז אמריקה ואסיה הציפו את הממלכה ו
הבעירו את הרחובות בגזענות, אלימות, אבטלה ועוד. 

 

"רוק המהפכה הוא סוג חדש של רוק…"

על אף החיכוכים בין המקומיים למהגרים, אותם גולים נשאו עמם תרבות, מוזיקה ומסורות של מחאה שהקסימו חלק גדול מהנוער הבריטי הישנוני. לא סתם להקות כמו "בלונדי", "פוליס" ו"מדנס" שקיבלו על עצמן השפעות מוזיקליות "זרות" פרחו באותה התקופה. 

גם לא לחינם הסינגל הראשון ששיחררו אי פעם הקלאש היה White Riot שגרמה למי שלא התעמק במילות השיר לתייג את הלהקה כגזענית, אך האמת כמובן רחוקה מהמציאות. ג'ו סטארמר, סולן ההרכב, קורא בשיר לנוער הלבן והמנומנם ללמוד מזה השחור ולצאת למרוד כנגד המוסדות שמדכאים אותו.

לאחר מותו של סטראמר, צויר לזכרו קיר זיכרון על רקע הדגל הראסטפארי עם הכיתוב "Know You Rights". הקשר התרבותי בין הנוער הלבן הבריטי לזה השחור הגיע לשיאו עם ג'ו סטראמר והמוזיקה של הקלאש.

 

"עושה רושם שאף אחד לא שם לב אלי…"

הקלישאה הכי גדולה על אלבומי מופת היא שהם "צילמו" רגע בהיסטוריה. יצרו תיעוד מוזיקלי יחודי של אקלים חברתי שלא בטוח שישוחזר. בעוד שישנם אלבומי מופת שהטענה הזאת לא בהכרח תופסת לגביהם, במקרה של London Calling היא מדויקת.

לאורך לא פחות מ- 19 קטעים מצליחים הקלאש ללכוד את רוח התקופה. את הבלבול ששרר בחברה הבריטית, את כל הבעיות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות כמו גם את התחושה שלאנגליה אין עתיד (כפי שהיטיבו לנסח זאת הסקס פיסטולס).

האלבום שהוכתר כאלבום העשור על ידי הרולינג סטון (למרות שיצא באנגליה בדצמבר 1979) ונבחר שוב על ידי אותו מגזין לאלבום השמיני הגדול ביותר בכל הזמנים, הוא לא פחות מאבן דרך בתולדות הרוק. יצירה מפעימה וחסרת תקדים שכוללת בתוכה את כל המאפיינים שמרכיבים את התשתית של הרוק.

רוצה לקבל עדכונים חמים ממני

אם הראמונס היו הסטייל של הפאנק והסקס פיסטולס היו הגישה שלו, הקלאש ב- London Calling היו אלה שלקחו אותו צעד אחד קדימה וגיבשו אותו לכדי אמירה תרבותית וחברתית אמיתית. בלי חארטות, בלי קלישאות. הקלאש היו הדבר האמיתי. 

מתוקף זאת לא תמצאו באלבום הזה טקסטים על עולמות אחרים כמו אצל ג'נסיס או מחשבות פילוסופיות על טבע האדם סטייל פינק פלויד. הטקסטים ב- London Calling הם ארציים, קונקרטיים למה שקורה  כאן ועכשיו, על האדמה, על הארץ, בשכונות ובשיכונים. מילת המפתח היא ריאליזם.

לא תמצאו כאן גם סולואים כמו אצל לד זפלין או דיפ פרפל. למעשה חוץ מ- 2 שירים, כל הקטעים באלבום לא חוצים את רף 3 הדקות. האמירה הייתה ברורה: לא צריך להיות ג'ימי הנדריקס, רוג'ר ווטרס או ג'ימי פייג' בשביל לשיר ולנגן את האמת שלך. 

