נסיכת הגשם: פרידה ממארי פרדריקסון ורוקסט

אחרי שנים של מלחמה עיקשת במחלת הסרטן, הלכה מארי פרדריקסון, חצי מהצמד המיתולוגי רוקסט, לעולמה. זמן טוב לעשות כבוד לזמרת וללהקה שבאיזשהו שלב בחיינו כולנו האזנו להם, גם אם היום אנחנו קצת מתביישים להודות בזה.

כמה קל זה לרדת על פר גסלה ומארי פרדריקסון שהרכיבו יחד את הצמד 'רוקסט'. כמה קל לזלזל בטקסטים הקיטשיים, במלודיות הדביקות ובתספורות הנוראיות. אבל בניגוד להמון אמני פופ עכשוויים שנהנים מהצלחה בזכות גזרה חטובה, פרובוקציות בשקל או סטוריז חושפניים, רוקסט הצליחו להרטיט מילוני לבבות בזכות הדבר הזה שנקרא מוזיקה.

נכון, הם מעולם לא כתבו את הגרסה שלהם ל- Stairway to Heaven או הקליטו את "סרג'נט פפר" השוודי, אבל הם גם מעולם לא התיימרו. הם כתבו שירי פופ-רוק קטנים על אהבות גדלות שהצליחו לנגוע במיליוני אנשים וכן, גם את זה צריך לדעת לעשות.

קשה לי לחשוב על עוד הרבה להקות שהצליחו לספק כל כך הרבה להיטים שנשארו ונשמרו בתודעה הקולקטיבית של כל כך הרבה אנשים. שירים כמו Fading Like a Flower, Spending my Time, Wish I Could Fly, Listen to Your Heart, Joyride מתנגנים גם היום ללא הרף ואנשים מזמזמים אותם כל הזמן, וזו רק רשימה חלקית.

אפשר להיות ציניים מפה ועד הודעה חדשה, אבל עם הצלחה קשה להתווכח ורוקסט הצליחו בענק. עם למעלה מ- 40 שנות קריירה, מכירות של כ- 75 מיליון עותקים ותואר המדליה המלכותית והסרט הכחול ממלך שוודיה קארל גוסטף ה-16, רוקסט היו הייצוא המוזיקלי הכי מצליח של שוודיה מאז אבבא.

10 אלבומים שאפשר היה למצוא בכל בית בישראל בשנות ה- 90>>

יודעים מה? עזבו הצלחה, כמה כישרון היה בצמד הזה. פר גסלה, ניחן ביכולת פנומנלית לכתוב המנוני פופ-רוק גדולים מהחיים תוך שהוא נוגע ברגעים הקטנים של האהבות הנכזבת. "אני מנסה לקרוא, אבל הספר קצר מדי" הוא כתב ב- Spending My Time שמתאר בדיוק את תחושת הריקנות שבלב שנשבר לראשונה. 

כמובן שהשירים של גסלה היו כלום ושום דבר ללא קולה הנפלא של פרדריקסון, שלמזלה מעולם לא נטתה לדרמטיות יתר ע"ע כריסטינה אגילרה. פרדריקסון ניחנה ביכולת מופלאה להגיש טקסטים בצורה מדויקת. בין אם זה בלחישה ובין אם כשפתחה את גרונה ושרה את ליבה החוצה, פרדריקסון ידעה לפרוט על המיתרים העדינים ביותר של הלב.

בניגוד למה שנוטים לחשוב, רוקסט גם כן ידעו להשנות ולגוון עם הזמן. אחרי הפריצה באיייטיז  הם התנסו בסאונד רוקיסטי יותר ב- !Crash! Boom! Bang! מ- 1994, הופיעו ב- MTV אנפלגד וב- 1999 חתכו לפופ דאנס קלאברי עם Have a Nice Day הלא מספיק מוערך. 

לכל מקום שהם לא הלכו, מלודיות הפופ והפזמונים המדבקים תמיד היו שם ויחד איתן קולה המרגש של פרדריקסון שתמיד נתנה למוזיקה לדבר ומעולם לא התנהגה כמו דיווה (במובן הרע של המילה).

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

אני חייב להודות שלא שמעתי את רוקסט כבר שנים, אולי אפילו מאז כיתה יא' או משהו כזה, אבל היה רגע בחיים שהם היו שם בשבילי כמו שאני בטוח שהם היו שם בשביל הרבה אחרים.

בעבר העליתי כאן פוסט על 10 אמני גילטי פלז'ר שכולם אוהבים לשמוע. הרבה פעמים קשה לנו להודות במרחק הזמן שאהבנו את הדברים שאהבנו. בין אם זה מבושה או בין אם זה בשל העובדה שאנחנו פשוט לא מתחברים לזה יותר.

ועם זאת בסופו של יום, החיים שלנו הם סך כל הזיכרונות שלנו. פסיפס עצום של רגעים קטנים שמרכיבים את מי שאנחנו ובתוך הזיכרונות הללו המוזיקה של רוקסט הייתה שם לא מעט. במסיבות הכיתה, בריקודי סלואו המביכים ובפעם הראשונה שגילינו שכמו חרסינה, גם הלב יכול להישבר. זה מה שהופך אותנו לאנושיים וזה מה שהופך את המוזיקה של רוקסט כנראה לנצחית. 

אין ספק ש- Knockin' on Every Door או Almost Unreal לא נוגעים בי כמו פעם אבל כמו תמונה ישנה שלכם שפתאום מצאתם באלבום המשפחתי או כמו הקוסקוס של סבתא, הם תמיד יעלו חיוך על השפתיים ויעשו קצת חמים בבטן.

אז הנה אני אומר את זה אולי לראשונה בחיי בקול רם ובלב שלם: רוקסט היא אחלה להקה שעשתה אחלה מוזיקה. 

היי שלום מארי פרדריקסון ותודה על הזיכרונות. 

רוצה תוכן בלעדי לפני כולם?>> יאללה פנק אותי!
רוצה לקרוא עוד>> המועדון גם בפייסבוק!

roxette marie fredriksson

לפנק אותך בתוכן בלעדי למייל

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s