בבחירה המינימליסטית הזאת המבוססת על שירי גיטרה, בס, תופים קצרים וזועמים, מיצבו עצמם הקלאש כאלטרנטיבה ה"שפויה" לאמני הרוק הפומפוזיים והמגלומנים של התקופה.

הם ראו בעצמם לא פחות ממחיי המסורת הרוקנ'רולית הקלאסית של שנות החמישים ותחילת השישים. לא במקרה עטיפת האלבום היא מחווה לאלבום הבכורה של אלביס פרסלי, בעיניהם הם היו ממשיכי המסורת הרוקנ'רולית האמיתית. 

 

"כשהם ידפקו בדלת שלך, איך תצא? עם הידיים למעלה או אצבע על הדק האקדח…"

ועם זאת, הכוח של London Calling עדיין נעוץ במגוון הז'אנרים שהוא מצליח להכיל בתוכו. אמנם כמיטב המסורת הפאנקיסטית השירים קצרים, מינימליסטיים ומלאי מסרים פוליטיים ואנרכיסטיים (החל ממלחמת האזרחים הספרדית ועד סופה של בריטניה כפי שהכרנו אותה), אבל המוזיקה עצמה מכילה בתוכה אינספור רפרנסים וז'אנרים שונים. 

רוקבילי, רגאיי, סקא, רוק, קצת R&B, קצת בלוז, פוסט-פאנק, הכל נכנס אל תוך היצירה המפעימה הזאת ושום דבר לא מרגיש שלא במקום. חציית הסגנונות הזאת נדירה בז'אנר גם היום, אך היא הצליחה להנגיש את האלבום ואת הלהקה לקהל חדש.

מעבר לזה, על ידי הכללת ז'אנרים אחרים תחת קטגוריית "הפאנק", הצליחו הקלאש להוציא את המושג מהגטו ולהפוך אותו להרבה יותר רחב ומשפיע. לפתע, גם שיר רגאיי כמו The Guns of Brixton יכול להיות טעון במשמעות החתרנית של הפאנק. 

לפתע גישת ה- DIY -Do it Yourself הפכה לפרקטיקה בפני עצמה עד שאפילו ניל טננט, סולן להקת הסינת'פופ המיתולוגית, הפט שופ בויז, אמר כי הוא רואה בעצמו פאנקיסט משום שזה היה "הז'אנר הראשון שהגיע עם אידיאולוגיה". 

ואכן הקלאש ו- London Calling באופן ספציפי, הפכו את הפאנק מתופעה חברתית, בועטת ככל שתהיה, לאמנות של ממש. לחלק בלתי נפרד מהאבלוציה של הרוק ולאידיאולוגיה של ממש. 

 

"מוות או תהילה…?"

ב-1979, נכח סנדי פרלמן, המפיק של להקת הרוק האמריקאית, Blue Oyster Cult, בהופעה של ה"קאלש" מטעם CBS. מאוחר יותר הוא יספר: "כמו בנס אלוהי, עושה רושם שהלהקה באמת מאמינה במה שהיא עושה מתוך השפעה על תודעת הקהל שלהם, מוסיקלית ופוליטית".

הקלאש היו נטועים עמוק עמוק בשכונות ובקהילה בתוכם הם פעלו. הם היו עד כדי כך מחוברים לקהל שלהם ולהלך הרוח החברתי עד שחזו את "מהומות בריקסטון" כמעט שנתיים לפני שהתרחשו.  

הם חשו את תסכולו של האדם הפשוט ופרקו הכל החוצה בכעס, בזעם, ללא הפקות גרנדיוזיות ובמינימום אמצעים. זו האידיאולוגיה של הפאנק ולכן היא תמשיך לחיות לנצח. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

*הפוסט מבוסס על הרצאה בשם "אנרכיה בממלכה המאוחדת" שאני מעביר במסגרת הקורס "מחאה ומוזיקה פופולרית".

d202c5c4e3e8e086ebca193f388ebf5e

moadon-tarbut-24

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s